ריבית

איסור ריבית הוא מהאיסורים החמורים שבתורה. המלווה עובר בשישה לאוין, הלווה בשני לאוין ואפילו הערב העדים והסופר בהלוואה שכזו עוברים באיסור אחד או שניים. העובר באיסור ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים, פורק עול מלכות שמים מעליו ואין עפרו ננער בתחיית המתים (ב"מ עה ע"ב, ספרא ויקרא כה, לח, רמב"ם הל' לווה ומלווה פרק ד').

מדוע אם כן מותר (ויש אומרים שאף מצווה) להלוות לגוי בריבית- "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך"?

לקיחת ריבית אינה פעולה לא-מוסרית, מדובר בסחר לגיטימי בכסף או השכרה של כסף. כשם שאני מקבל דמי שכירות על השכרת הדירה שלי כך אקבל תשלום מסוים על השכרת הכסף שלי לשימושך. כך מקובל גם בעולם המודרני בן זמננו להציע הלוואות בריבית לצרכים שונים. אם כך, החידוש הוא בכיוון ההפוך: באיסור לקיחת ריבית מישראל. כשהתורה אוסרת על לקיחת ריבית, היא מנמקת: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". היסוד הוא שמדובר באחיך, שניכם חלק מן המשפחה שיצאה ממצרים ובכך הפכה לעם. וכמשפחה לכם אחריות גדולה אחד כלפי השני. ברור לכל כי התנהלות כלכלית בתוך המשפחה שונה מהתנהלות כלכלית עסקית. כשם שאנחנו לא נוהגים לבקש מהבנק טובה שילווה לנו קצת כסף לצרכינו, כי ברור לנו שהבנק הוא לא אבא או אמא שלנו, כך אנחנו לא מחפשים דרך להרוויח כסף על גב הילדים שלנו, כאשר הם זקוקים לעזרתנו. החידוש של התורה באיסור הריבית הוא כללי: כל ישראל הם משפחה אחת, ובמשפחה עוזרים זה לזה ללא תמורה כספית. לכן הבטחת תחיית המתים לא רלוונטית לאדם שמלווה בריבית מצער את אחיו ונושך בו ובכך כורת את עצמו מעם ישראל. התחיה הובטחה לכלל העם, למי שרואה את עצמו חלק מעם ישראל ולא לכל אחד באופן אישי. כך גם איסור חיתון עם גויים שומר עלינו כשבט אחד גדול ומובחן, כך שנוכל לבצע את הייעוד שלנו מבלי להילחם מלחמות מבית על עצם קיומנו. עם שמאפשר כניסה של גורמים זרים אליו, שאינם מקבלים את עצם מהותו והייחודיות שלו, גוזר על עצמו כליה. כמובן, מי שרוצה להצטרף לעם ישראל יכול להתגייר, ולכן לא מדובר בגזענות אלא בשמירה על הרעיון אודותיו אנו סובבים. אך עלינו לדעת: כל אלו הדברים אינם רלוונטיים לעתיד לבוא, והם נועדו רק לשלב הנוכחי של ההיפרדות שבו אנו נמצאים. כאשר העולם יתוקן ונמלא את ייעודנו כראוי, הרי שלא ישתמרו עוד ההבדלים בינינו לבין הגויים, כי לא יהיה עוד "אנחנו" ו"הם".

ידיעה חשובה זו עשויה לעזור לנו ביחס הנוכחי שלנו אל גויי העולם. הן אמת, חשוב מאוד לשמור על היבדלות כעת. ניסיון לקיים את הייעוד שלנו ללא שנהיה לאום מובחן נידון לכישלון, ואף עלול להמיט עלינו אסון בדמותה של התבוללות ושל מאבק על עצם הקיום שלנו. אולם אל לנו לשכוח כי הגויים מהם אנחנו נבדלים כיום, הם אלו שנחיה איתם שכם אחד לעתיד לבוא (כמו שבארנו בעבר – לעיון נוסף עיינו ברשומות הרלוונטיות לאוניברסליות). הגויים אינם גוף זר לקדושה ולרוח הישראלית אשר עתיד להיעלם מן העולם, ההפך. הם עוד עתידים להצטרף אלינו ולחזור למטרתה המקורית של האנושות – אחדות סביב מי שאמר והיה העולם.

גויים בימינו

בעולם ההלכה היחס לגוי אינו חד-ממדי. שני המעמדות ההלכתיים בתורה לגוי הם גר תושב ועובד עבודה זרה, וכן משמע ברמב"ם (הל' מלכים ח י, הל' רוצח ושמירת הנפש ד, יא). להלכה גר תושב הוא גוי שקיבל על עצמו לקיים את שבע מצוות בני נח. אדם שכזה יכול לגור בארץ ישראל (רמב"ם הל' מלכים ו א) ואנו מצווים להחיותו (הל' מלכים י יב). גוי עובד ע"ז הוא אדם שהדין כלפיו מתמצה היטב דרך ההלכה של אין מורידין ואין מעלין, ומצד הדין הוא חייב מיתה (ע"ז כו א). אף שהמושג גר תושב עצמו נראה רחב יחסית (עיין למשל ע"ז סד ב), בראשונים ובאחרונים מצאנו מדרגת ביניים של בן נח - גוי שאיננו עובד ע"ז אך לכלל גר תושב של ממש עוד לא הגיע (למשל רמב"ן וריטב"א מכות ט א ובחת"ס חולין לג א). מעמד של בן נח יגרור גם יחס הלכתי אחר. הדים לגישה זו ניתן למצוא בהלכות רבות. בגמרא ישנן הרחקות מגויים מכמה סיבות, למשל: העדפתם לשכב עם בהמות ישראל על פני נשותיהם, חשש מיצרם הבלתי נשלט לרצח יהודים, ועוד. המאירי אומר שהלכות אלו אינן רלוונטיות לאומות הגדורות בחוקים (חילוניים או דתיים) האוסרים דברים מעין אלו. מתוך כך התיר המאירי לתת בהמה לגוי, להתייחד עם גויים, ועוד (מאירי ע"ז טו ב, כ א, כב א, כו א, פסחים כא ב, בבא קמא קיג ב, בבא מציעא כז א, ועוד). בשל העובדה שהטענה חוזרת במקומות רבים הפרוסים על פני ספר בית הבחירה כולו, קשה מאוד לטעון שהטענה היא תולדת הפחד מן הצנזורה. יתרה מזאת, מאז שנתגלה חיבורו של המאירי, גישה זו נדונה להלכה בפוסקים (בהרחבה עסק בדעתו בשו"ת בני בנים ח"ג סי' לה) והסבר מוסרי ברוח הדברים עולה גם מדבריהם של הרמב"ם (פיהמ"ש בבא קמא ד ג, הובא במאירי בבא קמא לז ב) והמהר"ל (באר הגולה באר שביעי). הראי"ה אף כתב שיש לתפוס את שיטת המאירי כעיקר להלכה (אגרות הראי"ה פט). על פי האמור, לעיתים קרובות כאשר נכתב בגמרא עכו"ם, לאו דווקא מדובר בשינוי קוסמטי מפני הצנזורה כפי שמקובל לומר; יתכן ומדובר בנקודה מהותית שבמידה ותשתנה - ישתנה גם היחס ההלכתי אל הגוי. שינוי הלכתי כזה מפורש בשו"ע לגבי איסור סתם יינם. בפשטות, אסרו חכמים כל יין שנגע בו גוי בשתיה ובהנאה כאילו היה זה יין שנתנסך לע"ז ממש. אלא שבאשר לגוי שאינו עובד ע"ז, כתב השו"ע שיינו מותר בהנאה ואסור רק בשתיה (משום איסור חיתון יו"ד קכד ו, רמ"א שם). וכתב הב"י (שם בתירוץ ראשון) שמכיוון שמדובר באומה שלמה שקיבלה על עצמה שלא לעבוד ע"ז, גם המצריכים קבלה בפני בי"ד על מנת להיות גר תושב יודו לדין זה. וע"ע ש"ך יו"ד קיב סק"ב, תורות אמת יו"ד קיב, ערוה"ש חו"מ שמח ב.


כאישים פרטיים, בני נח יכולים לעלות ולהתקדם במדרגתם וקדושתם. בן נח שלמד תורה יכול להיקרא אדם, כישראל (אור החיים הקדוש ויקרא יח ד). כשעוסק בתורתו,  יכול להגיע למעלת כהן גדול (סנהדרין נט א).


נראה כי באופן כללי קדושת הבחירה האנושית עולה על קדושת הייחוס, כפי שכתבו רבותינו: "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג ח), וכן מצינו  בכתוב השוואת נזיר לכהן גדול (במדבר ו ז, במדבר רבה י יא ועיין עוד בשפת אמת נשא תרמ"ט).

נכתב בשיתוף עם הרב גיא אלאלוף

דף מקורות - האם התורה אוניברסלית?

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פרק ח, ט - יא        
וְכֵן עִיר שֶׁהִשְׁלִימָה אֵין כּוֹרְתִין לָהֶן בְּרִית עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וִיאַבְּדוּ אֶת כָּל מְקוֹמוֹתֶיהָ וִיקַבְּלוּ שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. שֶׁכָּל עַכּוּ''ם שֶׁלֹּא קִבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אִם יֶשְׁנוֹ תַּחַת יָדֵינוּ:
משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִנְחִיל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ד)"מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". וּלְכָל הָרוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר(במדבר טו, טו) "כָּכֶם כַּגֵּר". אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וְכֵן צִוָּה משֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה לָכֹף אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לְקַבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל יֵהָרֵג. וְהַמְקַבֵּל אוֹתָם הוּא הַנִּקְרָא גֵּר תּוֹשָׁב בְּכָל מָקוֹם. וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו לָמוּל וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל הֲרֵי זֶה כְּמִן הָאֻמּוֹת:
כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם:

ע"ז ב ע"ב

ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן. מַאי בָּעֵי בְּשֵׂעִיר? וּמַאי בָּעֵי בְּפָארָן ? מְלַמֵּד, שֶׁהֶחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה עַל כָּל הָעוֹלָם, וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלָהּ, עַד שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְקִבְּלוּהָ.

ירושלמי שביעית ד, ג

ולא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם העוברים אלו אומות העולם שהן עוברין מן העולם.

בית אלוקים למבי"ט שער היסודות פרק נ"א

ועתה בזמן המשיח והתחייה יהפוך את לבם לטובה, ובזה יתקיים כוונת בריאת העולם כי לא נברא אלא בשביל התורה וכל זמן שכל העולם כולו אינם מקיימים התורה אין הבריאה בשלמות כי אין קיום העולם כי אם על התורה... ויש בעד לעניין זה מעניין בריאת העולם שנברא בשביל התורה וכן אדה"ר שהוא עיקר העולם נברא הוא וכל זרעו בשביל התורה ובהיותו יציר כפיו של הקב"ה היה הוא מוכן וזרעו מוכנים לקבלה אלא שהרעו רוב זרעו ולא זכו אז לקבלתה... וכמו שכל הדברים יחזרו אל תכונתם הראשונה בזמן העתיד כמ"ש הכתוב ופרה ודב תרענה יחד ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן כן העמים יחזרו אל תכונתם הראשונה והוא היותם בני אדה"ר אשר היה יציר כפיו של הקב"ה ויוכנו להיותם ממקבלי התורה.

דרשות הר"ן הדרוש השביעי עמ' רע"ז במהדורת בארות משה

ואחד מן היעודים הגדולים שיעד בביאת משיחנו הוא זה, כאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד (צפניה ג), ירצה בזה, כי כל האומות ישובו לאמונתנו בכללי התורה ובפרטיה כפי דעתנו. וזה שאמרו במסכת ע"ז... והוא אמרם ז"ל מה אשווה לך ואנחמך, לכשאשווה לך אנחמך. הפירוש ידוע, שכל הקטטות שבינינו והאומות הם מסיבת חילוף האמונה, כמו שאמרו בשבת פט: דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו מאי הר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עלינו. וכמו שאמר אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני, הגידו לו שכל חלאים שהאומות העולם מביאים עלי אינם אלא בשביל שאני אוהבת אותו. והטעם בזה, מפני שהבדילנו השם יתברך מכל האומות שלא נתחתן בהם ושלא לאכול המאכלות האסורות, והריחוק וההבדל מביא על כל פנים לידי כך. ולפיכך אמרו לכשאשווה לך אנחמך, כלומר לכשאשווה לך שאר האומות, שכולן יהיו באמונה אחת עמך, אנחמך. כי אז יהיה הנחמה שלמה, שאין אחריה דאגת מלחמה ושנאת האומות הנ"ל עלינו. והוא שסיים המדרש לכשיגיע היום ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, וזהו בזמן משיחנו.

ע"ז כד
פתח אידך מינייהו ואמר מאי אותיבו ליה חברוהי לר"א (ישעיה ס') כל צאן קדר יקבצו לך וגו' אמר להן ר"א כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא אמר רב יוסף מאי קרא (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' אמר ליה אביי ודלמא מעבודת כוכבים הוא דהדור בהו אמר ליה רב יוסף לעבדו שכם אחד כתיב.

ברכות נז ע"ב
מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה: תנו רבנן הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל והשב לב עובדיהם לעבדך ובחוץ לארץ אין צריך לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובה גויים רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בחוץ לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה.
ופסקו רמב"ם ושו"ע כרבי שמעון בן אלעזר, ועיין כס"מ שגם ת"ק לא חולק שעתידין להתגייר.

בילקוט שמעוני רמז תתקס"א וכן הובא ברש"י דברים ל"ג י"ט     
עמים הר יקראו, מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכיות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל והם אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה ועולין לירושלים ורואין את ישראל שעובדין לאל אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שעובדי אלילים לא אלוהו של זה כאלוהו של זה ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה, והם אומרים אין יפה להדבק אלא באומה זו. מנין אתה אומר שאין זזין משם עד שמתגיירין ובאים ומקרבים זבחים ועולות, תלמוד לומר שם יזבחו זבחי צדק.

ירושלמי נדרים, פרק ט הלכה ד
'ואהבת לרעך כמוך'  - רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול מזה.

זכריה פרק ב

רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָֽה׃ וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־יְהוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ׃ וְנָחַ֨ל יְהוָ֤ה אֶת־יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם׃

מידות הראי"ה אהבה
אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל אדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית. והשנאה צריכה להיות - רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של 'הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם,לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם.

ברכת האילנות

Photo by Anna Jiménez Calaf on Unsplash

כבכל מצווה הבאה משנה לשנה, ישנה התרגשות מיוחדת לקראת ברכת האילנות. דומה כי חכמי הסוד לא יכלו להשאיר את המצווה כברכה בת שורה בלבד והם דאגו שלא 'תסתיים' לנו הברכה מהר מדי.  לכן הם פיארו את הברכה בלשם יחוד מרשים ובתפילות ופסוקים מלפניה ומלאחריה. חכמינו העניקו לנו כלים של דיבור לאור הרגש הנפעם אל מול ראשית הדר הטבע.

בסוף נוסח ברכת האילנות אומרים פסוקי נבואה. אחד מהם הוא הפסוק הבא: 'וקיים בנו אשר הבטחתנו על ידי עמוס נביאך:
"הנה ימים באים, נאם ה', ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה: ושבתי את שבות עמי ישראל. ובנו ערים נשמות ויָשָבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם".

ניתן לומר שזכינו שה' כבר קיים בנו  את הנבואה במידת מה, שכן הנביא עמוס מיטיב לתאר את מצבנו כיום. עוד יבואו ימים בהם עם ישראל יחזור לארצו, יבנה ערים שהיו שוממות ויישב אותן, יטע גינות וכרמים וישתה מיינו. למעשה, כל אחד מאיתנו שקונה תירוש או יין של ארץ ישראל מגשים נבואה: 'ונטעו כרמים ושתו את יינם'. תיאור הפריחה לאומית משתלב בהפרחת השממה.

 

עניין עיבור השנה נחשב לאחד העניינים הקשים שבתורה. הוא זוקק ידע באסטרונומיה, מתמטיקה וכמובן ידע הלכתי נרחב. אך אם מתמצתים את העניין לכלל אחד, הכלל יהיה כמאמר הכתוב: "שמור את חודש האביב". הגמרא מסבירה שהכוונה היא לייצר תמיד מצב שבו פסח יוצא בתקופת האביב ולא בחורף או בקיץ. מעניין שגם את ברכת האלנות מברכים דווקא בחודש האביב ודווקא על אלנות מלבלבים. מהו הקשר הפנימי שביניהם?

בזוהר הקדוש בפרשת בשלח מובא משל קולע. 

האנושות כולה נמשלה לעץ. האומות הן ענפי העץ, כל אומה מנסה לגדול בכל כוחה. אך כשאומה אחת שואבת את הכח בכל כוחה מהגזע, בהכרח שפע החיים שהיא תינק יבוא על חשבון שפע החיים של כל שאר האומות. וכך כל ענף בתורו מנסה לשלוט וכל שאר האומות מתייבשות. שונה מכולם הוא עם ישראל – הוא לא אחד מהענפים, עם ישראל הוא הגזע עצמו וכל רצונו הוא לתת שפעו לכל האומות. שהרי כשהגזע שולט כל הענפים מרוויחים. 

הלאומיות שלנו היא כולה אוניברסליות. 

בהסטוריה האנושית גם פריחת הלאומים והקמת המדינות העצמאיות שלהן נקראת 'אביב העמים' [זוכרים את האביב הערבי?], מעניין שבתקופת אביב העמים התעורר עם ישראל לשוב לארצו בגאולה האחרונה. לכן באביב השתחררו בני ישראל ממצרים ובעצם נולדו כעם.

אך לא רק האביב הלאומי של האומות תלוי באביב של עם ישראל. גם האביב הטבעי תלוי באביב של עם ישראל. האביב הוא העונה בה הטבע מתעורר מתרדמת החורף שנכפתה עליו וקם לתחייה בשלל צבעים ססגוניים. הגנוז בעץ יוצא בצורת פרחים ריחניים שבעתיד יגדלו להיות פירות מזינים. לכן בתוכן המצווה של 'שמור את חודש האביב'  טמונה אמירה מדהימה כלפי העולם כולו : בפריחתם של ישראל יפרח העולם כולו – האומות והאדמה. ועץ החיים האנושי עוד יניב פירותיו בעין יפה! 

האם גר ויהודי שווים?

[בעקבות הכוזרי 19]

בעבר [רשומה מס' 10] עסקנו בשאלה הנכבדת – מהו הכישרון המיוחד לעם ישראל בין אומות העולם. תשובתו של ריה"ל לשאלה זו ברורה – הכישרון לדבר עם אלוקים ומתוך כך להיות נושאי דבר ה' בעולם.
ובאמת, כל התקשורת האנושית תלויה בדבר זה. אם ישנה תקשורת בריאה בין האדם לאלוקים – גם התקשורת בין האדם לחברו אמורה להיות בריאה וטובה. בימי מגדל בבל, ימים בהם ניסו בני האדם ליצור הפרדה בין העולם הזה להשם, 'לעשות לנו שם', גם השפה הייתה חייבת להתבלבל ונחלקה הארץ לשבעים אומות. לעומת זאת, לעתיד לבוא נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ובהיפתח ערוץ תקשורת שכזה בין האדם לאלוקיו דרך בית המקדש הישראלי, גם העמים כולם יהפכו שפה ברורה והדיבור יתוקן.
ואם כן הכישרון הנבואי הוא הכישרון המיוחד של ישראל.

עכשיו נותר לברר – מהו מעמד הגר על פי זה.

ריה"ל טוען ,בסוף המאמר הראשון, שאין לגרים יכולת להתנבא. הסיבה לכך כנראה היא משום שקישורם לבורא התחיל מהם – הם בחרו להסתפח לנחלת אל. מה שאין כן ישראל אשר ה' בחר בהם. יתירה מזאת, הכישרון הנבואי הוא ירושה לנו מאבותינו שהיו סגולה ולב של האנושות. הגרים שאינם מהמשפחה של האבות והאמהות הקדושים הללו אינם שותפים בירושה זו. לכן על אף שגר חייב במצוות ואנו מחוייבים כלפיו באהבה מיוחדת הנלמדת מהפס' 'ואהבתם את הגר' בנוסף על מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', אין הגר יכול להיות נביא. [ואולי גם הקשר לנחלה בארץ ישראל ארץ הנבואה הוא חלק מהעניין].

אך הרמב"ם רוח אחרת עימו. באגרת לאדם בשם עובדיה הגר כותב הרמב"ם בחריפות שמעמדו של הגר שווה למעמדו של ישראלי מלידה. הרמב"ם מוכיח זאת מהנביא עובדיה שהגמרא מספרת לנו שהיה גר אדומי. יתירה מכך, הרמב"ם מסביר לאותו עובדיה הגר שלגר ישנה מעלה שאין לישראל רגיל וזאת מכיוון שהגר בחר ללכת אחרי ה' למרות סביבתו האלילית ומבחינה זו הוא דומה יותר  לאברהם אבינו מאשר בן ישראל מלידה שנולד לתוך המציאות הזו בעל כרחו.

המעניין הוא שלסוגיה זו ישנה נפקא מינה הלכתית. האם הגר יכול לומר את המילה 'אבותינו' בהתייחס לאבות האומה אברהם יצחק ויעקב. הדבר נוגע הן לתפילתו של הגר ולהיותו שליח ציבור באמירת 'אלוקינו ואלוקי אבותינו' בתחילת תפילת העמידה והן למצוות מקרא ביכורים 'הארץ אשר הנחלת לאבותינו'. 
ואכן, ביחס לסוגיה זו כבר במקורות קדומים מצאנו מחלוקת. 

המשנה בביכורים אומרת גר מביא ואינו קורא – דהיינו שמביא ביכורים אך איננו יכול לקיים מצוות מקרא ביכורים וכתב רבינו תם שמאותה סיבה גר גם לא יכול להיות חזן שהרי הוא איננו יכול לומר שאבותיו הם אברהם יצחק ויעקב.
אך בתלמוד הירושלמי מופיעה דעת רבי יהודה שגר מביא וקורא ואומר 'אבותינו' ואינו חושש ושם אף מביאים מעשה רב שכן נהגו בפועל. רבינו יואל ור"י אכן התירו כדברי הירושלמי וכן משמעות דברי הרמב"ם.

למרבה הפלא בסוגיה זו ישנה הכרעה של השו"ע. השו"ע בסימן נ"ג סע' י"ט כתב: יש מונעים גר מלהיות שליח ציבור ונדחו דבריהם. [גם לגבי הל' זימון פסק השו"ע כך]. 

וא"כ ההכרעה למעשה היא שיש לגר אפשרות לומר אבותינו וכדעת הרמב"ם.

במה מיוחד עם ישראל?

[בעקבות הכוזרי 10] 

הגניוס היהודי הוא ביטוי המתאר תופעה לפיה בקרב בעלי המוצא היהודי יש אחוזים גבוהים מאוד של מצטיינים בתחומים המצריכים אינטלקט גבוה, אחוזים גבוהים בהרבה מחלקם של היהודים בכלל הקבוצות האתניות בעולם ]יהודים הם בין 0.2% ל0.6% מכלל האוכלוסיה בעולם]. התופעה בולטת במיוחד בין חתני פרס נובל [21.9%], זוכי מדליית פילדס [30%], זוכי פרס טיורינג [25%], זוכי פרס קיוטו [למעלה מ20%], אלופי העולם ואלופי ארצות שונות בשחמט [50%]. לבעלי מוצא יהודי יש נוכחות בולטת גם באמצעי התקשורת המערביים, בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, בשוק ההון ובבנקאות, במסחר, בפעילות החברתית והפוליטית, ברפואה, בתחום ההמצאות ובחדשנות. [מתוך ויקיפדיה].

כשמסתכלים על העולם אנו מוצאים כי ביחס לגודלו של העם היהודי, כמות הקידמה אותה העניק לעולם היא פנומנאלית. יש שיאמרו שזוהי הייחודיות  של עם ישראל. 
אך רבי יהודה הלוי מפתיע אותנו גם בסוגיה זו.

החבר מציע למלך כוזר לנסות לחלק את העולם לקבוצות. הכוזרי מצביע בקלות על דומם, צומח, חי ומדבר. 
מדבר היא מדרגת האדם, הסיבה לכך שנקרא מדבר היא משום שכוח הדיבור שלו מבטא את מעלתו השכלית על שאר בעלי החיים. כמדרגה רביעית הוא חושב למנות את החכמים הגדולים. אך החבר מסביר שחכמה גדולה היא הבדל כמותי ולא איכותי. גם הגויים חכמים אלא שישראל חכמים יותר. הגניוס היהודי - אאוט.

במקום זאת מצביע החבר על מעלה חמישית בבריאה – אדם אשר לא נזקק לאוכל ולא לשתייה, האש לא שולטת בו, פניו יקרנו והזקנה לא תשפיע עליו. אך מעבר לזה – אדם שמתקשר עם אלוקים.
המעלה הזאת היא מדרגת הנביא שלנו, מדרגתו של משה רבנו.

אך יש להעיר - יוצא לפי מה שכתבנו שאין הבדל דרגה בין ישראל לעמים אלא רק בין משה או הנביאים לשאר העולם. מאידך, במאמרים הבאים, מסביר ריה"ל שהמדרגה החמישית בבריאה היא מדרגתם של ישראל. מה פשר הדברים?

נראה שריה"ל רומז לנו לדבר שמצאנו גם בגמרא וברמב"ם. 
בכל אחד מישראל יש פוטנציאל להיות עובד ה' כמשה רבנו. ייחודנו האמתי הוא בהיותנו עם בעל כישרון נבואי. זה מה שהעם היהודי מביא לעולם. משה רבינו הוא הביטוי המושלם של יהודי.
אמנם מעלת נבואתו של משה היא מיוחדת במינה ואליה איננו יכולים אפילו לשאוף אך צדקותו ושאיפה לקשר נבואי לה' הם בהחלט הישגים נדרשים.


וכה דברי הרמב"ם בפרק החמישי מהל' תשובה: 
'רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ... כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם וכו''  .

תורה לכולם

[הכוזרי 9]

בעולם החכמה היהודי ישנו משפט אלמותי – 'קושיא מעיקרא ליתא'. לעיתים התשובה הטובה ביותר, היא זו המראה כי הקושיה מעיקרה כלל אינה קיימת.

בשבוע שעבר עסקנו בשאלה – מדוע פונה התורה רק אל עם ישראל ולא אל העולם כולו. תשובת החבר במאמר שני מפתיעה בפשטותה. התשובה היא שהנחה זו איננה נכונה, התורה דווקא כן פונה לעולם כולו. ליתר דיוק - הפנייה לעם ישראל איננה לעם הזה בלבד אלא לעם כנציג העולם כולו.

עוד לפני מעמד הר סיני מכריזה התורה דקלרציה [מעין הצהרת כוונות] אלוקית - 

"וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִֽהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָֽרֶץ: וְאַתֶּם תִּֽהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּֽהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:"

תפקיד עם ישראל מוגדר בפסוק כממלכה של כוהנים. בואו נתבונן בתפקיד הכוהנים בעם ישראל ומתוך כך נבין את תפקידנו ככוהנים כלפי כלל העולם. לכוהנים שני תפקידים, הם אלו שעובדים בבית המקדש כנציגי עם ישראל אך הם גם האחראיים על לימוד התורה בישראל. לא לחינם הסתפקו חכמינו בגמרא האם הכוהנים נחשבים שלוחי דרחמנא [שליחי ה'] או שלוחי דידן [שליחים שלנו].

גם עם ישראל אחראי כלפי כל העולם וכלפי הקב"ה. עם ישראל אמור גם להוות אור לגויים ולהפיץ את דבר ה' בעולם, וגם לבנות בית מקדש שיהיה 'בית תפילה לכל העמים'.   

החבר ממשיל את עם ישראל כ- 'לב שבאומות'. אנו רגילים לחשוב שהדימוי הזה בא להראות את העניין שבו אנו חשובים ושאין לנו תחליף. אך לא פחות מכך, בדימוי הזה ישנה אמירה מלאת תקווה כלפי העולם כולו. כולנו גוף אחד, יש צורך בכולם שכן אם עם ישראל משול ללב מסתבר שגויים אחרים משולות ליד או לרגל. גוף שבו היד איננה מתפקדת הוא גוף לא שלם. השכינה לא שורה באתר פגם אומר הזוהר הקדוש. השכינה שורה על עולם מלא, שלם.
אכן הלב חשוב מאוד אך הלב אמור להזרים חיים לעולם כולו, ואם כן, ייעודנו להביא גאולה לעולם . זהו תפקידנו – אנשי הלב!

למה אלוקים מדבר רק עם ישראל?!

[הכוזרי 8]

למלך כוזר מתחילה להיגמר הסבלנות. הוא מתופף באצבעו ותוך כדי כך אומר לחבר – 'איזו מן תורה זו שפונה רק אל חלק קטן כל כך מהאנושות?! הרי עד עכשיו דיברתי עם תיאוריות ודתות אוניברסליות?!'. ואכן, הנצרות והאסלאם ,וכן דתות הניו - אייג', מדברות על כיצד צריך להתנהג העולם כולו. 

לעומתם מציג החבר את היהדות כשונה לחלוטין. תורה שניתנה לעם מסוים שעבר חוויות מסוימות. עם שהתחיל ממשפחה אחת, עם קטן או אולי נכון יותר - משפחה גדולה שאיתם מקיים הקב"ה קשר. מה עם כל שאר העולם שואל הכוזרי, ואנחנו יחד אתו....

ספר הכוזרי מחולק לחמישה מאמרים. חמשת המאמרים הם בעצם חמישה שלבים בתהליך ההתבגרות הרוחנית של האדם במסעו הרוחני. על שאלת היותה של התורה 'לא אוניברסלית' כביכול עונה החבר פעמיים. בשלב הראשון עונה החבר לכוזרי תשובה חד משמעית מאוד אך לא שלימה. התשובה המלאה לשאלה זו תינתן רק באמצע ספר הכוזרי, במאמר השני.

התשובה הראשונה היא בגדול: 'אל תיתמם הרי ככה זה בכל תחום בעולם'. ובאמת, אם נסתכל באופן מפוכח על המצב בעולם, נמצא שהמין האנושי הוא מעט מן המעט מבין עולם בעלי החיים. בכל זאת ברור לכולנו כי אם ידבר ה' עם העולם אי פעם מסתמא שיהיה זה עם האנושות ולא עם הפרות או החגבים למשל. מדוע מעולם לא שאלנו את עצמנו על כך? - מפני שהתשובה כל כך פשוטה - לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות. כך גם בין האומות וישראל, אכן איננו הרוב, אדרבה אנו מעטים. אך איכותנו - היותנו עם קדוש, היא הסיבה לבחירה בנו על פני שאר האומות.

בפרשת ואתחנן מסבירה זאת התורה בעצמה:
"כי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָֽעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: לֹא מֵֽרֻבְּכֶם מִכָּל-הָֽעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּֽי-אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל-הָֽעַמִּֽים:"

אך ניתן להניח שתשובה זו לבדה איננה מיישבת את הדעת. אכן זו המציאות, אך מה יהיה עם שאר העולם וכי כל השאר נברא לבטלה? כאמור, התשובה המשלימה ניתנת למלך כוזר רק במאמר שני, לאחר שהוא מחליט להתגייר. אם יזכנו ה', ברשומה הבאה נעסוק בתשובה זו.