ירושלים - אנחנו וכולם

Photo by Dave Herring on Unsplash

'ירושלים לא מוזכרת בשמה אפילו פעם אחת בכל התורה'.

למעשה, השורה הזאת יכלה לפתוח דיונים בין - דתיים לגבי היחס לירושלים, ממש כמו השורה 'ירושלים לא מוזכרת אפילו פעם אחת בקוראן', אלא שבנביאים ובכתובים ירושלים נזכרת כ- 700 פעמים, בכל מקום שבו מתפללים צריך לכוון את הפנים אליה, ושירים ותפילות נכתבו עליה בכל הדורות. לכן אין חולק על מרכזיותה של ירושלים ביהדות. אך דווקא לאור מרכזיות זו השאלה קשה יותר - מדוע ירושלים לא מוזכרת בתורה אפילו פעם אחת?

במקום בו התייחסה התורה לירושלים היא מזכירה אותה כך: 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם' (דברים יב, ה). העם ההולך במדבר יודע שכשיגיע לארץ, הקב"ה כבר יודיע להם באיזה מקום הוא בוחר. זה לא קרה מייד, רק בימי דוד המלך, מאות שנים לאחר הכניסה לארץ, בוחר הקב"ה בירושלים להיות המקום המיוחד לשמו. וגם כאן צפה השאלה – מדוע להשאיר את ירושלים בצל?

על שינוי התודעה הלאומית שבין הגלות לארץ ישראל נכתב רבות. היהדות של ארץ ישראל היא עצמאית, בוטחת בעצמה ובכוחה ומחזקת את ההבדלה שלה משאר הלאומים. לא עוד יהודי חלש שמוצא עצמו מובל על ידי הפריץ, מעתה סיפורים על גבורת לוחמינו במבצע הצלה הרואי יהיו המיתוס המכונן. התהליכים האלה קרו לנגד עינינו והם בריאים ומתועדים בספרי הנבואה. נראה כי הזכייה בירושלים כרוכה בשינוי תודעתי לאומי נוסף. אם בצמד המילים הדרמטי 'הר הבית' המילה 'הבית' מסמלת את הבית הלאומי שלנו, אז טעינו בכתובת. הבית הוא הבית של ה' אלוקי השמיים והארץ, אלוקי ישראל והעמים, ומתוך כך אנו מצפים לבנות שם את בית התפילה של האנושות כולה. המעמד הלאומי שלנו איננו העיקר בסיפור הארוך של עם ישראל. התפקיד של ישראל להיטיב את העולם מכל הבחינות ולהוביל בו את האומר המוסרי הוא הנקודה העיקרית. הלאומיות שלנו היא הגוף, החשוב וזה שאין לו תחליף, אך עדיין הגוף שנועד לתפקיד זה.

המילים אב המון גוים שנאמרו לאברהם אבינו כבסיס לתפקידו וייעודו מבטאות קשר של אהבה ואחריות כפי שאר העולם. כאב הרוצה בטובת בניו ומימושם העצמי מביטים ישראל על שאר העולם ומתוך מבט של אחווה אך ללא נאיביות מעושה הם מנסים לתת לכל אחד מהעמים מקום של כבוד בתיקון העולם.

לכן התורה לא מדברת על ירושלים במפורש. ירושלים, הר הבית ובית המקדש אמורים להגיע לידינו כפרי של תהליך נפשי ורוחני ברמה הלאומית שמבטא הבשלה של התפיסה העצמית שלנו.

ומה קורה איתנו? האם עלינו לעבור את אותה הבשלה שוב עם חזרתנו השנייה לציון? בימי עזרא ירושלים עמדה במרכז התודעה של העם. השבים ניגשו כמעט באופן מידי להקרבת קורבנות, וברגע שהתאפשר מבחינת המפה הפוליטית העולמית גם לבניין הבית. והם אכן בנו אותו, בדם יזע ודמעות, חציים בונים וחציים אוחזים בנשק. בימינו, ההנהגה הפוליטית שלנו כלל לא תכננה לכבוש את ירושלים, היא נפלה לידם כפרי בשל. עלינו לקבל את המתנה ולהבין שה' מאמין בנו שנצליח להיות ראויים לה ורק מתוך תפיסה זו המבוססת על היסוד האוניברסלי של היהדות נצליח לכונן שלום המבוסס על הלאומיות האוניברסלית הישראלית המבקשת את תיקון העולם כולו. שלום שאנו וכל עמי העולם כה זקוקים לו.  

(פורסם במקור ראשון ראה התש''פ)

פרשת בלק - לקבל 'הסכמה' מגוי...

ערב הכניסה לארץ מתחולל מפגש בלתי מודע מצדו של עם ישראל עם נציג מיוחד של אומות העולם. בלעם הרשע עומד מול העם היוצא ממצרים ומנסה להזיק לו. היינו יכולים לחשוב שהתורה מספרת לנו את האירוע הזה על מנת שנראה את חסדו של ה' שגם כאשר אנו כלל איננו יודעים וחשים בסכנה הקב"ה מגן ומושיע. ועל ניסיך שבכל יום עימנו תמיד. אך נראה שהמפגש עם אישיות שכזו היה צריך לקרות מטעם עמוק יותר.

פגישות עם גויים משמעותיים נוספים קרו בצמתים חשובים בקורות עם ישראל. קודם היציאה ממצרים הצטרפו לשורותינו בתיה בת פרעה וגם ציפורה אשת משה אשר לשתיהן הוא חב את חייו, במתן תורה היה זה יתרו כהן מדיין שבחר להצטרף אל משה, ובכניסה לארץ רחב התגיירה ואף התחתנה עם יהושע בן נון. לפני הקמת מלכות ישראל רות הצטרפה והפכה לאמה של מלכות ובימי בית ראשון באו מלכת שבא, נעמה העמונית ובת פרעה להדבק בשלמה המלך ע"ה (עיין שמות רבה כז, ד). הן ביציאה מהגלות הראשונה והן בשניה אנו מוצאים קבוצות שהתגיירו (במצריים ערב רב ובשיבת ציון "ורבים מעמי הארץ מתיהדים") מדוע?

להערכתי, הפסוק המצוטט ביותר מפרשת השבוע הוא "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הכוונה של רוב המצטטים היא שאין מה להתחשב בדעת הגויים ואנו צריכים להבין שנגזרנו לחיי בדידות לאומית. אך אולי ההבנה של הפסוק צריכה עדכון גירסה לאור היציאה מהגלות לעצמאות מדינית? 

חלק מייעודו של עם ישראל הוא להביא ברכה עצומה לכל האנושות. אלא שהאנושות ברוב הזמנים הייתה במצב מוסרי שפל ביותר. רובה הייתה עובדת עבודה זרה וממילא נושאת בתוכה עיוותים מוסריים חריפים כמו אלימות, ניצול החלש והפקרות מינית. לכן היה קושי גדול לחבר בין ישראל לעמים וברוב הזמנים ברכנו על ההבדלה "עם לבדד ישכון". ובכל זאת על מנת שנוכל לקיים את תפקידנו כראוי עלינו לשמור על חיבור עם כלל האנושות וכביכול לקבל את הסכמתם של הגויים להובלה המוסרית של עם ישראל. לכן חשוב לתורה לספר לנו על ישמעאל אבי קידר שחזר בתשובה והקדים את יצחק אביהם של ישראל (בבא בתרא טז ע"ב). אנו גם לומדים על הפגישה ההיסטורית בין יעקב אביהם של ישראל לעשיו אבי אדום ועל כך שאמר לו עשיו 'אחי יהי לך אשר לך' ובנוסח המדרש – כאן הודה לו על הברכות (רש"י על בראשית לג, ט). כאן הודה עשיו שהברכות שקבל יעקב מיצחק אביהם אכן ראויות לו בהיותו הבכור (המוביל המוסרי) האמתי. נציגי הגויים מסכימים לקבל את הובלתנו המוסרית, הכשרים שבהם עושים זאת בחפץ לב ומצטרפים אלינו, אלו גרי הצדק שמוזכרים לעיל. חלק אחר פשוט מביע את הסכמתו, ברצונו או בעל כורחו. בלעם כלל בתוכו את הנציגות הרוחנית של האנושות. אדם בלי עם, אישיות קוסמופוליטית שהכל צריכים לה המשמש כנציג ה' לגויים חייב להודות בכישלונו המוסרי ולראות כיצד האומות נצרכות לעם ישראל. אע"פ שבגלל שחיתותו המוסרית האישית הוא לא יכול לזכות ולהתגייר, בוקע קולו הפנימי ומכריז: 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'.

אחד הפירושים למילים "ובגוים לא יתחשב" אומר שעם ישראל לא נספר בחשבון שבעים האומות. מפני שכמו היחס בין משה לשבעים הזקנים בסנהדרין של שבעים ואחת החכמים, עם ישראל איננו ככל האומות, הוא המנחה והמוביל. ולבסוף הוא גם הוא המכריע, האומה השבעים ואחת.

דווקא היום כשדעתנו חזרה להיות חשובה בין שבעים האומות עלינו לזכור את יחודנו ותפקידנו המיוחד באנושות. איננו עם ככל העמים.

קרדיט על התמונה: (צילום: חיים צח\לע"ם) מתוך אתר סרוגים 







להרחבה עיינו גם במדרש הבא על ההבדל שבין נביאי אומות העולם לנביאי ישראל: המדרש (תנחומא תחילת פרשת בלק) מעמיד את ההבדל שבין נביאי ישראל לנביאי הגויים על מוסר לאומי ודאגה אוניברסלית: "ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות, וכן הוא אומר 'צופה נתתיך לבית ישראל', ונביא שעמד מן האומות (בלעם) העמיד פירצה לאבד הבריות מן העולם הבא (בנתינת העצה של הפקרות בנות מואב). ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה 'על כן מעי למואב ככינור יהמו' וגו', וכן יחזקאל אמר 'שא על צור קינה', וזה אכזרי עמד לעקור אומר שלימה על חנם, על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם -  להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם, שזה עמד מהן וראה מה עשה". 

גויים בימינו

בעולם ההלכה היחס לגוי אינו חד-ממדי. שני המעמדות ההלכתיים בתורה לגוי הם גר תושב ועובד עבודה זרה, וכן משמע ברמב"ם (הל' מלכים ח י, הל' רוצח ושמירת הנפש ד, יא). להלכה גר תושב הוא גוי שקיבל על עצמו לקיים את שבע מצוות בני נח. אדם שכזה יכול לגור בארץ ישראל (רמב"ם הל' מלכים ו א) ואנו מצווים להחיותו (הל' מלכים י יב). גוי עובד ע"ז הוא אדם שהדין כלפיו מתמצה היטב דרך ההלכה של אין מורידין ואין מעלין, ומצד הדין הוא חייב מיתה (ע"ז כו א). אף שהמושג גר תושב עצמו נראה רחב יחסית (עיין למשל ע"ז סד ב), בראשונים ובאחרונים מצאנו מדרגת ביניים של בן נח - גוי שאיננו עובד ע"ז אך לכלל גר תושב של ממש עוד לא הגיע (למשל רמב"ן וריטב"א מכות ט א ובחת"ס חולין לג א). מעמד של בן נח יגרור גם יחס הלכתי אחר. הדים לגישה זו ניתן למצוא בהלכות רבות. בגמרא ישנן הרחקות מגויים מכמה סיבות, למשל: העדפתם לשכב עם בהמות ישראל על פני נשותיהם, חשש מיצרם הבלתי נשלט לרצח יהודים, ועוד. המאירי אומר שהלכות אלו אינן רלוונטיות לאומות הגדורות בחוקים (חילוניים או דתיים) האוסרים דברים מעין אלו. מתוך כך התיר המאירי לתת בהמה לגוי, להתייחד עם גויים, ועוד (מאירי ע"ז טו ב, כ א, כב א, כו א, פסחים כא ב, בבא קמא קיג ב, בבא מציעא כז א, ועוד). בשל העובדה שהטענה חוזרת במקומות רבים הפרוסים על פני ספר בית הבחירה כולו, קשה מאוד לטעון שהטענה היא תולדת הפחד מן הצנזורה. יתרה מזאת, מאז שנתגלה חיבורו של המאירי, גישה זו נדונה להלכה בפוסקים (בהרחבה עסק בדעתו בשו"ת בני בנים ח"ג סי' לה) והסבר מוסרי ברוח הדברים עולה גם מדבריהם של הרמב"ם (פיהמ"ש בבא קמא ד ג, הובא במאירי בבא קמא לז ב) והמהר"ל (באר הגולה באר שביעי). הראי"ה אף כתב שיש לתפוס את שיטת המאירי כעיקר להלכה (אגרות הראי"ה פט). על פי האמור, לעיתים קרובות כאשר נכתב בגמרא עכו"ם, לאו דווקא מדובר בשינוי קוסמטי מפני הצנזורה כפי שמקובל לומר; יתכן ומדובר בנקודה מהותית שבמידה ותשתנה - ישתנה גם היחס ההלכתי אל הגוי. שינוי הלכתי כזה מפורש בשו"ע לגבי איסור סתם יינם. בפשטות, אסרו חכמים כל יין שנגע בו גוי בשתיה ובהנאה כאילו היה זה יין שנתנסך לע"ז ממש. אלא שבאשר לגוי שאינו עובד ע"ז, כתב השו"ע שיינו מותר בהנאה ואסור רק בשתיה (משום איסור חיתון יו"ד קכד ו, רמ"א שם). וכתב הב"י (שם בתירוץ ראשון) שמכיוון שמדובר באומה שלמה שקיבלה על עצמה שלא לעבוד ע"ז, גם המצריכים קבלה בפני בי"ד על מנת להיות גר תושב יודו לדין זה. וע"ע ש"ך יו"ד קיב סק"ב, תורות אמת יו"ד קיב, ערוה"ש חו"מ שמח ב.


כאישים פרטיים, בני נח יכולים לעלות ולהתקדם במדרגתם וקדושתם. בן נח שלמד תורה יכול להיקרא אדם, כישראל (אור החיים הקדוש ויקרא יח ד). כשעוסק בתורתו,  יכול להגיע למעלת כהן גדול (סנהדרין נט א).


נראה כי באופן כללי קדושת הבחירה האנושית עולה על קדושת הייחוס, כפי שכתבו רבותינו: "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג ח), וכן מצינו  בכתוב השוואת נזיר לכהן גדול (במדבר ו ז, במדבר רבה י יא ועיין עוד בשפת אמת נשא תרמ"ט).

נכתב בשיתוף עם הרב גיא אלאלוף

ברכת האילנות

Photo by Anna Jiménez Calaf on Unsplash

כבכל מצווה הבאה משנה לשנה, ישנה התרגשות מיוחדת לקראת ברכת האילנות. דומה כי חכמי הסוד לא יכלו להשאיר את המצווה כברכה בת שורה בלבד והם דאגו שלא 'תסתיים' לנו הברכה מהר מדי.  לכן הם פיארו את הברכה בלשם יחוד מרשים ובתפילות ופסוקים מלפניה ומלאחריה. חכמינו העניקו לנו כלים של דיבור לאור הרגש הנפעם אל מול ראשית הדר הטבע.

בסוף נוסח ברכת האילנות אומרים פסוקי נבואה. אחד מהם הוא הפסוק הבא: 'וקיים בנו אשר הבטחתנו על ידי עמוס נביאך:
"הנה ימים באים, נאם ה', ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה: ושבתי את שבות עמי ישראל. ובנו ערים נשמות ויָשָבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם".

ניתן לומר שזכינו שה' כבר קיים בנו  את הנבואה במידת מה, שכן הנביא עמוס מיטיב לתאר את מצבנו כיום. עוד יבואו ימים בהם עם ישראל יחזור לארצו, יבנה ערים שהיו שוממות ויישב אותן, יטע גינות וכרמים וישתה מיינו. למעשה, כל אחד מאיתנו שקונה תירוש או יין של ארץ ישראל מגשים נבואה: 'ונטעו כרמים ושתו את יינם'. תיאור הפריחה לאומית משתלב בהפרחת השממה.

 

עניין עיבור השנה נחשב לאחד העניינים הקשים שבתורה. הוא זוקק ידע באסטרונומיה, מתמטיקה וכמובן ידע הלכתי נרחב. אך אם מתמצתים את העניין לכלל אחד, הכלל יהיה כמאמר הכתוב: "שמור את חודש האביב". הגמרא מסבירה שהכוונה היא לייצר תמיד מצב שבו פסח יוצא בתקופת האביב ולא בחורף או בקיץ. מעניין שגם את ברכת האלנות מברכים דווקא בחודש האביב ודווקא על אלנות מלבלבים. מהו הקשר הפנימי שביניהם?

בזוהר הקדוש בפרשת בשלח מובא משל קולע. 

האנושות כולה נמשלה לעץ. האומות הן ענפי העץ, כל אומה מנסה לגדול בכל כוחה. אך כשאומה אחת שואבת את הכח בכל כוחה מהגזע, בהכרח שפע החיים שהיא תינק יבוא על חשבון שפע החיים של כל שאר האומות. וכך כל ענף בתורו מנסה לשלוט וכל שאר האומות מתייבשות. שונה מכולם הוא עם ישראל – הוא לא אחד מהענפים, עם ישראל הוא הגזע עצמו וכל רצונו הוא לתת שפעו לכל האומות. שהרי כשהגזע שולט כל הענפים מרוויחים. 

הלאומיות שלנו היא כולה אוניברסליות. 

בהסטוריה האנושית גם פריחת הלאומים והקמת המדינות העצמאיות שלהן נקראת 'אביב העמים' [זוכרים את האביב הערבי?], מעניין שבתקופת אביב העמים התעורר עם ישראל לשוב לארצו בגאולה האחרונה. לכן באביב השתחררו בני ישראל ממצרים ובעצם נולדו כעם.

אך לא רק האביב הלאומי של האומות תלוי באביב של עם ישראל. גם האביב הטבעי תלוי באביב של עם ישראל. האביב הוא העונה בה הטבע מתעורר מתרדמת החורף שנכפתה עליו וקם לתחייה בשלל צבעים ססגוניים. הגנוז בעץ יוצא בצורת פרחים ריחניים שבעתיד יגדלו להיות פירות מזינים. לכן בתוכן המצווה של 'שמור את חודש האביב'  טמונה אמירה מדהימה כלפי העולם כולו : בפריחתם של ישראל יפרח העולם כולו – האומות והאדמה. ועץ החיים האנושי עוד יניב פירותיו בעין יפה! 

למה אלוקים מדבר רק עם ישראל?!

[הכוזרי 8]

למלך כוזר מתחילה להיגמר הסבלנות. הוא מתופף באצבעו ותוך כדי כך אומר לחבר – 'איזו מן תורה זו שפונה רק אל חלק קטן כל כך מהאנושות?! הרי עד עכשיו דיברתי עם תיאוריות ודתות אוניברסליות?!'. ואכן, הנצרות והאסלאם ,וכן דתות הניו - אייג', מדברות על כיצד צריך להתנהג העולם כולו. 

לעומתם מציג החבר את היהדות כשונה לחלוטין. תורה שניתנה לעם מסוים שעבר חוויות מסוימות. עם שהתחיל ממשפחה אחת, עם קטן או אולי נכון יותר - משפחה גדולה שאיתם מקיים הקב"ה קשר. מה עם כל שאר העולם שואל הכוזרי, ואנחנו יחד אתו....

ספר הכוזרי מחולק לחמישה מאמרים. חמשת המאמרים הם בעצם חמישה שלבים בתהליך ההתבגרות הרוחנית של האדם במסעו הרוחני. על שאלת היותה של התורה 'לא אוניברסלית' כביכול עונה החבר פעמיים. בשלב הראשון עונה החבר לכוזרי תשובה חד משמעית מאוד אך לא שלימה. התשובה המלאה לשאלה זו תינתן רק באמצע ספר הכוזרי, במאמר השני.

התשובה הראשונה היא בגדול: 'אל תיתמם הרי ככה זה בכל תחום בעולם'. ובאמת, אם נסתכל באופן מפוכח על המצב בעולם, נמצא שהמין האנושי הוא מעט מן המעט מבין עולם בעלי החיים. בכל זאת ברור לכולנו כי אם ידבר ה' עם העולם אי פעם מסתמא שיהיה זה עם האנושות ולא עם הפרות או החגבים למשל. מדוע מעולם לא שאלנו את עצמנו על כך? - מפני שהתשובה כל כך פשוטה - לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות. כך גם בין האומות וישראל, אכן איננו הרוב, אדרבה אנו מעטים. אך איכותנו - היותנו עם קדוש, היא הסיבה לבחירה בנו על פני שאר האומות.

בפרשת ואתחנן מסבירה זאת התורה בעצמה:
"כי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָֽעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: לֹא מֵֽרֻבְּכֶם מִכָּל-הָֽעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּֽי-אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל-הָֽעַמִּֽים:"

אך ניתן להניח שתשובה זו לבדה איננה מיישבת את הדעת. אכן זו המציאות, אך מה יהיה עם שאר העולם וכי כל השאר נברא לבטלה? כאמור, התשובה המשלימה ניתנת למלך כוזר רק במאמר שני, לאחר שהוא מחליט להתגייר. אם יזכנו ה', ברשומה הבאה נעסוק בתשובה זו.