יום שבת, 29 בספטמבר 2018

חיזוק קצר לשמיני עצרת


בדרשות חתם סופר הביא בשם הרמ"ע מפאנו שכל החגים נקראים חגים[1] משום שהם חגים [מסתובבים] סביב נקודה מסוימת, הנקודה הזאת היא שמיני עצרת. ולכן היא איננה חג[2] בערך של כל החגים וגדולה אף יותר מיום הכיפורים.




[1] מצינו בזה עוד שיטות: המלבי"ם מלשון קרבן חגיגה, הרד"ק משום שבני האדם חגים בריקודיהם בחגים, לענדו"ה בגלל אופים הבסיסי של החגים שהם מעגל השנה.
[2] הובא ברמ"א על השו"ע שאין אומרים שמיני חג עצרת שלא נזכר שהוא חג אך להלכה המ"ב כותב שם שהאחרונים השיגו עליו בזה ואין לנטות מדברי המחבר.

יום רביעי, 26 בספטמבר 2018

מהלך חגי תשרי - בניית הזוגיות העליונה


כהמשך לשאלה שנשאלה במאמר 'למה לי סוכות עכשיו', אנו מוכרחים לתת את דעתנו על התהליך שאנו עוברים בחגי תשרי. במאמר הזה הדברים מובאים כסקירה כללית. כדרכה של סקירה, הפרטים בה אינם מובלטים, וודאי שיש לדבר על כל חג בנפרד, אך עדיין יש ערך רב לפרספקטיבה הכללית.

בעצם, האריז"ל אמר כבר הכל ובמילים קצרות - שמאלו תחת לראשי - זה ראש השנה ויום הכיפורים. וימינו תחבקני - זה סוכות.

בשורות הבאות ננסה להבהיר קצת את דבריו הנשגבים.
האר"י הקדוש בחר בפסוק משיר השירים להמחשת הרעיון של חגי תשרי. שיר השירים הוא שיר האהבה שבין הדוד לרעיה בין כנסת ישראל לקב"ה. במבט ראשון נראה קצת צורם להמשיל את האהבה של הקב"ה וישראל לאהבה זוגית של איש ואשה. אך כבר בספר איוב למדנו כי 'מבשרי אחזה אלוק' והבנו שהעולם כולו הוא משל לעולמות הרוחניים. ממילא דבר נשגב ומדהים כמו אהבת איש לאשתו, דבר שהוא המקיים את העולם כפשוטו, מוכרח לטמון בחובו סוד גדול.

הימים הראשונים של חודש תשרי נקראים ימים נוראים. שלא כבמשמעות המקובלת כיום למילה נורא [משהו שמקביל למרושע או מגעיל] המילה נורא בלשון הקודש היא מלשון יראה. הימים האלו הם ימים של יראה.  כיום, אנו נוטים לזלזל קצת במושג יראה. באמת ניתן לומר שההנהגה האלוקית כיום עם ישראל היא הנהגה של אהבה. אך חשוב מאוד לדעת שעל החלק העיקרי של היראה אין שום אפשרות לוותר. יראה היא ההקדמה ההכרחית לאהבה הנכספת. שימו לב למבנה המילים בלשון הקודש - יראה גם מסתיימת איפה שהאהבה מתחילה – יראהבה, אך היראה היא גם הקדמה הכרחית אליה.
האהבה לבדה[1] עלולה להיות אהבה של האדם אל עצמו. אל הסטטוס החברתי שזוגיות מסוימת מקנה לו או אפילו אל ההנאה שמימוש התאווה מספק. אהבה כזו איננה אהבה אמתית שכן אין בה מקום לאחר כלל אלא כאובייקט. זהו אחד ההסברים לכך שהתרבות כיום שלא מפסיקה לדבר ולשיר על אהבה מובילה באחוזי גרושין [שליש מכלל הזוגות הנישאים מתגרשים!] הסיבה לכך היא שתרבות שנעדרת כבוד ונתינת מקום אמיתי לאחר היא גם נעדרת אהבת אמת.
לכן היראה חייבת להיות ההקדמה של האהבה. היראה מפנה מקום, מכבדת[2] את האחר. גם בזוגיות היראה, ההערכה והכבוד לאישיותו של האחר הן תנאי בסיסי לצמיחה של אהבה אמיתית בעתיד.

בראש השנה אנו מתפנים לתת מקום לקב"ה בעולמנו – מלוך על כל העולם בכבודך. הקב"ה אתה המלך. הלך הקדוש וממילא גם המלך המשפט. אין זה הזמן ל'אבינו' אלא בעיקר ל'מלכנו'. יחס של יראה, מציאות שונה ממני שתופסת את מרכז הבמה.
יתרה מזאת, בראש השנה מתגלה שהזהות שלי נגזרת מהיחס לקב"ה – לאחר שאנו מדברים על מלכותו של הקב"ה, אנו חוזרים לדבר על עצמנו – תן כבוד לעמך תהילה ליראיך וכו'. או כמאמרו המתומצת של הפייט 'במלכותו אני אמלוך[3]'. יש בחינה בה רק כאשר אתה אוזר אומץ להוציא את עצמך מהמרכז רק אז אתה באמת מתחיל להכיר ולכבד את עצמך. בבחינת מאמר הגמרא ביבמות כל השרוי בלא אישה אינו קרוי אדם. העולם מתחיל להיוולד בגניזו (בכסה ליום חגנו - בחינת הלבנה שם אבל לא רואים אותה), הוא עדיין לא נראה בגלל היראה שמאיינת אותו, אבל הוא כבר מציאות נפרדת. יש אני שיהפוך לאין, יש אני שימליך את ה'. ממש כמו בהריון - היום הרת עולם.

לימדנו הרמב"ם שקול השופר אמור לעורר אותנו לתשובה, לימדנו האריז"ל שקול השופר מעורר גילויי אלוקות גבוהים בעולמות ובקרבנו. בראש השנה ערך הקב"ה את הנסירה של אדם וחוה. בנסירה הייתה תרדמה (דורמיטא) שממנה אדם וחוה חייבים להתעורר. אדם וחוה מקבילים לגילויי אלוקות והנהגה של הקב"ה בעולמו, הנהגה זכרית (קוב"ה, ז"א, חמה) והנהגה נקבית (שכינתיה, נוק', לבנה). השופר משחרר את הכל מחבלי השינה הכובלים שלהם ומוציא אותנו לחירות.
עד עכשיו דברנו על השופר של ראש השנה מצד מאה הקולות שבו. אך בכתבי האריז"ל מודגש גם עניין ההבלים היוצאים מן הבעל תוקע [3*] השופר בו אנו תוקעים הוא ביטוי לשופר עליון, מעין הבעה של קול קדם נבואי [כדוג' השופר שקודם מתן תורה]. שופר נקרא בפיוט שאומרים קודם תקיעת שופר 'קול משמיים' ואכן השופר קשור לענני הכבוד - אתה נגלית בענן כבודך מתחיל את ברכת השופרות במוסף.   

התוצאה של יחס של כבוד לרבונו של עולם היא חרטה ובקשת מחילה על כל הפעמים בהם לא התייחסתי לקב"ה כראוי. כאן אנו נפגשים עם עשרת ימי תשובה. בימים אלו אנו עוברים בחשבון נפש מדוקדק על כל מעשה קטון כגדול ומתקנים בכך את היחס שלנו לרבונו של עולם על כל פרטיו. בעומק אנו משחררים את כל פרטי נשמותינו והופכים להיות תינוק עם אברים. בעומק עומקים אנו בונים את עצמנו כהכנה למפגש זוגי.

לאחר מכן מגיעה השלב הבא ביחסים, יום הכיפורים.  ביוהכ"פ אנו מקבלים מעין אהבה אימהית שמיימית שמביאה איתה סליחה על כל עוונותינו. אך באהבה הזו כבר טמון הזרע הבא – ההתייחסות הזוגית של הדוד והרעיה. לכן הכרובים תופסים מקום מרכזי בעבודת היום הקדוש.

בתוך קודש הקדשים ניצבים הכרובים. הכרובים הם למעשה זוג דמויות של נער ונערה שעומדים זה כנגד זו. הדמויות עשויות זהב ו'יוצאות' מתוך הכפורת [המכסה של ארון הברית]. 

שיא עבודת יוהכ"פ היה בכניסתו של האיש הקדוש בעולם למקום הקדוש בעולם בזמן הקדוש בעולם. שם במעמד הנשגב הזה אשר אפילו מלאכים אינם יכולים לעמוד בו נאמר הפסוק: כי בענן אראה על הכפורת. הכהן הגדול מקטיר קטורת בתוך קודש הקדשים, מהקטורת מתהווה ענן, ומעל הכפורת מבין הכרובים מתגלה השכינה. בין אותם בני זוג הרומזים לזוגיות העליונה – דווקא במרחב הזוגי שביניהם שם מופיעה השכינה. 

האמת היא שזה כנראה המקור להבנת העומק של דברי גמרא הידועים במסכת סוטה.
איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן.
הרמז בלשון הקודש ידוע – אם האיש והאשה מזככים את עצמם מהאגואיזם ומפנים מקום אחד לשני אזי מה שנשאר הם אותיות שם ה' מהאיש י' ומהאשה ה'. אך אם הם מלאים בעצמם, וכל אחד מתגדר לעצמו אזי אותיות השכינה פורחות מהם ומה שנשאר הוא – אש ואש...
אך המקור הוא ככל הנראה מכאן, מהכרובים. אם זכו ישראל – שכינה בין הכרובים וכמאמר הכתוב למשה רבינו אבי הנביאים 'ונועדתי לך שם מבין שני הכרובים'. ואם לא זכו ח"ו אזי ,כדברי הזוהר, קושרים שלשלת של ברזל לרגלי כהן גדול שמא ישרף באש בכניסתו לקודש הקדשים ויצטרכו לגרור אותו משם...

יום הכיפורים הוא בבחינת הפגישה הראשונה של אדם וחוה. לאחר שהתעוררו ומצאו את עצמם כבר לא קשורים זה לזה בקשר של הכרח אחור באחור, הם נפגשים פנים אל פנים.  במקרה שהצליחו ישראל בעבודת יום הכיפורים, האהבה העצומה הזו שבין הדוד לרעיה של 'כרובים מעורים זה בזה' מביאה שמחה עצומה של שידוכים גם כאן לארץ. חז"ל מספרים לנו שביוהכ"פ אחר הצהריים היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים והיו בחורי ישראל הולכים ומשתדכים עימן (סוף תענית).

אך הזוגיות איננה דבר ערטילאי, הזוג לא רק מתארס בקידושין רוחניים, אלא גם נישא בתהליך של נישואין בחופה ובחיים יחד [4]. כאן אנו פוגשים את חג הסוכות. בט"ו לחודש עם מילואה של הלבנה ישנה מעין פגישה עליונה בין המאורות. בחינות הלבנה והחמה מאירות במילואן וקוב"ה וכנס"י 'מתחתנים' זה עם זו [4*]. אותו ענן של קטורת שהיה בבית קודשי הקדשים מתפשט והולך לכל בתי ישראל והופך להיות סוכת ענני כבוד. מעניין לציין כי הכרובים הם אחד המקומות בהם נאמר השורש סכך. 'סוככים על הארון בכנפיהם' - והגמ' אף לומדת את גובה הסוכה המינימלי [י' טפחים] מהחלל שבין כנפי הכרובים לארון. הוי אומר בסוכה אנו בעצם בין שני הכרובים.
כל סוכה היא מעין חופה בין עם ישראל לרבונו של עולם ולכן הסוכה מעיקרה איננה מקום פרטי[5] – אדרבה, הגמ' דורשת 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' – מלמד שראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת[6]. ולעת"ל אכן נשב כולנו בסוכת עורו של לוויתן. הסוכה היא סוכת השלום, סוכת היסוד של הבית והזוגיות. יש בסוכה מעין 'מכניסה לביתו' של הדוד כלפי הרעיה שכן הפסוק 'הביאני המלך חדריו' נדרש על חג הסוכות.
כך גם יובן מה שחג הסוכות נחגג שבעה ימים, מעין שבעת ימי משתה של החתן והכלה העליונים, מה שאנו קוראים כיום 'שבע ברכות'. ומה עם האושפיזין הקדושים? אולי הם שבעה שושבינים שמביאים איתם מתנות יקרות[7] ואולי הם גם משמשים כפנים חדשות[8]...
הסוכה עצמה מבטאת את היחוד והקשר הפיזי הזה היטב. האדם שרוי במרחב האלוקי בכל גופו[8*]. בסוכה שרוי סוד הדעת. "למען ידעו דורותיכם", בפנימיות מבואר שזוהי המילה בה בוחרת התורה כדי לדבר על הזיווג והיחוד, "והאדם ידע את חוה אשתו" (אגרת הקודש לרמב"ן). אך הדעת והחיבור נוגעים לא רק למרחב החיים היסודי (ברית המעור) כי אם גם למרחב התקשורתי (ברית הלשון).

הענן שיצא מבין הכרובים אותו ענן שבו דיבר ה' עם משה, שהוא אותו ענן שנזכר גם בברכת שופרות בראש השנה – 'אתה נגלית בענן כבודך'. הענן הזה מופיע הפעם כענני כבוד, כסוכה שבה הכל סוכין ברוח הקודש ומלשון 'ושכותי כפי עליך עד עוברי'[9]התקשורת הזוגית מתחדשת. בחג סוכות יש פוטנציאל גדול לנבואה – ולכן נקראה שמחת בית השואבה ששואבין ממנה רוח הקודש ויונה בן אמיתי מעולי הרגלים היה.גם בימי שלמה המלך חנוכת בית המקדש וחגיגת השראת השכינה בעולם הייתה בימים אלו.
פלא גדול נמצא שלאחר התשובה של נינוה ושל יונה, גם יונה הולך ובונה לו סוכה. ואפילו במשנה ביומא אנו מוצאים סוכות בדרך לכפרה על כלל ישראל (סוכות האיש העיתי). אך יתרה מזו מצינו בקשר שבין השופר של ראש השנה לסוכה - התקיעות והתרועות מלוות אותנו גם בסוכות דרך התקיעות של שמחת שאיבת המים כמובא במשנה בסוכה. תרועות היראה המאיימות ומשברות הלב [תרועה לשון רעוע ושבר] הופכות לתקיעות ותרועות של אהבה [תרועה לשון רעות].
מאה הקולות הופכות להיות הסכך בו אנו סוכין שהרי סכ"ך גימ' מאה. וכך הבלי השופר בר"ה, הופכים לענן קטורת ביוהכ"פ, ענן שהלך והתפרט לשבעת ענני הכבוד בחג סוכות.



אמנם, השיא של כל התהליך הזה הוא בשמיני עצרת שם הקשר בין ישראל לקב"ה עולה דרגה לייחוד עליון ביותר אך כבר הארכנו מספיק, ואם יזכנו ה' נכתוב על בחינה זו בהמשך.




[1] יש לשים לב כי גם יראה לבדה היא דבר מכוער שעלול לסובב את האדם סביב עצמו – הפחד שמא יקרה לי, למשפחתי או לרכושי משהו (ועיין בתומר דבורה בעניין המלכות). משל נפלא שממשיל הזוהר הקדוש ליראה ולאהבה הוא לשתי כנפי ציפור. ברור שאם אין איזון בריא ותיאום בין הכנפיים, הציפור לא תתרומם מעלה כי אם תסתובב סביב עצמה.
[2] בלשון הקודש ישנו ביטוי - 'מכבדין את הבית' והכוונה שמפנים אותו מפסולת [כמו לטאטא]. המילה כבוד מצביעה על כך שאדם מנקה קצת מעצמו על מנת לנות מקום לאחר בעולמו.
[3*] 
ובאמת לפי ההלכה כל הקולות כשרים בשופר וממילא נראה כי אכן ההבל הוא העיקר ובתנאי שמשמיע קול.
[3] תקיעתא דאנסיכה בפיוטי אחינו האשכנזים. 
[4] באופן עקרוני הקידושין והנישואין הם שני תהליכים. הקידושין הם נתינת הטבעת ולאחריהם האשה נחשבת אשת איש אך עדיין בני הזוג אינם מותרים זה לזה במגע. הנישואין הם המימוש של הקידושין [או במילים אחרות הארוסין] והם נעשים באופן של 'מכניסה לביתו' או כמו שנהוג כיום בחופה ושבע ברכות. בעבר היה פרק זמן משמעותי בין שני התהליכים אך כיום נהגו להסמיך אותם מתחת לחופה וליצור ביניהם הפסק מלאכותי בקריאת הכתובה.
[4*] ואכן לעתיד לבוא כפי הרצון המקורי בבריאה, בחינת הלבנה תושלם ותהיה כבחינת החמה - שיוויון, לא עוד בעלי כי אם אישי. ומצד שני תהיה בחינת החמה שבעתיים לעניינים מסוימים - "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים". בע"ז ג נאמר שהבירור בין ישראל לגויים תהיה בבחינה הזו של חמה חזקה מאוד - מקדיר עליהם חמה. 
[5] אולי כך יוסבר גם מה שהאריכו לבאר עוצם איסור לשון הרע בסוכה. לשון הרע מבטא את הנפרדות והפרטיות של כל יחיד בישראל. וכמו שביטא זאת הגר"א בחריפותו: המילה סוכה מורכבת מאותיות מכל ארבע מוצאות הפה. סמך מהשיניים [אותיות זסש"ץ], ואו מהשפתיים [אותיות בומ"ף], כף מין החך [אותיות גיכ"ק] והא מן הגרון [אותיות אהחר"ע]. ורק ממוצא הלשון [אותיות דטלנ"ת] אין 'נציגות' במילה סוכה. ללמדך שאין מקום ללשון בסוכה.
[6] מעניין לציין שחתן וכלה בשבעת ימי המשתה שלהם פטורים מסוכה, אולי זה מפני שהם עכשיו בתהליך מאוד פרטי משלהם שמצריך צניעות גדולה ואולי להיפך - זה מפני שמבחינה מסוימת הם מבטאים את אותה הקדושה בחופה הפרטית שלהם. בספר מועד לכל חי כתב שהאידנא נהגו לעשות סעודות שבע ברכות בסוכות ולארגן סוכות גדולות שיכילו את כל הקרואים.
[7] כבסיפורו של רבי נחמן שבעה קבצנים (סעבען בעטלערס) ועיין שם היטב בקשר שבין החופה לסוכה בבור שמעליו ענפים וכו'.
[8] על פי ההלכה סעודות שבע ברכות זוקקות פנים חדשות על מנת לברך את כל שבע הברכות. פנים חדשות הם אנשים שלא היו בשבע ברכות הקודמים.
[8*] ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון - שנתי המצוות אליהן נכנסים עם כל הגוף סוכה וישוב הארץ. ואף בדרך הרמז סוכה גימ' צ"א שילוב הוי"ה (ז"א) ואדנו"ת (נוק').
[9] בשל"ה וכן איתא בגר"א ובספר החקירה לאדמו"ר הצ"צ..

יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

למה לי סוכות עכשיו?




שאלות רבות איננו שואלים פשוט מפני שכבר התרגלנו.
מאז שהיינו בגן הילדים הורגלנו לשיר שירי ראש השנה בסמיכות לשירי חג סוכות. לאחר מכן באזור בית הספר, הורגלנו גם למושג 'אחרי החגים', מושג שמתאר את ראש השנה, כיפור וסוכות כמקשה אחת.
ההרגלים הללו גורמים לנו להתעלם משאלה שאמורה הייתה להזדקר לעינינו בקלות – מה הקשר בין ימי הדין של תשרי לימי השמחה של חג הסוכות.

בתורה מתואר חג סוכות כחג האסיף. חלק ממערכת של שלושת הרגלים שהם חגים חקלאיים שקשורים לעונות השנה. חג הפסח וחג שבועות קשורים לקציר התבואה ואילו חג סוכות לאסיף הפירות. כחג האסיף, מצוות הסוכה וארבעת המינים מקבלות משמעות פשוטה וטבעית. לאחר שבצרת את הכרם ואספת את הענבים, מסקת את עצי הזית והענפים נשארו ערומים באה התורה ואומרת – צא אל השדה, בנה לך סוכה שהסכך שלה עשוי מאותם ענפים – 'מפסולת גורנך ויקבך', ובה תשב, תשמח ותודה לאלוקיך על כל האסיף החדש והיופי הנהדר של ארץ ישראל. בנוסף, קח לך גם ארבעה מהמינים הכי מהודרים בטבע ותרקוד איתם מין שיר – ריקוד של שמחה והודיה לה' על כל שפע הטוב שבטבע.

כמובן שכל רגל ורגל קשור גם למאורעות המיוחדים שקרו לעם ישראל בראשית הולדתו ביציאת מצרים. זהו אספקט נוסף של שלושת הרגלים - מערכת זכירת יציאת מצרים. חג הפסח לעצם היציאה ממצרים, חג שבועות למתן תורה, ואילו חג סוכות זכר לענני הכבוד ולסוכות בהן הושיב הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים. כאן הסוכה תופיע כמעין זיכרון רב חושי לשמירתו של הקב"ה על עמו. לאמור – כשה' איתך, גם במקום המסוכן ביותר - מדבר צחיח שהוא גם מקום נחש ועקרב, תוכל לשבת עם דפנות עראי וסכך לראשך ולהרגיש הכי בטוח. אנחנו צאן מרעיתו של הקב"ה, ומעין מה שכתוב ביעקב 'למקנהו עשה סוכות' מתקיים בנו. 

אלא שבחודש תשרי יש מהלך נוסף של חגים. חגים אלו לא קשורים במובהק ליציאת מצרים ואין להם שום שייכות לנושאים חקלאיים. ראש השנה ויום הכיפורים שייכים למהלך אחר, מהלך של דין, תשובה וכפרה.
אלא שפתאום באמצע חודש תשרי, בסמיכות ליום כיפור אנו פוגשים בחג סוכות. מדוע? מאוד לא מסתבר לומר שסוכות נפל 'במקרה' לאותו חודש, ולכן אנחנו מוכרחים לשאול את עצמנו – מה הקשר של חג הסוכות לשאר חגי תשרי.

לשאלה זו תשובות רבות אך אנו נעסוק רק באחת מהן. האר"י הקדוש היה דורש את הפסוק שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני – שמאלו תחת לראשי אלו ימי הדין של ראש השנה עשי"ת ויוהכ"פ, וימינו תחבקני – זו מצוות סוכה. האריז"ל ממשיל את מהלך חגי תשרי למעין חיבוק אלוקי גדול אחד של הקב"ה את כנסת ישראל. אם כן, מהלך חגי תשרי הוא המהלך שבו אנו זוכים לעמוד לפני ה' באהבה. אלא שעל מנת שנוכל להגיע לאהבה אמיתית עלינו להקדים לה יראה.
גם בזוגיות כולנו יודעים שאהבה שלא מבוססת על כבוד והערכה לא תוכל להתקיים. ההערכה היא הבסיס לאהבה אמיתית, אם האוהב לא רוצה ליפול לאהבה עצמית מנצלת או מנוצלת על כל אחד מן הצדדים לכבד את המקום של השני, לתת לו מקום כישות נפרדת ולא כאובייקט ורק לאחר מכן להגיע לאהבת אמת והתחברות.  כך, בימי הדין אנו עומדים בכובד ראש ומתייחסים ברצינות ליחסים שבינינו לבין הקב"ה. אין כאן משהו צדדי בחיינו אלא שורשי ואמיתי. מתוך כך אנו ממשיכים לחיבוק האלוקי של הסוכה – הביאני המלך חדריו. גרים יחד עם הקב"ה כביכול. הסוכה היא בית שבו ישראל וה' יכולים לחיות יחד. ואין שמחה גדולה מזו של אוהבים שסוף סוף מתחברים.
   


יום רביעי, 19 בספטמבר 2018

אלול


עזרא הסופר העלה שמות החדשים מבבל. ברור אם כן שאלול הוא שם בארמית לחודש השישי על פי התורה[1]. כבר הראשונים[2] דנו בשאלה כיצד שינה עזרא ממה שאמרה תורה 'החודש הזה לכם ראשון הוא לכם לחודשי השנה'.
אך מה שיש להעמיק בו הוא ביאור המילה הזו. מה המילה אלול אומרת?
בעברית פשוטה אלול הוא חיפוש. על המרגלים נאמר 'ויתורו את הארץ' ואונקלוס תירגם ויאללון ית ארעא. ננסה לחקור יחד מה אנו מחפשים באלול.

ראשית – אלול הוא חיפוש של המעשים שלנו. 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך'. בחשבון הנפש אנו מחפשים, ממשמשים ומפשפשים במעשינו על מנת לשמר ולשפר את הטוב ולהיפרד מהרע.
ביום יום אנו עלולים שלא לחפש במעשינו את מה שלא נוח לנו למצוא. בימים אלו כולנו מתרכזים בלמצוא את הרע ולבער אותו מקרבנו.

שנית – במבט גדול יותר, אלול הוא חיפוש שלנו את ה'. אחד מחטאי עם ישראל בבית ראשון היה 'והכהנים והעם לא אמרו איה ה' ". המנוע של עבודת ה' הוא תחושת 'איה ה' ''. חיפוש אחר הנשגב, המעבר והשמיימי עומד בבסיס כל לימוד התורה ועשיית המצוות.

אולי באלול תלוי גם חיפוש נוסף [שלישי במספר] – החיפוש שלנו את עצמנו. הראי"ה מדגיש כי מייד לאחר חטא אדם הראשון שואל הקב"ה את האדם –'אייכה?'. אין זה רק להכנס עם האדם בדברים במובן הפשוט. שאלת האייכה שואלת בעצם היכן מדרגת האדם שבך, היכן האישיות המוסרית האינדיבידואלית שלך? ובמובן עמוק יותר גם עם ישראל כולו נשאל 'איכה'[3] במגילת איכה שכן איכה אותיות איכה. אפילו הנביא יחזקאל פתח את נבואתו  'ואני בתוך הגולה'. לאחר החטא האני העצמי שלי אבוד ממני ועלי לצאת למסע על מנת להשיב אותו...

אך אלול הוא חיפוש מחודש [רביעי ואחרון לעת עתה] בהרבה מכל הבחינות שהובאו לעיל. שימו לבכם הטהור לרעיון הבא:

האם חשבת פעם מה היחס בינך לבין אלוקים? אתה בן או עבד? אולי בכלל משהו אחר
מכיוון שהיחסים שלנו עם הקב"ה מאוד חשובים לנו, העיסוק הזה הוא כמעט הכרחי. הסיבה לכך היא שהרי לכל מודל יחסים כזה יש הרבה השלכות: בן ואבא - אלו יחסים מלאי אהבה. עבד ומלך - יחסי יראה ורוממות וכו'. 
בספר תהלים דוד המלך ע''ה מלמד אותנו על יחס מפתיע - לא רק בן ולא רק עבד אלא גם... בהמה!
בפסוק נאמר:
'ואני בער לא אדע, בהמות הייתי עמך'. (תהלים ע''ג) גם במזמור לדוד (שם כ"ג) הזכור לכולנו על פה מהקידוש הדימוי כולו הוא לבהמה שהקב"ה הוא הרועה שלה - 'ה' רועי לא אחסר'. אך יותר מכך דוד ממשיך וממשיל אותנו לבהמה שאיבדה לגמרי את הדרך.
דוד זועק: 'תעיתי כשה אובד  - בקש עבדך!' (שם, קי''ט)
ההשלכה המרכזית של התואר הזה היא שכשמדברים על תשובה אנחנו בד"כ נורא מדגישים את  זה ש אנחנו מחפשים את ה'. (וגם את מעשינו).
אבל נקודת המבט החדשה שלמדנו מדוד המלך מביאה כיוון אחר.
היא ממחישה את חוסר האונים והתלות המוחלטת שלנו ברועה ['ה' רועי לא אחסר']. אני מבקש ממך - 'הקב"ה - אתה תחפש אותי'. אפילו לעשות תשובה אינני יכול בלעדייך.

והדברים קשורים למצות השבת אבידה שבפרשה שלנו, פרשת כי תצא. התורה אומרת לא תוכל להתעלם משיו הנידח של חברך - השב תשיבם.
וה' ישתבח שמו - נאה דורש [מאיתנו] ונאה מקיים - מחפש אותנו ומשיב את כל האבדות (ובאור החיים הקדוש כתב שכשאדם מחזיר בתשובה הוא משיב אבדה לקב"ה כביכול).

 לנו רק נותר לזכור זאת בעצמנו, להתפלל חזק, וכמובן - לא לאבד את עצמנו שוב!






[1] בספירה מחודש ניסן.
[2] עיינו ברמב"ן על החודש הזה לכם ובעיקרים לר"י אלבו.
[3] אי – כה? וידוע כי כ"ה הוא אחד משמות השכינה כמובא בשערי אורה. וע"פ סוד זה מתפרש יפה מה שמובא בזוהר וכתבים שתשוב"ה נוטריקון תשוב – ה' למקומה.

יום רביעי, 12 בספטמבר 2018

ימי החירות - לא מה שחשבתם...




ימי החירות – לא מה שחשבתם...

על פי הגמרא, בראש השנה נחתמים הצדיקים הגמורים לאלתר לחיים והרשעים ח'"ו להיפך. הבינוניים - שאלו הם רובנו כנראה – 'תלויים ועומדים עד יום הכיפורים'. אמרו על כך פעם בעלי המוסר שלהיות תלוי ועומד זה מצב מאוד לא נוח. דומה הדבר לאדם שעומד כנידון למוות ח"ו, חבל תלייה על צווארו והוא עומד על כיסא. כל מה שחסר עד להוצאה לפועל של העונש הוא הזזת אותו כיסא, בינתיים הוא תלוי ועומד. ביום כיפור יוחלט אם להוריד לו את החבל מעל הצוואר או חס ושלום להוריד לו את הכיסא מתחת לרגליים...

אבל ישנה גם הסתכלות שונה על היחס שבין ימים נשגבים אלו – ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים.
החטאים נמשלו בדברי דוד המלך ע"ה לכמה דברים – כתמים, מחלות אבל גם לאזיקים ולמאסר. התשובה היא שחרור ממאסר החטא. 

בכל מופע של השופר אנו מוצאים חירות – אם זה בחירות של יום הכיפורים ביובל – שחרור עבדים וחזרת קרקעות לבעליהן, אם זה חירות מיצר הרע וממלאך המוות במעמד הר סיני או בתחיית המתים או שחרור של יהודים מן הגלות וקיבוץ גלויות ב'תקע בשופר גדול לחרותנו'. אפילו בקרב השחרור הראשון של מלחמת השחרור הראשונה ביריחו אנו תוקעים בשופרות ובכך משברים חומה.

הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל מספר לנו על סדר היציאה לחירות של העבדים בשנת היובל. נזכיר כי עבד יוצא לחירות ביובל ואין זה משנה אם נמכר לעבד בגניבתו או ברצונו ואפילו נמכר חודש לפני שנת היובל יוצא לחירות. יתירה מכך גם מי שנרצע והתורה אמרה עליו 'ועבדו לעולם' לימדה אותנו הגמ' – 'לעולמו של יובל'. דהיינו ביובל גם הוא משתחרר.
בא' בתשרי היו העבדים מפסיקים לעבוד. גם במצרים הופסקה העבדות בראש השנה [גמ' ר"ה י"א]. במשך עשרה ימים העבדים אוכלים ושותים ועטרותיהם בראשיהם ואחר כך ביום הכיפורים בתקיעת השופר היו משתחררים באופן סופי.

ניתן ללמוד מכאן גם על אופן שחרורנו מהחטא. 

בראש השנה קבלנו עלינו אדון חדש בכך שהמלכנו את הקב"ה בתקיעת שופר. אנו מריעים למלך תרועת המלכה. מכאן, מעתה איננו עובדים עוד אצל האדון החטא, אלא רק הקב"ה הוא אדוננו.

מכאן – עשרת ימי תשובה אלו ימי שחרור ושמחה בהם אנו מבטאים את חרותנו לנהוג כפי שאנשים שמלך העולמים הוא מלכם – להחמיר בעשיית רצונו, לבקש את קרבתו ואהבתו ולהיות טובים יותר אחד אל השני.

ביום הכיפורים אנו משתחררים באופן סופי, השחרור הוא כל כך גדול שאנו חשים שכנשמות קדושות היינו רוצים להיחלץ אף מכבלי הגוף עצמם – לא אוכלים ולא שותים, לא מתפנקים פינוקים מיותרים בסיכה ורחיצה של תענוג, ומשחררים את המנעלים [מנעולים] הכובלים אותנו לקרקע כביכול. מעין של נעליך מעל רגליך של כלל ישראל. משה מוריד את מנעוליו בסנה וה' מתגלה אליו, ואף אנו מקבלים ביוה"כ את הלוחות השניים.

בשלב זה נשמתנו החופשית לא רוצה בשום מנעולים.
המנעול היחיד שאנו מוכנים לקבל על עצמנו הוא תפילת הנעילה. להינעל יחד עם המלך לעוד כמה דקות קדושות ומרוממות...  

מה אפשר ללמוד מאבא, ילד בן שש והים הגדול?



בית הכנסת שלנו קרוב לים, כך יוצא שבבקרים אני זוכה לעבור דרך הים ולהביט בו. על מנת להמחיש את הרעיון עליו דיברנו ברשומה הקודמת, בואו ונדבר קצת על הים.

דמיינו לעצמכם איש הולך עם בנו בן השש לחוף הים בפעם הראשונה. הבן עומד משתאה אל מול העוצמה הכחולה שלפניו וחש את ה'מים אדירים' בכל נימי גופו ונשמתו. הוא מביט אל אביו ובעיניים גדולות שואל בפליאה – 'אבא, מה זה?'. האב מצידו, מחזיר לו בפשטות אדישה - 'אה, זה? - זה הים' ולמרבה הפלא, הבן נרגע. אם נחשוב על זה לעומק, האב כלל לא ענה לבן. הוא לא סיפר לו ממה מורכבת טיפה או למה הים בצבע כחול הוא גם לא הסביר איך זה שהים לא שוטף את החוף או מה יש מתחת לפני המים וכו'. ניתן להעריך כי כל השאלות האלה בבת אחת הציפו את הבן בשאלתו, ובכל זאת האב לא ענה על אף אחת מהן. אם כך, למה נרגע הבן? האב פשוט נתן לתופעה שם ובכך גם ביטא את העובדה שהוא עצמו רגיל לראות ים. כל מה שנותר עתה לבן לעשות הוא להבין ש'זה רגיל'. בעצם, כך הוא תהליך הלמידה וההכרה בכל חיינו - ראשיתו בפלא וסופו בהבנה ש'ככה הדברים עובדים'.
רובם המוחלט של האנשים בעולם מאמינים במציאות בורא לעולם. אך כשזה מגיע ל'התעסקות הבורא בפרטים', עם זה כבר יותר קשה להם. 'הקב"ה גדול מדי בכדי להתעסק בדברים כאלה', הם אומרים. אך אם נפנים את הרעיון דלעיל, נבין – זה שהקב"ה ברא ים הוא 'נס' לא פחות גדול מהעובדה שהוא בקע אתו למשך לילה אחד...
או במילים אחרות, העיסוק בפרטי הפרטים של יצירת עין של נמלה אחת והפעלתה במשך כל ימי חייה, מורכב ומפורט בהרבה מרוב ההלכות בשו"ע. אם כן, מהי הסיבה לכך שקשה לתפוס שאת הקב"ה 'מעניינים' פרטים כאלה?  - אין זאת כי אם הרגל המחשבה בלבד. לרעיון שאלוקים ברא עולם הם רגילים, לרעיון שהוא נתן תורה ומצוות – עדיין לא.

ברשומה הקודמת [הכוזרי 4] למדנו שהתשובה הישירה והפשוטה לשאלה - איך המוח יכול לקבל את עובדת התעסקותו של הקב"ה עם העולם ולהתגלות כאינסוף בתוך עולם סופי – היא ככה. השבוע אנו לומדים שזוהי אינה תשובה מיוחדת, כך אנו פועלים בכל תהליך של למידה.

האמת היא שהדברים אכן רמוזים גם בתורה. סיפור בריאת העולם בתורה נפתח באות ב'. לעומת זאת, עשרת הדברות נפתחות באות א'. אל''ף אותיות פל''א. מעמד הר סיני הוא אכן פלא וככזה דווקא, הוא עומד בבסיס התודעה היהודית!


יום תרועה




יום תרועה. כך פחות או יותר מסכמת התורה את עניינו של יום ראש השנה.
לתת טעם למצווה זו משימה שהיא לא רק קשה, כי אם כמעט בלתי אפשרית. כיצד אדם קרוץ חומר יכול להעלות על דעתו להבין מחשבת אלוק? אבל בחסדי ה' הורשנו להתבונן מעט ולטעום מטעמיה הטובים של המצווה לפי חיכנו (ועיינו גם בדף המקורות לטעמי תקיעת שופר).
דבר נוסף שנעסוק בו – מה עניין הקריאה בתורה של היום הראשון לראש השנה.

אחד הדברים שהתרועה מזכירה לנו הוא מצעד צבאי, 'ותרועת מלך בו'. כשיוצאים לקרב הצבא מריע בחצוצרות בפקודה אלוקית [עיינו בפרשת בהעלותך]. ניתן להבין בפשטות שעניין התרועה הוא להמליך ה'. דבר זה גם נתמך במאמר הגמ' 'אימרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם ובמה בשופר'. אלא שזה נכון בעיקר לתרועות שמעומד. [ואכן שם גם התקיעות שלאחר פסוקי הזכרונות יתפרשו על מנת להעלות זכרונינו לטובה לפניו] ואולי ניתן להוסיף עוד עומק בדבר.

קריאות התורה של ראש השנה קשורות לפקידת עקרות. שרה וחנה היו עקרות שזכו לפרי בטן רק לאחר מאמץ ממושך של תפילה.
מקור נוסף שמקשר בין ראש השנה לפקידת עקרות הוא במלכים ב' פרק ד' בסיפור על אלישע והאשה השונמית. ניזכר בסיפור - אלישע מקבל מהאשה השונמית עלייה עם שולחן מיטה ומנורה וכאות תודה הוא שואל אותה אם תרצה לבקש משהו מהמלך. הזוה"ק כותב שהמילה 'ויהי היום' רומזת לראש השנה. ואם כן כשאלישע מציע לה להעביר בקשה למלך – הוא מציע לה שיפנה עבורה לרבונו של עולם. למרות עובדה מרגשת זו, האשה עונה לו מעין תשובה לקונית – בתוך עמי אנוכי יושבת. המשרת של אלישע מיד מתערב ואומר שלאשה אין ילד ואלישע מברך אותה בילדים.
הזוהר מסביר שיש כאן סוד גדול להינצל מן הדין. בראש השנה העולם חוזר לנקודה הראשונית שלו. בבחינת אדם הראשון שכל האנושות הייתה מקופלת בתוכו. גם אנחנו צריכים לחזור לנקודת הראשית שלנו – להתכנס לכנסת ישראל. לעם ישראל כולו יש הבטחה אלוקית – נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם. לאף אחד מאיתנו אין הבטחה כזו באופן פרטי.  כל הטובות וההבטחות יגיעו אלינו במידה שנהיה קשורים עם הנקודה הנשגבת הזו. לכן מיד לאחר שהאשה השונמית מכלילה עצמה בעם ישראל מתעורר מישהו למלא את חסרונה בילדים פרטיים.

גם אצל חנה אנו מוצאים את היסוד הזה. חנה קוראת לקב"ה צבאות ומבקשת ממנו מישהו מכל הצבא הזה. בגמ' מודגש שהיא חשבה על כלל ישראל כבר בשלב התפילה שלה. חנה רוצה בן למען כלל ישראל. ואם ככה – היא גם תקבל. בעצם בכל בן שנולד לאחר ריבוי תפילות יש בחינה של זיקוק הכוונה למה אותו בן נולד. הדימוי של צבא הוא מדוייק. חייל מתגייס למען מטרה ואגב כך מקבל מהמלך את כל צרכיו – לינה מזון וכו'. כך גם אנחנו צבאות ה' חיים למען 'מלוך על כל העולם כולו', ואגב כך נכתבים בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וכו''.

התרועה עצמה מדברת על הנקודה הזו בדיוק – הנקודה בה כולנו קשורים יחד. ישרא"ל נוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה, כל יהודי הוא אות בתורה והוא מהווה ממילא חלק מגילוי שם ה' בעולם. אך עוד בטרם למתן תורה אנו מוצאים פסוק מ'שופרות' 'קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלוקים יעננו בקול'. לשופר אנחנו רק נושפים. קול השופר מבטא את הקול שלפני המילים, ההבל היוצא מתוכנו עוד בטרם שנחתך לאותיות, הברות, מילים ומשפטים.
הבל הפה הזה מקביל לנקודה בה כל עם ישראל מכונס יחד עוד בטרם שנחתך לאותיות ולאישים פרטיים.

מכאן ניתן להבין עוד מימד במילה תרועה. המילה תרועה מזכירה לנו גם רעות. ננסה להסביר. התרועה היא קול של שבירה. המילה תרועה בעברית אומרת שבירה כמו בית רעוע. גם בגמ' מדובר על 'שבירה' של האדם בבכי - ילולי יליל או גנוחי גנח. המילה ריע גדולה מחבר או ידיד, לכן את האשה אנו מכנים רעיה. ריע, זה שבר כביכול אנו אומרים אשתי ואני אנו שני שברים של מציאות שלימה אחת. אם ח"ו אחד נשאר לבד הוא יצור שבור, לא שלם. (יבמות ס"ב).  
בצבא, על אף שיש מקצועות שונים וממילא הקצאות שונות, הצבא הוא אחד. כשמישהו מהצבא נפגע זה כואב לכל הצבא. בנקודה שבה אנו מכונסים ומוכללים כאחד, שם הריעות באה לידי ביטוי במיוחד. לכן המשך התפילה שלנו יהיה וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך ואנו נשקיע ונברך את כל מי שנפגוש ב'לשנה טובה תכתב ותחתם'.

יוצא מכאן שאחת הכוונות החשובות ביותר בתקיעה היא פשוט להתמלא באהבה כלפי כל ישראל.

שנזכה להמליך את ה' ולהיות כולנו חלק מלגיונו של מלך!

[דרשה לפני התקיעות - מחזיקי תורה התשע"ט]

יום שלישי, 11 בספטמבר 2018

הספק הכי גדול באמונה


בעקבות הכוזרי [4]

מהו ה'ספק באמונה' הגדול ביותר המקנן בלבבות? מהו הגורם העיקרי של האדם שלא לחיות כאדם מאמין?
לרוב, אנו נוטים לחשוב שזהו הספק במציאות ה' או שאלות אמוניות כבדות כמו ידיעה ובחירה וכדומה. רבי יהודה הלוי מזהה שאלה אחרת כשאלה המשמעותית ביותר. אם ננסח את השאלה בלשוננו – האם יכול להיות שהקב"ה באינסופיותו יתעניין באדם המוגבל? כיצד אפשר שיתגלה האינסוף בתוך הסוף הלוא זה פרדוקס?
ומכיוון אחר – הרי המפגש בין האינסוף [הבורא] לסוף [העולם] אמור לבטל את כל המגבלות [ה'סופיות'] וממילא לבטל את קיום העולם?

התשובה של ריה"ל מפתיעה לא פחות. תשובתו היא – 'ככה'! או בכמה מילים - 'אינני יודע או מבין זאת, אבל כך בדיוק קרה כשהופיע עלינו ה' בסיני'.
אם נמשיל זאת לעולם המדעי בן ימינו נוכל לראות זאת במוחש. קראתי פעם כי המדע היום טוען כי הוא מבין רק כ4% מהעולם. וכי יהיה מי שיטען כי כל שאר האחוזים הלא פתורים אינם קיימים. ודאי שלא! אנו פשוט אומרים: 'אני לא יודע איך זה פועל אבל זה פשוט פועל'. זו גם אחת הסיבות לכך שריה"ל מתחיל ומסיים את התגלות ה' לא בבריאה כי אם במעמד הר סיני.
במעמד הר סיני הקב"ה מתגלה לראשונה לעם ישראל ומציג את עצמו. אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמנם זהו הפסוק הראשון בעשרת הדברות אך האם חשבנו פעם – מדוע שההיכרות לא תתחיל כך 'אנכי ה' אלוקיך אשר בראתי את העולם'? לשאלה זו תשובות רבות המסתתרות בין דפי הכוזרי, אך דומה כי התשובה השורשית ביותר היא זו שהוצגה לפניכם כעת. אנחנו באמת לא מבינים כיצד זה קרה שה' התגלה בעולמנו במוגבל ומתעניין בנו, אך כך פשוט קרה!

למדנו אם כן שהיצר הרע שלנו טוען שהוא מאמין בה' אך איננו מסכים להאמין שה' מתעניין באדם. ותשובתנו הראשונית אליו היא -  מסכים לא מסכים – זו המציאות.

ברשומות הבאות נמשיך לעסוק בשאלה מעניינת זו-  'כיצד זה ה' יתברך והאינסופי בוחר להתגלות בעולמנו המוגבל'? 

מי אתה חבר?

בעקבות הכוזרי [3]

היהודי שנבחר לדבר עם מלך כוזר [או פשוט 'הכוזרי'] מכונה בפי ריה"ל 'החבר'.
זוהי דמות פלאית של חכם יהודי שמדבר בשפה שכולם מבינים, אך כזו שמותירה טעם של עוד בפי השומעים. יכול היה ריה"ל לבחור בשמות רבים בהם תכונה אותה הדמות כגון הרב, היהודי או אולי אפילו בשמו. ואם ישאל השואל – 'מניין לנו מה שמו?' תשובתו בצידו, שמו של החבר עבר אלינו במסורת. בדרשה קדומה שנשא הרמב"ן זוהה החבר כרבי יצחק הסנגרי. 

נראה שהכינוי 'החבר' מבטא את היותו של החבר פשוט יהודי כשר. בתלמוד, 'חברים' ו'עמי ארצות' היו שמות של מעמדות קדומים אליהם התחלק עם ישראל. 
עמי הארצות היו יהודים שאינם ממלאים את תפקידם ואינם מקפידים על קלה כחמורה.
עם הארץ הוא גם שם נרדף לאדם שלא למד תורה.
החברים לעומתם, הם יהודים תלמידי חכמים וכאלה שקבלו על עצמם שמירה בהלכות טומאה וטהרה, הקפדה על הפרשת תו"מ וכן זהירות יתירה בקיום המצוות.
 אם כן, לפנינו הלימה בין החכמה [לימוד תורה] להתנהגות המוסרית [המצוות המעשיות]. דבר זה עצמו הוא כמעט בגדר חידוש בעולם כולו. המתמטיקאי לא צריך להיות ספרה, המוזיקאי לא צריך להיות תו ומרצה לאתיקה לא צריך להיות מוסרי. ביהדות אין להשקפה זו מקום. רב שאיננו אישיות מוסרית גם חכמה אין ללמוד ממנו.

אך לעניות דעתי ישנה סיבה נוספת, החבר הוא גם הדמות שיכולה לחבר בין קצוות, בין דורות.
ברמה של עם ישראל- החבר מחבר את דור הגלות לימים טובים יותר, יציאת מצריים, מעמד הר סיני, עם ישראל בארצו, בית מקדש וסנהדרין ניצבים והכל על מקומו בשלום.
וברמה עולמית- גם שם החבר פועל חיבור. ישראל והעמים הם מעין שתי קצוות על אותו סרגל אנושי. חלק מענינו של עם ישראל בעולם הוא להצעיד את העולם כולו לעבוד שכם אחד דהיינו באחדות את הקב"ה. זהו הייעוד עליו אנו אומרים בתפילה 'לתקן עולם במלכות שדי', וכנראה שגם זה ירושה מאבותינו וכמו שנאמר על אברהם אבינו ע"ה במדרש 'אחותי – זה אברהם אבינו שאיחה את העולם כולו', איחוי הוא חיבור.

כך יכול מלך כוזר להתחיל את ראשית המסע עם חבר לדרך.

רוב העולם מאמין במעמד הר סיני


בעקבות הכוזרי [2]

דוד היה חייל יהודי בצבא הפרסי. הוא היה חייל מוכשר, ספורטאי מוצלח וממושמע למפקדיו. כולם היו מרוצים מדוד אך לא יכלו לקדם אותו לקצונה משום שמשה היה יהודי מאמין.
מפקדו של דוד נהג לנסות לשכנע אותו להמיר דתו לאיסלאם והיה מפליג בטובות אליהן יזכה- כסף, כבוד ובין היתר בבתו של המפקד. אך דוד היה דוחה אותו חדשות לבקרים. יום אחד כשהלחץ גבר, אמר דוד למפקדו – אשאל אותך שלוש שאלות ואם תענה לי בצורה משביעת רצון אשקול את הצעתך, אך אם לא תוכל לענות אזי תפסיק לאלתר עם מסע השכנועים. המפקד הסכים.  'כמה מאמינים במוחמד?' - שאל דוד, 'חצי עולם' - ענה המפקד. 'וכמה' ,המשיך דוד בשאלותיו, 'מאמינים ביש"ו?', גם הפעם ענה המפקד  - 'חצי עולם'. לבסוף שאל דוד 'כמה מאמינים במשה רבינו?', אמר המפקד – 'במשה מאמינים גם המוסלמים וגם הנוצרים' או אז סיים דוד בלהט 'איך תבקש ממני להחליף דתי מדת שהכול מאמינים בה ויודעים את האמת לדת שחצי עולם טוען שהיא שקרית?!'
את הסיפור היפה הזה סיפר לי משה, אחד ממתפללי בית הכנסת שלנו, בשבת אחר הצהריים. סבו של אותו מתפלל הוא דוד עצמו. 
הסיפור הזה ממחיש באופן נפלא את אחת מטענותיו הראשוניות של רבי יהודה הלוי: כל הדתות הגדולות מבוססות על סיפור אחד - מעמד הר סיני.

בספר הכוזרי המלך הגוי מחליט שלא לפנות במסעו הרוחני ליהודי משום שהיהודים הם אומה מושפלת באותם ימים. המלך פונה לדתות אחרות ורק אחר כך הוא מבין. היהודי הוא זה שכולם נסמכים עליו. אם רצונו באמת עליו לפנות אל היהדות.
אחת הסיבות המרכזיות לעובדה שכולם מתבססים על מעמד הר סיני, היא יחודו העצום של מעמד זה בהיותו בלתי ניתן לזיוף. נסו לטעון שראיתם מחזה בלתי רגיל, נאמר צלחת מעופפת של חייזרים. באין מי שיכחיש זאת, מסתבר שיהיו מי שיאמינו לכם. אך אם תעמדו ותטענו שהיה זה ברחוב הומה אדם, כולם ודאי ישאלו איך זה שאף אחד אחר לא מעיד על מחזה כל כך מיוחד. חישבו על זה רגע, משה רבינו עומד ומכריז בספר דברים שכל העם ראה את התגלות ה' ואף אחד לא עומד ומכחיש. כשלושה מיליון בני אדם ,מהם שש מאות אלף אנשים בוגרים בין גיל עשרים לשישים, מעידים על יום מסוים בו הם חוו יחד התגלות נשגבת בעלת תוכן מדויק. התגלות שבעקבותיה הסכימו בין היתר לחתוך אבר מגופם ובמשך אלפי שנים להיות נאמנים באופן מוחלט לצו ה' גם במחיר של השפלות, ייסורים ומוות. לא פלא שדת שהסתמכה על היהדות הצליחה ולא לחינם אלו שתי הדתות הגדולות בעולם.

אחת המסקנות המהממות העולות מכאן היא שרוב מוחלט של העולם כיום מאמין באלוקי היהודים, אלוקי אברהם יצחק ויעקב ובתורת משה [מה שמכונה דתות אברהמיות]. זוהי מסקנה אופטימית שכדאי לשים אליה לב בין היתר על מנת שיהודי יידע עד כמה הוא מוערך בעולם.

בעקבות הכוזרי - הקדמה


בעקבות הכוזרי [1]


ברשומות אלו נלמד ביחד, ברציפות, צעד אחר צעד את רעיונותיהם המרכזיים של ספרי גדולי ישראל בשפה ברורה ורלוונטית לימינו. יהיה זה לימוד שיטתי אשר יהי רצון שיניב תועלת רבה ללומד בו בקביעות.

מקום מיוחד בספרייה היהודית נתבצר לספר הכוזרי אותו כתב רבי יהודה הלוי. ספר זה שלא רבים זוכים ללמוד את רעיונותיו נקרא בפי הגאון מוילנא קודש קודשים והיה מצווה לתלמידיו ללומדו ולהכירו כבסיס לימוד האמונה והמוסר. הספר מבוסס על סיפורם של הכוזרים. סיפורה של ממלכת כוזר העתיקה הצית מאז ומעולם אש של סקרנות והתלהבות בקרב כל חושב. מסורת על ממלכה שלימה שביום מן הימים החליטה להתגייר אינו דבר של מה בכך. כיום מסורת זו כבר קבלה אישושים רבים מעולם המחקר ההיסטורי והפכה לעובדה שמעטים מנסים לחלוק עליה.

רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי הוא אחד המקורות הידועים למסורת זו. בפתיחת ספרו ריה"ל מספר על ממלכה חזקה ועשירה שאנשיה היו עובדי אלילים. המלך שהיה גם הכומר הראשי של עבודת האלילים היה אדוק בה ביותר. אלא שהמלך [אשר ע"פ המסורת שמו היה בולאן] החל לחלום חלום טורדני. בחלומו הוא רואה מלאך שאומר לו 'כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים'. המלך קם בבהלה אך החלום המטריד חוזר על עצמו עד שהמלך מבין - זהו מעין רצון פנימי או קריאה עליונה מעוררים אותו לחשב מסלול מחדש. הוא פונה לפילוסוף, לנוצרי ולמוסלמי וחוקר אותם על השקפותיהם. בעל כורחו, משלא נענה כרצונו, פונה מלך כוזר אל 'החבר' – היהודי. יחד הם מתחילים מסע רוחני מרתק הבנוי בדרך של שאלות ותשובות שבסופו מקבלת על עצמה ממלכת כוזר את אלוקי ישראל לאלוקים.

בעלונים הבאים ננסה לצעוד יחד איתם במסעם המופלא.

דרשה לליל ראש השנה - שרים את זה




את השנה החדשה יהודים מקבלים בשיר. ברוב קהילות ישראל נוהגים לשיר את אחות קטנה. לא בדקתי אבל למרות שיש כמה מנגינות לשיר נדמה לי שיש איזה מוטיב חוזר ביניהם. אולי משהו מהוד קדומים של העבר, של בית המקדש.
כעין זה שמעתי ממוזיקולוג שהמזמור שאומרים במוצאי שבת בכל קהילות ישראל הוא במנגינה דומה בין אצל האשכנזים ובין אצל הספרדים. כנראה שהמגינה הגיעה ממקור קדום משותף. ומסתבר שהמקור הזה הוא לא אחר מאשר שירת הלויים של בית המקדש.

מעניין לציין שכשאתה מגיע לבית המקדש זה אחד הדברים הראשונים שאתה פוגש – שירה. התורה כל כך מחשיבה את שירת הלויים עד שהיא נותנת להם מעשר שני על מנת שימשיכו לעבוד את עבודת הקודש באין מפריע כך אומר רבי יהודה הלוי בכוזרי. ריה"ל עצמו [שנמנה על הלויים] משקף בשירה שלו משהו מאותה שירה מדהימה. המשורר הגרמני הנריך היינה אמר פעם על ריה"ל שאלוקים כל כך אהב את הנשמה של ריה"ל שלפני שהיא ירדה הוא נתן לה נשיקה מצלצלת, ואת הצליל של הנשיקה הזו עדיין אפשר לשמוע בשירה שלו. אפילו ראש השנה עצמו נחוג יומיים בגלל החשש 'שמא יתקלקלו הלויים בשיר'. לכל יום מנגינה משלו, שיר של יום.

במשנה במסכת שבת אנו מתוודעים למובן נוסף של המילה שיר. 'הכל יוצאין בשיר' אומרת המשנה, דהיינו בהמות יכולות לצאת בשרשרת שעל צווארן. השיר הוא גם שרשרת, לא פלא של'חתיכה' משיר קוראים חרוז, וחרוז ועוד חרוז יוצרים שיר - מחרוזת, שרשרת. 

כשאנו שרים בצאת השנה הקודמת ובפתח הבאה אנו מחברים את השנה הקודמת והחדשה באמירה שהכול חלק מתהליך אחד שכולנו חלק ממנו – המלכת ה' בעולם.

בפתח התפילה המיוחדת של ראש השנה אנו קוראים – 'לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש'. יש כאן משמעות מיוחדת לשרשרת הדורות, אנו יושבים כאן סבא, אבא, נכד וגם אם לא כולנו זכינו לשבת השנה פיסית עם אבא, כשאני בא לבית הכנסת זה כי אבא שלי הביא אותי. שרשרת ארוכה ומדהימה שהתחילה מאברהם אבינו ותמשיך עד עולם.

אנחנו חלק משיר אדיר שמתנגן כבר שלושת אלפים שנה וכולנו כלי נגינה בו. בואו נשיר.

יום חמישי, 6 בספטמבר 2018

על ההווה ועל הנצח



'אתם ניצבים היום' - זה ראש השנה

בפסוקים רבים בתורה אנו מוצאים את המילה 'היום'. 'אשר אנוכי מצוך היום',  'אתם נצבים היום כולכם' וכדומה.
כנראה שמעולם לא חשבנו על זה אבל המילה היום בתורה אומרת דרשני. הרי התורה כולה היא נצחית ומתאימה לכל זמן, מדוע אם כן לומר 'היום' כאילו זה נכון דווקא להווה מסוים שמבחינתנו הוא עבר רחוק [3000 שנה פחות או יותר].
חז"ל ביארו לנו 'שלא תהא התורה בעיניך כאגרת ישנה מהמלך אלא כאגרת חדשה - שיהיו בעיניך כל יום כחדשים' [תרגום חופשי].
החידוש שבדברים הוא שהמילה היום לא באה לתאר זמן אלא עמדה נפשית. עליך לחוש כאילו קבלת את התורה היום, כאילו נכנסת לברית עם הקב"ה היום. התורה איננה אגרת ישנה כי אם עיתון יומי כביכול, מעודכן לחלוטין ונכון לכל זמן. יותר מזה היא אגרת אישית מהמלך אליך. לא רק נכון תמיד כי אם גם נכון אליך תמיד.
 אם חושבים על זה לעומק, זו בעצם המשמעות הפנימית של המילה נצח. נצח איננו זמן מאוד מאוד ארוך. נצח הוא לא שייך למסגרת הזמן בכלל, ולכן הוא תמיד חידוש. או במילים אחרות - לא רק שלא פג התוקף של התורה כי התורה היא המוצר עם חי המדף הארוכים ביותר, אלא שבכלל אין לה זמן מסוים, מבחינה זו היא ניתנת בכל יום מחדש. התורה לא אקטואלית אפילו עכשיו, היא אקטואלית דווקא עכשיו. היום.
אם כן משמעות המילה היום היא במילים אחרות – ההווה.
בהמשך לדברים – בזוהר הקדוש מוסבר שהמילה 'היום' שבפסוק 'אתם ניצבים היום' כביכול מכוונת בכל זאת ליום מסוים – לראש השנה.
יכול להיות שבדברי הזוהר סוד מחודש. ראש השנה מלמד אותנו את סוד ההווה.
אדם עובד ה', כזה ש'עובד דרך הנשמה', גם הוא הופך להיות 'חתיכה של נצח'. התורה לא רק נצחית בעצמה, היא איננה רק 'חיי עולם' אלא גם 'חיי עולם נטע בתוכנו'. לכל יהודי יש נשמה אדירה ש'גדולה' על העולם הזה בכמה מידות, הנשמה הזו היא חתיכה נצח כביכול. 'העבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין' - אמר החכם, וצדק. אין זמן ממשי שהוא בידיים שלנו חוץ מההווה, רק עליו יש לך שליטה. אם תעשה דברים נכונים עם ההווה הוא יהפך לנצח. אם מקיימים בו תפילה, תורה, חסד אז ההווה הזה לא עובר כי אם נשמר לעד. כך אנו מוצאים גם בתורת הסוד על אברהם אבינו עליו השלום שהיה 'זקן בא בימים' דהיינו שהביא יחד איתו את כל הימים שלו לעולם הבא. אברהם לא חי באופן זמני הוא הפך את הקיום שלו לנצחי על ידי כך שכל רגע ורגע מימיו נדבק בנצח של עשיית רצון ה'.
אם ראש השנה הוא היום שלך ['היום הרת עולם', היום תאמצנו היום תברכנו וכו'], אז אתה בעצם מבין את סוד ההווה. הקב"ה מחיה את ההווה כל רגע ממש. בריאת העולם איננה משולה ללחיצה על כפתור כך שאם הקב"ה ירצה לכבות את העולם יצטרך ללחוץ שוב כביכול.
בריאת העולם היא הפחת חיים מתמשכת ממנו אלינו וברגע שהקב"ה יחליט להפסיק הכל יחזור לאין גמור. הקב"ה מהווה את העולם ובעצם מהווה כל הזמן רק רגע אחד – את ההווה.
שם, בהווה, אתה פוגש את הקב"ה, ואתה יכול להפוך הווה לנצח. 

לרגעים תבחננו, היום, אם בקולו תשמעו!