סיפור לשבת שירה – אז ישיר (מתוך הספר 'בין הדגים לזמירות' של הרב רודרמן)

 

שבת אחת התקבצו רבים מתושבי קרלין מכל קצות העיר אל בית-הכנסת הגדול. הכול ביקשו ליהנות מקול הטנור הנפלא של חזן אורח שהגיע לעירם, כדי להנעים להם את השבת. שבועות ציפו לשבת זו עד שסוף-סוף הגיעה. ואכן, החזן שהגיע בלוויית עוזרו הצמוד, חזן מצויין בזכות עצמו, לא אכזב. הוא העניק לציבור המתפללים הגדול שעות של קורת-רוח ושל הנאה מתפילתו הערבה. תפילת שחרית הסתיימה ועמה גם קריאת התורה, וקולם של החזן ועוזרו היו לשיחת היום. כעת המתינו הכול בדריכות לשיא השיאים – תפילת מוסף. לפתע נשמע רחש בקהל. כל העיניים הופנו לעבר הפתח ומבטי הפתעה עלו בהן.על מפתן בית-הכנסת ניצב הצדיק רבי אהרון מקרלין בכבודו ובעצמו. הדבר היה לפלא. זמנו של הצדיק היה יקר לו עד מאוד והופעתו לתפילת החזן האורח נראתה תמוהה למדיי. האם גם הוא בא כדי ליהנות מן הסלסולים?!

החזן, מודע לציפיות ממנו ומלא חשיבות עצמית, היטיב את הטלית על ראשו ועמד לפתוח באמירת 'יקום פורקן'. לפתע תקפו שיעול חזק. ככל שהתאמץ לגבור על השיעול ולהחניקו, התעצם השיעול ונעשה כבד ועמוק יותר. מבוכה גדולה השתררה בבית-הכנסת. בניסיון נואש למחות את רישומן הלא-מחמיא של הדקות האחרונות, נטל לריאותיו נשימה עמוקה, וניסה להרעים בקולו 'יקום פורקן מן שמיא'. מילות התפילה בקעו מגרונו בצליל צרוד ומגוחך. בוש ונכלם סימן החזן לעוזרו להתקרב ולמלא את מקומו. על פניו של העוזר ניכר מתח רב. היה עליו להיכנס לנעליו הגדולות של החזן הנודע ולשאת על כתפיו את המשא הכבד של ציפיות הקהל. הוא בלע את רוקו ופתח ב'יקום פורקן'. ליתר דיוק, ניסה לפתוח. שכן גם קולו בגד בו ומגרונו עלה קול חלוש, מהוסס, ובעיקר… מזייף.

באותה שנייה ממש סב הצדיק מקרלין על עקביו ועזב את בית-הכנסת. רעש ומהומה השתררו בקהל. התקווה הגדולה הייתה לאכזבה עמוקה, ותחושת התרוממות-הרוח נהפכה באחת לאווירת נכאים. הכול היו שותפים לתחושה עזה, גם אם בלתי מובנת בעליל, כי קיים קשר הדוק בין הופעתו הפתאומית, הקצרה, של הצדיק בבית-הכנסת לבין מה שאירע. "רק קפידה של הצדיק יכולה לעולל זאת לשני החזנים", אמרו המתפללים זה לזה. בעל-הבית שאירח את החזן ועוזרו היה משוכנע כי המפתח לאובדן קולם נמצא בידי הצדיק. "עצתי לכם היא, כי לאחר תפילת מנחה ניגש שלושתנו לבית-מדרשו של הצדיק ונניח על שולחנו בקבוק יין לזכותכם. אני בטוח כי הדבר יפיס את דעתו והצדיק יתפלל למענכם".

מכיוון שקולם של השניים לא שב אליהם עד לשעת המנחה, נאלצו לעשות כעצת מארחם. המארח העמיד בקבוק יין משובח על השולחן ופנה אל הצדיק בבקשה להשיב לאורחיו את קולם. "וכי אני הוא שנתתי להם את קולם, שיש בכוחי לקחתו מהם?!", תמה הצדיק על עצם בקשת המארח. החזן, שכבר ספג די והותר ביזיונות באותו יום, התרתח והתקשה למשול ברוחו. "האם אין בליבכם רחמים? וכי אינכם חוששים מפגיעה בפרנסתם של יהודים?!", החציף פניו כנגד הצדיק. הצדיק מקרלין הרים את עיניו והישירן לעבר החזן ועוזרו. "ריקים ופוחזים!", הרעים עליהם בקולו, "התוודו על חטאיכם!". לשונם של החזן ועוזרו דבקה לחיכם. הצדיק המשיך: "האם כל חוטא רשאי להיות שליחם של ישראל להעלות את תפילתם אל תחת כיסא הכבוד?!". החזן לא היה יכול עוד לשאת את הבושה ובזעם רב מיהר לנטוש את בית-המדרש. לעומתו עוזרו נותר שם וזרם של דמעות חמות פרץ מעיניו.

באותו רגע הסב הצדיק מקרלין את מבטו ממנו וחזר לנהל את שולחנו. כל אותה שעה הוסיף העוזר לבכות בכי תמרורים חסר מעצורים. לאחר צאת השבת פנה הצדיק מקרלין אל עוזר החזן: "אם אציע לך לבחור בין תשובה שלמה לבין החזרת קולך, במה תבחר?". האיש הרהר קלות ומיד השיב: "מוכן אני בלב שלם לוותר על קולי כדי לזכות בתשובה שלמה. מה חפץ לי בקול שלא יערב לפני הבורא?". ראה הצדיק כי דברי העוזר נאמרים מעומק, הזמינו לחדרו ושם הורה לו להתוודות על חטאיו. בלב שבור לרסיסים מנה הלה רשימה ארוכה ו'מפוארת' של עברות שהוא וחברו החזן נכשלו בהן במהלך מסעותיהם המשותפים. לאחר מכן הורה לו הצדיק דרך-תשובה. בין השאר ציווה עליו לרוץ פעמיים בכל יום ברגליו לבית-הכנסת של העיר הסמוכה למקום מגוריו, כדי לתקן בכך את כל הריצות שרץ למטרות שליליות. כך, במשך שלושה שבועות.

בתום שלושת השבועות התייצב עוזר החזן לפני הצדיק. זה היה בעיצומה של סעודת מצווה שבה ישב הצדיק עם קבוצה מחסידיו. "דומני כי מיטיב אתה לשיר", אמר לו הצדיק במאור פנים ובחיוך רחב. וראה זה פלא, האיש פתח את פיו וקולו הרם והערב שב אליו כבראשונה. לעומתו, החזן, שהתעקש וסירב להתוודות על חטאיו, איבד את קולו לצמיתות. הנה כי כן, אצל האחד נתקיים "אשירה לה'", בעוד רעהו ירד מגדולתו יען "כי גאה גאה"…

 

תפילה בתחנונים

 Photo by Online Marketing on Unsplash

כשאפסה תקווה הושיעה תפילה – סיפור מרגש

מעובד: מאת הרב כתריאל משולמי

שלום לכם קוראים נכבדים: קוראים לי ד"ר יונתן גרוב, ואני פרופסור במרכז הרפואי של טולדו, באוהיו שבארה"ב. רציתי לספר לכם חוויה מאד רגשית וגם ניסית שעברתי באחד הימים כשעבדתי בחדר מיון בבית החולים.

אני חייב לציין שבדרך כלל איני נקשר לפציינטים שלי, אך יחסי עם הילד בנימין היו לגמרי אחרים. כבר מהרגע הראשון חיבבתי את בנימין. הוא היה ילד שובב בן חמש, בעל חיוך רחב, בוטח באנשים ותמים למדי. הוא עבר ניתוח עורקים זמן קצר לאחר לידתו. הכל היה בסדר אצלו במשך שנים, עד שפתאום החל להרגיש כאבים עזים בחזה, ואז היה מאבד את ההכרה לכמה שעות. כשזה החל לקרות לעיתים תכופות, ערכנו בדיקת מוניטור ואלקטרו-פיזיולוגיה של הלב, ומצאנו שיש לו רטט פרוזדורי ותסמונת סינוס חולה. הכנסנו לו קוצב לב, והתחלנו להעניק טיפול תרופתי. ואז ברוך השם, הוא הפסיק לאבד את ההכרה.

תוך זמן קצר, הפך בנימין לפציינט האהוב עלי ביותר. הייתי מתגעגע לביקורים שלו. וכל כך למה? כי בכל פעם שהיה מבקר בבית החולים לצורך מעקב רפואי, הוא היה קופץ אל תוך זרועותיי, מחבק אותי ומנשק אותי על לחיי. הוא היה מראה לי תמונות שצייר, ואני הייתי נותן לו מתנות כגון: עט או ספל שקיבלתי כפרסומת למוצר כלשהו. "מה שלום החבר שלי?" הייתי שואל אותו כשנכנס למרפאה. "ברוך ה' ומה שלום חברי?" היה הוא מגיב וישר קופץ לתוך ידיי הפרושות. ופעם ראשונה בחיי, הרגשתי מהי אהבה ללא מחיצות, אהבה כנה ואמיתית, אהבה טהורה של ילד תמים, אהבה שאינה תלויה בדבר.

ואז, יום אחד, כשבנימין היה בן 7, קיבלתי טלפון דחוף מחדר המיון. נאמר לי שבנימין התמוטט בבית הספר, ואמבולנס הביאו לחדר מיון. הוא היה במצב של אי ספיקת לב מוחלטת. וכמובן שכשהוא הגיע למיון, אני כבר חיכיתי לו שם. הצוות הרפואי בהדרכתי עבד כמו מכונה משומנת. הכל דפק כמו שעון, חוץ מהעובדה שבנימין לא חזר להכרה. ככל שנקפו הדקות התחלתי להרגיש רגש גובר והולך של ייאוש, שתוך זמן קצר הפך לתחושה של פאניקה. בקשתי שיביאו עוד מגנזיום. ובשעה שפעולת ההחייאה נמשכה וכבר כמעט שעה ארוכה עברה, החלו מחשבותיי להתרוצץ בפראות. היה זה סיוט בשבילי לחשוב שהנה עוד רגע אני מאבד חבר יקר, חבר שכל כך אהבתי, חבר שנתן לי להרגיש, שיש לי מישהו אוהב שכדאי לחיות בשבילו, ואפילו לא ידעתי עד כמה הוא היה חסר לי, עד שהוא הגיע. ועכשיו שכבר הגיע, הוא כבר הולך לו?!

ללא שליטה, הרגשתי כי דמעות החלו להציף את עיני, ובעומק ליבי הבעתי משאלה אחת ויחידה: "הוי, אלקים, התחננתי במחשבותיי. "אנא, אל תיקח אותו ממני". איני יודע מי צריך את מי יותר, אני אותו, או הוא אותי?! הרגש גבר מרגע לרגע יותר ויותר, אז התחלתי לזעוק במוחי, "בנימין, אל תמות!" "בבקשה ממך, אל תלך עכשיו ממני"! וכשראיתי שכלו כל הקיצים והמצב מדרדר במהירות, לפתע התחלתי לזעוק חזק מקירות ליבי, וקולי מילא את חלל החדר: "ריבונו של עולם!! בנימין, אל תמות לנו! בנימין אתה חייב להישאר! אנא, שלא תעיז למות לי עכשיו"! הצוות שעד עתה לא הרגיש מאומה מכל מה שעבר עלי, היה בהלם למראה ההתפרצות שלי.

רופא עמית שעמד לידי, הניח את ידו על כתפי ואמר: "אולי כדאי שאחליף אותך". ואז תוך כדי דיבור, מישהו צעק לפתע: "המוניטור מראה קצב לב!" הסתכלנו על המוניטור שתחילה הראה שהקצב היה איטי ואחר כך הלך וגבר. המוניטור הראה שהלב החל לפעול בקצב סביר. "יש דופק!" קרא אחד מהצוות. "יש לחץ דם!" צעק האחר. תוך רגעים מספר מצבו התייצב. ואז, למשך זמן שנדמה היה כנצח, אף אחד בחדר לא דיבר, אני המשכתי להסתכל על בנימין וכולם הסתכלו עלי.

בנימין החל לזוז ולהקיא. הוא פתח את עיניו, סובב את ראשו, והסתכל ישר עלי. האחות הראשית לקחה נשימה עמוקה; לוח הכתיבה נפל על הרצפה והיא הצטלבה באימה. רופא יהודי אחר שהיה לידי, הפך חיוור והחל למלמל "ה' הוא האלוקים", בעוד שהרופא העמית שהיה לידי מלמל שוב ושוב "אלוקים אדירים, אלוקים אדירים"! אחזתי בידו של בנימין, נישקתי אותו, ופרצתי בבכי, אך הפעם היה זה בכי של אושר.

זמן קצר לאחר מכן העבירו אותו ליחידת טיפול נמרץ, הוציאו לו את הצינורית, והוא החלים החלמה מלאה. בשבועות שלאחר מכן, הסתובבו עליי כמה בדיחות, שהעיקרית בהן היתה, שלפני שמישהו מסיים משמרת הוא צריך להביא אותי, כדי שאצעק לחולה שלא ימות. אחרי זמן מה, אנשים החלו לשכוח את שאירע. אחרי הכל, הם אמרו, זה היה רק צירוף מקרים, פלוס צוות המשמרת שעשה עבודה טובה, ולתרופות לוקח זמן מה כדי להשפיע. אולי, אולי…, אך כל הצוות הרפואי שהיה  איתי במיון, הבינו את הדברים אחרת, ואף דברו על כך כי הייתה זאת תחיית המתים ממש! מישהו דאג להחזיר את בנימין – בחזרה לכאן.

למחרת דיברתי עם בנימין אחרי המשמרת. הוא עדיין היה חלוש אך חיבק אותי חזק. שאלתי אותו אם הוא יכול לזכור משהו, ממה שקרה. הוא ישב רגע בשקט, כשהוא אוסף את מחשבותיו. ואז החל לומר: "היה שקט והרגשתי כאילו אני מתחת למים שוקע במצולות… לפתע כבה האור והחל להחשיך, רציתי לזוז, אך לא ידעתי לאן". הוא השתתק לרגע.

"ואז, פתאום שמעתי מישהו מוכר שקורא בשמי שוב ושוב. כח עליון אוהב ומחבק שאב אותי חזרה ממצולות, והתחלתי לזוז לכיוון הקול, והחושך החל להתבהר לאט לאט". וכשפתחתי את עיני, ראיתי אותך מולי, ואז הבנתי שקראת לי…. העיניים הילדותיות שלו הביטו עמוק לתוכי ואז הוא שאל. "זה אתה שקראת לי, נכון?" "כן" עניתי. "אני קראתי לך". "נכון שאנחנו עדיין חברים"? שאל. "בטח" השבתי וחיבקתי אותו חיבוק חזק, ופרצתי בבכי של התרגשות.

 

הגרף פוטוצקי / ר' שלמה קרליבך - סיפור חובה

לכבוד פרשת ואתחנן, סיפור מכונן על שמע ישראל.

הגרף  פוטוצקי, אחד הצדיקים, ובין הגרים הכי גדולים שהצטרפו לעם 

ישראל.

כולנו שמעו על משפחת פוטוצקי, משפחה (לא יהודיה) מאוד ידועה בפולין שמשווקת וודקה. מכיוון ששיווקו וודקה, כמובן שהם שתו יומם וליל, וקללו והכניסו מכות אחד לשני בלי הפסקה, ולא נשאר הרבה מחיי המשפחה שלהם. פוטוצקי הצעיר היה בן שמונה עשרה ונמאס לו, ההורים שלו היו כל הזמן שיכורים, היו מכניסים מכות אחד לשני וגם נותנים מכות לילדים. יום שישי אחד בלילה, כשהוא לא יכל לסבול את זה יותר, הוא קפץ על סוסו ורכב לכיוון הארמון. בדרך הוא עבר ליד בית מרזח אחד ששייך ליהודי, וכמובן שהוא היה סגור. הצעיר הציץ בחלון וראה יהודי יושב בקדושה וטהרה עם הילדים שלו. כולם ישבו בכזו מתיקות, עם כל כך הרבה אהבה, שהוא לא היה יכול להוריד את העיניים. הוא חשב לעצמו: הלוואי ולי היתה משפחה שכזו, הלוואי וההורים שלי  היו יושבים איתי, ולו פעם אחת, כמו שהיהודי הפשוט הזה יושב עם משפחתו בליל יום שישי. הוא דפק על הדלת – ובימים ההם אם גוי דופק על הדלת יש לזה איזה ריח של סכנה. היהודי פתח  את הדלת ושאל :"איך אני יכול לעזור לך?" פוטוצקי השיב: "האם אפשר להצטרף אליכם?". הוא נכנס ורואה, גוואלד, , רואה איזו קדושה יש ליהודים, רואה איך היהודים ממש קדושים ויקרים, בליל שבת קודש היהודי הכי עני הוא מלך מלכי המלכים, הוא מבייש את כל המלכים שבעולם. ככה, לאט לאט, הוא הגיע כל שבת קודש והא התחיל ללמוד תורה ומצוות. עוד דבר חשוב, רבותי, ליהודי הזה היתה בת יפה וקדושה, והיה ברור לפוטוצקי שהיא בת זוגו האמיתית. אבל פוטוצקי עוד לא היה יהודי, ולהתגייר בליטא היה בלתי אפשרי – דבר ראשון, היה על זה עונש מות, וגם, למחרת יהיה פוגרום. פוטוצקי החליט שהוא ייסע לכמה שנים להולנד, ששם היה מותר להתגייר, ואחר כך הוא יחזור. וכך, פתאום הוא נעלם, אני לא יודע כמה ההורים שלו בכו עליו, ואחרי שלוש שנים הוא חזר.

דעו לכם שהנשמה שלו היתה ממש קדושה. כשהוא היה תינוק, האמא שלו טיילה איתו בעגלה והתינוק התחיל לבכות. הבעל שם טוב עבר באותו רגע בצד השני של הרחוב ואמר לחסידיו: "אתם רואים את התינוק הזה? הוא עמד לידי בהר סיני". הבעש"ט הלך לעגלה, הרים את התינוק, והתינוק היה כל כך מאושר ושמח שהוא צחק בלי הפסקה. החסידים שהסתכלו ידעו שהתינוק הזה כנראה משהו מיוחד, אבל רק עכשיו אנחנו מבינים למה. אז הגרף פוטוצקי חזר לאחר שלוש שנים, ולא רק שהוא ידע את כל הש"ס כולו אלא שהוא גם היה ממש מקובל אלוקי, הוא הגיע בשלוש שנים למה שחלקנו לא מגיעים אליה באלפי גלגולים. הוא התחתן עם הבת של היהודי, אבל כמובן שאף אחד לא הכיר אותו עם הפאות והזקן היפה שלו.

לצערנו הרב, בבית הכנסת שבו נהג להתפלל, היה יהודי שכנראה היתה חסרה בו איזו קדושה, והוא היה מדבר כל הזמן באמצע התפילה. הגרף פוטוצקי היה מתחנן בפניו: "אנא, אל תדבר ככה באמצע התפילה, אתה מפריע לכולם!". פעם אחת, הגרף פוטוצקי ניגש אליו ואמר לו: "באמת, זה לא בסדר שאתה מדבר ככה, ברעש, ומפריע לכולם". היהודי פנה אליו ואמר: "תראו מה זה, גר אחד אומר לי מה לעשות!" ברגע שהוא אמר את זה הוא גילה את הסוד ואנשים התחילו לברר את קורותיו. לאחר שבוע, 'על  אלה אני בוכיה', אימו הגויה הכירה אותו והמשטרה עצרה אותו. אמו הגויה הגיעה אליו עם הכומר ואמרו לו שיש כנסיה שמרחמת עליו ומוכנה לקבל אותו למרות חטאיו, אבל אם הוא לא יחזור אליהם אזי יצטרכו לשרף אותו בשוק. קבעו את מועד השריפה לחג השבועות. איזו זכות לעלות מהעולם הזה יחד עם התורה הקדשה! בין הצדיקים הגדולים של אותו הזמן היה רבי אלכסנדר זיסקינד, מחבר הספר 'יסוד העבודה', שהוא היה בין המקובלים הגדולים של אותה תקופה. הוא החליט שלמרות שמאוד מסוכן ליהודי  להראות ביום השריפה, הוא חייב להיות שם, כי כשגרף פוטוצקי יגיד 'שמע ישראל' בפעם האחרונה הוא רוצה להגיד את זה יחד איתו. וכמובן שהרב זיסקינד היה ברמה רוחנית מספיק גבוהה כדי לעשות את זה, הוא טיפס על עץ גבוה, ולא היה צריך אוכל או שום דבר גופני. הגיע שעת השריפה וכל הגויים צעקו בכל רם: ,מוות ליהודים!" והתחילו לשרוף אותו. הרב זיסקינד צעק לגרף פוטוצקי בלשון הקודש כדי שישמע: "אתה לא לבד, אני פה בשם כל ישראל", והם אמרו ביחד 'שמע ישראל'. איזה  'שמע ישראל' גבוה, עוד אפשר לשמוע אותו עד היום!