ברכת האילנות

Photo by Anna Jiménez Calaf on Unsplash

כבכל מצווה הבאה משנה לשנה, ישנה התרגשות מיוחדת לקראת ברכת האילנות. דומה כי חכמי הסוד לא יכלו להשאיר את המצווה כברכה בת שורה בלבד והם דאגו שלא 'תסתיים' לנו הברכה מהר מדי.  לכן הם פיארו את הברכה בלשם יחוד מרשים ובתפילות ופסוקים מלפניה ומלאחריה. חכמינו העניקו לנו כלים של דיבור לאור הרגש הנפעם אל מול ראשית הדר הטבע.

בסוף נוסח ברכת האילנות אומרים פסוקי נבואה. אחד מהם הוא הפסוק הבא: 'וקיים בנו אשר הבטחתנו על ידי עמוס נביאך:
"הנה ימים באים, נאם ה', ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה: ושבתי את שבות עמי ישראל. ובנו ערים נשמות ויָשָבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם".

ניתן לומר שזכינו שה' כבר קיים בנו  את הנבואה במידת מה, שכן הנביא עמוס מיטיב לתאר את מצבנו כיום. עוד יבואו ימים בהם עם ישראל יחזור לארצו, יבנה ערים שהיו שוממות ויישב אותן, יטע גינות וכרמים וישתה מיינו. למעשה, כל אחד מאיתנו שקונה תירוש או יין של ארץ ישראל מגשים נבואה: 'ונטעו כרמים ושתו את יינם'. תיאור הפריחה לאומית משתלב בהפרחת השממה.

 

עניין עיבור השנה נחשב לאחד העניינים הקשים שבתורה. הוא זוקק ידע באסטרונומיה, מתמטיקה וכמובן ידע הלכתי נרחב. אך אם מתמצתים את העניין לכלל אחד, הכלל יהיה כמאמר הכתוב: "שמור את חודש האביב". הגמרא מסבירה שהכוונה היא לייצר תמיד מצב שבו פסח יוצא בתקופת האביב ולא בחורף או בקיץ. מעניין שגם את ברכת האלנות מברכים דווקא בחודש האביב ודווקא על אלנות מלבלבים. מהו הקשר הפנימי שביניהם?

בזוהר הקדוש בפרשת בשלח מובא משל קולע. 

האנושות כולה נמשלה לעץ. האומות הן ענפי העץ, כל אומה מנסה לגדול בכל כוחה. אך כשאומה אחת שואבת את הכח בכל כוחה מהגזע, בהכרח שפע החיים שהיא תינק יבוא על חשבון שפע החיים של כל שאר האומות. וכך כל ענף בתורו מנסה לשלוט וכל שאר האומות מתייבשות. שונה מכולם הוא עם ישראל – הוא לא אחד מהענפים, עם ישראל הוא הגזע עצמו וכל רצונו הוא לתת שפעו לכל האומות. שהרי כשהגזע שולט כל הענפים מרוויחים. 

הלאומיות שלנו היא כולה אוניברסליות. 

בהסטוריה האנושית גם פריחת הלאומים והקמת המדינות העצמאיות שלהן נקראת 'אביב העמים' [זוכרים את האביב הערבי?], מעניין שבתקופת אביב העמים התעורר עם ישראל לשוב לארצו בגאולה האחרונה. לכן באביב השתחררו בני ישראל ממצרים ובעצם נולדו כעם.

אך לא רק האביב הלאומי של האומות תלוי באביב של עם ישראל. גם האביב הטבעי תלוי באביב של עם ישראל. האביב הוא העונה בה הטבע מתעורר מתרדמת החורף שנכפתה עליו וקם לתחייה בשלל צבעים ססגוניים. הגנוז בעץ יוצא בצורת פרחים ריחניים שבעתיד יגדלו להיות פירות מזינים. לכן בתוכן המצווה של 'שמור את חודש האביב'  טמונה אמירה מדהימה כלפי העולם כולו : בפריחתם של ישראל יפרח העולם כולו – האומות והאדמה. ועץ החיים האנושי עוד יניב פירותיו בעין יפה! 

החצי שלי

אחת השאלות הידועות על פרשיית שקלים היא למה ה' מצווה לתרום דווקא מחצית השקל ולא מטבע שלם.
תשובות רבות נאמרו על העניין אך הפשוטה והמחודשת מביניהן שמורה לאלשייך הקדוש [ל', י"ג] - 

עניין מחצית השקל הוא 'לכפר על נפשותיכם' כמבואר בפרשה. הכפרה היא על עוון העגל, שם הביאו ישראל זהבם וכספם לעגל ואילו במחצית השקל מביאים למקדש. אך בחטא העגל רק 50% מהעם חטאו, שהרי הנשים לא חטאו בו. ומכאן שיש להביא רק מחצית השקל וזו הסיבה שנשים אינן חייבות במצווה. 

העניין הזה הזכיר לי עוד פשט נפלא.

המשנה האחרונה בש"ס מלמדת שלכל צדיק יש ש"י עולמות שמוכנים לו לעוה"ב. מה פשר המספר 310?

וראיתי פעם חכם אחד שהסביר שיש 620 מצוות, 620 עמודי אור. למה תר"כ? תרי"ג מצוות ועוד שבע מביאים 620. כל צדיק נשוי לצדיקה שהביאה אותו לאן שהביאה. לכן הם מתחלקים חצי חצי, כל אחד מבני הזוג זוכים לש"י עולמות.

אתה יודע מה התאריך העברי היום?

לפני כמה זמן שמעתי באחת מתחנות הרדיו זוג שדרנים מדבר על ה'סילבסטר'. אחד מהם טען בלהט כי אנחנו יהודים ואל לנו לחגוג חג על שם נוצרי ששנא ואף רצח יהודים רבים, לנו יש לוח שנה משלנו. אך השדרן השני הצליח לקרר הכול בשאלה אחת. לאחר שסיים השדרן הראשון את נאומו חוצב הלהבות הוא פשוט שאל אותו – אם אתה יהודי כל כך גאה אז מהו התאריך העברי היום. השדרן שהיה נלהב מאוד עד אותו רגע, השתתק ואת המבוכה שלו ניתן היה לשמוע מעל גלי האתר. המסקנה הייתה ברורה – אל תדרוש דרשות על תרבות שלא מתאימה לנו אם אתה לא באמת מחובר לתרבות שכן מתאימה. חוסר החיבור התבטא בתאריך.

בפרשת החודש אנו למדים על הציווי הראשון שנצטוו ישראל – 'החודש הזה לכם ראשון הוא לכם לחודשי השנה'. לא עוד לוח שנה של עם זר, מעתה לעם הנבחר לוח שנה משלו. לעבדים אין זמן משלהם, זמנם הוא ביד האדון. אם לאדון מתחשק לאכול חביתה באמצע הלילה הוא יכול להעיר את העבד שיכין לו. לכן חלק אינטגרלי מיציאת מצריים ואולי אפילו הכרחי כהקדמה ללידתו של עם ישראל הוא החלק בו הזמן מקבל מסגרת חדשה ועצמאית. מסתבר שהעצמאות הזו היא כל כך אקוטית לחירות של ישראל עד שלדורות נקבעה הלכה שכל עניין עיבור השנים יהיה ע"פ זמן חירותנו שנאמר 'שמור את חודש האביב'. פסח חייב לצאת באביב ומתוך קביעה זו אנו יוצאים לעניין עיבור השנים. גם להלכה, הדבר שמגדיר את ההבדל בין פועל לבין עבד הוא האפשרות של פועל שלא לעבוד בחלק מהיום כמו פרישה באמצע דבר שאין לעבד. הטעם שפועל יכול להפסיק עבודה באמצע [וכמובן לשלם פיצויים כמקובל] נוסח בגמ' בפרק שביעי בבבא מציעא כדרשה מפסוק – 'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים.

לכן עם היציאה לחירות יש להתחזק בייחודיות העצמאית שלנו. לא עוד עבדות לאף אחד שכן אנו עבדים של הקב"ה וממילא בני חורין מכל שעבוד אחר שבעולם.

אם כך, לצאת ממצרים אומר בדורנו לצאת מהאמרקניזציה ותרבות המערב, מההכנסה של מילים לועזיות לשיחה כדי להיראות 'חכם יותר'. לצאת מהמצב בו כל שם של מכולת חייב להיות באנגלית או לפחות כתוב באותיות אנגליות [הביטו סביבכם].
ובגדול - לצאת מהתרבות שכופה עלינו ערכים ונורמות לא לנו. בידינו הדבר.  

והכל מתחיל משאלה פשוטה אחת – אתה יודע מה התאריך העברי היום?

מה הקשר בין תצווה, זכור ופורים?

מאז שהופיע משה רבינו על בימת סיפור התורה, שוב לא ירד ממנה. אך קשה שלא לשים לב שבפרשתנו שמו לא נזכר אפילו פעם אחת.
ואמנם רבי יעקב בן הרא"ש ,בעל הטורים, שם לב לדבר והסביר כי בגלל דברי משה 'מחני נא מספרך אשר כתבת' היה צורך לקיים את דבריו על מנת שלא ישובו ריקם כביכול. 

במבט ראשון יש כאן מעין עונש וצריך להבין – מדוע שמשה ייענש על כך שעשה את רצון ה' ומסר נפשו על בניו?

מצאנו דבר דומה במגילת אסתר – כידוע, אין במגילת אסתר ולו פעם אחת אזכור של שם ה'. הוי אומר שמו של הגיבור האמתי של סיפור המגילה לא מופיע בה. בשיעור 'מגילת אסתר לא מצונזרת' שמופיע ברשת עסקנו בשאלה זו על דרך הפשט. אך יש בזה עומק נוסף.

בכתבי האריז"ל אנו מוצאים כי כל המגילה מלאה בשמותיו של הקב"ה בראשי תיבות, סופי תיבות, גימטריאות ועוד. יתרה מזאת, הגאון מוילנא מסביר שסוד פורים הוא השגחת ה' המתבטאת בתוך הטבע. הקב"ה איננו מחוץ לעולם ושולט בו אלא נמצא גם בעולם עצמו, בעצת בגתן ותרש לערוך פוטש, בנדודי השינה של מלך גוי, ובעצת המן לתלות צדיק על עץ. זהו עומק הביטוי ה' הוא האלוקים'. שם אלוקים עולה בגימטריא הטבע. ה' יתברך מופיע בטבע עצמו. זהו סוד גדול שיישאר גם לאחר שכל המועדים יתבטלו, כשכבר לא נצטרך ניסים כי הטבע עצמו יצעק כבוד ה'. השמיים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו.

זו הסיבה הפנימית לכך ששמו של הקב"ה לא מופיע במגילה במפורש,  ללמדנו שכל המגילה היא שמותיו של הקב"ה. אנו מברכים על קריאת מגילה כפי שהייתה יכולה להיכתב גם בספרי פרס ומדי ובזה אנו מגלים לעולם כי כל המגילה היא כולה ספוגה בשם ה'. ומה נאוו דברי חכמי הסוד – מגילה אותיות מגל – י"ה, מגלים את שם ה'.

הרב דוד בן פנחס אמר פעם שאפשר לומר מעין זה על כך שמשה רבינו לא נזכר בפרשתנו. לאחר שהסכים משה רבינו להימחות לחלוטין למען עם ישראל, משה נהפך למהות אחרת. משה רבינו איננו אדם עוד, הוא חתיכה מהתורה. הוא מחוי בתוך התורה כי משה והתורה הם מציאות אחת. בפרשת תצווה אנו אומרים זאת בקול רם. כשקוראים את המילים 'ואתה תצווה', אין יהודי אחד מקצה העולם ועד סופו שלא מבין שמדובר במשה רבינו. כל האזכורים של ועשית, עשה, וכו' הם כולם אומרים משה, אך לא כדבר חיצוני לתורה אלא כחלק ממנה ממש. הוי אומר – פרשת תצווה כולה ספוגה במהותו של משה.

איך כל זה קשור לפרשת זכור? עיקר מאבקו של עמלק היה על קדושת הגוף היהודי. את האוייב הראשי של עם ישראל לא מעניינת רמת קיום המצוות שלך, הוא רוצה לאבד אנשים טף ונשים ביום אחד, ומוכן לזנב גם את הנחשלים אחריך. פעם שאל רופאו של הצורר הנאצי ימ"ש – מה בעצם יש לך נגד היהודים. תשובתו של העמלקי הייתה מהממת – אני שונא את המוסר שהם לימדו את העולם.  ישראל והמוסר, ישראל וגילוי שמו של הקב"ה הם דבר אחד ומלחמה בגוף של ישראל פירושה מלחמה נגד ה'. הגוף שלנו ספוג בשמו של הקב"ה. שמו קשר בשמנו – ישר- אל.

בציווי חז"ל לבסומי עד דלא ידע, ישנו ביטוי מיוחד לרעיון הזה. גם כשאנו שרועים ללא דעת – אנו שרויים בתוך מצווה. הגוף היהודי קדוש כי בו שרוי שמו של הקב"ה. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

מה הקשר בין לימוד בחברותא למחצית השקל?

את הציווי לתת מחצית השקל מקבל עם ישראל בדרך לארץ ישראל, לגאולה.
מהו תוכן הציווי? בזמן שבית המקדש קיים כל איש מישראל מצווה לתת מחצית שקל כסף בשנה כדי להשתתף בקרבנות ציבור.

רבים הקשו מדוע הסכום שנבחר הוא מחצית ולא שקל שלם?

ואם יאמר האומר שהסיבה לכך היא מפני שלא רצו להכביד על איש ישראל לתת שקל כסף שלם, אזי תשאל השאלה -אם כן, מדוע לא להשתמש בערך שלם כמו פרוטה או כמה פרוטות המהוות חצי שקל. לכאורה שימוש במטבע שלם ראוי יותר מאשר חצי.
יתרה מכך, מצאנו שהזוהר הקודש אומר שהשכינה לא שורה אלא על דברים שלמים ולא פגומים. אם כן ודאי שעדיף היה לנקוט ערך של מטבע שלם.

התשובה לשאלה הזו טמונה עמוק בלבו של כל אחד ואחד מאתנו, וקשורה באופן ישיר לנושא האחדות והגאולה. ההבנה הכי חשובה בדרך לבניית הממלכה בארץ ישראל היא שאף אחד מאתנו לא שלם בלי חברו. כל אחד מאתנו הוא חצי בלבד ורק ביחד אנו יכולים להיות מציאות שלמה. הדרך לארץ ישראל היא הדרך להקים מדינה, חברה שבה כולנו מרגישים בבית. זו הסיבה לכך שההבנה הזו הכרחית דווקא בזמן הזה.
ממחצית השקל קנו את קרבנות הציבור. כל אחד יכול להקדיש למקדש חפצים, כמו לבית כנסת. הילני המלכה למשל תרמה נברשת. אך קרבן ציבור לא יכול היחיד להפריש כשם שמפריש חפץ אחר. בקרבן ציבור כל הציבור צריך להיות שותף באופן שווה. לכן על מנת שהקרבנות יהיו ציבוריים באמת יש צורך שכל אחד יראה עצמו כחלק ולא כשלם ויתרום מחצית השקל. רבי נחמן מברסלב נהג לומר שאין דבר שלם יותר מלב שבור. על אותו מטבע ניתן לומר שאין ציבור שלם יותר מהרבה יחידים חצויים...

ההבנה המדהימה הזו שייכת גם לאופן שבו לומדים תורה בישיבות מאז ומעולם. האופן הזה נקרא – חברותא. יושבים שני יהודים ומנסים לברר את דבר ה' לא יהודי אחד מול ספר כי אם שני יהודים שמפענחים יחד מה הי"ת מבקש לומר להם. חברותא יכולה להתקיים רק אם לשני הצדדים ברור שהאמת לא נמצאת באופן בלעדי אצל אחד מהם. אם אחד הצדדים חושב שהוא הצודק היחיד והשני רק צריך להבין את זה – זה במקרה הטוב שיעור פרטי ובמקרה הפחות טוב מאבק אגו.

מעניין שהתלמוד הבבלי שנכתב בגלות, מציין כי תלמידי החכמים שבבבל נקראים 'חובלים'. לא משום שהם יורדי ים אלא משום שהם חובלים זה בזה בהלכה. לעומתם תלמידי חכמים של ארץ ישראל נקראים נועם שמנעימים זה לזה ומתוך כך יוצאת ההלכה מבין שניהם. 

השאלה העיקרית שאדם צריך לשאול את עצמו כאשר הוא מגיע לחברותא היא האם אני שלם או חצי. גם השכינה שורה בין שני הכרובים ומשם קול ה' יוצא אל משה רבינו. לבסוף הדברים מחלחלים לבית היהודי [איך לא?] . איש ואשה זכו [דהיינו הזדככו והבינו שבלעדי בן הזוג הם רק חצי בן אדם] – שכינה ביניהם. השכינה לא שורה על אחד מהם אלא ביניהם דווקא שכן שניהם חלק ממציאות אחת שלימה.