ה' נמצא בשמים?!

 [הכוזרי 32]

אחד המושגים החשובים ביותר בחייו של יהודי הוא ה'שמיים'. מה ידונו אותנו בשמיים, הקב"ה בשמיים, וכן יראת שמיים. מן הראוי שעובד ה' ייתן דעתו על מושג זה.

בפתח דברינו נבהיר- הקב"ה לא יושב בשמיים יותר מאשר בארץ. כשם שנאמר השמיים לה' כך נאמר מלוא כל הארץ כבודו. להשם יתברך אין גוף והוא איננו נגדר בגדרי המקום או הזמן. 

אך עתה השאלה התעצמה אף יותר- אם כן, מדוע אנו קוראים לעניינים העליונים שמיים?

התשובה של רבי יהודה הלוי נמצאת בתחילת המאמר העוסק בעניין התגלות ה' – המאמר  הרביעי שבספר הכוזרי.
השמיים לא צריכים שום דבר אחר הם פשוט 'שם'. כל דבר אחר צריך אמצעי כדי לגלות את כוחו.
גם דבר טבעי כמו עץ או פרח מורכב מתהליך של סיבות ואמצעים עד שיגיע אל תכליתו. הזרע צריך להיות נשתל באדמה, לאחר מכן הוא זקוק למים ולאור ורק כך לאחר תהליך הוא יגדל להניב פרי או פרח. בעצם, גם כל בריאה אחרת עדיין לא יצאה מן הכוח אל הפועל בשלמות, כל דבר בעולם זקוק לעוד משהו מלבד עצמו כדי שזה יקרה. כל דבר, מלבד השמיים. השמיים בריאה קיימת, בפועל, עכשיו – הם כבר 'שם'. השם האמיתי שהוא 'שם' 'שם' [בכפילא] נקרא שמיים.
אולי זו גם הסיבה שצבע השמיים- התכלת ,נקרא כך, תכלת מלשון תכלית.
לכן אנו מדברים על השמיים כסמל לדיבור על האינסוף – הוא בפועל, קיים ואיננו צריך לשום דבר כדי להיות 'שם'. סיבת הסיבות.

אך ישנה תשובה נוספת. אדם רגיל שמסתכל על השמיים מגלה שיש להם כמה תכונות מדהימות. ככל שתסתכל על השמיים יראה לך שיש בהם עוד 'עומק'. תשאל ילד נמוך קומה בים המלח, איפה השמיים הוא יצביע כלפי מעלה ויאמר 'שם' תשאל שחקן כדורסל גבוה על פסגת האוורסט את אותה שאלה והוא יענה לך באותו מטבע בדיוק 'שם'. יש שהבינו שזה הסבר המילה שמיים, הרבה 'שם' הופך ל... 'שמיים'.

גם ביחס שלנו אל ריבונו של עולם הדברים נכונים. ככל שתלמד, תשכיל ותבין – תכלית הידיעה היא שלא נדע. ככל שתהיה יותר רוחני וגבוה, עדיין הקב"ה יהיה – 'שם'. וכמאמר דוד המלך עליו השלום: 'אם אסק שמיים – שם אתה'.

אם מסתכלים בעומק שני הפירושים האלו כמעט הפוכים. בפירוש הראשון אנו מדברים על הבריאה שהכי 'ברואה' כבר ודווקא בגלל זה היא סמל לרבש"ע. בפירוש השני אנו מדברים על הבלתי מושג האולטימטיבי, ודווקא בגלל זה אנו מדברים על הקב"ה כאילו יושב בשמיים.

תכונה מיוחדת נוספת שיש בשמיים היא מה שהם מקיפים את הכול. גם הקב"ה מקיף את כל העולם. אך ההקפה של כל העולם היא מהותית יותר. בכל מקום שבו אדם עומד נראה לו שאמצע הכיפה הוא בדיוק מעל ראשו וכשהוא מסתכל אל האופק לצדדים נראה בעיניו שהכיפה משתפלת לקרקע.
יוצא שכאשר מביט אדם לשמים הוא חש שהוא מרכז העולם – נסו זאת בעצמכם ותיווכחו.
ואכן יש בזה הרבה מן האמת. כל אחד מאתנו הוא בן יחיד של ריבונו של עולם והקב"ה שמח בכל איש ואשה מישראל כמו ששמח אב ביום הולדת בנו ושוב כמאמר דוד בשירי עוזו - 'בני אתה אני היום ילידתיך'.

מדוע יהודים מתנענעים כשהם לומדים תורה?

 [הכוזרי 31]

במקרים רבים, השאלות הכי פשוטות צופנות בחובן את התשובות העמוקות ביותר. 

לכאורה היה ראוי ללמוד תורה מתוך ישוב הדעת ועמידה או ישיבה במקום אחד. מדוע אם כן כולם מתנדנדים כשהם לומדים?
לשאלה הזו ישנן כמה תשובות אפשריות. נביא שתים מהן. האחת פשוטה שבפשוטות והשניה - עומק עומקים מבהיל.
שלא כדרכו, דווקא ריה"ל מפתיע אותנו בתשובה מאוד פשוטה ,שלא לומר בנאלית, לעניין זה. בעבר שרר עוני רב וספר היה חפץ קשה להשגה. היו לומדים חמישה ושישה תלמידים בספר גדול אחד שהיה במרכז. בכל פעם שמישהו רצה לבדוק משהו בספר הוא היה מוכרח לרכון על הספר על מנת להסתכל בו מקרוב. לכל אחד היו רק כמה שניות רכינה שכזו משום שגם החבר הוצרך לרכון. לכן נוצר מצב של תנועתיות קבוצתית, כל אחד בתורו רכן וזקף וכך התרגלנו לנדנוד הישיבתי המוכר של ימינו.

הבנה נוספת נוגעת לעולם הפסיכולוגיה. התנועה שחוזרת חלילה מרכזת את דעתו של האדם וגורמת לו להתעלם מענייני הגוף. סוג של תנועה מדיטיבית.

בפירושו הפלאי על התורה, מוסר לנו רבי יעקב בעל הטורים הסבר אחר.
במתן תורה נאמר 'וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק' בפשט הדברים לאחר המראות הגדולים בהר סיני העם בעצם התרחק מההר. הגמרא במסכת שבת דף פח מספרת שכדי לשמוע את המשך הגילוי בסיני ישראל חזרו והתקרבו להר במעין דחיפה פנימית שהייתה חזקה מהם [לשון הגמרא שם -ואמר ר' יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה חזרו ישראל לאחוריהן י''ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן].

ההסבר של התופעה הזו הוא עמוק מאוד. באמת, לאדם קרוץ חומר לא אמורה להיות נגיעה ברעיונות האלוקיים של התורה. התורה היא גילוי חכמתו האינסופית של הבורא, הדבר הטבעי לאדם לעשות כשהוא פוגש בגילוי אדיר שכזה הוא לברוח. אך מיד לאחר מכן האדם מבין שבעצם זה שהקב"ה החליט להתגלות לו ישנה חובה עבורו לעמוד ולהיות מוכן ככל יכולתו להתגלות הזו. או מכיוון אחר, האמונה בה' מחייבת להאמין שהא גם יודע מתי להשמיע לי ומה בדיוק להשמיע לי ואל לי לברוח מהשיעור אותו מלמדני ה'. ההבנה הזו היא שגורמת לאדם להתקרב חזרה. כשהאדם שוב חוזר ורואה עוד קצת מהמראות הגדולים מיד מתעורר בו שוב הצורך לברוח וחוזר חלילה. מין תנועת מטוטלת של יראה ואהבה אהבה ויראה.

בכל לימוד תורה של יהודי יש מעט ממעמד הר סיני. כשאנו לומדים תורה ,בבית, בבית המדרש או בשיעור בבית הכנסת, מה שבעצם קורה הוא שהקב"ה שוב מתגלה אלינו. אם כך אנו עוברים מבחינה פנימית את אותו תהליך, תנועת הנדנוד הוא חווית אותה המטוטלת בזעיר אנפין. האדם מתקרב למקור התורה [במקרה שלנו הספר או הרב] וכשפוגש בגדלותה העצומה הוא מיד נרתע לאחוריו, אך שוב הוא 'נזכר' בחובתו ללימוד תורת ה' וחוזר אל הספר וכו'.

התנועה בלימוד אמורה להזכיר לאדם לרכז את מחשבתו בכך שהעיסוק בתורה איננו עיסוק קר ויבש של איסוף וניתוח של חומר לימודי אלא עיסוק בהתגלות של ה' בעולמו. זכינו! יש לנו קשר אמיתי וחי עם בורא כל העולמות. קשר פנימי ואינטימי שמתבטא יותר מכל בלימוד התורה. הקב"ה מזמין אותנו ללמוד את חכמתו ולהכיר אותו באופן בלתי אמצעי כביכול.
לכן המילה בה נפתח הגילוי בסיני היא 'אנכי' ולימדונו חז"ל אנכי ראשי תיבות – אנא נפשאי כתבית יהבית. אני את עצמי כתבתי והבאתי לכם כביכול. 

אפשרות נוספת מעלה הזוהר הקדוש בפרשת פנחס [רי"ט ע"א].
כְּגַוְונָא דָּא, יִשְׂרָאֵל, דְּנִשְׁמָתַיְיהוּ מִגּוֹ הַהוּא נְהוֹרָא דְּשַׁרְגָּא, כֵּיוָן דְּאָמַר מִלָּה חֲדָא דְּאוֹרַיְיתָא, הָא נְהוֹרָא דָּלִיק, וְלָא יֵכְלוּן אִינּוּן לְאִשְׁתַּכְּכָא, וּמִתְנַעְנֵעָן לְכָאן וּלְכָּאן, וּלְכָל סִטְרִין. כִּנְהוֹרָא דְּשַׁרְגָּא, דְּהָא (משלי כ) נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם כְּתִיב.
הזוהר אומר באמת נשמת אדם מישראל היא כמו נר וכשאומרים מילה אחת של תורה הנשמה שלנו כביכול נדלקת. ואז כמו השלהבת המרצדת של הנר גם היהודי לא יכול שלא להתנענע. 
אולי בעצם זה המרכז - התנועה היא טבעית ונובעת מהעל מודע וכל השאר אלו נסיונות של הסברה שכלית למה שטבוע בנו ממילא... 

מי מנשק סלע?!

[הכוזרי 30]

את הקשר המיוחד שבין העם לארץ מספרים לנו חכמים דרך סיפור מתוק.

מספרים חכמינו ז"ל שכשהיה רבי אבא מהלך לארץ הקודש ומגיע לגבול טומאת ארץ העמים וארץ ישראל - גבול שהיה בעכו, היה מתכופף מלוא קומתו ומנשק את הסלעים.  סלעי עכו היוו בעיניו חלק בלתי נפרד מהמושג קדושה. כשם שמנשקים ספר תורה, יד של תלמיד חכם או מזוזה כך ניתן ורצוי לנשק את הסלעים בארץ הקודש.

הסיפור התמים הזה אולי טומן בחובו את הכרעת המחלוקת שהזכרנו כאן ברשומה שעברה. 

הרש"ר הירש והראי"ה קוק נחלקו האם קדושת הארץ נובעת מן המצוות התלויות בה ומן התורה שלומדים בה או שמא להיפך - יש קדושה עצמית בארץ והביטוי של אותה קדושה הוא במצוות המיוחדות לה ובתורה המיוחדת לה.  רבי אבא לא נישק את אדמתה הקדושה של ארץ ישראל אלא את סלעיה. לו היה רבי אבא מנשק את האדמה היינו מבינים שאדמת הארץ קדושה בשל המצוות התלויות בה כמו לקט שכחה, תרומות ומעשרות וכדומה. עכשיו שגילינו שהסלעים עצמם קדושים אנו מבינים שהקדושה בארץ מקיפה ובולעת אותנו אל קרבה בכל מקרה. ובאמת אנו מצווים להתאים את עצמנו לקדושה של הארץ על ידי הפעולות המיוחדות בה שהן המצוות.

כך גם תובן קביעתם של חז"ל – אוירא דארץ ישראל מחכים. האויר של הארץ גורם לחכמה. לא רק מפני שכאן ניתן לעסוק בתורה בציבור ובעצמאות ללא הבלי הזמן של תרבות הגויים יש כאן פוטנציאל גדול להבנת התורה. 'וזהב הארץ ההיא טוב – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל'. תורתה של ארץ ישראל נמשל לזהב הארץ, הוא נובע מתוך האדמה, משאב טבעי.

יש בהבנה המחודשת והיקרה הזו נגזרת חשובה לימינו. האם יש מעלה ליהודי שיושב בארץ גם אם לא יקיים בה את המצוות? האם אנו מעודדים כל יהודי לבוא ולגור בארץ? 

בימיה הראשונים של התנועה הציונית עמד אדמו"ר חב"ד ,הרבי הרש"ב, ולימד שלאדם חוטא עדיף שלא לעלות לארץ מפני שהחטאים בארץ חמורים יותר. שכן אינו דומה החוטא בחוץ לחוטא בתוך 'פלטרין של מלך'. דווקא בגלל שהארץ היא ארמונו של הקב"ה שם חמור יותר לחטוא.

אך לאור התובנה שעלתה בשורות לעיל מובנים עוד יותר דברי החולקים על דבריו. הקדושה איננה קשורה למעשינו בלבד היא קדושה קיימת. אדרבה קדושת הארץ עוד תביא לשמירה על היהדות לחזרה בתשובה ואף להגדלת לומדי התורה. הוכחה לכך ניתן להביא מן העבר, מן ההווה ומן העתיד. 

מן העבר - גם כשהארץ הייתה מלאה בגילולי אלילים האבות הקדושים התאוו אליה. גם בימי שיבת ציון הקודמת, העלה עזרא עימו מחללי שבתות ונשואי נשים נכריות. והם הם אלו שעלו חלוצים ועם הזמן בנו את הארץ ואף הקימו את בית המקדש השני. 

מן ההווה – בעינינו אנו רואים כיצד מספרם של לומדי התורה וההולכים בדרך ה' עולה והמקום הבטוח ביותר מהתבוללות כיום בעולם הוא ארץ הקודש.

ומן העתיד – הנביא יחזקאל בפרק ל"ו מלמד אותנו שאחר שנעלה לארץ ,אע"פ שאיננו ראויים ואפילו נהיה עדיין טמאים מעוונות שבידינו, יזרוק הקב"ה עלינו מים טהורים ויטהר אותנו.

מי יודע, אולי אנחנו, מקבלים עכשיו את אותם מים טהורים בכך שאנו באים לשיעורי התורה ולתפילות ומשתדלים בהם בכל עוז... 

הקשר שבין עם ישראל לארצו

[הכוזרי 29] 

רבי שמשון [בן] רפאל הירש היה מן הרבנים ידועי השם והמקוריים ביותר לפני כמאה שלושים שנה. אף שעוד בזויימל  לימד הראי"ה קוק בחבורה את ספרועל טעמי המצוות ['חורב'] , ניטשו ביניהם מחלוקות יסודיות. לקמן נעסוק באחת המרכזיות שבהן.

אנשים בכל העולם מחוברים לאדמה עליה הם חיים. הם מוכנים להשקיע בה את מלוא מרצם ובמקרים מסוימים אף למות על הגנתה. האם לעם ישראל יש באמת קשר מיוחד עם הארץ או שמא בעניין זה אנו עם ככל העמים?

בשאלה זו היה קיים ויכוח בין הרש"ר הירש לראי"ה קוק.  

לדעת הרש"ר יש לראות בארץ ישראל  צורך ואמצעי לקיום המצוות, אך לא כמטרה בפני עצמה. הוכחתו היא מכך עם ישראל התגבש כעם עוד בטרם היות לו אדמה משלו. גם המדינה שהתקיימה בימי ממלכת ישראל לא הייתה לעם ישראל אלא אמצעי לקיום יעוד רוחני שמתגשם במצוות התלויות בארץ, ולשם כך הוא נזקק למסגרות לאומיות כארץ וממלכה. אך לאחר שחטא עם ישראל וגלה לבין העמים, נשתנתה דרכו והוא מקיים את ייעודו במעשיהם של יחידים בין האומות, עד אשר תגיע עת הגאולה.

לדעת הראי"ה קשה לדבר על קשר בין עם ישראל לארצו, אך בדיוק מהכיוון ההפוך. קשר הוא בין שני דברים נפרדים מעיקרם אותם יש לחבר. ארץ ישראל ועם ישראל הם שלמות אחת.
את הרעיון המיוחד והקבלי הזה ביסס הראי"ה קוק בין היתר על ספר הכוזרי. ריה"ל מסביר שהארץ והעם הם שני ביטויים של נשמה אחת. העם נברא כאשר מה שמחיה אותו היא שליחות של קידוש השם בעולם וכך גם הארץ. זהו זיווג משמים. לכן ישנה חיוניות בארץ, היא מקיאה עוברי עבירה, צריכה לשבות מעבודה כל שבע שנים,  ושומרת ברית אוהבים לעם ישראל בכך שלא נותנת פירות כל הימים שבהם הגויים עליה וישראל בגלות. 'ושממו אויביך עליה'.

[הדברים נכתבו בשבוע שבו נרצח יהודי יקר, תלמיד חכם וצדיק – הרב רזיאל שבח ה' יקום דמו. הרב רזיאל נרצח משום שהוא יהודי שבחר להתחבר לארצו ולהמשיך את עבודת החלוציות שבזכותה כולנו כאן. בעת שרגבי האדמה ספגו את הדם של אותו קדוש, התחולל דבר נוסף – נכרתה ברית נוספת בינינו לבין ה', וברית נוספת בין הארץ לה'. 'ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו', 'וכפר אדמתו עמו ונקם ישיב לצריו'.

יהיו הדברים לעילוי נשמתנו לגובה בה נמצאת נשמתו].

קראות וימינו [חלק ג' האחרון והמפתיע...]

[הכוזרי 28] 

מהו 'עמוד התורה שבלעדיו אין לתורה על מה שתשען'? 

האם זהו לימוד התורה, הישיבות ובתי המדרש, אולי עצם קיום המצוות?
הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים מתבטא בצורה זו על בית הדין הגדול בירושלים או בלשוננו - הסנהדרין. הבה נעסוק קצת בעניינה ויהיו בדברים תועלת להשבתה במהרה בימינו.

לאחר שדחה ריה"ל את טענות הקראים בשתי ידיים, הוא מגיע ליסוד העניין. 

גם התורה שבכתב וגם התורה שבע"פ מגיעות מלמעלה ולא מהאדם. 'תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני או מהמקום אשר יבחר השם', שלא כבמטבע הרגיל – 'הלכה למשה מסיני', כאן יש ביטוי חדש – 'הלכה מהמקום אשר יבחר השם'. ריה"ל ממשיך ומבאר שמקום זה הוא הר הבית שבו נבנה ביהמ"ק, ושם ,בלשכת הגזית שחציה בקודש חציה בחול, יושבת הסנהדרין הגדולה.

העבודה של החכמים היא בעצם המשכת הנבואה או רוח הקודש לתוך פרטי החיים של כל יהודי ויהודיה. לו היה לימוד התורה עניין שכלי בלבד וחכמינו היו אנשים מאוד חכמים בלבד, הרי שלא הייתה משמעות למקום ישיבת הסנהדרין. מקום ישיבתה הוא מקום השראת השכינה – ולא במקרה. מה שהמיקום אומר לנו הוא שיש השראה אלוקית על פסיקתם של חכמי ישראל בבית הדין הגדול. כך גם יובן עניין שזכינו ללמוד במסכת עבודה זרה: 'כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה על יד המזבח'. טומאת העבודה הזרה היא ההפך המוחלט של השראת השכינה. לכן חכם מישראל שרוצה לפסוק, ואינו הגון במעשיו, אין בו השראת שכינה. אדרבה הוא מבטא את ההפך – טומאת הרחקת השכינה.

האם העובדה שיש השראת שכינה בבית הדין הגדול עושה אותו חף מטעויות? התשובה היא לא. לעיתים עלולות להיות טעויות בהוראה וישנם קרבנות מיוחדים לכפר על טעויות אלו כמו פר העלם דבר של ציבור [כמבואר בתחילת מסכת הוריות]. הטעויות כנראה מגיעות ממצב רוחני מקולקל של החכמים או של ישראל דבר ש'משבש את הקליטה' של דבר ה'. אך ככלל כאשר יושבים ודנים שבעים חכמי ישראל הגדולים יחד כשתלמידיהם הגדולים ביותר יושבים לפניהם, ואחר כך מחליטים כמי ההלכה על פי הרוב – זוהי הדרך בה בחר ה' להודיע לנו את רצונו והדבר נעשה ברוח הקודש שמתגלה בתורה. 

לכן יש חובה לברך על מצות דרבנן 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' – שכן זהו הציווי של ה' – 'ועשית ככל אשר יורוך' ו'לא תסור'. ריה"ל מדגיש שזו הסיבה שתקנות שנתקנו ללא הסנהדרין [כמו בזמן הגלות] לא יכולות להיקרא מצוות אלא רק מנהג או לכל היותר תקנה ואין חובה לברך עליהן ואולי אפילו אי אפשר שכן לא ציוונו. [מסתבר לומר שזה כבר תלוי במחלוקת הרמב"ם ותוספות האם מברכים על המנהג – ומקובל לומר שעדות ספרד אכן נהגו שלא לברך על המנהג ולכן לא מברכים על ההלל בראשי חודשים].

הגמרא מספרת שזו הייתה הסיבה לכך שהרומאים גזרו לבטל את הסמיכה. סמיכת חכמים זה את זה – נתינת הרשות לדון, והאמירה שחכם מסוים הוא המשך השלשלת של משה מסיני ועד היום, היא היסוד של הסנהדרין שניתן להושיב בה רק חכמים סמוכים. הרומאים שהבינו זאת ניסו לבטל את הסמיכה ואילו חכמים היו מוכנים ליהרג ובלבד שהיא לא תיבטל. המסירות נפש הזו היא לא על פרט מהמצוות אלא על כולן – על כך שהתורה לא תהא מתמוטטת.

נראה כי הרפורמים של היום חשים בצורה פנימית את קפיאת התורה שנכפתה עלינו בגלות (כמובן שמסקנתם מוטעית והרסנית לצערנו). הצורך בדיון מחודש יחד כל שבטי ישראל ומתוך כך גם הכרעות בנושאים מגוונים, הצורך בסנהדרין, בולט לעין כל.
כולנו מרגישים אותו, אך האם נשכיל לעשות משהו בנידון?

קראות וימינו [חלק ב']

 [הכוזרי 27]

על בול דואר שהונפק ב-25 בנובמבר 1957 בעיצובו של צבי נרקיס, ניצבת דמותו של אליעזר בן יהודה. מתחת לתמונה נכתב: מחיה השפה העברית. בשיר אליעזר בן יהודה של חווה אלברשטיין כתבו עוד יותר מכך – 'והשפה גדלה ולא הכירה את מראה דמותה את מראה דמותה בבוא השחר'.

ברשומה שעברה למדנו שקבלת טענות הקראים על כך שרק התורה שבכתב אותנטית זה דבר אבסורדי. הרי בספר התורה עצמו אין ניקוד, ואם כן - כיצד נדע לקרוא את הטקסט. למדנו גם שאם מתבוננים בדבר קצת יותר נגלה שלא רק הניקוד הועבר במסורת בעל פה גם את עצם הקריאה אנו מקבלים במסורת. מהי אות א' וכיצד נראית ב רות' הוא עניין שמשתמר בעל פה בהכרח.

אך לכל ההתבוננויות האלו יש גם צד שני חשוב. העובדה שקיים עם שהיה פזור במשך אלפי שנים בכל קצוות תבל ובכל זאת שמר על ספר תורה באופן אחיד וללא שינויים, היא עובדה מדהימה. עם ישראל שמר גם על לשון הקודש באופן שלאחר קבוץ הגלויות בסופו של דבר יהודי יכול לדבר עם רעהו. 

בספרי ההיסטוריה לעיתים מגזימים בחשיבותו של אליעזר בן יהודה. אכן, בן יהודה היה תומך נלהב של הלשון העברית, עמד בפני התנגדויות רבות, ואף 'בדה מילים ממוחו הקודח' [כמובן בהשראת המקורות בעיקר]. אך אף אם נתעלם מהעובדה שגם ביאליק הוסיף לעברית המודרנית מילים רבות, עדיין נצטרך לשים בפרופורציות את עבודתו של אב"י. 

מי מאיתנו שיפתח את היד החזקה לרמב"ם יוכל לקרוא ולהבין אותו בקלות. הרמב"ם בעצמו כתב אותו לפני כשמונה מאות שנה בעברית ולא נזקק לשרותי המתרגם הגדול של אותה התקופה אבן תיבון. אם בן ימינו יכול לקרוא ולהבין בקלות את העברית של הרמב"ם זה אומר שהלשון בגדול נשארה אותה הלשון.

מעניין שהאחריות לשמירה על הטעמים והניקוד מוטלת על כל שדרות העם. ריה"ל נוקב בשמות ממש -  הכוהנים, המלכים, השופטים, הסנהדרין והחסידים -  לכולם חשובה מסיבה זו או אחרת הלשון התקינה.

המתקפה הבאה על הקראים נובעת מהלוגיקה. אין אפשרות להבין מה לעשות מהתורה שבכתב לבד. נסביר את הטענה. בתורה כתוב על מצות תפילין שזה משהו שקושרים על היד ועל הלב, וגם שהן טטפות. אבל מה בדיוק לקשור, כיצד זה אמור להראות, ואולי הקשירה היא בכלל במובן רעיוני? אם התורה בציווייה המרובים מנסה להורות לנו מה לעשות, עליה לבאר את דבריה היטב. תורה שבכתב ללא תורה שבע"פ היא חסרת משמעות. התורה שבע"פ  היא ההסבר של התורה שבכתב למעשה.

בהמשך ריה"ל תוקף את הקראים על חוסר העקביות שלהם. הוא מבקש הסבר מניח את הדעת לכך שהקראים שוחטים דווקא בצורה מסוימת ואין בילתה. ומדוע הקראים נוהגים לאכול תרנגולים ולטעון שהתרנגול הוא עוף טהור. הרי לשתי הסוגיות אין התיחסויות בתורה שבכתב ולכן לשיטתם הן אינן קיימות.

חישבו על זה - האם אין בטענה כי תורה שבכתב בלבד מחייבת משום זלזול עמוק בדבר האלוקים?!

קראות וימינו [חלק א']

[הכוזרי 26]

ישנם איומים שכבר חלפו מן העולם. בשעתם הם היו נראים גדולים ומסוכנים אך עם השנים הלכו ונתפוגגו. הקראים היוו איום שכזה. ריה"ל הקדיש לטענות מולם מקום גדול וידוע לנו כי עיקר התמודדותו של רבינו סעדיה גאון הייתה מול ענן בן דוד הקראי. 

מלך כוזר מוצא את עצמו מוקסם מטענות הקראים. התורה שבכתב היא התורה היחידה שירדה מהר סיני. היא כתובה לפנינו וכל אחד יכול לקרוא אותה. הם טוענים כינאי המלך בשעתו, אין לך צורך בחכמים – ספר התורה מונח וכל הרוצה יקרא בו ויעשה מה שכתוב. יש בטענה הזו משהו טבעי ולא מסתבך, אלא שבאמת היא ריקה מתוכן.

אך אם הקדמנו שכיום התנועה הקראית איננה מהווה איום של ממש, מדוע יש להתייחס לטענותיה מעל בימה מכובדת שכזאת? התשובה היא שאע"פ שהקראות כתנועה מתה, חלק מהמחשבות שהניעו אותה עדיין מניעות תהליכים בחברה הישראלית. לצערנו עדיין לא נס ליחן של הטענות נגד חכמים ונגד התורה שבעל פה. עולם ההלכה עדיין מאויים מאנשים שטוענים כי איננו צמודים מספיק לתורה שבכתב או שכל רב ממציא מדעתו כאוות נפשו חס ושלום.

לפני כאלפיים שנה בא גוי אחד לפני רב וביקש ממנו להתגייר אך הוא התעקש ללמוד רק תורה שבכתב שכן בתורה שבעל פה הוא איננו מאמין. למרבה הפליאה הסכים רב. הוא התיישב איתו בסבלנות, כתב על לוח את האותיות א' ועד י' ולימד אותו כיצד מבטאין אותן. למחרת הגיע הגוי אל רב והוא לימד אותו את כל האותיות בדיוק להיפך. לאות א' קרא י' וכו'. הגוי שלא היה טיפש, 'עלה' על הטעות וזעק: 'מה זה? וכי הרב מתבלבל?! א' היא א' ולא י'...'  רב לא איבד את העשתונות וענה לו – 'וכי מנין לך שאכן א' היא א'? אין זאת אלא משום שאני, הרב, כך לימדתי אותך כשם אתה מאמין לי בזה כך האמן לי גם לגבי יתר הדברים'. 

עוד בטרם מתחילים את הסוגיה ישנה הערה פשוטה – ספר התורה הגיע ללא ניקוד או טעמים, על כך אין חולק. אך עצם העובדה הפשוטה הזו אומרת שיש צורך במשהו מעבר לתורה שבכתב בלבד. ישנם הסברי רקע שמוכרחים להיעשות על ידי חכמים על מנת שבכלל תוכל להתחיל לקרוא את התורה.

זוהי הסיבה הראשונה לכך שטענת הקראים איננה לוגית – הרי עצם היכולת שלכם לקרוא את הכתוב בספר התורה, עצם ידיעתכם את השפה, את הניקוד וכו' מסתמכת על מה שלימדו אתכם החכמים. מדוע להחליט 'באמצע' שמה שלימדו אתכם אתמול נכון אך מה שלימדו אתכם היום כבר לא נכון? 

יתרה מכך, כאשר שני אנשים לומדים משהו מסוים, בדרך ממילא יהיה ביניהם פער בהבנה של הנושא. בכל טקסט כמעט ישנן שתי הבנות אפשריות וקשה להחליט וקל וחומר לשכנע מהי ההבנה הנכונה. במוקדם או במאוחר תהיה חייב רשות כל שהיא שתאסדר את ההבנות הקבילות ושאינן קבילות, אחרת תיעשה תורתך כשתי תורות. ואכן במרוצת השנים כך קרה גם לקראים עצמם. הם היבינו שאי אפשר ללא חכם אחד שכולם מחוייבים לדבריו ועם הבנה זו תיקנו מעמד מיוחד לענן בן דוד הקראי ולאחרים. 

כך שיצא שהחליפו תורת אמת בהבל שאין בו ממש.

אוהב ניסים?

 [הכוזרי 25]

בימינו עוסקים הרבה בשמות. הרצאות שכותרתן 'שם האדם ומהותו' וכדומה, צצות כפטריות אחר הגשם, ומגלות לנו כי מה שגילה לנו בזמנו המהר"ל ששם מבטא מהות, נעשה כיום לדבר טבעי בעיני כל.

מתוך נקודת מבט זו כדאי שניגש לדבר על שמותיו של – לא פחות ולא יותר – הקדוש ברוך הוא.

היהדות משופעת בשמות לאלוקים. שבעים שמות ועוד אינספור כינויים נודעו לה' יתברך עד שבהקדמת הרמב"ן לפירושו על התורה הוא מזכיר בשם חכמי הסוד (כמובא בזוה"ק) כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה.

בתחילת המאמר השני בכוזרי, ריה"ל  נוגע בהבדל שבין שם 'אל שדי' שבו נגלה ה' אל האבות הקדושים לבין שם 'הוי"ה' שבו נגלה ה' למשה. מסתבר שהבדל זה חשוב מאוד לעניין יציאת מצריים שכן התורה רואה צורך לציין את ההבדל הזה כהקדמה למכות בתחילת פרשת וארא. ריה"ל מסביר כי שם הוי"ה קשור בבריאת העולם וחידושו יש מאין בשונה מאל שדי שמבטא ניצחון בדרך הטבע. אם נקשיב למילה בעברית – השם המפורש על פי הניקוד המקובל שלו [כמו ניקוד המילה לעולם] מבטא בצליל שלו [לא לומר בפה רק להרהר] שהוא האל שהיווה מהווה ויהווה את העולם והכל ברגע אחד. זהו זמן שאין אותו בעברית רגילה – לא עבר לא הווה ולא עתיד. אל שדי לעומתו הוא כוח שמסדר את העולם.  פירוש המילה אל בעברית הוא כוח, כמו בפרשת ויצא 'יש לאל ידי'. על השם שדי אמרו חז"ל במדרש – שאמר לעולמו די. דהיינו העולם היה הולך ומתפשט ולא היו יכולים להתקיים בו חיים ללא גבולות. שם שדי הוא השם שבו מתבטאת ההתגברות לשים גבולות ולסדר את העולם מבפנים. לכן ההתגלות על ידי שם הוי"ה השם המיוחד לה' תמיד מביאה יחד איתה ניסים, וההתגלות בשם אל שדי – לא. ואכן חייו של משה רבינו ע"ה היו רצף של ניסים גדולים, ההצלה הפלאית בבית הצורר עצמו, מכות מצרים, קריעת ים סוף, המן במדבר, ועוד. חייהם של האבות לעומת זאת לא התאפיינו בניסים גדולים כי אם בעמידה בניסיונות וחיים של הצלחות בדרך הטבע.

למראית עין גדול הנאמר במשה ובישראל בזמנו מאשר באבות הקדושים. אך ריה"ל מגלה לנו דבר מדהים:

'ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות שבורא העולם ברא את הדברים ההם - בריאה חדשה מכוונת כמו מכות מצריים וקריעת ים סוף וכו' לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב! אך מפני שהם רבים והיה הספק בלבבם והאבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב שאפילו לא הייתה מוצאתם כל ימותם כי אם רעה לא הייתה אמונתם באלוקים נחלשת ולא היו צריכים לכל זה'. 

הצורך בנס הוא בדיעבד, הנס נועד למי שצריך עדיין חיזוקים. הנאמן לקב"ה באמת הקב"ה פועל איתו בדרך הטבע.


אז מי לא אוהב ניסים? – כנראה הקב"ה בעצמו...   

למה התורה לא מדברת על עולם הבא? [חלק שלישי]

[הכוזרי 24] 

שקט, זה סוד!

ביהדות הסוד לא חייב לעבור בשקט. ר' צדוק הכהן לימד שסוד אמיתי הוא סוד שנשאר סוד גם אחרי שמגלים אותו, גם אחרי שכל ילד יכול לקרוא אותו...
ההסבר לכך הוא שהסוד נקרא סוד בגלל שצריך עיניים מתאימות כדי להבין אותו. לאחר שקנית הבנות מסוימות תעיין מחדש באותו הסוד ופתאום תבין דברים חדשים.

עומק המושגים והרעיונות של תורת הסוד היהודית ריתקו את העולם כולו אך לצידם בארון הספרים היהודי תמיד ניצבו גם פרשנויות פשט. עם הכניסה לארץ והתקרבות הגאולה רעיונות מרכזיים של תורת הסוד הולכים ונעשים דבר השווה לכל נפש. בשורות הבאות ננסה להוסיף עומק על האמור ברשומות הקודמות. 

ברשומות הקודמות עסקנו במושגי השכר והעונש. אך אחרי הכול אנו שואלים, למה חשוב לתורה לספר לנו על השכר הגשמי של ירידת מטר וניצחון במלחמה?

על דרך הפשט מורה לנו הרמב"ם את הדרך. הנשר הגדול מלמדנו כי בהתאם לקביעת חז"ל 'אין קמח אין תורה' באה התורה והבטיחתנו – יהיה קמח. כוונת התורה היא להבטיח הבטחות גשמיות לשם השגת התכלית עצמה. התכלית היא ידיעת ה' בשקט וללא דאגות אך היא לא כתובה בתורה במפורש. דהיינו ש'השכר' הגשמי נועד לעזור לנו לקנות את הדבר הבאמת חשוב­- התורה עצמה. הסיבה לכך שהתורה לא כתבה במפורש את ידיעת ה' כשכר עצמו היא הבנה פסיכולוגית - נשמתית עמוקה ויסודית. אם היינו מציעים לילד שיעשה דבר מסויים ותמורת זה היינו מבטיחים לו כרטיס לקונצרט, כנראה שהוא לא היה מסכים. סוכריה לעומת זאת הייתה עושה את העבודה בקלות. בעולם הזה ,עולם הגופות, אדם מן השורה לא תופס את העניינים הרוחניים כמשמעותיים וחסרים לו. לכן אין טעם לדבר על שכר שכזה שכן הוא לא יעניין אותו. על מה כדאי לדבר אם כן – על דברים שהוא תופס כטוב והם אכן טובים בהיותם אמצעיים אל התכלית.
מדבריו עולה הבנה מחודשת בסוגיה – בעצם השכר כלל לא רשום בתורה. בתורה ,לשון הוראה, מה שכתוב הוא מה שעליך לדעת בעולם הזה לצורך קיום דבר ה'.

תורת הסוד העמיקה חקר ומתוך צלילת העומק ליסודות המציאות העלתה אוצר גדול. השער להבנת עניין רוחני כל שהוא, הוא הבנת האדם את עצמו. הפסוק המכונן ביותר בהקשר זה הוא ככל הנראה - 'מבשרי אחזה אלוק'. האדם ואבריו הם ראי לעניינים רוחניים נעלים, אך לא רק האדם. העולם כולו על כל מרכיביו צריך לשמש ראי שכזה. ולענייננו, הפסוקים המדברים על שכר גשמי הם עצמם משמשים בשני מובנים. למשל הניצחון בעולם הזה על האויבים הוא השכר האמיתי בהיותו מבטא ניצחון הקדושה על כל ה'אויבים' מצד הטומאה, אין יותר מקטרגים בבית הדין של מעלה. הטוב נוחל ניצחון מוחלט על הרע. הן בעולם הזה והן בעולמות העליונים. ירידת הגשם מן השמיים מהווה ביטוי לכך שהקב"ה מעורר את כל העולמות העליונים להשפיע לא רק גשמיות כי אם בעיקר רוחניות ['אין מים אלא תורה']. והרוחניות הזו תגדל ותצמיח אותנו - 'ואספת דגנך תירושך ויצהרך'.  

אך אולי כלל אין מחלוקת. 

אם תקראו שוב את הרעיונות המרוממים שהובאו כעת בשם הרמב"ם והמקובלים, תוכלו לראות כי דבריהם אינם סותרים. המקובלים בעצמם, אם היו מדברים עם אדם שמסתכל אך ורק ברובד הפשוט של הדברים היו מסבירים לו את דברי הרמב"םכהסברו של הרמב"ם. אלא שכשהיה גודל בהבנתו הרוחנית היו מוסיפים להסביר לו, שבעצם גם השכר הרוחני של ידיעת ה' כתוב בתורה רק צריך עיניים לראות אותו. 

סוד אמיתי נשאר סוד גם כשכל ילד יכול לקרוא אותו.

למה התורה לא מדברת על עולם הבא? [חלק שני]

[הכוזרי 23]

ישעיה הנביא מפתיע אותנו בידיעה חשובה על דור הגאולה – 'תורה חדשה מאתי תצא'. זאת אומרת שאנחנו עתידים לפגוש תורה חדשה לאחר החזרה מהגלות. מאידך, המושג תורה חדשה קצת צורם לאוזן. הרי לימד אותנו הנשר הגדול שעיקר אמונה הוא 'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. כיצד יכולה להתגשם נבואה שכזו?
כנראה שישנה תורה מיוחדת שעתידה להתגלות עם השיבה לארץ ישראל, זו לא תהיה תורה אחרת חס ושלום אלא פנים חדשות של אותה התורה. שדרוג מושגים. בשורות הבאות ננסה לשדרג את מושגי השכר והעונש בהם עסקנו.

ברשומה הקודמת הזכרנו שבתורה שבכתב לא מוזכר במפורש שכר בעולם הבא אלא רק שכר בעולם הזה. 

הראי"ה קוק בספרו אורות מצביע על הבדל נוסף שבין התורה שבכתב לבין התלמוד הבבלי. בהבטחות התורה שבכתב, השכר מיועד לכולם יחד. 'אם שמוע תשמעו את מצוותי' אזי 'ונתתי מטר ארצכם בעיתו'. גשם, ניצחון במלחמות, ריבוי נכסים, וכדומה– כולם מובטחים לכלל עם ישראל ולא לאדם הפרטי. לעומתם כשנעיין בתלמודה של בבל [בגמרא], נמצא בקדמת הבמה מושגים של שכר ועונש שהם לא רק שמימיים כי אם בעיקרם פרטיים. גן עדן וגיהנום פונים ביסודם אל כל יחיד ויחיד מישראל.

הרב קוק לא נעצר כאן אלא ממשיך ומסביר. בגלות - התורה כביכול מדברת אליך בשפה אחרת, 'שפת הפרט'. בארץ – הדיבור ישיר ומפורש, 'שפת הכלל'. אתה פותח את החומש והוא מדבר עם העם שיושב בארצו, הוא מזהיר אותו על שמירת חוקי התורה, על היבדלות מהגויים, ומבטיח בתמורה שפע כלכלי ובטחוני. התורה לא פונה אל האדם הפרטי לכשעצמו אלא רק כחלק מהעם. הסיבה לכך שיש 'שתי שפות' פשוטה, בגלות איננו מתפקדים כעם. הגלות לעם כולו, משולה כמוות לאדם הפרטי. ליהודי שיושב בקנדה ולא מקיים מצוות ימשיכו להיות מים וימשיך לרדת גשם. מהו אם כן עיקר העונש עליו ניתן לדבר איתו? – גיהנום. ולהיפך, יהודי שנאנק תחת עול הגויים באיזמיר אך בכל זאת מחזיק ומקיים מצוות, מהי ההבטחה אליה יכול הוא לשאת את עיניו? – ודאי, גן עדן.

עניינה של תורת ארץ ישראל הוא ההתאמה שבין הטבע של ארץ ישראל למצב הרוחני של עם ישראל. בתפקוד שלנו כעם אנו מקבלים שכר ועונש כעם דהיינו בעניינינו הלאומיים ולא הפרטיים. מתוך כך לכל פרט טוב יותר. כשיורד גשם טוב לכל העם וגם לגינה הפרטית שלי.

דור הגאולה משדרג את המושגים הישנים של שכר ועונש. מסביבנו אנשים רבים שכבר לא עובדים את ה' מתוך 'דיבורי גן עדן וגיהנום' אותם הכרנו היטב עד עתה. הם עובדים את ה' מתוך הבנה פשוטה שחוקי התורה נועדו בין היתר לטוב לנו לחיותנו כל הימים. הן בעולם הזה והן בעולם הבא. הן ככלל, בניית חברה מוסרית ומצליחה שתהווה אור לגויים ותתקן את העולם. והן כפרט, אנשים קדושים וטובים שיזכו לגן עדן.

למה התורה לא מדברת על עולם הבא? [חלק ראשון]

[הכוזרי 22]

מאז ומעולם התעניינו בני האדם בחיים שלאחר המוות, בכל דת ישנו פרק המתייחס לשכר ולעונש המיועדים לאחר המוות. אך האם גם במושג בסיסי זה יש ליהדות חידוש רדיקלי?

השבוע נפתח בסוגיה מרתקת בעניין עולם הבא ומקומו ביהדות. האמת היא שראוי לקבוע לימוד מסודר וארוך ללימוד סוגיה זו או לכל הפחות לעסוק בה גם ברשומות הבאות...

מלך כוזר פנה אל החבר ואמר לו – מה שמבטיחות דתות אחרות אטראקטיבי בהרבה ממה שמבטיחה התורה. שמעתי על הבטחות המוסלמים לגן עדן של מטעמים ותאוות בלתי מוגבלות והנוצרים מבטיחים גם הם הבטחות רוחניות, 'הבטחות בשמיים'. ומה אתם בעצם מציעים, הרי התורה שבכתב שלכם כלל לא מדברת במפורש על עולם הבא?

החבר ענה מיד לשאלה זו. אך אנו, שלא מחויבים לכללי השיח, נעצור רגע את שטף הדיבור ונשאל את עצמנו - מדוע באמת לא דברה התורה במפורש על השכר והעונש שלאחר המוות, דהיינו על גן עדן ועל גיהנום?
[שהרי גם כשכבר הזכירה התורה את גן עדן בפרשת בראשית מדובר על מקום ארצי בעל מיקום גאוגרפי].

לשאלה זו ישנן כמה תשובות בראשונים.

חלק מהראשונים [רמב"ן למשל] כתבו שהתורה לא באה לדבר על המובן מאליו, הישארות הנפש היא דבר ברור ומקובל [או לפחות היה מקובל] כל העולם וע"י כל העולם. התורה כותבת את החידוש בלבד: 'דעו לכם- גם בעולם הזה תזכו לשכר!'.

לדעת אחרים [האבן עזרא] הסיבה היא שהמון העם לא מבינים את עניינו של עוה"ב וזאת מפני שצער או עונג רוחני אינם שייכים לעולם המושגים הקרוב שלהם. לכן מבטיחה התורה שכר שיהיה מובן לכל – הצלחה בעולם הזה.
וישנן עוד תשובות רבות אותן מסכמים הכלי יקר, השל"ה הקדוש ואחרים.

ריה"ל בכוזרי ניגש לענות על שאלה זו מכיוון אחר – למרות כל הייעודים ה'שמנים' שמייעדות שאר הדתות להולך בדרכן, האם פגשת מישהו מהם שמייחל למוות? שלא הולך לרופא כשהוא חולה? – לא הם בד"כ מעדיפים לחיות... יתרה מזאת, ייעודי השכר שהם מבטיחים הוא תמיד לא אמפירי שהרי איש מהם עדיין לא חזר כדי לספר על העונג אליו הוא זוכה בשמיים...
אם כן, התורה עשתה את המהלך האמיץ ביותר. התורה אומרת לאדם כביכול: 'קח ספר היסטוריה ותבדוק אותי, האם אי פעם היה לעם ישראל טוב כאשר הם לא היו טובים? האם עם ישראל גלה כשמצבו הרוחני היה טוב?'
בישראל, הביטחון [נצחון על האויבים], הכלכלה [גשם, תבואה, פוריות הבהמות], היחסים הבינלאומיים [שלום עם המעצמות ועם עמי האזור] - הכל תלוי בהשגחת ה' על מצבם המוסרי. זהו מופת חותך שבישראל שורה שכינה.

ניזכר שוב בדברי הרמב"ן  המכוננים [שברשומות קודמות כבר עמדנו על הקשר שבינו לבין ריה"ל]:    'שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם!'

פגשת פעם מלאך?

[הכוזרי 21]

האם אפשר לראות מלאכים בעיניים או שמא הכל הוא בחזיון במעין חלום ובעיני השכל?

שאלה זו נוגעת בין היתר גם לפרשתנו - פרשת וירא. אברהם אבינו יושב פתח האוהל כחום היום וממתין לבוא אורחים. לפתע הוא מזנק כנשוך נחש – לפניו עומדים שלושה אנשים והוא ממהר לארח אותם יותר מסעודת שלמה בשעתו. חז"ל מוסרים לנו שהיו אלו מלאכים ולא אנשים רגילים, מלאכים שנשלחו לשליחויות מוגדרות – לבשר לאברהם ושרה, להפוך את סדום ולהציל את לוט.

הרמב"ם במורה הנבוכים מסביר שמעצם העובדה שלמלאכים אין גוף והם מציאות רוחנית, כל פגישה עם מלאכים בין אם תתואר בנביאים או בכתובים היא פגישה בדמיון, בחלום וכו'. יוצא מדברי הרמב"ם שכל הטרחה, הצחוק והאמור בפרשה היה מעין חלום נבואי!

ריה"ל בספר הכוזרי מביע שיטה שונה בתכלית. לדבריו כל מה שנאמר בתורה על מלאכים והתגלויות הוא מעין בריאה אותו הקב"ה בורא. התלבשות גשמית מיוחדת של עניינים גשמיים.         
האמת היא שרוב ככל רבותינו המקובלים אחזו בשיטה זו והיא נוגעת לסוגיה כבדת משקל של היחס היהודי אל הגוף, בסוגיה זו לא נוכל לעסוק בהרחבה כרגע.

גם הרמב"ן בפירושו בפרשתנו, שהיה גדול המקובלים בדורותיו, מתנגד התנגדות נחרצת לרמב"ם. בפרשתנו הוא מביא כמה ראיות לכך שהיסוד הזה – שלא ניתן להיפגש עם מלאכים פגישה שעוברת בכלי הגוף פשוט איננו נכון. שתי ראיות בולטות הוא מביא מיעקב ולהבדיל מבלעם. יעקב אבינו נאבק מאבק איתנים עם מלאך ה' כמוזכר בפרשת וישלח. אם היה כל זה בחלום או בנבואה מדוע בסוף המאבק מוזכר 'ותקע כף ירך יעקב'. או במילים אחרות – אם הכול היה בחלום למה לאחר שהקיץ יעקב הוא צלע ברגל אחת?
ראיה דומה היא לחיצת הרגל של בלעם אל הקיר וכאבו הממשי בשל ראיית האתון את המלאך ופתיחת פיה, דבר שלשיטת הרמב"ם ודאי היה רק בחלום.

אולי ניתן לומר שהרמב"ם רצה להוציא מליבות האנשים התמימים דמיונות ביחס למלאכים. בעבר הייתה תפיסה רווחת [ולצערנו יש שחושבים כך גם היום] שכשם שיש מציאות של בני אדם בעולם הזה כך ישנה מציאות של מלאכים בעולם עליון משלנו, אולי בשמיים ממש ולכן דיבורים על החלל הפחידו אותם. המלאכים האלה הם מעין סופר-מנים אנושיים שיכולים לעוף ולהעלם אך בסה"כ הם די כמונו. על פי תפיסה זו יכול להיות בקלות שכל אחד יראה מלאך שהרי זה פשוט עניין של 'לרדת קומה' לעולם שלנו ולדבר...
הרמב"ם כתב את דבריו כדי להוציא מלב ההמון את התפיסה הזו. למלאכים ביסודם אין גוף, אין להם כמעט בחירה חופשית, ואם לא הזדככת או שאין לך תפקיד היסטורי מיוחד אין סיבה שתראה שום מלאך. [אציין כי תפיסה זו על 'אונסו' של הרמב"ם להסביר דברים בצורה מסוימת כדי להוציא מלב הטועים אחר הפילוסופיה היא תפיסה ידועה אך שנויה במחלוקת].

המקובלים לעומתו הסבירו את הדברים בצורתם המקורית, כשם שהנשמה היא מציאות רוחנית בגבהי מרומים אך ניצוצות ממנה מחיים את הגוף עד כדי אפשרות שהגוף הזה ילמד תורה, יקיים מצוות ויהיה חלק ממערכת של דבקות בה'. כך ממש מציאותם הרוחנית בתכלית של המלאכים יכולה להתגלות בעולם הזה באופן גשמי [זמני בד"כ]. לכן אין צורך 'לברוח' לחזיונות ונבואות אלא ניתן לראות בעינינו ממש מלאכים. אפשרות נוספת נוגעת לקשר שבין הגוף לנשמה, אפשרות שנזכיר בגיליונות הבאים.

נראה לך רציונלי?!

[הכוזרי 20]

עם נפילותיה של הבורסה האמריקאית וההתמוטטויות שהביאה עמה ברחבי העולם, חששו מאוד מהשלכות כלכליות קשות גם בארץ. לכן, נקרא אל הדגל מומחה כלכלי ידוע שם מארה"ב על מנת לאבחן את מצבה של מדינת ישראל בהקשרים אלו. לאחר זמן ממושך של דרישה וחקירה, במקום לומר מה לתקן, הוא אמר דברים בסגנון הבא – 'הייתי אומר לכם אילו צעדים עליכם לנקוט אך כל המשוואות והנוסחאות שלי פשוט לא תואמות את המתחולל לנגד עיניי, הכלכלה הישראלית פשוט עומדת ואף מתפתחת בנס'!
דברים דומים היה נוהג לומר שמעון פרס גם בהקשרים בטחוניים –
'במזרח התיכון מי שסומך על ניסים הוא לא רציונלי, אך בהחלט יש לקחת ניסים בחשבון...'

לקראת סוף מאמר ראשון בספר הכוזרי בוחר רבי יהודה הלוי ללמד אותנו על האופי של הנהגת ה' את ישראל. ההנהגה ה'רגילה' של ישראל היא הנהגה שמעורבים בה ניסים. ענני כבוד, עמוד האש ועמוד הענן, צרעה שנשלחת להביס אויבי ישראל, הפלת חומות באמצעות שופרות ועוד הם רק חלק ממערכת ההשגחה המופלאה של ה' על עמו. אומנם אלו ניסים גלויים אך ישנם ניסים נסתרים רבים כמו נס הניצחון במלחמת החשמונאים, ההצלה בפורים או נסי מלחמת העצמאות וששת הימים. מטרת התורה בעשייתה זכר לאותם ניסים גלויים היא בעיקר על מנת שמתוך זכירתם ע"י מצוות כמו תפילין, ציצית, מצה וכדומה ניתן את ליבנו לכך שגם שאר מאורעותינו אינם מקרה אלא רקמה אותה רוקם הי"ת לטובתנו.

יסודיים מאוד הם דברי הרמב"ן בהקשר זה [שקראנו יחד בעבר בבית הכנסת] על כך שזהו יסוד אמונה: 

'ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון!'

גם בימינו הנס הכלכלי המדהים של כלכלה שמתעצמת ומתפתחת פי 9 [!] מכלכלת המדינה השכנה ירדן, והתל"ג לנפש שלה גדול בהרבה אפילו משל נסיכות הנפט הסעודית, וזאת ללא משאבים טבעיים [הכוונה – שמשאביה עדיין לא נתגלו שהרי בתורה נאמר 'ארץ אשר מהרריה תחצוב נחושת']. רק להמחשה - ברוב המדינות הערביות שמסביבנו למרות הנפט מגיע התל"ג השנתי לכארבעה אחוז לעומת ישראל.
כמובן שלהתעצמות הכלכלית הזו ישנה השפעה מכרעת על יכולתנו לשמור על בטחוננו ועל עצמאותנו.

גם ניסים אלו נחשבים נסתרים וזאת משום שצריך עבודה של הסקת מסקנות והשוואת נתונים כדי לקלוט אותם. אך מעת שנחשפנו לסוד שלימדונו רבותינו ריה"ל והרמב"ן – אנו כבר יודעים היכן לחפש את הניסים ויודעים ש"מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו".

אשריך ישראל מי כמוך!

האם גר ויהודי שווים?

[בעקבות הכוזרי 19]

בעבר [רשומה מס' 10] עסקנו בשאלה הנכבדת – מהו הכישרון המיוחד לעם ישראל בין אומות העולם. תשובתו של ריה"ל לשאלה זו ברורה – הכישרון לדבר עם אלוקים ומתוך כך להיות נושאי דבר ה' בעולם.
ובאמת, כל התקשורת האנושית תלויה בדבר זה. אם ישנה תקשורת בריאה בין האדם לאלוקים – גם התקשורת בין האדם לחברו אמורה להיות בריאה וטובה. בימי מגדל בבל, ימים בהם ניסו בני האדם ליצור הפרדה בין העולם הזה להשם, 'לעשות לנו שם', גם השפה הייתה חייבת להתבלבל ונחלקה הארץ לשבעים אומות. לעומת זאת, לעתיד לבוא נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ובהיפתח ערוץ תקשורת שכזה בין האדם לאלוקיו דרך בית המקדש הישראלי, גם העמים כולם יהפכו שפה ברורה והדיבור יתוקן.
ואם כן הכישרון הנבואי הוא הכישרון המיוחד של ישראל.

עכשיו נותר לברר – מהו מעמד הגר על פי זה.

ריה"ל טוען ,בסוף המאמר הראשון, שאין לגרים יכולת להתנבא. הסיבה לכך כנראה היא משום שקישורם לבורא התחיל מהם – הם בחרו להסתפח לנחלת אל. מה שאין כן ישראל אשר ה' בחר בהם. יתירה מזאת, הכישרון הנבואי הוא ירושה לנו מאבותינו שהיו סגולה ולב של האנושות. הגרים שאינם מהמשפחה של האבות והאמהות הקדושים הללו אינם שותפים בירושה זו. לכן על אף שגר חייב במצוות ואנו מחוייבים כלפיו באהבה מיוחדת הנלמדת מהפס' 'ואהבתם את הגר' בנוסף על מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', אין הגר יכול להיות נביא. [ואולי גם הקשר לנחלה בארץ ישראל ארץ הנבואה הוא חלק מהעניין].

אך הרמב"ם רוח אחרת עימו. באגרת לאדם בשם עובדיה הגר כותב הרמב"ם בחריפות שמעמדו של הגר שווה למעמדו של ישראלי מלידה. הרמב"ם מוכיח זאת מהנביא עובדיה שהגמרא מספרת לנו שהיה גר אדומי. יתירה מכך, הרמב"ם מסביר לאותו עובדיה הגר שלגר ישנה מעלה שאין לישראל רגיל וזאת מכיוון שהגר בחר ללכת אחרי ה' למרות סביבתו האלילית ומבחינה זו הוא דומה יותר  לאברהם אבינו מאשר בן ישראל מלידה שנולד לתוך המציאות הזו בעל כרחו.

המעניין הוא שלסוגיה זו ישנה נפקא מינה הלכתית. האם הגר יכול לומר את המילה 'אבותינו' בהתייחס לאבות האומה אברהם יצחק ויעקב. הדבר נוגע הן לתפילתו של הגר ולהיותו שליח ציבור באמירת 'אלוקינו ואלוקי אבותינו' בתחילת תפילת העמידה והן למצוות מקרא ביכורים 'הארץ אשר הנחלת לאבותינו'. 
ואכן, ביחס לסוגיה זו כבר במקורות קדומים מצאנו מחלוקת. 

המשנה בביכורים אומרת גר מביא ואינו קורא – דהיינו שמביא ביכורים אך איננו יכול לקיים מצוות מקרא ביכורים וכתב רבינו תם שמאותה סיבה גר גם לא יכול להיות חזן שהרי הוא איננו יכול לומר שאבותיו הם אברהם יצחק ויעקב.
אך בתלמוד הירושלמי מופיעה דעת רבי יהודה שגר מביא וקורא ואומר 'אבותינו' ואינו חושש ושם אף מביאים מעשה רב שכן נהגו בפועל. רבינו יואל ור"י אכן התירו כדברי הירושלמי וכן משמעות דברי הרמב"ם.

למרבה הפלא בסוגיה זו ישנה הכרעה של השו"ע. השו"ע בסימן נ"ג סע' י"ט כתב: יש מונעים גר מלהיות שליח ציבור ונדחו דבריהם. [גם לגבי הל' זימון פסק השו"ע כך]. 

וא"כ ההכרעה למעשה היא שיש לגר אפשרות לומר אבותינו וכדעת הרמב"ם.

גם בית כנסת עלול להיות חטא העגל...

[הכוזרי 18]

'מרוב אהבתך לעמך, מבטך על המציאות מעוות!' הטיח מלך כוזר בחבר. אם העם הזה עליו אתה מדבר הוא אכן עם גדול כיצד מיד לאחר מעמד הר סיני חטאו בחטא עגל הזהב?!

בעוד שאלתו זו מנסרת בחלל האוויר, הבה ננסה לחשוב גם אנחנו – לכאורה דבר זה באמת מוזר מאוד. עם שזה עתה ראה אותות ומופתים, ראה ושמע ש'תמונה אינכם רואים זולתי קול' וש'אין לו גוף ולא דמות הגוף' תוך קצת יותר מחודש כבר מפסל פסל ועובד אותו בדבקות, כיצד זה ייתכן?!

ריה"ל מציג לנו באור חדש את החטא. 

ראשית – כמות החוטאים. בתורה נשמע כאילו כל העם הלך אחרי ההבל, אך אם נדקדק נראה שלאחר שמשה יורד מההר הוא הורג יחד עם בני לוי את עובדי העגל - שלושת אלפים איש מהעם. בחישוב פשוט – נוריד את הנשים שמקובלנו שלא חטאו ואם כן אלו שלושת אלפים מתוך שישים רבוא [שש מאות אלף] גברים מדובר בחצי אחוז בלבד שחטאו.

שנית – זהות החוטאים. נאמר בתורה שאמרו לפני העגל 'אלה אלוהיך ישראל', משמע שהחוטאים העיקריים לא היו מישראל. אך אם כן מי הם היו? נראה שהיו אלה הערב רב כמו שאמר ה' למשה – 'חטא העם הזה אשר העלית מארץ מצרים', העם אותו אתה בחרת לגייר ולעלות יחד עם ישראל – הערב רב.

לבסוף – איכות החטא. האם היה כאן חטא של עבודה זרה, האם עזבו ישראל את ה' או שמא חיפשו שליח חדש במקום משה. ריה"ל מסביר נקודה חשובה מאוד שחייבים לתת עליה את הדעת. עיקר החטא היה שישראל בדו דרך לעבוד את ה', דרך אותה הקב"ה לא ציווה. ואומנם דרך זו נראית לנו היום מוזרה אך באותם ימים הייתה זו דרך רגילה בין העמים שהיו עובדים צורה מסוימת שבתוכה כביכול שורה האל. ואם כן עיקר החטא היה דק – במקום משה ש'לא ידענו מה היה לו' אחרי שלא לקח אתו צידה לדרך ו'נעלם' לארבעים יום בהרים, בנו עגל שדרכו תופיע הקדושה בעולם. עד היום היה זה משה שדרכו ראינו את התגלות ה' ועתה ניזום מהלך שבו נראה את ההתגלות דרך מעשה ידינו. יוזמה 'קדושה' מלבבות דורשי ה'. אך מכיוון שה' לא בחר להתגלות בכך יש כאן החטאה [חוסר דיוק, ולשון 'חטא'] חמורה מאוד. בסופו של דבר כשאדם ממציא כיצד לעבוד את ה' הוא איננו עובד את ה' עוד כי אם את עצמו...

ההוכחה לדבריו המחודשים של ריה"ל פשוטה – בלב המקדש ניצבים שני כרובים ,שהם פסלים של נער ונערה, עשויים זהב. ואם נחשוב על כך נגלה שבהיותם בקודש הקודשים, עם ישראל כולו משתחווה לכיוונם - דבר שאסור בתכלית בכל סיטואציה אחרת. הוי אומר לא הפסל הוא הבעיה אלא שלא היה ציווי מה' לבנות פסל, שכן כאשר יש ציווי מהקב"ה, אנו מפסלים בשמחה כרובים ויודעים ששכינה שורה דווקא כך. 

וכאן מגיעה הפצצה, אומר החבר למלך כוזר – 'אם היו ישראל בונים בית כנסת, האם גם אז זה היה נראה לך חמור? דע לך שמבחינת התורה היה זה אותו חטא!' הסיבה לכך היא שהרי באותו זמן עדיין לא צוו על בית כנסת הציווי על משכן, מקדש [או בית כנסת בימינו] בא מבחינה כרונולוגית רק לאחר חטא העגל.

ואם כן היה זה חטא קטן אך לגודל מעלת העם הזה נחשב לו ל'חטאה גדולה', וכלשונו הטהורה של ריה"ל – 'הגדול הוא מי שחטאיו ספורים'.