אתה תלמיד של אברהם או של בלעם?!

 בלעם ואברהם. שני אישים כל כך שונים. דווקא בגלל זה כאשר המשנה בפרקי אבות משווה ביניהם ואף שואלת 'מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע', בשלב הראשון אנו מתקשים להבין.  'מה בין בלעם לאברהם? – מה הקשר בכלל?!'. בשורות הבאות ננסה לעמוד על שורש העניין ומתוך כך יובן מהלך היסטורי עתיק ועל ידו נוכל להכריע את המערכה.

בעולמנו ניטשת מלחמה בין שתי תפיסות סותרות. שתי אג'נדות שונות בתכלית אשר כל אחת מהן רוצה לשלוט בכיפה. לכל אחת מהן מערכת חינוך ענפה של רב ותלמידים. השקפת העין הטובה מול השקפת העין הרעה.                       

העין הרעה מדברת בשם הריאליות. היא רואה בעין חודרת את האינטרס שמתחת לכל דיבור או מעשה. את המקום האנוכי והאגואיסטי שממנו פועל האדם. אין שום דבר נקי, אין שום משמעות מעבר לאינטרס. לכן העין הרעה חשדנית כלפי העולם. אם במקרה לא מצאנו את האינטרס האישי במעשה שנראה כטוב טהור, כנראה לא חיפשנו מספיק טוב. היא כופרת (כופר מלשון כיסוי) בטובה, מכסה עליה (כפיות טובה מלשון כופה את הכלי) ומסתירה אותה.

העין הטובה במבט ראשון נראית שטחית לעומת העין הרעה אלא שהיא עמוקה בהרבה. העין הטובה נטועה באמונה כי בכל יש טוב וכי בני האדם טובים. העין הטובה חודרת לעומק גדול יותר ומראה לנו שעוד מתחת לאינטרס יש טוב, והוא העיקר.

בלעם רואה עם שיצא ממצרים ומחפש את נקודת התורפה על מנת לקלל אותו.

אחד מהכללים החינוכיים שהגמרא חוזרת עליו הכי הרבה פעמים הוא – לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמן שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. האדם בנוי מאינטרסים אישיים, אך בתהליך נכון הוא יכול להתעלות מעליהם. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

את הכלל היסודי הזה לומדים לא פחות ולא יותר מבלק בן ציפור מלך מואב. בלק קורא לבלעם רב העוצמה לבוא ולקלל את העם שיצא ממצרים. כדי לעשות זאת בלעם מעלה את בלק לנקודות תצפית טובות שמהן ניתן לראות את כל עם ישראל. בלעם מצידו מבקש שיכינו לו מזבחות כדי שיקריב קרבנות ותשרה עליו הרוח כדי שיוכל לקלל. בדרך נס ניצלו חיינו ואנו מצווים לזכור את מה שיעצו עלינו בלק ובלעם בכל יום.

אך הגמרא אומרת דבר מדהים – בזכות שבעת המזבחות זכה בלק שמבני בניו תצא רות המואביה. כיצד הדבר אפשרי ומה הוא בא ללמד?

הכל מתחיל מאברהם אבינו עליו השלום. אברהם היה הראשון לעמוד כנגד נמרוד הרשע ולכפור באל האש, הוא הושלך לכבשן האש ויצא ממנו בשלום. אך הרן אחיו של אברהם שהיה הראשון ללכת בדרכו כנראה, קפץ לאש ולא ניצל ממנה. להרן היו שלשה ילדים – לוט, יסכה  היא שרה ומילכה. אברהם במהלך אדיר של אחוה דואג לאחיו ושותפו לדרך, זה שלא זכה להגיע לסופה. הלוא הוא הרן. בשלב הראשון אברהם דואג לשני בני הרן - את שרה בתו הוא נושא ואת בנו לוט הוא לוקח איתו. את הבת השלישית מילכה הוא משאיר מאחוריו ונחור אחיהם השלישי של אברהם והרן נושא אותה לאשה. אך גם לאחר מכן אברהם לא שוכח את אחיו הרן ושולח לקחת את רבקה לבנו ליצחק. רבקה היא בת בתואל בן נחור ומילכה - רבקה היא הנכדה של האח השלישי של אברהם (נחור) ויותר חשוב של הבת השלישית של הרן (מילכה).

על רקע זה יובן גם סיפור עזיבתו של לוט את אברהם באופן עמוק יותר. לוט בוחר בדרך שהיא אנטיתזה נוראית לדרכו של אברהם. אברהם הוא איש החסד מכניס האורחים ואילו בסדום דבר זה אסור בתכלית[1]. ואכן סדום עומדת בעין הסערה של מלחמת ארבעת המלכים מול חמשת המלכים ולוט נשבה. למרות שכעת אברהם יכול לומר לעצמו – ניסיתי להציל את בן אחי אך הוא בחר לעזוב את האחווה שלנו, אברהם יוצא למלחמה הירואית ומציל את לוט ועל הדרך את כל סדום. כשמלך סדום מציע לו את הרכוש שהיה גדול מהנפש בעיניו אברהם מסרב ומסביר לו את היחס לממון שאינו כשר – 'אם מחוט ועד שרוך נעל ולא תאמר אני העשרתי את אברהם'.

לוט לא לומד לקח ונשאר בסדום והפעם לסדום אין הזדמנות שניה והיא נהפכת. קצת לפני המהפכה עומד אברהם על צוק שמשקיף על סדום ומתפלל עליה בכל כוחו. הוא ממש מחפש אם יש בה נקודות טובות ואפשרות הגיונית להציל את העיר מבחינה רוחנית – מניין של אנשים שלא השחיתו את דרכם. משנכשל משמשות תפילותיו להצלת שלושת צדיקי סדום – לוט ושתי בנותיו.

בנות לוט חושבות שנחרב העולם ובפרץ של חסד הן מחליטות לבוא על אביהן במערה לאחר ששיכרו אותו ביין ומולידות ממנו שני בנים עמון ומואב. נכון שהמעשה הזה מזעזע כל לב אך יש בו שאיפת תיקון לשם שמים עמוקה. שאיפת תיקון העולם מיסודו, העמדת עולם חדש. מבני בניה של בת לוט ואביה יוצא בלק מלך מואב.

כמה הפוך מעשהו של בלק ממעשהו של אברהם. גם בלק מעולה על צוק, אך הוא עושה זאת כדי לפגוע ולקלל. הוא מעמיד שם את בלעם בן בעור אשר מנסה לקלל ולהשמיד את העם שבעצם בלק עצמו חי בזכותו. והקב"ה הופך את הקללה לברכה. הקב"ה מכריע איזו הסתכלות היא היסוד המעמיד של העולם והיא זו שתגבר. העין הטובה.

וכך אף שהיה מעורב ומעורבב המעשה של לוט ובנותיו עדיין יש נקודות בו לש"ש שצריכים להתברר. אפילו מעשהו של בלק שהקריב קרבנות כדי לפגוע בישראל יש בו מעט לש"ש – סוף סוף הוא מכבד את אלוקי ישראל ומקריב קרבן[2] - ולכן ממואב תצא רות אם המלכות ומעמון תצא נעמה אשת שלמה.

למה דווקא דמויות אלו? כי הן קשורות לדוד ולבן דוד, שושלת המשיח שכל עניינו להביא לידי ביטוי ולגאול את העולם ע"י ליקוט כל הנקודות הטובות והעמדת העולם על היסוד הטוב והמשמח שבו (לקוטי מוהר"ן רפב, של"ה משיח אותיות ישמח).

בעצם מה שהקב"ה דן את בלק לכף זכות ומלקט ממנו נקודות טובות מתבטאת שאיפתו העמוקה של אברהם לתקן את העולם.

להמשך המהלך בנוגע לתיקונה של רות והאחוה - עיין במאמר אנשים אחים אנחנו (באתר זה).

---

[1] לוט הוא דמות קצת אניגמטית, ניתן לדורשו לגנאי גמור (וכן נראה מהזוה"ק) – שהלך לסדום נשא אשה בעייתית (זו שהפכה לנציב המלח) וכמעט שנהרג פעמיים ורק קרבתו לאברהם הצילה את חייו. אך אולי לוט רצה להשפיע ולתקן את סדום וכך הפך לשופט העיר (תעיד על כך ישיבתו בשער) ולכן ביתו ניסתה להעניק לעני ונהרגה תוך כדי הניסיון, וגם שתי בנותיו ניצלות יחד איתו.

[2] ואולי יש במחשבתו דבר רדיקלי עוד יותר. אולי בלק סובר שכדי לתקן עולם במלכות אלוקים אין צורך בעם ספציפי אלא כל העולם זכאי לקשר עם השם ולכן הוא קורא לבלעם. במדרש הגדול (בלק כב) מובא שבלעם חשב שהוא יהיה במקום משה והוא יוציא את העם ממצרים ויוריד תורה לעולם, ובגמרא מובא שבמתן תורה נקבצו כל האומות אצל בלעם. בלעם – בלי עם. ואן לעת"ל כל העולם כולו יתוקן במלכות שדי ויעבדו את השם שכם אחד.

האבות ואנחנו - דף מקורות

 לשמוע את השיעור

באר מים חיים בראשית כז, ג
ועל כן אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו כ"ה) לעולם יאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, כי לא יעצל בענוה של שקר לומר מי אני לעבוד כל כך ולבקש גדולות ונפלאות, אעשה ככל שארי ישראל המוני העם הפשוטים אשר אינם מדקדקים כל כך בזהירות המצוות והנם עוסקים תמיד במקח וממכר וישיבתם בשוקים וברחובות ואף על פי כן ישראלים הם גם אני אעשה כמעשיהם. וזה הוא ענוה של שקר, והס"מ מעלה ענוה הזאת בלב האדם לבטלו מתורה ומצוות, ועל כן הזהירו שחייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם ויצחק כי אם ארצה בכל לבי לעבוד לבוראי כאשר אוכל בכל עוז ותעצומות אפשר יהיו חשובים מעשי כמעשה אברהם ויצחק כיון שבכל כוחי אעשה.

מילון הראי"ה ע"פ פנקס ב קצח
בני החורין של האנושיות. אנשים שהעול המשעבד של הרבים לא הוטל עליהם. הם שחררו את עצמם ברוח גבורת° הטוהר° אשר להם. ככה היתה הכרת האמת גדולה בנשמתם, עד אשר מצאו און בתור אנשים יחידים לעמוד נגד הזרם של עולם מלא השקוע בעבדות°. ומקור החפש° מצאו באלהים חיים קונה שמים וארץ.

לקוטי מוהר''ן השמטה שבין שני חלקי לקוטי מוהר"ן                 
'אחד היה אברהם' . שאברהם עבד ה' רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: 'אחד היה אברהם'. וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת ה', אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינת שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון: אביו ואימו או חותנו ואישתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: 'אחד היה אברהם' כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל.

צדקת הצדיק רמח
עיקר האדם הוא החשק שבלב שבו הוא יתרונו על המלאכים והוא הנקרא יצר יצ"ט ויצ"ר ‏כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב ואם לאו כו'. ואז"ל (סוכה נב.) כל הגדול יצרו גדול כי ‏גדלות א' על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב דהיינו כח היצר כי יצ"ט ויצ"ר א' זה לעומת ‏זה בב' חללי הלב כפי החשק שבלבו בימין לטוב כן בשמאל לרע ולכך יצ"ר ג"כ גדול. וזה שאז"ל ‏‏(מנחות כט:) עוה"ז נברא בה' ועוה"ב ביו"ד כידוע דב' אותיות אלו דשם מורים על חכמה ובינה ‏שהם מוחא ולבא ובעוה"ז רחמנא לבא בעי ומעלת האדם כפי החשק שבלב. אבל בעוה"ב שישחט ‏היצה"ר ולא יהי' עוד מקום לבחירה אז יהי' המעלה כפי יתרון החכמה וההשגה שבמוח. והאבות נק' ‏איתנים (כמ"ש ר"ה יא.) שמעתי פי' עקשנים פי' שהי' להם תוקף החשק בוער כאש שלא ישקוט ‏וינוח עד שיגיע למילויו. אברהם אע"ה במדת האהבה עד שהגיע לתכלית אהבת ה' שהוא בהרחקת ‏כל אהבות זולתו. עד שהוליד יצחק שהוא הי' תוקף החשק ליראת ה' שנאת רע וכל מיני אהבות ‏זרות וחמדות עוה"ז היו מרוחקים אצלו בתכלית. עד שהוליד יעקב אע"ה שהי' לו תוקף החשק ‏לשניהם אהבת הש"י ושנאת רע. ואין קורין אבות אלא לג' אלו (ברכות טז:) שהם כ"כ נגבר חשקם ‏כ"א למדתו בטוב עד שהגיע לתכליתה להיות כולו כך. כי כאשר החשק בוער באדם הוא כלהב אש ‏עד שכולו עם כל כחותיו שקועים בזה עד שכל זרעם אחריהם תולדותיהם כיוצא בהם. כמו שהאדם ‏יוליד אדם ובהמה יוליד בהמה וכיוצא כך הם עצם גופם וכל כחותיהם היו משונה מפאת רתיחתם ‏לאותו דבר שחשקו עליו להגיע לו. והם מיוחדים בתוקף זה עד קצה עד שראויים להקרא אבות שכל ‏זרעם אחריהם כן. ואברהם אע"ה ביחוד נקרא איתן בתהלים (פט וכמ"ש ב"ב טו.) כי תוקף החשק ‏הוא באהבה כמו שרואין באהבות זרות וכן מצד הטוב באהבת הש"י והוא המתחיל כי בזה התחלת ‏החשק. ובשנאת ה' בזה הוא מדת הכעס שנקרא אש בכל מקום בכתוב וחרון שהוא ג"כ לשון יובש ‏האש כי הוא בא מכח האש וא"צ לזה עקשות ותקיפות כח כי הוא עצום ממילא. רק שזהו ברע אבל ‏בטוב שנאת רע ג"כ אינו מצד הכעס חלילה רק מצד יראת ה' המרחקת זה אין בו תוקף כ"כ. וב' אלו ‏הי' בחשקם נטיי' לאיזה צד ביחוד אבל יעקב אע"ה מדתו חשק מעורבב לא לאיזה צד ודבר פרטי ‏רק לב' הקצוות יחד והוא הולך בקו האמצעי שהוא מדת האמת לבחור בכל דבר האמת אם לצד זה ‏אם לזה. ואז"ל (עירובין סה:) בג' דברים אדם ניכר ההכרה הוא בהתגברות החשק לאיזה דבר אם ‏היצ"ט שבחלל ימין גובר להטותו לרצון הש"י. ובכיסו וכעסו הם ב' הקצוות דתוקף החמדה לממון ‏דלכן נדרש ע"ז בכל מאדך ולשון מאד משמע שהאדם חומד לזה מאוד מאוד. וכוסו הוא בירור קו ‏האמצעי כאשר הדיעה מעורבבת ואין לו נטיי' לשום צד כלל שיכוין אז האמת כד"ש (שם ע"א) כל ‏המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו: ‏

נח לא היה צדיק בפרווה

הוורט החסידי הוא אמירה קצרה ומשמעותית שמביאה בד"כ צורת חשיבה מרעננת או מסר עמוק הנובע משאלה פשוטה יחסית. אך כמו כל דבר תורה כדאי לעמת אותו עם מקורות מרכזיים. בתחילת פרשת נח על המילים צדיק תמים היה בדורותיו כותב רש"י כך:

בדורותיו. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח - כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי - לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם (סנה' ק"ח):

ובין החסידים היו שדייקו שעל אלה שדרשו את נח לגנאי לא כותב רש"י 'רבותינו' מכיוון שכביכול לא לימדו זכות על נח, הוי אומר - רבותינו מלמדים זכות ואלו הדורשים לגנאי אינם מכלל רבותינו. אלא שהגמרא בסנהדרין קח ע"א אליה מציין רש"י מביאה שבמחלוקת זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, ורבי יוחנן הוא זה שדרש את נח לגנאי[1]. וכי רבי יוחנן לא מרבותינו?![2]

ההקדמה הזו חשובה מכיוון שלעיתים אם נחפור מעבר לוורט הידוע נגלה תשובות עמוקות מאוד. אחת השאלות המרכזיות בקשר לימים שטרום הופעת אברהם אבינו היא מדוע לא נבחר מישהו אחר להקמת עם ישראל[3]. או במילים פשוטות - מדוע אברהם הוא אבינו הראשון ולא נח[4]?

כשנשאל הרבי מקוצק את השאלה הזו הוא לימד כי כשם שבחדר קר יש המביא לעצמו פרווה להתחמם ויש שמביא תנור ומחמם את החדר לרווחת כולם, כך בחיים הרוחניים – נח הוא צדיק בפרווה, בנה תיבה לעצמו ולא עסק בתוכחה להמון שסביבו, לעומתו אברהם היה הולך, קורא בשם ה' ומחמם את העולם כולו.
אך שוב לא נופתע אם נגלה כי מהגמרא[5] עולה אחרת. בגמרא בסנהדרין קח וקט מצאנו את המימרות הבאות:

דרש ר' יוסי דמן קסרי מאי דכתיב (איוב כד, יח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול ומקפה נבלתכם על המים כזיקין שנאמר קל הוא על פני מים ולא עוד אלא שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם... דרש רבא מאי דכתיב (איוב יב, ה) לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים וכו'[6].

כפי שהקדמנו, נכון יותר לעסוק בשאלות המרכזיות מתוך מקורות מרכזיים ולא מתוך עיון בוורט חסידי או סיפור חשוב ככל שיהיה.

האם ישנו מקור קדום שעוסק בשאלת ההבדל העקרוני בין אברהם לנח[7]?

מצאנו בזוהר חדש (דף כט ע"א ויובא לקמן) על הפרשה ששואל שאלה דומה ועונה עליה תשובה חשובה מאין כמוה. הבעיה של נח לא הייתה שלא הוכיח את בני דורו אלא שלא התפלל עליהם שיינצלו, אברהם לעומת זאת התפלל אפילו על אנשי סדום[8].

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ לְיִשְׂרָאֵל אַחַר כַּךְ, וּבֵין נֹחַ. נֹחַ לֹא הֵגִין עַל דּוֹרוֹ, וְלֹא הִתְפַּלֵּל עָלָיו כְּאַבְרָהָם. דְּכֵיוָן דְּאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה, מִיָּד וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר. וְהִרְבָּה דְבָרִים כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁשָּׁאַל שֶׁאִם יִמְּצָא שָׁם עֲשָׂרָה צַדִּיקִים, שֶׁיְכַפֵּר לְכָל הַדּוֹר בִּשְׁבִילָם, וְחָשַׁב אַבְרָהָם שֶׁהָיוּ י' בָּעִיר, עִם לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו, וַחֲתָנָיו, וְלָכֵן לֹא הִתְפַּלֵּל יוֹתֵר.

בָּא משֶׁה וְהֵגִין עַל כָּל הַדּוֹר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ. מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ל״ב:ח׳) וַיְחַל משֶׁה. מַהוּ וַיְחַל. מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁאֲחָזַתּוּ חַלְחָלָה. רַבָּנָן אָמְרֵי, לֹא הִנִּיחַ משֶׁה לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא. דִּכְתִיב, (שם) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא, (תהילים ק״ו:כ״ג) וַיֹּאמֶר לְהַשְּׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו. וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים הֵגִינוּ עַל דּוֹרָם, וְלֹא הִנִּיחוּ מִדַּת הַדִּין לִשְׁלוֹט בָּהֶם.

וְנֹחַ הִתְעַכֵּב עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לֵיהּ רִבּוּי דְבָרִים, שֶׁמָּא יְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ, וְלֹא בִּיקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְעָשָׂה הַתֵּיבָה וְנֶאֱבַד כָּל הָעוֹלָם.

יש להעמיד דברים על דיוקם. ע"פ המדרשים נח אכן התפלל, הוא אפילו הטיח דברים כלפי מעלה מתוך צערו, אך היה זה רק לאחר שראה את תוצאות המבול. הוא לא התפלל קודם לכן על הצלת העולם – וזו הבעיה.
ובאמת, כיצד ניתן לקבל את העובדה שנח שהעידה התורה על צדקותו שמע שהעולם כולו הולך להיאבד ולא התפלל על כך?
בזוהר עצמו בהמשך התקשה רבי יהושע בעניין ונענה ע"י רבי אליעזר.

רַבִּי אֱלִיעֶזְר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יָתְבֵי בִּפְלָכֵי טְבֶרְיָא, אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מַה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ. אָמַר לוֹ, אֲפִילּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל, לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבוּשָׁלִים, בֵּין הַבּוֹסְרִים, דְּאִלּוּ הֲוָה בֵּין עֲנָבִים מְבוּשָׁלִים, לָא הֲווֹ כְּלוּם.

מַשְׁמַע, דִּכְתִיב (בראשית ז׳:א׳) כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה. כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, אָמַר בְּלִבּוֹ וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאִמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.

נח לא ראה עצמו ראוי להנצל. למרבה הפלא מסתבר שנח עצמו היה מאלה שדרשו אותו לגנאי כביכול. הוא חשב שבגלל שאיננו ראוי להינצל בעצמו אין מקום שיתפלל על אחרים. אך האמת היא אחרת:

לְבָתַר אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזְר, עַל כָּל דָּא, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין עַל עָלְמָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּנִיחָא לֵיהּ, מַאן דַּאֲמַר טָבָא עַל בְּנוֹהִי וכו'[9].

הקב"ה אוהב את בניו ולכן חפץ שידברו עליהם טוב. על אף שהדבר נראה במבט חיצוני כענווה,  נח היה צריך לשים את עצמו בצד ולעשות מה שה' רוצה – להצדיק את בריותיו.

נראה כי יש בדברים פתח להבין גם את מדרש חז"ל על הפסוק 'וצהר תעשה לתיבה' ודרשו בסנהדרין קט שהכוונה לאבנים טובות ומרגליות. בעל הדרשה שם הוציא את הכתוב מעט מפשוטו. נח לא בנה צוהר במובן של חלון לתיבה אלא שם בפתחים אבן טובה. מהי אותה אבן שיכולה להאיר? רבינו בחיי זיהה אבן זו כאבן הברקת וכתב שיש לה אור עצמי. אך בהיות שאיננו מכירים מחצב שכזה כיום ניתן לומר שמדובר באבן שעמדה בתיבה וסתמה את הצהר במובן של חלון. אבן זו הייתה שקופה יחסית (אבן טובה כמו יהלום וכדומה) והאור שבחוץ חדר דרכה בצורה טובה. מצד השמיים הסתימה של החלון נועדה כנראה כדי שנח לא יראה במפלת הרשעים (כדרך שאשת לוט שלא הייתה ראויה להינצל לא הורשתה לראות בהפיכת סדום). אך לאור האמור ככל הנראה זה גם היקל על מצפונו של נח. כשבחוץ משתוללת שואה נוראית אנשים צורחים ערים שלמות נקברות תחת אלפי קובים של מים וגלים אדירים מוחים את כל היקום אשר על פני האדמה נח עצמו מעדיף לסתום את החלון במעין זכוכית מחוסמת ('חלבית') שהאור יוכל להכנס מבעדה אך לא יראו או ישמעו את המתחולל בחוץ. ובאמת מעניין לציין שאותו רבי יוחנן שדורש את נח לגנאי הוא רבי יוחנן שדורש כי במקום צוהר נקבעו בתיבה אבנים טובות ומרגליות[10]. 

---

[1] מעניין שריש לקיש שגדל בחברת פושעים הוא הדורש לשבח שסובר שאם נח היה בדורו של אברהם היה גדול יותר. ואילו רבי יוחנן שגדל בבית המדרש הקלאסי הבין את הקושי שבגדילה לצד צדיקים ואת ההבנה שלעיתים כאשר יש לאדם התנגדות קל לו יותר להיות צדיק ואולי לכן דרש לגנאי – לו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב. ובכל זאת חשוב לשים לב – את העובה שנח היה צדיק אין לשנות שזהו פסוק מפורש ולהיות צדיק נגד כל העולם זה דבר גדול מאוד. השאלה היא רק בשאלת היחס בערכים מוחלטים לדורות אחרים כביכול.
אם בכל זאת ננסה לתרץ את הדרוש החסידי נוכל לומר שבגמרא לא מופיע המילה 'לגנאי' אלא פשוט שלא היה נחשב כל כך צדיק בדור אחר.

[2] וכפי שיתבאר לקמן בזוהר חדש נזכרת רק דעתו.

[3] ככלל נכון יותר להביט על מהלך האנושות מן הבחינות הרוחניות כתהליך אבולוציוני. למשל אם נביט דרך משקפיים של לקיחת אחריות על העולם, הרי שאדם גלגל את האחריות ממנו לאשתו, למך (אבי נח) גלגל אותה ממנו לבנו, נח לקח על עצמו את האחריות בצורה חלקית ולאחר מכן אברהם נעשה אב המון גויים ויחד עם שרה תיקנו את חטאם של אדם וחוה. הדים לכך הם העובדה שהיו הזוג הראשון שנקבר במערת המכפלה לצד אדם וחוה, וכן שבניגוד לאדם שלא היה צריך לשמוע בקול חוה, ה' אומר לאברהם כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה.

[4] השל"ה הקדוש (על שבת הגדול) טוען שהמילים 'אלוקי אבותינו' בתפילת עמידה מתייחסות לצדיקים שלפני אברהם יצחק ויעקב אמו אדם שת וכו'. אך גם לפי דבריו המאירים 'אין קורין אבות אלא לשלשה' וודאי שיש מעמד מיוחד לשלשת האבות שאנו נקראים בניהם ולא בני נח.

[5] וכן מהמדרש - בספר הישר למשל מובא שנח אף נצטווה יחד עם מתושלח סבו להזהיר את דורו וכן עשו. אמנם ע"פ ספר הישר ניתן לתרץ את הוורט של האדמו"ר מקוצק – אברהם לא נזקק לציווי ואילו נח עשה רק כי צווה ולכן מתאימה ההגדרה של צדיק בפרווה.

[6] אפשרות נפלאה להבין את ההבדל בין אברהם לנח העלה ר' שלמה קרליבך מובא בספר אבן שלמה (עמ' 79) על הפרשה, מפאת מתיקותם של דברים נביאם כאן (בצורה חלקית):

אתם יודעים חברים, התורה קצת כועסת על נח.

 

הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״ כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי" (ישעיה נד,ט)...

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא.

רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם?״

״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״.

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה?״

החוזה מלובלין שאל, ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳?״

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״.

 

חברים, אתם יודעים איך ניסה נח להחזיר אנשים בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים, אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא עוזר. געוואלד, זה לא עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף.

לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה?

כשאברהם אבינו רצה להחזיר אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה, הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה. תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו.

ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (שמות לב,ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד מישהו, תשמיד אותי.

אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״ אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו.

ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם. על כך מגיב משה: אני מסרב. לא אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים.

חברים, אנחנו ממש צריכים אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה שיאמרו. ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות. לא שומרים שבת״.

[7] הבדל יפהפה נוסף הובא ע"י הרב יונתן זקס בספרו שיג ושיח על הפרשה בשם רבו הרב נחום אליעזר רבינוביץ'. בקצרה ההבדל הוא בין נח שמתהלך 'את האלוקים' לבין אברהם שמצטווה 'התהלך לפני'. אברהם לא מחכה לקריאות אלוקיות ולציוויים כדי לתקן את העולם. הוא יוזם ומתקן. נח לעומתו פאסיבי. אבי האומה היהודית מתאפיין ביוזמה וקריאה אקטיבית לתיקון הוא לא הולך יד ביד עם אלוקים בקצב לשו כביכול אלא צועד לפניו.

[8] ויש למצוא גם תוכחה נפלאה שהוכיח אברהם את סדום ביחסו המתוקן לרכוש כפי שאמר למלך סדום לאחר הצלתו מארבעת המלכים – 'אם מחוט ועד שרןך נעל', ואכמ"ל.  

[9] מְנָא לָן, מִגִּדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ, דְּלָא הֲוָה זַכַּאי, וְלָא בַּר זַכַּאי, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר טִיבוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שופטים ו׳:י״ד) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךָ זֶה. טִיבוּתָא דָא דַּאֲמַרְתְּ עַל בָּנַי, יְהֵא לָךְ חֵילָא סַגִּיאָה, לְשֵׁיזָבוּתְהוֹן מִן יְדָא דְמִדְיָן.

וְעוֹד אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל פִּי דִּיהֱוֵי צַדִּיקָא רַבָּה מִכָּל עָלְמָא, וְיֵימַר בִּישָׁא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי דֵלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, עוֹנְשֵׁיהּ סַגְיָא מִן כָּלְהוֹן. וְלָא אַשְׁכַּחְנָא צַדִּיקָא טָבָא כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דָּרָא, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (מלכים א י״ט:י׳) כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בֵּיהּ שַׁעֲתָא אַבְאֵישׁ סַגְיָא קַמֵּיהּ.

[10] לכשעצמי הייתי מוסיף תשובה – מדוע לא נבחר נח להיות אבי האומה הישראלית. כלל לא בגללו אלא בגלל שהתחתן עם אשה שאולי לא הייתה ידועה בצדקתה. רש"י מביא בנעמה אשת נח היא היא נעמה אחות תובל קין (וצ"ע על הבדלי הגילאים העצומים של למעלה משש מאות שנה ואכמ"ל). ויש לומר שכשה' בחר באברהם אבינו הוא בחר בו דווקא יחד עם שרה אמנו.
בדרך צחות נוסיף סיפור על ר' אברום שפירא שאמר פעם לתלמידיו בישיבת מרכז הרב שרב הוא כמו אבא של תלמידיו. זמן מה לאחר מכן אחד התלמידים שהיה כנראה מעט לא יציב נפשית הלך והתיישב בסלון ביתו של הרב בהפתעה. הרב שראה זאת שאל אותו 'מה אתה עושה?' ונענה כי אם הרב אבא שלו אז הוא בא הבייתה. הרב ענה לו בחיוך – הרב הוא אבא של התלמידים אבל הרבנית היא לא אמא... 

מי האדם הכי רחוק מרבונו של עולם?

   

לשאלה הזו יש תשובות רבות ומסתבר שצדיקים ומורי דרך שונים יענו עליה תשובות שונות. רבנו בחיי בעל חובות הלבבות כותב על כפוי הטובה, האריז"ל היה ככל הנראה עונה שהכעסן הוא הרחוק ביותר, ומהבעש"ט משמע שדווקא בעל הגאווה. המהר"ל מפראג עונה תשובה מפתיעה – הקמצן. ר' שלמה קרליבך הסביר זאת פעם במילים פשוטות – הרי הקב"ה כל הזמן נותן והקמצן כל הזמן רק לוקח...

אברהם אבינו נבחר להיות ראש השושלת של משפחת עם ישראל. מידתו של אברהם היא מידת החסד וכולנו מכירים את המדרשים על מידת הכנסת האורחים המופלאה שלו. אך המדרש מתאר את מידת החסד של אברהם באופן קיצוני. הוא משווה אותה למידת החסד של ריבונו של עולם – כביכול כל זמן שאברהם בעולם אין צריכה מידת החסד לשמש בעולם. אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם – אל תקרי בהבראם אלא באברהם. עולם חסד יבנה.

מה מיוחד במידת חסדו של אברהם שהעולם כולו כביכול נברא על ידה ושהיא המחזיקה את העולם?

אם נתבונן בסיפורים שמספרת התורה נוכל להבין שמדובר בחסד שפורץ גבולות, חסד אינסופי, חסד שפועל ובורא. לאמיתו של דבר הסיפור של אברהם ולוט התחיל כשהרן אחי אברהם קפץ לאש. כזכור, נמרוד המלך החליט לזרוק את אברהם לאש על כך שלא 'יישר קו' עם האידאולוגיה של העבודה הזרה שלו. אברהם הושלך, וניצל בנס. הרן שישב מהצד הסכים בדעתו שאם אברהם יינצל יחשוף גם הוא את אמונתו באל אחד וחשב שבכך יציל אלוקים גם אותו. אך הרן קפץ והיה להרוג על קידוש השם הראשון. אברהם שאיבד את בן בריתו היחיד לקח חסות על ילדיו. את אחת מהן נשא לאשה – יסכה (היא שרה) בת הרן ואת השני אימץ כבן – לוט. לכן גם כשמן השמיים נאמר לו לעזוב את בית אביו, חלק מבית אביו נשאר איתו. וכך היה לוט לבן טיפוחיו עד שחשב לוט שהוא גם יהיה היורש. כשהבין לוט שלאברהם הובטח בן, וכשראה לוט את מנעמי החיים שהציעה סדום הוא בוחר לעזוב את האדיאלוגיה מלאת עבודת ה' ועבודת החסד של אברהם והולך לגור במקום שכל כולו אנטיתזה של חסד, וכך היה לוט ליוצא בשאלה הראשון. אברהם מאבד את בן בריתו, אחיינו, גיסו, ואת הדבר הקרוב ביותר שהיה לו לבן. כאן רובנו היו מבינים שאין יותר מקום לחסד מול אדם בוגדני כלוט. אך לא כך פועל איש החסד. כשלוט מסתבך וצריך עזרה אברהם לא מתמהמה ומסכן את נפשו כדי להציל את בן אחיו. בסתר ליבו מקווה אברהם שלוט ילמד לקח ויחזור בתשובה אך שוב לוט חוזר לחיים בסדום, ולמעשה רק שואב כוח ומעמד מדודו הגדול. כך הופך לוט לאחד מראשי סדום ערב הפיכתה. ואברהם מצידו לא מאבד תקווה, בשומעו כי סדום עתידה להיהפך הוא עומד בתפילה נרגשת שמביאה לבסוף להצלתו הניסית של לוט. חסד ללא גבול, מעבר להיגיון. חסד אינסופי כמו החסד האלוקי.

הסיפור השני הוא סיפור החסד המוזר שפעל אברהם עם מלאכים. שנים רבות של חסד מול בני אדם אמיתיים שהיו צמאים ורעבים במדבר ואברהם נתן להם בנדיבות ומכל הלב - לא נזכרו בתורה, אך מעשה החסד עם המלאכים שלא היו זקוקים לדבר -נזכר, מדוע? הקב"ה הקדיר את החמה על מנת שלא יגיעו לאברהם אורחים ויטריחו אותו ביום הכאוב ביותר לאחר ברית המילה. אך אברהם כל כך מצטער שיעבור עליו יום ללא אורחים והוא מתפלל מכל הלב עד שהקב"ה מרחם עליו ובורא מלאכים כדי שיקבלו את הטובה השופעת מאברהם. כשם שה' ברא את העולם כדי שיהיה לו למי להיטיב כך נבראים מלאכים כדי שיהיה לאברהם למי לתת. כאן חסדו של אברהם היה לאחד עם חסדו של בורא עולם.  

עם ישראל צריך להיות שותף להנהגת ה' בעולם. לכן המידה הראשונה בה עלינו להשתלם היא הרצון לברוא עולם. החסד.

 

מגדל בבל מודרני (2)

מדוע נסמך עניינו של אברהם אבינו לדור הפלגה? 
* כדאי לעיין גם במאמר על דור המבול - ארץ ושמיים

אליעזר זמנהוף היה אחד מהמוני אנשים שהבינו שהאנושות צריכה להתאחד, אך בשונה מרובנו הוא עשה גם ניסיון רציני לקדם את זה. על אף שבהכשרתו היה 'רק' רופא עיניים הוא למד למעלה מעשר שפות והמציא את השפה המתוכננת הגדולה בעולם – אספרנטו. תקוותו הייתה שכולם ידברו שפה אחת וכך יהיה אפשר לאחד את כולם. בינתיים זה הצליח לסחוף כמיליון וחצי אנשים ברחבי העולם וליצור בדרך אגב דת יפנית אחת בשם אומוטו שרואה בזמנהוף אל...

מאז ומעולם כמעט כל אדם חושב מבין שהמשפחה הגדולה של האנושות צריכה להיות מאוחדת. אין שום הגיון בכך שלא ננצל את המשאבים של כדור הארץ בשום שכל ובתבונה באופן שיהיה טוב לכולם. פעמים שהתובנה הזו מגיעה לאחר קטסטרופה, אלברט איינשטיין למשל הקדיש את חייו לניסיון ליצור פדרציה עולמית של שלטון מרכזי אחד לאחר שראה את תוצאות הפצצה הגרעינית שהיה מיוצריה.

ובכן, לעת עתה כל הניסיונות לאחד את העולם עלו בתוהו.

------------------

כך מתוארת במדרש[1] פגישתם הראשונה של אברהם אבינו וריבונו של עולם -

אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר: 'תאמר שבירה זו בלא מנהיג?!' הציץ עליו בעל הבירה אמר לו: 'אני הוא בעל הבירה'. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: 'תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?!' הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: 'אני הוא בעל העולם' ... הוי "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם".

להבנתי, הבירה הדולקת שראה אברהם הייתה בירה של ממש, בירה ספציפית[2] -היה זה מגדל בבל.

בשונה מדור המבול שחטאו נתפרש בתורה, חטאו של דור הפלגה לא נתפרש[3]. מה שמפורש בתורה לגבי מאורע גלובלי זה הוא רק הרצון של אותו דור במגדל גבוה. מה לא נכון בזה?

לאחר הייאוש מפיתוח טכנולוגי של כל אחד על חשבון חברו, דבר שהביא להתמכרות להנאות פרטיות וחמס שמבטא אגואיזם. אפילו נח עצמו לאחר היציאה מהתיבה נוטע כרם שמסמל הליכה אחר התאוות ולא חיטה כמתבקש מאבי המחרשה. דור הפלגה היה ניסיון של האנושות להגיע לתיקון העולם בדרך אחרת גם היא לפי המחשבה האנושית וללא קשר לבורא עולם. 'הבה נבנה חברת המונים כזו שבא נמצא את כל חפצנו וצרכינו. נתאחד סביב פרוייקט אחד, מגדל אחד שיקרב את כולנו פיזית וממילא גם נפשית'.  'ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים'. אך בעוד שכולם דברו בפיהם 'שפה אחת', בלבם בעצם ביקשו 'דברים אחדים'. אינטרסים רבים חברו סביב הפרויקט ההנדסי השאפתני בעולם. 

אינני יודע אם אכן הניחו אנשיו של נמרוד באופן פיזי בראש המגדל ע"ז עם חרב ביד וכיוונו שהיא תלחם עבורם בשמיים עם אלוקים [4], אך כאשר יש ריק ואין גורם מאחד אמתי, בראש המגדל עומד בפועל רעיון פירודי שמסמל עבודה זרה [5].

עולמם של בוני המגדל מהווה אנטיתזה לעולמם של צדיקים. במדרש מסופר [6] שאגודת בוני המגדל הייתה כלל עולמית למעט שני אנשים – אברהם הצעיר ונח הזקן. הם היו היחידים שלא נכנסו לאגודת תיקון העולם הזו. ואולי ניתן לומר יותר מכך - כל האגודה הזו הייתה על בסיס של פירוד מהם כמייצגי השמיים. לשיטתו של אברהם במרכז האחדות העולמית חייב להיות שם שמיים.

אברהם רואה את השאיפה הגלובלית להתאחד וקולט שעל אף שהיא אמיתית, משהו בה מאוד לא מדוייק. מחד הבירה דולקת במשמעות של מוארת - יש בה שאיפה אמתית. העולם כולו דולק (רודף) אחרי משהו כולל וגדול ממנו. מאידך, הבירה הזו דולקת במובן של נשרפת או שורפת את עצמה - בני אדם נופלים מהמגדל ואין איש שם ליבו לכך, חיי אדם איבדו משמעותם בתוך הפרוייקט ההמוני, כולם לוקים בעיורון בגלל ש'המטרה הגדולה' מסנוורת אותם. מכאן למד אברהם לקח נוסף כשמנסים להתאחד ושם שמיים לא במרכז זה כמו לשחק באש.

בעתיד ינסה גם אברהם לאחד את העולם [7], אך אברהם מבין שכדי להתאחד עליו למצוא את הנקודה המשותפת האמיתית, את ה'אבא' המשותף לכולנו. לכן אברהם זוכה להקרא אב המון גויים הוא השורש או עיקר העץ [8] שמזרים חיים לכל הענפים [9].

את מגמות איחוד העולם אנו רואים היטב גם בימינו, חבר הלאומים או הגלגול החדש האו"ם, האיחוד הארופי, בריתות צבאיות כמו נאט"ו, או כלכליות כמו g7, כולם חלק מאותה שאיפה אדירה להתאחד. השאיפה הזו נובעת מה' אחד ועל העוסקים באחדות להבין את זה ולפעול על פי זה. מסתבר שאלו שיודעים לעשות את זה נכון וממילא קרואים לכך הם בני אברהם אבינו – עם ישראל, המשיח של כל האומות [10].

ואכן לעתיד לבוא נמצא בנביא בניין אחד גבוה שיאחד את כולם. אלא שבניגוד למגדל בבל לא יהיה זה מגדל שמפריד בין שמים וארץ כדי לעשות לנו שם. בית המקדש שבירושלים יהיה נקודת ההשקה שבין שמים וארץ ותפקידו האוניברסלי לשמש כבית תפילה לכל העמים [11].
יותר מזה, בנביא צפניה צפונה נבואה על שפה אחת שכל העולם ילך על פיה. זו תהיה שפה שלא מסתירה עוד את שם ה' כי אם אדרבה מגלה אותו.

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה': [12]

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד: [13]  

המשיכו איתנו למאמר קצר שמסדר את שני המאמרים הקודמים.

---

[1] בראשית רבה ט"ל.

[2] חישבו על הקשר בין בירה אחת לחורבה אחת בתחילת מסכת ברכות.

[3] גמ' פרק חלק.

[4] רש"י בשם המדרש.

[5] מעין זה הוא מה שאמרו חז"ל על שלושה שאכלו על שולחן אחד ואין ביניהם דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים [זבחי ע"ז]. חברה בסיסית [אחד יותר מזוג] חייבת תורה כדי להתאחד, אחרת יש אוטומטית סרך של ע"ז. [פניני הלכה הל' זימון].

[6] מדרשים ועיין בפירוש הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר.

[7] 'אחותי' זה אברהם שאיחה את כל העולם כולו [שה"ש רבה].

[8] אב כעץ – עיין כתובות

[9] זוהר פרשת בשלח על שליטת עם ישראל בשונה משליטת אומות העולם.

[10] עיין היטב בפרק ב' בתהלים. ישראל הם בחינת המשיח של העולם – ישעיהו נ"ג ע"פ ריה"ל במאמר ב' בכוזרי.

[11] מעניין שע"פ הריטב"א בנדרים בביהמ"ק כל השפות מתקבלות כנדרים לכל הדעות כי שם יש ביטוי לכולן בהיות שכל באי עולם מגיעים שמה.

[12] ישעיה פרק ב'. המהרש"א ב"ב דף עה מסביר שגובהה העתידי של ירושלים קשור לתפקידה כמאחדת את האומה.

[13] צפניה פרק ג'.