עבודת ה' מאז יום ירושלים - דף מקורות

 

עבודת ה' לאחר שחרור ירושלים – שינוי קו העבודה

שחרור ירושלים הוא מאורע היסטורי רוחני בסדר גודל תנ"כי, לכן עלינו לשאול מה התחדש בעבודת ה' כתוצאה ממאורע זה:

'כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים'
השמחה נחוצה לבנין הבית הכללי של הצבור, וכך גם בבנין הפרטי של כל בית בישראל שנבנה יש לבנותו מתוך שמחה. "אשר ברא ששון ושמחה" פירש רש"י (כתובות דף ח עמוד א) "משמח חתן וכלה - ... ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה". כלומר השמחה היא סוד הדבוק בין חתן וכלה, ולכן יש לשמח חתן וכלה, כדי לגרום לבנין הבית.

במהר"ל - סוד החיבור בין חתן וכלה הוא השכינה שביניהם, וכדי שתשרה השכינה בביתם צריך שמחה, כפי שלמדונו חז"ל (שבת דף ל עמוד ב):

"ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'"

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תסט
"ותאמר ציון עזבני ה'. מה כתיב למעלה מן הענין פרשת מלך המשיח כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו וגו' לא ירעבו ולא יצמאו וגו' הנה אלה מרחוק יבואו וגו' רנו שמים וגילי ארץ וגו' כי נחם ה' עמו וענייו ירחם, ואחר כך ותאמר ציון עזבני ה', לא היה צריך לומר אלא ותאמר ציון ואחר כך פרשת מלך המשיח, אלא כיון שראתה ציון שגליות מתכנסים וכל ישראל והשמים והארץ שמחים והיא אינה נזכרת התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אמר ליה יש כלה בלא חופה שאי סביב עיניך וראי וגו'".

שמחה בבניין ירושלים
כך נאמר בבנין בית המקדש השני בזמן עזרא -
עזרא פרק ג
"ובשנה השנית לבואם אל בית האלקים לירושלם בחדש השני החלו זרבבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק ושאר אחיהם הכהנים והלוים וכל הבאים מהשבי ירושלם ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה': ויעמד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד לנצח על עשה המלאכה בבית האלקים. בני חנדד בניהם ואחיהם הלוים: ויסדו הבנים את היכל ה' ויעמידו הכהנים מלבשים בחצצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל: ויענו בהלל ובהודת לידוד כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לידוד על הוסד בית ה':"

זוהר במדבר
שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ', בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. דְּתַמָּן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, וּכְדֵין הוּא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵחדֵי, וּלְאַחְזָאָה חֵידוּ. דִּכְתִּיב, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ', וְגִילוּ בָהּ דַּיְיקָא.

רִבִּי אַבָּא חָמָא חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה חַדֵּי בְּבֵי טְרוֹנְיָיא דְּבָבֶל, בָּטַשׁ בֵּיהּ, אָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם כְּתִיב (אמר רבי אבא), בְּזִמְנָא דִּיְרוּשָׁלַ ם בְּחֶדְוָה, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחְדֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (תהילים ק׳:ב׳) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (תהילים ב׳:י״א) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. (ד"א) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עֲמַמְיָא.

מכות י ע"א
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם״? מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁיַּעַמְדוּ בַּמִּלְחָמָה – שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שָׁמַעְתִּי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: ״מָתַי יָמוּת זָקֵן זֶה, וְיָבֹא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וְיִבְנֶה בֵּית הַבְּחִירָה וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל?״, וְשָׂמַחְתִּי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ – טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לְפָנַי, מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

קו העבודה – אהבה
ספר ברית מנוחה עקוד ו מאור ג (הובא בשער החצר סי' כג)
היכל אהבה היא ירושלים העליונה שמשם יורד השפע לתחתונה... ויראה שזה שאמר חולת אהבה אני ר"ל חולה בשביל בניין ירושלים שנקראת אהבה.
ובשער החצר סי' כג הוסיף שכך יתפרש הפסוק בתהלים סט – "ואוהבי שמו ישכנו בה".

ובשער החצר סי' כד מביא מרקאנטי – הדר בא"י עובד הקב"ה מאהבה מה שאין כן בחו"ל.

קיום השכינה
שמות רבה (וילנא) פרשה נב
"א"ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם למה שלא יחשב בירושלים ויצר לפי שנקראת משוש כל הארץ".

שמות רבה לו
מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מֵצֵר כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, לָמָּה, שֶׁהָיָה אָדָם נִכְנָס לְשָׁם מָלֵא עֲוֹנוֹת, וְהָיָה מַקְרִיב קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, אֵין שִׂמְחָה גְדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁהָיָה יוֹצֵא צַדִּיק, הֱוֵי: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ.

 

 

דור צמא לאהבה

 

מהי העבודה המיוחדת אליה קורא אותנו ספר דברים?

"מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא: קָדוֹשׁ אֱלוּל!. הַחֲרָדָה הַלָּזוֹ נָשְׂאָה פִּרְיָהּ לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אִישׁ לְפִי עֶרְכּוֹ" - במילים אלו מתאר ר' ישראל מסלנט את שבת מברכין אלול בימיו. שבת שבה כל מי ששמע את החזן מכריז על אלול, היה נרתע לאחוריו ומתקשה להתחיל בתפילת מוסף ומעזרת הנשים היו נשמעות קולות שבר...

אך גם רבי ישראל סלנטר מתאר משהו מן העבר, ברור שבדורו לא היו התעלפויות ולא נרשמה ההתרגשות עליה הוא מדבר. ובדורנו על אחת כמה וכמה. מה קרה למושגי היראה שלנו?

ודאי שיש מקום לחדש עיסוק בעבודת היראה בעולם שבו יראה הופכת לדבר שכמעט אינו בנמצא[1]. אך אני רוצה לנסות להאיר כאן זווית אחרת. 

ניתן ללמוד הרבה ממילות מפתח. מילות מפתח אלו מילים שחוזרות על עצמן וגורמות לנו לחשוב על מושג בצורה עמוקה יותר או מחודשת כמו המושג הספרותי 'מוטיב חוזר'. מהן המילים שחוזרות בספר דברים יותר מאשר בכל התורה?

אם נתחיל בפרשתנו נראה כי השורש ז.כ.ר חוזר פעמים רבות במיוחד. כשמגיעים לארץ איננו פשוט 'פותחים דף חדש' ושוכחים את העבר כפי שאולי היינו חושבים שראוי לעשות. ולכאורה עם שעבר את שואת מצרים רק מחכה לפתוח בחיים חדשים. אך האמת שמלמדת אותנו התורה היא שדווקא בכניסה לארץ והפיכתנו לעם שהוא אדוני הארץ עלינו לזכור שהארץ של הקב"ה וכמו שיצאנו ממצרים כך אנו עלולים ח''ו לחזור לגלות. הזכירה הזו 'מאפסת' את האדם והחברה שמרגע הזכירה ואילך לומדת לקחת כל דבר בפרופורציות, לומדת להיות מכירה טובה והעבר הופך אותה מחוברת לשורשיה ולאבותיה.

יראת השמים בארץ ישראל מתחלפת ביראת הארץ, היראה שמא לא נהיה ראויים לארץ ישראל ולשפע שלה.

אך המילים שחוזרות בספר דברים בצורה יוצאת מן הכלל הן אהבה ודבקות. אהבה (על הטיותיה)  מופיעה פעמיים בספר שמות, פעמיים בויקרא ואפילו לא פעם אחת בלבד בספר במדבר. בחומש דברים המילה הזו מופיעה למעלה מעשרים פעם. המילה דבקות על הטיותיה נמצאת בפרשתנו בלבד פעמיים – כמו המופעים שלה בספר במדבר כולו, ומקומה נפקד לגמרי מהחומשים שמות וויקרא.

עם הכניסה לארץ משתנה קו העבודה מיראה לאהבה. הזוהר הקדוש בפרשת במדבר מקשה סתירה בין שני פסוקים בספר תהלים. מחד נאמר "עבדו את ה' ביראה" ומאידך "עבדו את ה' בשמחה" – אם כן כיצד יש לעבוד את ה'? הזוהר עונה שבגלות העבודה מיראה אך בארץ העבודה בשמחה ואהבה "שמחו את ירושלים גילו בה כל אוהביה" – בה דייקא.

כך רואים באופן נגלה בפרשתנו. בתחילת הפרשה (דברים ח, ו) משה מלמד עבודה ביראה בלבד:

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֺת י״י אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ

לאחר מכן באים פסוקים ארוכים בשבח הארץ ובטובותיה ואזהרות על הצפוי מן ההליכה שלא בדרך ה' – איבוד ארץ זו. לבסוף מסכם משה רבינו ע"ה (יא, כב):

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת י״י אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְדׇבְקָה בוֹ

בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ משה רבינו עליו השלום מסביר לעם ישראל כי העבודה בארץ הקודש עוברת דרך זכירת הגלות שמביאה בכנפיה יראה אך בעיקר שקו העבודה המרכזי מעכשיו הוא אהבה וחיבור. עבודת ה' בארץ ישראל מתאפיינת בחיבור פנימי ועמוק לה' לתורה ולמצוות. עבודת ה' בארץ היא שמחה יותר, חזקה יותר ובעיקר מלאה באהבה.

דבר נפלא הוא שבכל חומש מחמשת חומשי תורה השורש ש.מ.ח נמצא רק פעם אחת למעט חומש אחד.  החומש השמח ביותר שבו מופיעה השמחה לא פחות מי"ב פעמים הוא חומש דברים. 

גם חודש אלול קיבל 'פנים ארץ ישראליות'. כיום מקובלת פרשנות ראשי התיבות שלו כחודש של אני לדודי ודודי לי. חודש של אהבת ישראל לאהוב ליבם – בורא עולם ואהבת בורא עולם לישראל אהובתו. ומי שרוצה לשמוע סליחות שנשמעות כמו שיר אהבה – מוזמן  להגיע לבית הכנסת הספרדי[2] הקרוב לביתו עם פתיחת ימי הסליחות.

---

[1] ישנן כמה סיבות למיעוט העיסוק ביראה והריחוק ממושגיה. היראה הפכה לחזון לא נפרץ בכל העולם עקב הרוחות הליברליות והחלפת המשטרים האוטוקרטיים במשטרים דמוקרטיים. כמו כן ב"ה האדם פחות חרד לחייו ויש לו תחושת שליטה בנעשה עימו. האדם כבר לא חי בחרדה קיומית. בעבר האדם הפשוט לא היה בטוח בחייו ובטח שלא ברווחתו. ובפרט אם האדם המדובר היה יהודי, אחת מהנוראיות שבקללות הגלות היא וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ (דברים כח, סו). המצב כיום השתנה במידה רבה מאוד וברור שיש לתהליך סיבות שמימיות. בסיבה הפנימית עוסקות השורות הבאות.

[2] חשוב לי מאוד לומר – הדרשה נכתבה בעלון בית כנסת מחזיקי תורה בו מתפללים בנוסח תורכי. אך האמת היא  שכיום גם הסליחות של אחינו האשכנזים שהתמחו יותר בקו היראה מקבלות פנים חדשות ונעשות דומות יותר לשירי אהבה וכיסופים לקב"ה. והדברים מתאימים לאמור לעיל.

השמחה - בירושלים!

 

רבותינו בעלי המוסר באירופה דיברו רבות על עבודת ה' ביראה ובפחד מן העונש וההחמצה. אך לפני כשבעים שנה שינו רבים מהם את הקו. כשנשאלו על כך הם הסבירו שבדורנו הנשמות חלשות מדי ולא נותר אלא לחזק באופן חיובי ולדבר על אהבה ושמחה במצוות. מדהים לגלות עד כמה מחשבה זו הפוכה על פי הקבלה.

במשך שנות הגלות הצטיינו היהודים בתכונות של מסירות נפש התמדה ועקשנות גם המצבים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל זה בזכות העמידה בניסיונות הגלות על זהותם ועל התורה והמצוות. עם הכניסה לארץ ישנו שינוי רוחני שאנו אמורים לעבור. אם עד עכשיו עבדנו את ה' בקו היראה כעת עלינו לעבוד אותו בקו האהבה והשמחה. וכך אומר הזוהר הקדוש בפרשתנו פרשת במדבר (דף קיח) שבהשגחה נפלאה תמיד קוראים סמוך ליום ירושלים:

שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֛ם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ - בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא...
מדוע כתוב שמחו את ירושלים וגילו בה? השמחה לא נמצאת אלא בזמן שישראל עומדים בארץ הקודש.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא.

פסוק אחד אומר שצריך לעבוד את ה' בשמחה והשני אומר שצריך לעבוד את ה' ביראה – כיצד? (הרי אלו תנועות נפש סותרות – צמצום מול הרחבה)
והתשובה – בשמחה כשישראל בארץ הקודש וביראה כשישראל נמצאים בגלות.

נמצא שעל פי הזוהר הקדוש דווקא בגלל המצב הטוב שלנו בו אנו נמצאים בגאולה עבודתנו בזמן הזה חייבת להיות בשמחה ובאהבה. מסתבר שיום העצמאות פתח פתח של שמחה ויום ירושלים הרחיב אותו מאוד. ויהי רצון עוד נזכה לשמחות וגיל – 'כי בשמחה – תצאו' (ישעיה נה, ב)!

פורסם במן הבאר במדבר התשפב

המשל הטוב ביותר שתשמעו לליל הסדר

 

בעיירה אחת גר גביר גדול ולו בת יחידה מעולה בכל מיני מעלות. יודע היה הגביר כמה מיוחדת ביתו ואף ידעו זאת הסובבים ולכן מגיל צעיר נתנו רבים עיניהם בה לשאת אותה לאשה. אלא שהגביר שהיה בעל כושר אבחנה יוצא מן הכלל כמעט שלא מצא בחור שיהיה ראוי להיות לבתו לחתן, וגם כאשר היה מוצא מי שבכל זאת היה נראה ראוי, כשהייתה פוגשת בו הבת לא היה מוצא חן בעיניה. וכך עברו שנים ולא באה הבת לחופה. ביום מן הימים קם הגביר רתם את עגלתו וערך מסע בין העיירות לראות אולי ימצא חתן מתאים לבתו. יום אחד שמע שמדברים אודות בחור אחד שכולו מושלם ורק חסרון אחד יש לו - עני מרוד האיש. אמר לעצמו הגביר 'מה בכך? אלוקים ברכני בעושר רב ואם כן אכניס אותו כשותף בעסקיי הענפים ויהנה מהוני'. ובאמת מייד כשפגש העשיר בבחור מצא חן בעיניו וראה כי כל אשר דברו אודות הבחור אמת הוא ואף למעלה מזה. לקח העשיר את הבחור לבתו ואף בעיניה מצא חן ממבט ראשון. כשבאו לדבר בעניין הקידושין שאל אותו העשיר את השאלה הרטורית כמעט – 'האם תחפוץ לישא את בתי לאשה?' אך הבחור לא ענה כמצופה. 'כן, אבל יש לי תנאי' אמר הבחור, 'ומהו?' תמה העשיר.  'מוכן אני לישא את בת כבודו לאשה ובלבד שתהא החתונה היום!' קבע הבחור. העשיר ניסה להסביר שאין לו אלא בתו זו והוא מבקש לערוך חתונה מפוארת, וכן שאין לאן לרוץ וכו' אך כל דבריו עלו בתוהו, והבחור בשלו. אמר לעצמו העשיר בשביל בחור שכזה כדאי להתפשר. גייס העשיר את כל הונו ואונו ועשו חתונה עוד באותו ערב. חליפה לחתן ושמלת כלה מצאו, תזמורת מצאו ואף אולם היה פנוי, רק דבר אחד לא היה אפשר לעשות מהיום להיום כראוי. האוכל נעשה במהירות ובחוסר תשומת לב מלאה ולכן הדג יצא 'ככה – ככה', הבורקס לא כל כך אפוי, אבל בסך הכל הייתה השמחה שלמה.

אך לצערנו השמחה לא ארכה. רק נסתיימו ה'שבע ברכות' ומצד הבחור החלו זיופים. כבר אין הוא קם לתפילה בזמן, לא מגיע לעבודה בצורה רציפה, לא דואג להופעתו החיצונית וכדומה. העשיר ניסה לרמוז לו דרך חבריו ובני משפחתו ובאמת מדי פעם היה 'מתיישר' אך לאחר מכן שוב חזר לסורו. יום אחד באה בתו של העשיר לפניו ודמעתה על לחיה וסיפרה שבעלה מזלזל ופוגע בה. את זאת לא יכל העשיר לסבול והוא הזמין את הבחור לשיחת 'יחסנו לאן'. ההזמנה הייתה רשמית ולקונית, והפגישה התקיימה במשרדו של העשיר. 'שב' אמר לו העשיר ביובש, ובעודו אומר זאת הוציא מתחת לשולחנו שק והניח על השולחן. 'מה זה?' שאל הבחור, 'תפתח ותראה' ענה העשיר. הבחור הוציא מהשק בגדים בלויים והבין, אך העשיר אמר זאת בכל זאת – 'אלו בגדיך הישנים, אל תשכח מאיפה באת משום שאתה יכול לחזור לשם בכל עת...'. החתן לקח את המסר אל ליבו אך לא איבד את העשתונות והוציא גם הוא שק מתחת לשולחן. הפעם היה זה תור העשיר להתבלבל – 'מה זה?' שאל, והחתן ענה 'תפתח ותראה'. העשיר פותח את השק ורואה בורקס  לא אפוי, ודג 'ככה – ככה' ועוד לפני שהוא מספיק לשאול כבר אומר לו חתנו – 'אבל אתה אל תשכח כמה רצית אותי...'

בליל הסדר אומר לנו ה' יתברך להרים את המרור ולזכור את השעבוד, כביכול אומר הוא – זיכרו מאין באתם והישמרו במעשיכם. אך אנו מרימים את המצה ואומרים לו – זכור גם אתה עד כמה רצית אותנו שפדית אותנו ממצרים עוד לפני שהגיע הקץ והרצת אותנו משם עד שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ...      (ע"פ דברי מהרי"ד מבעלז)

ואהבת לרעך כמוך - האם זה אפשרי? האם אפשר שלא?

בפיו של הגוי שעמד בפתח ביתו של הלל הזקן הייתה שאלה מוזרה: 'למדני כל התורה על רגל אחת'. כאשר שמע זאת שמאי הזקן חברו של הלל הוא חשב שהגוי משתעשע על חשבונו ודחה אותו מעל פניו, אך משהו בתמימות שבפניו של הגוי שכנע את הלל שמדובר בבקשה כנה. הלל ענה לו 'דעלך סני לחברך לא תעביד (– מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך) זו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור (וכל שאר התורה היא פירוש לזה, לך ולמד)'. לימים יהיה זה רבי עקיבא, תלמיד תלמידי בית הלל שילמד ליהודים שנמצאים בתוככי בית המדרש: 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה'. 

ואהבת לרעך כמוך הוא אולי הפסוק השגור ביותר בפי כל, ואף על פי כן נלאו גדולי הדורות מלהבינו. כיצד יכולה התורה לדרוש מהאדם לאהוב את האחר כפי שאדם אוהב את עצמו. הרי כלל גדול בדין – 'אדם קרוב אצל עצמו' או במובן שבו מבינים זאת רבים בימינו – האדם הוא יצור אינטרסנטי. כיצד מתיישבים הדברים?

אחד מגדולי מפרשי התורה, הרמב"ן, מסביר שאכן יש כאן מעין הגזמה. התורה לא מבקשת מאיתנו לאהוב את הריע כפי שאנו אוהבים את עצמנו ממש אלא רק לקוות שיקרה לו מה שאנו מקווים שיקרה לעצמנו. אדם שחפץ להעשיר למשל, בנוהג שבעולם יאחל לעצמו שיגיע לו ממון רב. כאשר יחשוב על חברו בודאי ישמח שגם הוא ירוויח אך בסתר ליבו יקווה שירוויח פחות ממנו. את הקנאה הזו מבקשת התורה להסיר מהלב – אחל לחברך מה שהיית מאחל לך, לא פחות. גם זו לא בקשה פשוטה, אך היא כבר ברת השגה. הרמב"ן, שחי לפי כ - 800 שנים, גם מדייק את זה בלשון הכתוב, לא נאמר ואהבת את רעך כמוך אלא ואהבת לרעך כמוך, תאהב שיקרה לו מה שהיית רוצה שיקרה לך.

אך ככל שמתקדמים בשנים אנו מוצאים כי גדולי הדורות בין בספרד ובין באשכנז הבינו את הציווי באופן קרוב יותר לפשוטו. אחת התורות הידועות של מייסד תנועת החסידות הבעל שם טוב היא תורה בשתי מילים – ואהבת לרעך כמוך – כמוך ממש. הבעש"ט רצה להוציא מהדעה הרווחת שציווי זה הוא בלתי אפשרי. שנים אחריו עמד מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והסביר את דבריו בספרו התניא. בלב הספר (פרק לב) הוא אומר כי כאשר האדם מבין שיש בקרבו משהו מן האינסופיות של הקב"ה הוא מתחיל להתייחס לחיים אחרת. הוא מבין כי כל ענייני הגשמיות הם לבוש לאותו חלק אלוה ממעל שהוא העיקר. והוא גם מבין שדבר זה טמון בו מעצם בריאתו, ללא קשר למעשיו. כאשר אדם בריא רוחנית שואל את עצמו – 'מדוע אני אוהב את עצמי?', תשובתו צריכה להיות: 'ובכן, פשוט מפני שאני כאן'. ממשיך בעל התניא בלוגיקה פשוטה ואומר – כשתתבונן בדבר תגלה שבדיוק כשם שבך יש מאינסופיותו של הבורא כך טמן הבורא בחברך מאותו הדבר. אם התייחסותך לעצמך נכונה, ייקל עליך לאהוב את חברך בדיוק באותו האופן. בן דורו של הבעש"ט רבי חיים בן עטר ממרוקו הלוא הוא האור החיים הקדוש מראה זאת בלשון הפסוק – "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". מה עניין ה'אני ה'' לכאן? מפני שהאהבה מתייחסת לחלק האינסופי שנמצא בי ובחברי. במידה מסוימת שם בגובה או בעומק הזה אנו כולנו רקמה אלוקית אחת. שם, 'האחר הוא אני' במובן העמוק והאמיתי ביותר (עיין בפרוש המשנה לרמב"ם על פרקי אבות פרק א).

תורה של אש ותורה של מים

Photo by Mandy Beerley on Unsplash

אחד הדברים שקשה לפספס ולו במבט שטחי בגוף האדם הוא העובדה שהגוף בנוי בצורה סימטרית. ישנה מעין כפילות של אברים - שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים וכו'. עניין שהסימטריה הזו נכונה גם לאברים הפנימיים של האדם – שני מוחות, שתי ריאות, שתי כליות וכן הלאה. ככל דבר יסודי שעשה ה' בבריאה גם רעיון הכפילות הזה נושא על גביו רעיון עמוק.

העולם כולו נראה כריבוי נוסף על האחדות האלוקית. הלוא אדון עולם היה עוד בטרם כל יציר נברא, וממילא העולם נראה כריבוי, כמין רשות הרבים שבאה על גבי רשות היחיד. אלא שבמצב מתוקן הריבוי הזה הוא בעצם סימטרי ישנה כפילות שכן מתוך התבוננות בעולם הזה אתה בא להתבוננות באלוקות. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ומבשרי אחזה אלוק. מתוך הב' של 'בראשית ברא' אתה מגיע לא' של 'אנכי ה' אלוקיך'.

מן העולם נעבור לסימטריה שבתורה. במתן תורה קבלנו תורה כפולה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. להראות את הסימטריה שביניהן נחשב כעיקר תפקידה של הגמרא ולכן על כל דין מהמשנה תשאל הגמרא – 'מנלן?' – מניין לנו דבר זה מתורה שבכתב, היכן הרמז לכך בפסוק (אוהחה"ק ויקרא יג, לז). התורה מחולקת גם לנגלה ונסתר, חיצוניות ופנימיות. הגמרא מספרת שהתורה קדמה לעולם, אך כיצד הייתה כתובה התורה במצבה ההיולי? אש שחורה על גבי אש לבנה. יש כאן מימד של הופכיות (שחור ולבן) אך כזה הטומן בחובו הרמוניה, כבכל כתיבה דווקא הקונטרסט בין שחור הדיו ללובן הדף משמש לגילוי הרעיון של הכותב. ואדרבה ככל שהניגוד בולט יותר כך הכתב (וממילא הרעיון המופיע דרכו) ייקלט בצורה בהירה יותר.

התורה שבעל פה היא גם זאת שמלמדת אותנו כיצד להתאים את התורה שבכתב שכביכול קפאה במרחב הזמן המדברי, לכל מקום וזמן. לכן היא נובעת היישר מתוכנו - תורת אמת וחיי עולם אשר נטע בתוכנו. התושבע"פ חושפת את הטמון במרחב האינסופי הנסתר שבתורה שבכתב.

אם מסתכלים על זה לעומק, הדבר נכון גם לגבי מתן תורה. ניתן לומר שאת התורה אנו מקבלים בשני אופנים כמעט הפוכים. מחד מפי הגבורה ומאידך תורת חסד, באהבה וביראה.

התיאור של מתן תורה בתורה שבכתב הוא תיאור מיירא מאוד – הר סיני כולו עשן, קולות וברקים וקול חזק אשר מפריח מאיתנו את הנשמה. גם התגובה של עם ישראל היא בריחה – "וירא העם וינועו יעמדו מרחוק", העם חרד - "ויחרד כל העם אשר במחנה", ולמעשה אפילו ההר חרד "ויחרד כל ההר מאוד"... התגובה הטבעית לכך היא בקשת העם – "וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת".

התורה שבעל פה, במדרש ובעיקר בפנימיות התורה, מספקת לנו את התיאור הסימטרי, זה האוהב. אם בתורה שבכתב העשן המחניק תפס מקום, אזי מספרת הגמרא שבכל דיבור ודיבור של ה' נתמלא העולם בשמים מחיי נפש. אם התורה שבכתב מדגישה את מימד הבריחה של העם הרי שהגמרא מלמדת שמלאכי השרת ירדו ומשכו את ישראל כאם המדדה את התינוק שלה שעוד לא למד ללכת בעצמו, חזרה אל הר סיני. (עיין בתיאור הגמרא בשבת פח – צ). בתורה שבכתב קולו המיירא של אלוקים נשמע כקול שופר הולך וחזק מאוד אך בתורה שבעל פה אנו שומעים שקול ה' נשמע לכל אחד ואחד כפי כוחו (פסיקתא דרב כהנא יב, כה). ובזוהר הקדוש המתיקות עוד מתגברת, קולו של ה' נשמע כאבא רחום  האומר: בני חביבי אנוכי ה' אלוקיך, בני אהובי לא תרצח, בבקשה ממך לא תגנוב וכן על זו הדרך. התורה, עבודת ה', הצדיקים, הכל מתוק (עיין גם רש"י על ישעיה סה, ח וכן ה, כ).

כשם שציפור צריכה שתי כנפיים על מנת לנסוק אל על כן האדם זקוק לשתי תנועות הופכיות של אהבה ויראה שפועלות יחד באיזון ובהרמוניה ומבין שתיהן מתגלה לו האלוקים.

מהו המרכיב היסודי של עם ישראל?

אליעזר עבד אברהם עומד ומסתכל אל האופק. נראה היה לו כי זה עתה יצא אל הדרך ממהר לעשות את שליחותו. שפתיו עודנה מרחשות תפילה והנה יורדת נערה אל העין. אליעזר ניגש לערוך את הבדיקה שתוכיח האם הנערה העומדת לפניו מתאימה להיכנס למשפחת אברהם אבינו או לא. הוא יבקש ממנה בקשת חסד גדולה מאוד, יש שיאמרו אפילו מופרזת ויראה מה תהיה תגובתה. רבקה מסכימה בחפץ לב ונגשת מיד אל המשימה.  

מעניין לשים לב מהו היסוד עליו עומד בית ישראל. רבקה תזכה להפוך להיות רבקה אמנו לא בשל צניעותה המיוחדת או בשל כל מידה טובה אחרת שודאי הייתה בה, היא נבחרת בשל רצונה הכנה להיטיב לאחרים גם אם זה אומר להתאמץ מאוד בשביל זה. 
בספר אורחות צדיקים (שער הזריזות) כותב המחבר על האבות הקדושים כך: 'כל כוונתם הייתה לפרסם יחוד הבורא יתברך בעולם ולישר בני אדם לעבודתו'. לכן כאשר אנו שואלים את עצמנו כמצוות הגמרא - חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, עלינו לשים לב קודם כל לעניין הזה. אך מעבר לכך מוסבר במקומות רבים ששורש כל האהבות בעולם היא האהבה לה'. האוהב את הבורא באמת מתמלא באהבה גם לכל בריאותיו. ואכן ע"פ פנימיות התורה מידת החסד היא מידת אהבה. 
אחד מבני בניהם הנפלאים של אברהם ויצחק הנקרא על שמם הלא הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. וכך קובע האוהב הגדול  'האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל' (מידות הראי"ה אהבה). ובכל זאת ישנה גם הדרגה כיצד הדבר נעשה:
'אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי...'  
הראי"ה קוק מסביר כאן שהאהבה מתפשטת על כל המעשים כולל הדומם הצומח והחי, מעבר לכך אהבה מיוחדת נקבעת לאדם שנברא בצלם. אך האהבה המיוחדת ביותר שמורה לישראל מכיוון שהעם הזה הוא העם שאמון על הטבה השפעה ותיקון העולם. ולכל אחת מהאהבות הללו יש פנים מעשיות - ידוע כי הראי"ה העיר פעם לר' אריה לוין על כך שתלש עלה שלא לצורך בדרך הליכתו. כמו כן האריז"ל לא היה הורג אפילו יתוש ואמר שמי שרוצה רוח הקודש יש לו להתנהג כך. אלו כמובן דוגמאות לאהבת המעשים כולם. יוסף הצדיק שמציל את העולם מרעב הוא בהחלט דוגמא טובה לאהבת האדם. אהבת ישראל היא דבר שב"ה אנו זוכים לראות כדבר שבשגרה באלפי עמותות החסד שקיימות בכל אתר ואתר. 
אך הרב מסיים שאהבת ה' גדולה מכולן דווקא מפני שעניינה איננו רק מעשי אלא הרבה מעבר לכך: 'ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל, אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי-אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב'.
אהבת ה' היא המנוע לכל האהבות כולן!

דף מקורות סנגוריה על עם ישראל

דף מקורות סנגוריה על עם ישראל

מעין הקדמה: אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד. אורות ישראל פרק ד' פס' א'.

האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך. שם פס' ג'.

תלמוד

אפילו מעט דמעט הקב"ה מכריע לטוב

שבת ל"ב ע"א

ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו׳: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות ניצול שנאמר מליץ אחד מני אלף:

הקב"ה מחפש את הטובות שאדם עשה ומשלם לו עליהם

סנהדרין ק"ה ע"ב

אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות א"ר יוסי בר הונא רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

 

מדרשים

המלמד זכות זוכה להנהגה

ילק"ש שופטים פרק ו' סימן סב – על גדעון

אמר ר' יהודה בר שלום:  ליל פסח היה אותו הלילה, שאמר לו: ואיה כל נפלאותיו?! היכן הם הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה, והכה בכוריהם של מצרים, והוציא משם ישראל שמחים.  וכיון שלמד סנגוריה על ישראל, אמר הקב"ה: דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר: ויפן אליו ויאמר לו לך בכחך זה. אמר לו הקב"ה: יש בך כח ללמד סנגוריה על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר: והושעת את ישראל.

היצר הרע של ישראל - הגויים

מדרש וירעו אותנו המצרים

המהר"ל

אחרונים

גם פושעי ישראל מוסרים נפש על קדוש השם ברגע האמת

פלא יועץ אות ס'

סנגוריא - ידוע שהקדוש ברוך הוא חפץ שילמדו סנגוריא על ישראל על הכלל ועל הפרט... ובאזנינו שמענו שבזמן שמד שהיו כמה נפשות מישראל יוצאין להרג על קדשת השם יצאה אשה אחת לק, ראתם ואמרה, רבונו של עולם יפה ידעת מה שבחרת, מי כעמך כישראל שנהרגים על קדשת שמך. וגלה מגיד אחד, שתכף על פי דבורה נתבטלה הגזרה, וכהנה רבות. הנה כי כן מה מאד צריכים לזהר הדרשנים, ובפרט בימי הדין ימים נוראים, שלא לעורר דין, ושלא ללמד קטיגוריא בדרושים בהזכיר חטא רבים, חס ושלום, רק יאמרו כך צריך לעשות ומזה צריך לזהר, השומע ישמע.

ילמד זכות אפילו בטענות שלא ברורות לו

שם
ואם המצא ימצא בבתי כנסיות של עמי הארץ וישמע שמלמדים חובה על ישראל ומדברים תועה, יאזר חיל ללמד עליהן זכות אפלו בטענות שאינם ברורים לו, ואמור יאמר מה יעשה הבן ולא יחטא, עניות לא הניחה מדה טובה, גלות לא הניחה מדה טובה, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ויצר לב האדם רע, והם אנוסים או לכל העם בשגגה, כי לא ידעו מה הוא האסור וחמר שבו, כזאת וכזאת יבקש לדון לכף זכות, וכל הדן לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות. צא ולמד איך למד זכות יצחק אבינו על ישראל באמר כמה שנותיו של אדם וכו' דל וכו' דל וכו' (שבת פט ב). דוק והבן ותראה חסדיו יתברך כי חפץ חסד הוא, ומקבל כל מין טענה מהמלמד זכות:

ביותר צריך ללמד זכות כשיש צרה

שם
וביותר צריך לזהר כשאדם נתון בצרה ללמד עליו סנגוריא ושלא להזכיר עוונותיו, כמנהג קלי הדעת שאומרים, זה וזה גורם, ועל כן באה עליו הצרה הזאת, כי ידוע שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (עי' בר''ר צא, יב שבת לד א)... וידוע מאמר התנא (אבות ד, יא) העושה עברה אחת קנה לו קטגור אחד, והעושה מצוה אחת קנה לו סנגור אחד. הנה כי כן זה כל האדם שישתדל בכל כחו למעט המקטרגים מעליו, ולהרבות הסנגורים בעשית מצוות ומעשים טובים ולמוד התורה, ואל ימעט בעניו להוסיף סנגור אחד יותר כי כלי האי ואולי יהיה לו כתריס בפני הפרענות.

האריז"ל על הדורות האחרונים (וכשהביאו הקדושת לוי אמר 'אם אמר כן האריז"ל בדורו על אחת כמה וכמה בדורנו...')

שער הגלגולים הקדמה לח
פעם אחת שאלתי למורי ז"ל, איך היה אומר לי שנפשי היתה כ"כ מעולה כנז"ל, והרי הקטן שבדורות הראשונים, היה צדיק וחסיד, שאין אני מגיע לעקבו. ואמר לי, דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא. כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ, מש"כ בדורות ראשונים. ואלו הייתי בדורות הראשונים, היו מעשי וחכמתי נפלאים מכמה צדיקים הראשונים. ושחז"ל על נח תמים היה בדורותיו, ואלו היה בדורות צדיקים היה יותר צדיק, ולכן שלא אצטער על זה כלל, כי בלי ספק יש לנפשי מעלה גדולה על כמה צדיקים הראשונים מזמן תנאים ואמוראים:

סדורו של שבת שורש ד ענף ב עלה ז

ולתרץ את היש דורשין לגנאי מה שלכאורה יתמה למה לחכמינו ז"ל לדרוש באופן שהתורה מספר בגנות אדם הצדיק מה שאין הכתוב מדבר אפי' בגנו' בהמה טמאה כמאמר הקרא ומן הבהמה אשר איננה טהורה כמ"ש (בפסחים ג' ע"א) אכן טעמם בזה הוא עבור שהגנאי הלז הוא שבח להקב"ה שאף שלא הי' צדיק כי אם לפי דורו ולא צדיק גמור ואלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום. אעפ"כ הקב"ה ברוב רחמיו זיכה אותו ודן אותו לפי מעשי דורו. כמאמר רז"ל (ילקוט מלכים רמז ר"ט) גבי אלמנה צרפתה שאמרה לאליהו מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר את עוני וגו' עד שלא באת אצלי הי' הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני עירי והי' מעשי רבים על מעשי בני עירי והייתי ראוי לנס משבאת לכאן לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי נזכרת וכו' ע"כ. הרי שהקב"ה דן את האדם במה שהוא צדיק יותר מאנשי עירו ומקומו. וכמאמר הקרא יתר מרעהו צדיק פי' אף אם אינו צדיק גמור רק שצדיק יתר מרעהו גם זה לצדיק יחשב בעיני הקב"ה: על כן כאן הקב"ה זוכה את נח לפי מעשי דורו להציל אותו לבדו:

 

ה' אוהב שמסנגרים על ישראל וזו עבודת חסידי הדורות
רמח"ל מסילת ישרים פרק יט

נמצאת למד שב' דברים יש בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלותן. ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ, ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.
וכבר אז"ל (יומא ע"ז): על הפסוק "ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם.

זכות ארץ ישראל מגינה אפילו על פושעים

אגרת תקנ"ה לראי"ה קוק

ואפילו על רשעים מגינה זכותה, - שהרי אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטחת היא שהיא בת עולם הבא, ובודאי אין הגמרא מדברת בשפחה צדקנית שהיא בלא"ה בת עולם הבא, ואפילו חסידי אוה"ע יש להם חלק לעולם הבא, וק"ו שפחה דמיחייבא במצות, אלא ודאי בסתם שפחה שהיא שפלה ומעשים רעים ומדות רעות מצויים בה, כדברי הש"ך לעניין עבדים, ומכל מקום מהני לה זכות ארץ ישראל לזכותה שתהי' מובטחת שהיא בת עולם הבא. ואפילו מעשו הרשע נתיירא יעקב אבינו ע"ה שמא תעמד לו זכות ישיבת ארץ ישראל, וק"ו לזרע קודש זרע בחונים, בני אברהם יצחק ויעקב, דאע"ג דלית בהו הימנותא איקרו בני מעלי וכדעת ר' מאיר, דהלכתא כותי' בהא, (וכמו שסתם הסלח "בין כך ובין כך קרויים לך בנים" וכן בתשובות הרשב"א ח"ב סי' קצד וסי' רמב).

ואם ספק נפשות להקל אמרו בחיי- הגוף, ק"ו בחיי-נצח, שמדת-החסד בהם גדולה היא הרבה מאד וכל המתאמץ להטות כלפי-חסד ולהמליץ על ישראל אפילו כשאין עושים רצונו ש"מ ה"ז משובח. וק"ו שיש למצוא בכל אחד ואחד, גם בקלים שבישראל, כמה מרגליות יקרות של מעשים טובים ושל מדות טובות מה שאין לשער, שבודאי ארץ ישראל מועילה להם להעלותם ולקדשם. ואם אין הדבר נראה בגלוי בהם, יראה בזרעם ובזרע-זרעם, ככתוב: "יראה על עבדיך פעלך והדרך על בניהם".

כשאדם מכריע חברו לכף זכות – הוא פועל שיהיה כך

לקוטי מוהר"ן רפ"ב

דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה.

וְזֶה בְּחִינַת (תהלים לז): וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ; הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע. וְזֶהוּ:

וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – שֶׁצָּרִיךְ אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו, וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל־יְדֵי־זֶה.

וְזֶהוּ: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל־יְדֵי־זֶה:

וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ – הַיְנוּ כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת.

וְזֶהוּ: וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ כַּנַּ"ל, וְהָבֵן:

אדם צריך לדון גם את עצמו לכף זכות

לקוטי מוהר"ן רפ"ב

וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים), וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל־כָּל־פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, כַּנַּ"ל.

הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, בִּבְחִינַת: וְעוֹד מְעַט וְכוּ' וְהִתְבּוֹנַנְתָּ וְכוּ' כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב,

וּכְמוֹ כֵן צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם־כֵּן מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם־כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת.

כל יהודי ראוי שיקרע לפניו הים

שפת אמת

ישראל גדולים ממלאכים

תנדבא"ז פכ"ה פס' ד

תנדבא"ר כה - בשכר האמונה נגאלו ובזכותה עתידין להגאל

 וכן למדנו מאבותינו הראשונים שבתחלת מעשיהם היה להם יראה מלפני הקב"ה שנאמר (שמות י״ד:ל״א) וייראו העם את ה' וגו' הא למדת שבשכר היראה שיראו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב מן הקב"ה ובשכר האמונה שהאמינו ישראל בהקב"ה כשהיו במצרים נגאלו ממצרים ונקרע להם את הים וכן יהיה לעתיד שיבא הקב"ה ויפדה את ישראל מבין העכו"ם ויביא להם ימות בן דוד וימות גאולתנו שנא' (מיכה ד׳:י׳) חולי ונוחי בת ציון כיולדה וגו' ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך וכל עונותיהן של ישראל מניחין אותן בבל ועולים כשהם טהורים לארץ ישראל שנאמר (זכריה ה׳:ט׳) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות וגו' ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער והוכן והוניחה שם וגו' ולמה נקרא שמה שנער שמנערת כל העונות מעליה

לקוטי הלכות נפילת אפיים ד, ט

אפילו אין בהם זכות אלא ק"ש מנצחים
סוטה מב
"וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. מַאי שְׁנָא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אֲפִילּוּ לֹא קִיַּימְתֶּם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית — אִי אַתֶּם נִמְסָרִין בְּיָדָם.

זכותם שלא פנו לדת אחרת

ישעיה סד, ח ברד"ק

סגולתם של ישראל שאפילו אם פושעים וחוטאים סופם לשוב בתשובה

 ישעיה מח ט ברד"ק

בגלל שהדור גדול ולא מכיר בזה הוא חוטא

אורות ישראל פ"ג ב'

בדור האחרון מתרשם החותם של כל הדעות שבכל הדורות שעברו, ומה שנאמר בדבור מתחתמת בו התמצית שלהם. על כן גם התכונות הטבעיות, היוצאות מכל עניני האמונה, מתרשמות בלב כל הדבק בכנסת ישראל ורוצה בתשועתה. ואפילו התוך הפנימי שבכל המצות, המעשיות והאמוניות, מרושם הוא בהקישור לכנסת ישראל ובחפץ ישועתה. אלא שההכרה של המקור המחיה את כנסת ישראל מביאה אל כל המצות ואל כל האמונות. אבל מ״מ כל המקושר לחפץ ישועה לכללות ישראל בארץ־ישראל, — שמבלעדי ארץ־ישראל א״א לישועה כללית שתבא, — הרי הוא מקושר בגניזה לכל התמצית של כל האמונות וכל המצות כולן. ולהדור בכללו ראוי שיומחלו לו כל עונותיו׳ שנעשים מחסרון הכרה במה שהוא עצמו מדובק וקשור בכל לב. וע״ז נאמר בימים ההם ובעת ההיא נאם ד׳ יבוקש עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה, כי אסלח לאשר אשאיר. והמופת הגדול שדורנו הוא המיועד לתעודה זאת, הוא מה שנמצאים בו כאלה שרעיון זה נחתם במעמקי נשמתם, ומוצאים בו קדושה עליונה ודבקות אמתית בדי צור כל העולמים אלהי ישראל ב״ה.

לא להתרשם משום דבר וללמד זכות בכל מקרה

אורות ישראל פרק ד פס' ד

כל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבע״פ, שיוכל לרפות קצת את האהבה של ישראל, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים, הם נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השי״ת. עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם.

 

לימוד זכות הוא הדרך של התשובה כיום

מעייני הישועה לרב חרל''פ פרק ע"א

 

החילוניים כיום שיכורים מהמצוות הכלליות ולכן אין כל כך מקום לחייבם

שם פרק ס"ט

הכופרים בעקבתא דמשיחא נחשבים אנוסים

שם פרק כ"ג

אין קטגוריה למעלה בגלל כל מה שעברנו ולכן יש למטה לכן צריך אהבה בלי מצרים

שם פרק ט"ז

מחלוקת לשם שמיים או פשוט אהבה?

זכרת לצום השבוע?

השבוע התקיים צום עלום ומיוחד. צום ט' אדר. נחזור אליו בהמשך.

בפרשת תצוה מתוארים בגדי הכהונה ובראשם בגדי אהרן הכהן הגדול. 
ידוע שכשראה אהרון את משה ושמע שהוא נבחר להיות השליח לגאולת ישראל ממצרים הוא לא קינא באחיו אלא שמח בלבו.
בפרשתנו ניכרת אהבת האחים מצידה השני. משה (ששמו אפילו לא נזכר בפרשה) מצטווה להכין בגדי כהונה: 'ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך' 
משה עושה זאת באהבה ושמחה גדולים. ע''פ האור החיים הקדוש, אהבה ושמחה אלו הופכות לנשמת הנשמה של המעשה (כלשונו שם).

ט' אדר מוזכר בפוסקים כיום צום על מחלוקת בית הלל ובית שמאי. אע''פ שמחלוקתם הייתה 'לשם שמיים' כעדות המשנה באבות, מחלוקת זו התגלגלה עד כדי הרג של 3000(!) תלמידי בית הלל על ידי בית שמאי (פני משה ירושלמי שבת פ"א) ועל זה אנו צמים. 

בתקופת בחירות כולם חושבים על 'כלל ישראל' וכך מתרבות להן המחלוקות לשם שמיים. 

נזכור לאן עלולה להגיע אפילו מחלוקת כזו ונתחזק באהבת החינם של האחים הקדושים - משה ואהרון.❤

ירושלים ורומא

חז"ל מוסרים לנו כי כשעולה ירושלים נופלת רומא ובהיפך - להיפך חס וחלילה. ירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי ובעז"ה עוד תהיה בירת העולם, בה לכל מתפלל באנושות יהיה מקום. ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. 

רומא, גם היא טוענת לכתר דומה - רומא קראה לעצמה "Caput Mundi " שמשמעו בלטינית – "בירת העולם".

אז מהו ההבדל הכל כך מהותי ביניהן? 

הרשו לי להציג את שני הסיפורים שמבטאים הכי טוב את ההבדל המהותי בין יסוד ירושלים ליסוד רומא. 

סיפורה של רומא:

העיר רומא נוסדה בשנת 753 לפנה"ס על ידי רומולוס. האגדה הרומאית המסורתית מספרת כי לרומלוס היה  אח תאום בשם רמוס ושניהם ננטשו כתינוקות פליטי חרב באזור אשר לימים הפך לרומא. הם נמצאו ע"י זאבה שהניקה וגידלה אותם[2].  אבל כשבגרו הילדים חלחלה אליהם ההכרה כי אין מקום לשניהם על שבעת הגבעות היפות ואז רומולוס נלחם ברמוס, הרג אותו והפך לשליט הראשון של רומא! עד היום סמלה של רומא הוא הזאבה אשר טיפלה באחים, רומולוס ורמוס, המייסדים האגדיים של העיר.


סיפורה של ירושלים:

המקום אשר נבנה שם בית קדשנו ותפארתנו היה מאז שדה ירושה לשני אחים. ויהי לאחד מהם אשה ובנים ולאחיו אין לו אשה ובנים. וישבו יחדיו בבית אחד שלמים שקטים ושמחים בחלקתם אשר ירשו מאביהם ויעבדו את השדה בזעת אפיהם.

ויהי בימי קציר חטים ויאלמו אלומים בתוך השדה ויחבטו את השבלים. ויעשו שני עמרים שוים מן התבואה אשר לקטו, עומר אחד לכל אחד מהם ויניחום שם בשדה.

בלילה ההוא כששכב על מיטתו האח אשר אין לו אשה ובנים אמר בליבו: אני יושב לבדי ואין איש אתי להטריפו לחם חקו. לא כן אחי, כי יש לו אשה ובנים ולמה יהיה חלקי כחלקו. ויקם בעוד לילה וילך בסתר כגנב. ויקח אלומים מן העומר אשר לו ויתן אותם על עומר אחיו.

וגם אחיו אמר אל אשתו : לא טוב לחלק לשני חלקים שווים הדגן אשר בשדה, חציו לי וחציו לאחי, כי מנת חלקי טובה ממנו, אשר נתן לי יי אשה ובנים. והוא הולך ערירי ואין לו גילה ורנן כי אם התבואה אשר ילקוט בשדה. לכן בואי עמי אשתי ובסתר נוסיף מחלקנו על חלקו. ויעשו כן.

ויהי בבוקר ויתמהו האנשים בראות העמרים שוים כאשר בראשונה, ולא דיברו מאומה ביום ההוא. ויוסיפו לעשות כדבר הזה גם בלילה השני, גם בלילה השלישי והרביעי. ובבקר בבקר ימצאו העמרים שוים. ויחשב כל אחד בלבבו לחקור הדבר. וילך כל אחד בלילה לעשות מעשהו. ויקר איש אל אחיו ואלומותיו בידו. ויוודע הדבר, ויחבקו איש אל אחיו וישקו איש אל רעהו ויודו ליי אשר נתן לכל אחד מהם אח טוב מעללים הולך צדק ומישרים. והנה חפץ יי במקום ההוא אשר חשבו בו שני האחים המחשבה הטובה בו, עשו המעשה הטוב. לכן ברכו אנשי תבל ויבחרו בני ישראל לבנות בית ליי"[1].

שני סיפורים על אחים אבל איזו תהום ביניהם - 

רומא היא בירת התככים והאינטריגות. ברומא החזק שורד ועדיף לבד. סיסמתה - אדם לאדם זאב. 

ירושלים לעומתה מבטאת את אהבת האחים הגוברת על כל מכשול, את האכפתיות והאחריות ההדדית. בירושלים נעשים כל ישראל חברים.

ההבדל פשוט - שנאה או אהבה. אי אפשר יחד.

---

---

[1] הגירסה העברית הכתובה  הכי ותיקה  של האגדה היא זו שהופיעה בספר של הרב ישראל קושטא (1819-1897) , ספר מקראה לבני הנעורים- הראשון  מסוגו . הספר נדפס בדפוס בליבורנו  ב-1851 ונשא את השם " ספר מקוה ישראל". גם אם סיפור זה איננו אותנטי עצם העובדה שנכנס כל כך בקלות לנרטיב היהודי מעידה כאלף עדים על ההבדל המדובר. ועיין גם ילק"ש שמואל א רמז קכו.

[2] בהקשר זה ראוי לציין כי במציאות אולי הייתה זאת אישה ששמה היה לופה שפירושו זאבה בלטינית ומשם הגיע הבילבול. 

---