נח לא היה צדיק בפרווה

הוורט החסידי הוא אמירה קצרה ומשמעותית שמביאה בד"כ צורת חשיבה מרעננת או מסר עמוק הנובע משאלה פשוטה יחסית. אך כמו כל דבר תורה כדאי לעמת אותו עם מקורות מרכזיים. בתחילת פרשת נח על המילים צדיק תמים היה בדורותיו כותב רש"י כך:

בדורותיו. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח - כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי - לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם (סנה' ק"ח):

ובין החסידים היו שדייקו שעל אלה שדרשו את נח לגנאי לא כותב רש"י 'רבותינו' מכיוון שכביכול לא לימדו זכות על נח, הוי אומר - רבותינו מלמדים זכות ואלו הדורשים לגנאי אינם מכלל רבותינו. אלא שהגמרא בסנהדרין קח ע"א אליה מציין רש"י מביאה שבמחלוקת זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, ורבי יוחנן הוא זה שדרש את נח לגנאי[1]. וכי רבי יוחנן לא מרבותינו?![2]

ההקדמה הזו חשובה מכיוון שלעיתים אם נחפור מעבר לוורט הידוע נגלה תשובות עמוקות מאוד. אחת השאלות המרכזיות בקשר לימים שטרום הופעת אברהם אבינו היא מדוע לא נבחר מישהו אחר להקמת עם ישראל[3]. או במילים פשוטות - מדוע אברהם הוא אבינו הראשון ולא נח[4]?

כשנשאל הרבי מקוצק את השאלה הזו הוא לימד כי כשם שבחדר קר יש המביא לעצמו פרווה להתחמם ויש שמביא תנור ומחמם את החדר לרווחת כולם, כך בחיים הרוחניים – נח הוא צדיק בפרווה, בנה תיבה לעצמו ולא עסק בתוכחה להמון שסביבו, לעומתו אברהם היה הולך, קורא בשם ה' ומחמם את העולם כולו.
אך שוב לא נופתע אם נגלה כי מהגמרא[5] עולה אחרת. בגמרא בסנהדרין קח וקט מצאנו את המימרות הבאות:

דרש ר' יוסי דמן קסרי מאי דכתיב (איוב כד, יח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול ומקפה נבלתכם על המים כזיקין שנאמר קל הוא על פני מים ולא עוד אלא שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם... דרש רבא מאי דכתיב (איוב יב, ה) לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים וכו'[6].

כפי שהקדמנו, נכון יותר לעסוק בשאלות המרכזיות מתוך מקורות מרכזיים ולא מתוך עיון בוורט חסידי או סיפור חשוב ככל שיהיה.

האם ישנו מקור קדום שעוסק בשאלת ההבדל העקרוני בין אברהם לנח[7]?

מצאנו בזוהר חדש (דף כט ע"א ויובא לקמן) על הפרשה ששואל שאלה דומה ועונה עליה תשובה חשובה מאין כמוה. הבעיה של נח לא הייתה שלא הוכיח את בני דורו אלא שלא התפלל עליהם שיינצלו, אברהם לעומת זאת התפלל אפילו על אנשי סדום[8].

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ לְיִשְׂרָאֵל אַחַר כַּךְ, וּבֵין נֹחַ. נֹחַ לֹא הֵגִין עַל דּוֹרוֹ, וְלֹא הִתְפַּלֵּל עָלָיו כְּאַבְרָהָם. דְּכֵיוָן דְּאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה, מִיָּד וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר. וְהִרְבָּה דְבָרִים כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁשָּׁאַל שֶׁאִם יִמְּצָא שָׁם עֲשָׂרָה צַדִּיקִים, שֶׁיְכַפֵּר לְכָל הַדּוֹר בִּשְׁבִילָם, וְחָשַׁב אַבְרָהָם שֶׁהָיוּ י' בָּעִיר, עִם לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו, וַחֲתָנָיו, וְלָכֵן לֹא הִתְפַּלֵּל יוֹתֵר.

בָּא משֶׁה וְהֵגִין עַל כָּל הַדּוֹר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ. מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ל״ב:ח׳) וַיְחַל משֶׁה. מַהוּ וַיְחַל. מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁאֲחָזַתּוּ חַלְחָלָה. רַבָּנָן אָמְרֵי, לֹא הִנִּיחַ משֶׁה לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא. דִּכְתִיב, (שם) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא, (תהילים ק״ו:כ״ג) וַיֹּאמֶר לְהַשְּׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו. וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים הֵגִינוּ עַל דּוֹרָם, וְלֹא הִנִּיחוּ מִדַּת הַדִּין לִשְׁלוֹט בָּהֶם.

וְנֹחַ הִתְעַכֵּב עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לֵיהּ רִבּוּי דְבָרִים, שֶׁמָּא יְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ, וְלֹא בִּיקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְעָשָׂה הַתֵּיבָה וְנֶאֱבַד כָּל הָעוֹלָם.

יש להעמיד דברים על דיוקם. ע"פ המדרשים נח אכן התפלל, הוא אפילו הטיח דברים כלפי מעלה מתוך צערו, אך היה זה רק לאחר שראה את תוצאות המבול. הוא לא התפלל קודם לכן על הצלת העולם – וזו הבעיה.
ובאמת, כיצד ניתן לקבל את העובדה שנח שהעידה התורה על צדקותו שמע שהעולם כולו הולך להיאבד ולא התפלל על כך?
בזוהר עצמו בהמשך התקשה רבי יהושע בעניין ונענה ע"י רבי אליעזר.

רַבִּי אֱלִיעֶזְר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יָתְבֵי בִּפְלָכֵי טְבֶרְיָא, אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מַה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ. אָמַר לוֹ, אֲפִילּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל, לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבוּשָׁלִים, בֵּין הַבּוֹסְרִים, דְּאִלּוּ הֲוָה בֵּין עֲנָבִים מְבוּשָׁלִים, לָא הֲווֹ כְּלוּם.

מַשְׁמַע, דִּכְתִיב (בראשית ז׳:א׳) כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה. כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, אָמַר בְּלִבּוֹ וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאִמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.

נח לא ראה עצמו ראוי להנצל. למרבה הפלא מסתבר שנח עצמו היה מאלה שדרשו אותו לגנאי כביכול. הוא חשב שבגלל שאיננו ראוי להינצל בעצמו אין מקום שיתפלל על אחרים. אך האמת היא אחרת:

לְבָתַר אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזְר, עַל כָּל דָּא, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין עַל עָלְמָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּנִיחָא לֵיהּ, מַאן דַּאֲמַר טָבָא עַל בְּנוֹהִי וכו'[9].

הקב"ה אוהב את בניו ולכן חפץ שידברו עליהם טוב. על אף שהדבר נראה במבט חיצוני כענווה,  נח היה צריך לשים את עצמו בצד ולעשות מה שה' רוצה – להצדיק את בריותיו.

נראה כי יש בדברים פתח להבין גם את מדרש חז"ל על הפסוק 'וצהר תעשה לתיבה' ודרשו בסנהדרין קט שהכוונה לאבנים טובות ומרגליות. בעל הדרשה שם הוציא את הכתוב מעט מפשוטו. נח לא בנה צוהר במובן של חלון לתיבה אלא שם בפתחים אבן טובה. מהי אותה אבן שיכולה להאיר? רבינו בחיי זיהה אבן זו כאבן הברקת וכתב שיש לה אור עצמי. אך בהיות שאיננו מכירים מחצב שכזה כיום ניתן לומר שמדובר באבן שעמדה בתיבה וסתמה את הצהר במובן של חלון. אבן זו הייתה שקופה יחסית (אבן טובה כמו יהלום וכדומה) והאור שבחוץ חדר דרכה בצורה טובה. מצד השמיים הסתימה של החלון נועדה כנראה כדי שנח לא יראה במפלת הרשעים (כדרך שאשת לוט שלא הייתה ראויה להינצל לא הורשתה לראות בהפיכת סדום). אך לאור האמור ככל הנראה זה גם היקל על מצפונו של נח. כשבחוץ משתוללת שואה נוראית אנשים צורחים ערים שלמות נקברות תחת אלפי קובים של מים וגלים אדירים מוחים את כל היקום אשר על פני האדמה נח עצמו מעדיף לסתום את החלון במעין זכוכית מחוסמת ('חלבית') שהאור יוכל להכנס מבעדה אך לא יראו או ישמעו את המתחולל בחוץ. ובאמת מעניין לציין שאותו רבי יוחנן שדורש את נח לגנאי הוא רבי יוחנן שדורש כי במקום צוהר נקבעו בתיבה אבנים טובות ומרגליות[10]. 

---

[1] מעניין שריש לקיש שגדל בחברת פושעים הוא הדורש לשבח שסובר שאם נח היה בדורו של אברהם היה גדול יותר. ואילו רבי יוחנן שגדל בבית המדרש הקלאסי הבין את הקושי שבגדילה לצד צדיקים ואת ההבנה שלעיתים כאשר יש לאדם התנגדות קל לו יותר להיות צדיק ואולי לכן דרש לגנאי – לו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב. ובכל זאת חשוב לשים לב – את העובה שנח היה צדיק אין לשנות שזהו פסוק מפורש ולהיות צדיק נגד כל העולם זה דבר גדול מאוד. השאלה היא רק בשאלת היחס בערכים מוחלטים לדורות אחרים כביכול.
אם בכל זאת ננסה לתרץ את הדרוש החסידי נוכל לומר שבגמרא לא מופיע המילה 'לגנאי' אלא פשוט שלא היה נחשב כל כך צדיק בדור אחר.

[2] וכפי שיתבאר לקמן בזוהר חדש נזכרת רק דעתו.

[3] ככלל נכון יותר להביט על מהלך האנושות מן הבחינות הרוחניות כתהליך אבולוציוני. למשל אם נביט דרך משקפיים של לקיחת אחריות על העולם, הרי שאדם גלגל את האחריות ממנו לאשתו, למך (אבי נח) גלגל אותה ממנו לבנו, נח לקח על עצמו את האחריות בצורה חלקית ולאחר מכן אברהם נעשה אב המון גויים ויחד עם שרה תיקנו את חטאם של אדם וחוה. הדים לכך הם העובדה שהיו הזוג הראשון שנקבר במערת המכפלה לצד אדם וחוה, וכן שבניגוד לאדם שלא היה צריך לשמוע בקול חוה, ה' אומר לאברהם כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה.

[4] השל"ה הקדוש (על שבת הגדול) טוען שהמילים 'אלוקי אבותינו' בתפילת עמידה מתייחסות לצדיקים שלפני אברהם יצחק ויעקב אמו אדם שת וכו'. אך גם לפי דבריו המאירים 'אין קורין אבות אלא לשלשה' וודאי שיש מעמד מיוחד לשלשת האבות שאנו נקראים בניהם ולא בני נח.

[5] וכן מהמדרש - בספר הישר למשל מובא שנח אף נצטווה יחד עם מתושלח סבו להזהיר את דורו וכן עשו. אמנם ע"פ ספר הישר ניתן לתרץ את הוורט של האדמו"ר מקוצק – אברהם לא נזקק לציווי ואילו נח עשה רק כי צווה ולכן מתאימה ההגדרה של צדיק בפרווה.

[6] אפשרות נפלאה להבין את ההבדל בין אברהם לנח העלה ר' שלמה קרליבך מובא בספר אבן שלמה (עמ' 79) על הפרשה, מפאת מתיקותם של דברים נביאם כאן (בצורה חלקית):

אתם יודעים חברים, התורה קצת כועסת על נח.

 

הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״ כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי" (ישעיה נד,ט)...

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא.

רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם?״

״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״.

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה?״

החוזה מלובלין שאל, ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳?״

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״.

 

חברים, אתם יודעים איך ניסה נח להחזיר אנשים בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים, אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא עוזר. געוואלד, זה לא עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף.

לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה?

כשאברהם אבינו רצה להחזיר אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה, הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה. תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו.

ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (שמות לב,ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד מישהו, תשמיד אותי.

אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״ אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו.

ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם. על כך מגיב משה: אני מסרב. לא אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים.

חברים, אנחנו ממש צריכים אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה שיאמרו. ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות. לא שומרים שבת״.

[7] הבדל יפהפה נוסף הובא ע"י הרב יונתן זקס בספרו שיג ושיח על הפרשה בשם רבו הרב נחום אליעזר רבינוביץ'. בקצרה ההבדל הוא בין נח שמתהלך 'את האלוקים' לבין אברהם שמצטווה 'התהלך לפני'. אברהם לא מחכה לקריאות אלוקיות ולציוויים כדי לתקן את העולם. הוא יוזם ומתקן. נח לעומתו פאסיבי. אבי האומה היהודית מתאפיין ביוזמה וקריאה אקטיבית לתיקון הוא לא הולך יד ביד עם אלוקים בקצב לשו כביכול אלא צועד לפניו.

[8] ויש למצוא גם תוכחה נפלאה שהוכיח אברהם את סדום ביחסו המתוקן לרכוש כפי שאמר למלך סדום לאחר הצלתו מארבעת המלכים – 'אם מחוט ועד שרןך נעל', ואכמ"ל.  

[9] מְנָא לָן, מִגִּדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ, דְּלָא הֲוָה זַכַּאי, וְלָא בַּר זַכַּאי, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר טִיבוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שופטים ו׳:י״ד) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךָ זֶה. טִיבוּתָא דָא דַּאֲמַרְתְּ עַל בָּנַי, יְהֵא לָךְ חֵילָא סַגִּיאָה, לְשֵׁיזָבוּתְהוֹן מִן יְדָא דְמִדְיָן.

וְעוֹד אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל פִּי דִּיהֱוֵי צַדִּיקָא רַבָּה מִכָּל עָלְמָא, וְיֵימַר בִּישָׁא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי דֵלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, עוֹנְשֵׁיהּ סַגְיָא מִן כָּלְהוֹן. וְלָא אַשְׁכַּחְנָא צַדִּיקָא טָבָא כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דָּרָא, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (מלכים א י״ט:י׳) כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בֵּיהּ שַׁעֲתָא אַבְאֵישׁ סַגְיָא קַמֵּיהּ.

[10] לכשעצמי הייתי מוסיף תשובה – מדוע לא נבחר נח להיות אבי האומה הישראלית. כלל לא בגללו אלא בגלל שהתחתן עם אשה שאולי לא הייתה ידועה בצדקתה. רש"י מביא בנעמה אשת נח היא היא נעמה אחות תובל קין (וצ"ע על הבדלי הגילאים העצומים של למעלה משש מאות שנה ואכמ"ל). ויש לומר שכשה' בחר באברהם אבינו הוא בחר בו דווקא יחד עם שרה אמנו.
בדרך צחות נוסיף סיפור על ר' אברום שפירא שאמר פעם לתלמידיו בישיבת מרכז הרב שרב הוא כמו אבא של תלמידיו. זמן מה לאחר מכן אחד התלמידים שהיה כנראה מעט לא יציב נפשית הלך והתיישב בסלון ביתו של הרב בהפתעה. הרב שראה זאת שאל אותו 'מה אתה עושה?' ונענה כי אם הרב אבא שלו אז הוא בא הבייתה. הרב ענה לו בחיוך – הרב הוא אבא של התלמידים אבל הרבנית היא לא אמא... 

מישהו שלח לי מתנות קטנות

 

Photo by freestocks on Unsplash

התורה מספרת שהשיירה שנשאה את יוסף למצרים נשאה בשמים לסחורה. רש"י מסביר שבד"כ שיירות כאלה היו מוכרות נפט אך כאן ה' עשה נס על מנת שיוסף הצדיק לא יצטער. ולכאורה קשה להבין, הרגע בגדו בו הקרובים אליו ביותר, כמעט שהרגו אותו ולבסוף מכרו אותו כדי להיפטר ממנו, יוסף בדרך אל הלא נודע, מה זה משנה לו אם הריח טוב או לא? כך שואל אחד מבעלי המוסר בדור הקודם, הרב חיים שמואלביץ.

הרב גם הראה דבר דומה בקשר לסיפור דוד וגוליית. כולנו מכירים את הסיפור בו קלע דוד לגוליית אבן במצחו ואח"כ לקח את חרב גולית ובה חתך את ראשו. על פי חוקי הפיסיקה גוליית היה אמור ליפול אחורה, אך התנ"ך מספר שהוא נפל קדימה (על פניו) וחז"ל מסבירים שהיה זה משום שה׳ לא רצה להטריח את דוד ללכת לחתוך את ראשו במרחק.  ושוב יש לשאול וכי בשביל לא ללכת כשישה מטרים (12 אמה ו2זרתות) עושים נס? מה פשר ניסים קטנים אלו?

ותירץ הרב שיש ניסים הכרחיים כמו קריעת ים סוף וכדומה, אך יש ניסים שהם בבחינת 'חיוך משמיים', רמז שבו הקב"ה אומר לאדם – שים לב אני איתך. אם זה בשיא ההצלחה שבה עלול אדם לשכוח את הנותן לו כח לעשות חיל כדוד שהורג את גוליית הענק ואם זה בשיא השפל ביוסף הנמכר כעבד, הקב"ה שולח רמז – 'אל תשכח אני איתך!'

והדברים יפים גם לחג החנוכה. מדוע אנו מציינים את נס נר חנוכה הרי לא רק שהוא איננו עיקרי כמו נס הנצחון המלחמה הוא גם לכאורה מיותר שהרי אם לא היו מוציאם שמן עדיין יכלו להדליק בשמן טמא שהרי טומאה הותרה בציבור. מדוע עשה ה׳ נס מיותר כביכול ומדוע אנו בכלל מציינים אותו?

והתשובה עמוקה, גם כשהרבה מעם ישראל מתיוונים, גם כשעם ישראל מנצחים, בין בשיא השפלות ובין בשיא ההצלחה, הקב"ה שולח לנו מתנה קטנה, חיוך מן השמיים ואומר – אל תשכחו אני אתכם.

נשתדל לשים לב בחיינו לטובות שה' שולח לנו גם בתוך המשברים, ובכך נגלה את המתנות הקטנות, האורות הקטנים של חנוכה המאירים גם את הלילות החשוכים ביותר. ואותם נרות עצמן יעזרו לנו לא לשכוח את ה' גם כשננצח במלחמה.

למה גנבה רחל את התרפים?

 

בפרשה אנו קוראים על כך שרחל גנבה את התרפים של לבן אביה. בפשט הכתובים המעשה הזה, יחד עם האמירה שנאמרה בבלי דעת על ידי יעקב, מובילים בסופה של דבר לפטירתה. מהם אותם תרפים?

רש"י כתב שהתרפים היו ע"ז של לבן ורחל גנבה אותם כדי להציל את אביה שלא יעבוד ע"ז. זהו בהחלט מהלך נעלה שמתאים לאופייה האחראי של רחל, אך קשה להבין שרחל גנבה את הע"ז ושמרה אותה במקום להרוס אותה. אם נקבל את דברי הדעת זקנים ע"פ המדרש ניתן יהיה לקרב את זה אל הדעת:

אומר בפרקי רבי אליעזר, מהו תרפים? היו שוחטין אדם בכור וחותכין אותו ומולחין אותו במלח ובשמים וכותבין על טס של זהב שם רוח טומאה ומניחין אותו תחת כלי לשונו ונותנין אותו בקיר ומדליקין לפניו נר ומשתחוים לו והוא מדבר כדכתיב התרפים דברו און.

על פי זה התרפים היו שאריות של גופת אדם, אולי של אחיה הבכור של רחל. כשם שדאגה רחל לאחותה, כך (להבדיל) דאגה לאחיה. רחל רצתה להביא מנוחה לנפשו ולקבור אותו ולא יכלה לעשות זאת בתוך טלטולי הדרך המבוהלת.

אך עדיין תקשה קושיית הרמב"ן - הרי את התרפים מצאנו גם בשמואל (יט). מיכל בת שאול שמה את התרפים במיטה כדי שייראה לחיילי אביה רודפי דוד כאילו דוד שוכב שם. כך הרוויח דוד זמן והצליח להימלט דרך החלון. אם התרפים הם ע"ז, כיצד יכול להיות שנמצאו בבית דוד המלך לפי זה?!

ואמנם המפרשים בשמואל שם מסבירים שמדובר במעין בובות בגודל של אדם ממשי שהיו מניחים עליהם את הבגדים (בדומה לבובות בחלון ראווה או קולב משוכלל). על פי הסבר זה הגנבה הייתה מעין מעשה של לקיחת חפץ שלא אישרו לה במפורש לקחת. הסיבה לגניבה עשויה להיות פשוטה. לאחר הנאום של יעקב על רמאותו של אביה והחלפת משכורתו עשרת מונים, רחל שלא קבלה אפילו נדוניה לחתונתה (רש"י לא, טו) חשה שהיא לוקחת בצדק את המגיע לה ולקחה דבר קטן (ואולי מזכרת) מבית אביה. לבן בקמצנות ורשעות עושה מזה עניין שלם וכנראה מבקש להוכיח את טענתו - אם את התרפים גנבתם זה מראה כי באמת מאשר לי עשיתם את כל הכבוד הזה. אמנם על פי פרוש זה קשה כיצד נכנסו בובות גדולות כל כך בכר הגמל עד שלבן לא ראה אותן.

האבע"ז והרמב"ן מסבירים שהתרפים לא היו באמת ע"ז אלא סוג של כישוף, מעין WAZE רוחני שלבן היה יכול להשתמש בו כדי למצוא את מיקומם של משפחת יעקב אבינו. כיוון שרצו לברוח, גנבה רחל את הכלי הזה על מנת שלא יוכל להשתמש בו. הבכור שור עושה שלום בין הפירושים – לבן התייחס לתרפים כע"ז ורחל ככלי כישוף בלבד.

מעניין במיוחד הוא פירושו של הרב חרל"פ (מופיע בפירוש על הגדה של פסח). רחל אימנו זלזלה בכוונה בתרפים כי בכך מבטלים את כוחם. כל כוחם של הכשפים מגיע בגלל שאנשים מאמינים בהם ולכן בביטול האמונה בהם כוחם אובד.

השאלה הראשונה שכדאי לשאול כשקוראים את התורה

 Photo by Ana Municio on Unsplash

רבות הפעמים שהלב איננו מתעורר מעצמו לשאלה או תובנה מסוימת אך לאחר שרואים אותה בספר או שומעים אותה מרב שואלים את עצמנו איך לא חשבנו על זה קודם. זהו סוג הלימודים החביב עלי, כאשר התורה והלב נפגשים. וכך את אחת השאלות המפתיעות בפשטותן קראתי בספר. בספר בית אלוקים [1] שואל המבי"ט - מי הוא המספר של התורה.

אם התשובה נראית לכם ברורה מאליה, אל תענו מייד, תשהו בשאלה רגע. התורה לא כתובה כאילו ה' הוא המספר וגם לא משה – יוכיח הפסוק הנפוץ ביותר בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמור", לא "דברתי אל משה" ולא "וידבר אלי ה'". אם כן מי הוא המספר?

נראה כי התורה נכתבה באופן נסתר בצורה מכוונת, כדי שהאדם יבין שיש בה סוד ושותפות בין שמיים לארץ. אם ננסה לומר את התשובה במשפט אחד – נראה שהמספר של התורה הוא חיצוני לסיפור של העולם הזה כאשר ניתן רק לומר שהוא מצד הנבראים ולא הבורא, בלשון המבי"ט – 'כללות הנבראים שבכל העולמות' כביכול מספרת לנו. לו היה עניין התורה ציוויים ואזהרות שנוגעים לעולם הזה בלבד היה מתאים שתיאמר על ידי אדם. לו הייתה מתאימה לעולמות העליונים בלבד היה מתאים שתיאמר על ידי גילוי אלוקות. אך התורה נאמרה כביכול על ידי הנקודה בה הכל כלול, בקבלה נקראת הנקודה הזו נקודת הראשית. בגמרא מסופר על שבעים זקנים שהוכרחו לתרגם את התורה והשינוי הראשון שעשו בה היה למקם את המילה בראשית לאחר המילה אלוקים כדי שלא יווצר רושם ש'בראשית' ברא את 'אלוקים'. לאור מה שכתבנו הדברים מובנים עוד יותר, יש משמעות חשובה למילה בראשית ודווקא לכן היא עשויה לבלבל. הגילוי שבו אנו עסוקים (התורה) אכן נגלה אלינו מתוך נקודת הראשית, שאיננה אלוקים. אך כדי להמנע מקיצוץ בנטיעות חשוב להבהיר אלוקים ברא את הראשית והיא איננה עומדת בפני עצמה.     

האמירה אל הקורא בתורה היא מעין זו: התורה כפי שתקרא אותה כאן כתובה על ידי הראשית. הכל כלול בה. ולכן ישנן נקודות מבט שונות שבהן אותיות התורה יוכלו להתחלק באופן שונה וללמד אותך את התורה המתאימה לעולמות עליונים יותר.

זו הסיבה שהמילה בראשית חשובה כל כך עד שבמדרש ובזוהר מפענחים אותה בשבעים אופנים כל פירוש בה הוא אופן קריאה שונה לכל התורה שלה שבעים פנים.

---

[1] בית אלוקים שער היסודות פרק לב. המבי"ט עונה שם שתי תשובות שסובבות סביב הפסילה של האפשרות שמשה יהיה הדובר או שה' יהיה הדובר. לקחתי מדבריו שני עיקרים אך הרוצה להבין דבריו יעיין שם.

לדמותו של יצחק אבינו

 Photo by Call Me Fred on Unsplash

בשונה מתיאור חייהם של אברהם ויעקב נראה כי דמותו של יצחק מסתורית יותר. אין בו מפריצת הדרך של אברהם ולא מיסוריו וטלטוליו של יעקב. לכן להבנת דמותו יש צורך לחדור לעומק ולפתוח בכמה שאלות.

אברהם אבינו היה רועה צאן, וכך גם יעקב[1]. יצחק לעומתם היה עובד אדמה. את עושרו עשה מזריעה בשדה (ויזרע יצחק בארץ ההיא וכו') וכל ימיו כרה בארות, הן את בארות אברהם שסיתמום פלישתים והן בארות חדשים. מה פשר הקו המיוחד של יצחק?

מקום התפילה הקבוע של אברהם היה בבאר שבע[2]. אך כאשר רצה יצחק להתפלל התפלל בבאר לחי רואי. מדוע?

בגמ' שבת פח: ישנו דו שיח בין האבות לבורא עולם שנוגע לזמן עתידי בו לא ניתן עוד לסנגר על ישראל.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! הוְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״.

איך דווקא במקום שנכשל אפילו אברהם אבינו שהצליח לסנגר על סדום, מצליח יצחק. כיצד יצחק הופך להיות המסנגר הגדול?[3]

מהו עניינה של הבאר?
הבאר היא השער לעולם הנסתר של המים שמתחת לפני השטח. המים האלה מאפשרים חיים גם במקומות ללא מקור מים חשוף כמו אגם או נהר. אך בעומק המים מבטאים דבר עליון. כזכור, ביום השני של הבריאה הפריד ה' מים ממים. חלק מהמים הגיעו למעלה והפכו לשמים וחלק למטה יהפכו להיות ביום השלישי חלק מהארץ. ע"פ המדרש המים התחתונים מבקשים לעלות ונמשכים אל המים העליונים. הסוד שבמים של פרשת בראשית הוא שהם מסמלים את אורו של הקב"ה. בהיפרדות המים ביום השני יש רמז לבירור שעשה הקב"ה באורו כך שחלק יוכל להיות היסוד של הארץ ממש ולהשאר שם (שכינה), ובהיקוות המים ביום השלישי יש רמז לצמצום אורו של הקב"ה למקום אחד[4]. אך עיקר המים ירדו אל מתחת לקרקע והזוהר מספר שעיקרן נמצא מתחת לאבן השתיה, לקודש הקדשים. גם בעולם שנראה צחיח מקדושה מגלה לנו הבאר כי מתחת לפני השטח יש קדושה שרוצה לפרוץ החוצה ויכולה להחיות את העולם ברוחניות ובגשמיות.

לכן האבות ראו ערך גדול בכריית בארות, וכך ליד הבארות קראו האבות בשם ה' – לימדו תורה, גיירו והתפללו[5]. משכך סתימת הבארות ביד פלישתים מבטאת את הניסיון של הפלישתים לסתום בעד אור ה' מלהתגלות. ואכן כך מוסבר ברבינו בחיי (בעקבות הזוהר) פשר היעלמותם המסתורית של הנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן, עשרות אלפי אנשים שהתגיירו ואיננו יודעים עליהם מאומה. סתימת הבארות הביאו לסתימת אותם נפשות וחזרתם אל מולדתם בכל המובנים.     

העיור הקדוש
יצחק אבינו חושף בארות שנסתמו, כאלה שיש שמנסים להסתיר. בחפירת בארות מתבטא הכח לראות את הפנימיות המחיה הגנוזה אפילו באדמה שנראית צחיחה. ההבנה שיש מתחת לאדמה היציבה והלא משתנה זרמים תת קרקעיים עוצמתיים[6] שייכת לראיה עמוקה וחודרת שלא מתרשמת מהחיצוניות. זוהי למעשה עין טובה שע"מ להסתכל בה יש צורך להסתיר את המציאות הנגלית לפעמים, ובכך לצמצם את המניעות מהסתכלות פנימית. לפעמים כדי לראות היטב צריך להיות עיוור[7].

 זהו הרעיון שמבטאים חז"ל במדרש אודות הבעיה שהייתה ליצחק בעיניים, "עיוורון" כתוצאה מהעקידה (אף שמסתבר שכבדו עיניו בפועל רק מאוחר יותר). יצחק שחווה את העומק היותר גדול שבחיים – עד כדי מיצוי הנפש, מדמעות המלאכים הוא כבר לא רואה שטחיות, הוא מלא בביטחון בטוב הגמור שקיים בכל ובכך הוא זוכה לעין טובה שאין כמותה. העין הרעה עניינה הסתכלות בצדדים החיצוניים של החיים ואין לה מקום אצל יצחק העיוור הקדוש. זהו תוכן הסנגוריה של יצחק, הסתכלות חודרת בכל יהודי המגלה שבעומקם מצוי קשר בלתי נפרד לאלוקות שמתבטא בעת מסירות נפש. לכן כשרבקה רואה לראשונה את העתיד להיות בעלה היא מבינה שעליה להוסיף כיסוי לפניה, החיצוניות עלולה לבלבל[8].

 

יצחק ישמעאל ועשיו
עד עתה היו לפנינו ב' אופני הבנה ב'טעותו' של יצחק בעשיו: או שיצחק הלך שבי אחר החיצוניות ש הרי עשיו פשט טלפיו כחזיר והראה עצמו צדיק, או שיצחק ידע שיעקב צדיק יותר אלא שחשב שמבחינת העוה"ז יש צורך להסתכלות חיצונית - מעשית שבה הוא לא מבין וכנראה עשיו איש השדה מתאים לכך יותר מיעקב התם. אך לאור האמור נגלה בפנינו אופן הבנה שלישי. יצחק אבינו באמת רואה את הפנימיות הטובה שבעשיו יצחק שיודע לשוח בשדה מגלה באיש השדה את הבאר החבויה. ואכן לעת"ל תתגלה בחינת קדושה בפיו של עשיו וזו בחינת קבורת ראשו של עשיו במערת המכפלה[9]. 

ואולי זוהי הסיבה שלאחר פטירת שרה יצחק לא גר עוד עם אברהם. הוא יורד למקום מגוריו של אחיו האובד ויושב בארץ הנגב[10]. הוא גם מתפלל במקום היראות המלאך להגר, במקום בו ניצלו חיי ישמעאל – באר לחי רואי (רמב"ן שם). משכך יצחק הוא המחזיר את הגר לאברהם אבינו ע"ה (רש"י), וככל הנראה הוא גורם לבסוף לכך שישמעאל אכן חוזר בתשובה. יצחק הוא המאמין הגדול בכוחות הפנימיים של הנשמה. נראה שדווקא לכן הוא מזוהה עם מידת הדין, הוא איננו ותרן משום שהוא מכיר במים התחתונים ולכן הוא תובע מהמציאות לגלות את פנימיותה.

הגמ' בשבת מסתיימת בכך שיצחק מראה בעיניו על ה' וישראל מכוונים את ההודיה לרבונו של עולם. גם כלפי ישראל מגלה יצחק את הבחינה הפנימית בהתגלות ה' יתברך כביכול. ה' לא חפץ במחייתנו על קדושת שמו כפי שעלולים היו לחשוב לאחר תשובתם של אברהם ויעקב. ה' חפץ להצדיק את ישראל וכמו שרואים לאורך המדרש שעל תשובותיהם של שאר האבות הקב"ה כביכול לא שמח בהם ומחפש להצדיקנו [ואע"פ שתשובותיהם נראות "צדיקות" יותר אינן מכוונות לרצון הפנימי של ה'].  

 

 

---

[1] גם משה רבינו ודוד המלך היו רועי צאן ויש להעמיק עוד בעניין רועי ישראל ועבודת רעיית הצאן.

[2] יש לדבר גם על עצם מגורי האבות בבאר שבע ברשומה נפרדת.

[3] ובפרט שיצחק קשור למידת הגבורה?

[4] זוהר חדש בראשית טז ע"א – ע"ב.

[5] בראשית כא, לג.

[6] ואדרבה כשזרמים אלה מתפרצים הם חזקים מאוד יותר מהזרמים שעל פני השטח כדוגמת גייזרים והרי געש.

[7] באופן דומה מסביר הראי"ה את מאמר רב יוסף ייתי ואחמיניה ואיתיב בכופיתא דחמריה, דווקא רב יוסף העיוור היה יודע להתעלם מ'רעשי הרקע' של הגאולה ולראות את העיקר. ועיינו בדמותו של העיור הקדוש במעשה מסעבען בעטלערס.

[8] כמו שמביא ר' צדוק בצדק"ה שהניסיון הוא דווקא במקום בו האדם אמור להיות הכי חזק. וכן המדרש לגבי הדפיקה על הכד שיכול לעמוד בה.

[9] ומהו ענינו של עשיו שלכאורה הוא רשע מבטן שנטה לע"ז? לענ"ד שייך לומר כתירוץ התניא בפרק כ"ז על 'בראת רשעים' שאמר איוב שעשיו היה אמור לתקן את המקומות היותר נמוכים ולהיות בחינת גיבור הכובש את יצרו ויעקב היה אמור להיות בחינת צדיק. ואכמ"ל.

[10] בראשית כד, סב.

סמינריון ערכים או בית חב"ד?

 

אנשים חכמים בעלי חוש צדק ואחריות עלולים לעיתים להיות אנשים שלא נעים לחיות בקרבתם. הם נוטים לחשוב (בד"כ בצדק) שהם צודקים יותר מהאחר ושיש להם מעין חובה להעביר את האמת שלהם הלאה. לעיתים קרובות הם מתווכחים וככל שחוש הצדק שלהם מפותח יותר כך קשה להם להפסיק בטרם הם וידאו שבן שיחם השתכנע. מה עשוי לאזן תפיסה זו?

על נח מוסבר בדיוק מדוע ה' דיבר איתו – נח מצא חן בגלל שהיה 'איש צדיק תמים'. אך הפרשה שלנו לא מסגירה לכאורה מדוע אברהם נבחר להיות האיש שממנו יתחיל עם ישראל. במדרש אמנם נמסרו לנו פרטים אודות עברו המפואר של אברהם, הוא שובר פסילים בבית אביו ואף קופץ לאש על קידוש השם באור כשדים. אך כל זה לא כתוב במפורש בתורה. מהי הסיבה לבחירתו של אברהם?

בזוהר חדש בפרשת נח הזוה"ק מבדיל בין אברהם לנח, נח הוכיח את בני דורו אך לא התפלל עליהם. לעומתו, אברהם התפלל וחפץ בשלום ובטובת העולם כולו, אפילו בטובת אנשי סדום. דומה שזה הפרט שנמסר על אברהם – כששמע את הקול שאומר לו 'לך לך' לקח יחד איתו גם 'את הנפש אשר עשו בחרן'. מי הם אותם אנשים וכיצד עושים נפשות? המדרש מסביר שמדובר באנשים ונשים שהתגיירו על ידי אברהם ושרה. העשייה במובן הזה היא תיקון, כמו 'ועשתה את צפורניה' בפרשת כי תצא. אברהם ושרה היו מורי דרך לקרבה לה'. הם ראו עצמם אחראיים לקרוא בשם ה' בכל מקום אליו הגיעו, הם גם חשו שעליהם להתרחק מדור הפלגה וממגדל בבל כדי לעשות זאת כראוי. זו סיבה טובה לבחור בהם.  

אך עוד לפני תקופת חרן גר אברהם אבינו באור כשדים. התורה מספרת על "הנפש אשר עשו בחרן", אך מה עשה אברהם באור כשדים? אנו יודעים כי גם שם לא שקט על השמרים – הוא התווכח ויכוחים רעיוניים עזים ומרים ואף עשה מעשים כנגד התרבות האלילית. מדוע התורה לא מזכירה את הפרק הזה בחייו? היכן הנפשות אשר עשה אברהם באור כשדים?

נראה שיש כאן שינוי בדרכי העבודה של אברהם אבינו. לאחר שבאור כשדים אברהם מנהל ויכוחים וסימפוזיונים שלא מניבים תוצאות משמעותיות יותר מניסיון התנקשות בחייו על ידי נמרוד, אברהם אבינו נוקט בגישה חדשה, הוא עובר מקום בציווי ה' ומשנה גם אג'נדה. בחרן ובכל מקום אחר בו נטה את אוהלו, אברהם מנהל בית מלא בחסד והכנסת אורחים ולאחר ארוחה טובה הוא מעודד את האורחים להודות ולהכיר למיטיבם הגדול – בורא עולם. אברהם שמביא את האמת והצדק לעולם לא עוסק בלשכנע אלא בלהיטיב. הוא מונע מאהבה וחסד ולא מתחושות אמת וצדק בלבד.

לפני כמה שנים אמר לי הרב זמיר כהן שליט"א שלא כדאי להתווכח ויכוחים שכלתניים ארוכים. הוא טען שזה בד"כ לא משכנע, גם אם משכנע לא מביא לשמירת תורה ומצוות בפועל, וגם את המיעוט שכן מביא, התהליך אורך זמן רב מאוד. בדרך של אהבה ונתינה הדברים זורמים אחרת. 'אוהב את הבריות' הוא תנאי מקדים ל'ומקרבן לתורה'.

האם תורת משה מתאימה לחייזרים?

 

Photo by Greg Rakozy on Unsplash

מסע בין כוכבים

לפני כחודשיים עבד בביתי בחור צעיר ושאפתן, הוא היה רחב דעה, נטה לווכחנות וניכר היה שמחפש קצת להתנגח בנושאים מסוימים בתורה. עם הזמן והשיחות הקצרות שהתפתחו באופן טבעי, הוא סיפר שבעברו למד בישיבה וכעת הוא מעריך את התורה כחכמה יהודית אך איננו מאמין כי התורה מן השמים. כשניסה למקד את הנקודה נגע בשאלה שנשאלתי כמה פעמים בהזדמנויות שונות, והרי היא לפניכם.

כיום ידוע לנו על גלקסיות וריבוי כוכבים עצומים. הקטנים שבכוכבים שאנו רואים מנצנצים על פני הלילה הם בעצם שמשות אדירות הגדולות בהרבה מהשמש שלנו. על ידי טלסקופים מיוחדים אנו מביטים על גרמי שמיים שרחוקים מאיתנו שנות אור רבות. בהקשר זה עולה השאלה מדוע כל העושר האדיר של הגלקסיות נכלל בתורה במילים "ואת הכוכבים" בלבד. יתרה מזאת, כיצד ניתן לקרוא לשמש המאור הגדול בשעה שאנו יודעים שכל כוכב שאנו רואים בשמים כמעט גדול ממנה? אם בורא העולם על כל גרמי השמיים כותב את התורה, מדוע זה כתוב לא נכון?

התשובה שלי קשורה להסבר כללי על התורה. כידוע, עם הגילויים של קופרניקוס וגליליאו גליליי על העובדה שכדור הארץ איננו עומד במרכז אלא הוא מקיף את השמש בא גל אדיר של חילון לעולם הנוצרי. הכנסייה ממש נלחמה עד זוב דם כדי שדעות אלו לא ישמעו בפרהסיא. הסיבה לכך מובנת – אם כדור הארץ לא במרכז אלא בשולי גלקסיה אחת מתוך שלל גלקסיות, אזי הבורא לכאורה לא שם את האדם במרכז. לעומת הנצרות, היהדות לא התרגשה כל כך מהגילוי המדעי הזה. הראי"ה קוק סבר שהרמב"ם הוא הסיבה לכך שהגילויים המדעיים של גליליאו לא יצרו שבר אמוני ביהדות. מאות שנים לפי קופרניקוס וחבריו כבר שאל הרמב"ם מהי תכלית העולם וענה בספרו מורה הנבוכים תשובה מונומנטלית בפשטותה – 'איננו יודעים'. השאלה שאנו יכולים לענות עליה ולכן עלינו גם לשאול היא רק - מהי תכלית האדם בעולמו. אך מצד הבורא ברוך הוא אולי יש תכליות רבות מנבראים שונים ואפילו מעולמות שונים.

לכן כל כך חשוב שהתורה תתחיל במילה בראשית. במעשה בראשית שום דבר כמעט לא ברור, וכך הוא לכתחילה. בעשרה מאמרות נברא העולם אך אם נספור את הפעמים בהם אמר ה' נמצא רק תשע. הגמרא מסבירה שהמילה בראשית גם היא מאמר, המאמר הראשון, זה שהתחיל את הכל, נשאר סתום. ובכל זאת דווקא במילה זו מצאו חז"ל רמזים חשובים בשאלה המקדימה החשובה ביותר, מהו הנושא של העולם ושל התורה וממילא למי היא מיועדת? ב – ראשית, בשביל ראשית. בשביל ישראל שנקראו ראשית. התורה כפי שכתובה לפנינו מתאימה לבני האדם בעולם הזה, וזה מה שחשוב. 'זאת תורת האדם'.   

עבור האדם העומד על כדור הארץ יש מאור אחד גדול ומאור אחד קטן, דבר זה לא ישתנה גם לאחר שהמדע ילמד אותנו את גודלי כל הכוכבים והמרחקים שביניהם. שמש וירח הם המאורות המשפיעים ביותר על חיינו וממילא המשמעותיים ביותר עבורנו.

המרוץ לחלל החל בשנות החמישים של המאה הקודמת וגבה משתי המעצמות הגדולות בעולם רוסיה וארה"ב סכומי עתק דמיוניים. באותו זמן ממש עשרות מיליון אזרחים סובייטיים חיו בתת תנאים וחלקם מתו ברעב. כהמשך לכך, בשנות השמונים של המאה הקודמת העלה רייגן תכנית יומרנית במיוחד שנקראה פרויקט מלחמת הכוכבים. התוכנית עסקה בנשקים בעלי פוטנציאל השמדה רחבי היקף כמו רובי לייזר מהחלל ויחד עם פרויקט גילוי החייזרים של נאס"א עלו טריליוני דולרים (במושגים של ימינו). הכסף והמשאבים שנשפכו כמים על החלל החיצון יכלו למלא חללים רבים בעולם שלנו. המרדף אחר הכוכבים הוא לעיתים בריחה מאחריות כלפי אחינו בני האדם וכלפי העולם שהוא בעצם העולם היחיד שבאמת שלנו. זו אולי הסיבה שהתורה לא עסקה בכוכבים - מבחינה מוסרית ומצד חובת האדם בעולמו הוא חייב להתכוונן לעולם שלנו. אדם שראשו עוסק במה שמעבר לכדור הארץ עלול בקלות למקד את הכח שלו במקום הלא נכון.

 

מה באמת חשוב לך?

 

Photo by Eiliv-Sonas Aceron on Unsplash

סיפר המחנך הידוע הרב יחיאל יעקובסון:           
יום אחד לאחר שיעור מוצלח ביותר, לאחר שהילדים שרו והתלהבו מדברי התורה והסיפורים, עמד רב בתלמוד תורה (חיידר) ורגע לפני הצלצול שאל בקול רם ובחיוך – 'ילדים יקרים וכי יש משהו חשוב מהתורה?' וכולם ענו – 'לא'. כולם, למעט ילד אחד שקולו כמעט שנבלע בבליל הקולות, אותו ילד צעק 'חמין'. הצלצול נשמע והרב ששם לב לעניין היה מוכרח להבין כיצד דווקא אחד הילדים המוצלחים בכיתה אומר דבר כל כך משונה. הוא ביקש ממנו בעדינות להשאר בכיתה ושאל אותו 'אתה באמת חושב שחמין יותר חשוב מהתורה?' והתלמיד מביט בו ועונה בתמימות 'כן'. הרב הסקרן המשיך ושאל 'מה גרם לך לחשוב כך?' ונענה בפשטות: 'בכל בוקר שבת אבא מבקש שאומר דבר תורה. בינתיים אמא מגישה את החמין לשולחן ואז אני רואה מה באמת משמח ומעניין את אבא שלי...'

פעמים רבות החינוך שלנו נעשה בדרך עקיפה, ברגעים בהם אנחנו חושבים שהילדים לא רואים, לא שמים לב, ברגעים בהם אנחנו לא מחנכים.  בספר כף החיים (פלאג'י) מסופר על מנהג להניח ידיים על הראש ולברך את הילדים לא רק בליל שבת כי אם גם במוצאי שבת, בדרך אגב מלמד אותנו הרב גם כלל חשוב בחינוך. הגמרא מסבירה שתלמידי חכמים לא זוכים שבניהם יהיו תלמידי חכמים 'על שלא ברכו בתורה תחילה'. וכך מסביר רבי חיים פלאג'י (כה"ח לב, סג) על פי העוללות אפרים את הסיבה שפעמים רבות החינוך של תלמידי חכמים לא מצליח:

שמי שאוהב תורה הוא מברך תחילה שיהיה בנו תלמיד חכם אבל מי שאינו אוהב את התורה מברך תחילה שיהיה עשיר ולכן יפה אמרו כי הסיבה שאינם יוצאים בניהם תלמידי חכמים הוא מפני שלא ברכו בתורה תחילה ירצה ברכה ראשונה לא ברכו שיהיו תלמידי חכמים שיעסקו בתורה לשמה.

על מה אנחנו מתפללים מכל הלב? - זו השאלה. בפרשת לך לך מבטיח הקב"ה לאברהם בן, אברהם מצידו אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית יז, יח). אך מה פירוש תפילה זו?

הרמב"ן מסביר שעכשיו אחרי שהובטח לאברהם בן נוסף שממנו ימשיך זרעו והפעם סוף סוף מאשתו שרה פחד אברהם וחשש שזה אומר שבנו ישמעאל ימות, ולכן התפלל שגם ישמעאל וזרעו יחיו ויתקיימו לעולם. אך תרגום יונתן, רש"י ואור החיים מסבירים אחרת. ההדגשה 'לפניך' במילים 'יחיה לפניך' אומרות יחיה כמו שאתה רוצה, יחוש שאתה תמיד איתו וממילא ינהג כרצונך ובלשון רש"י 'יחיה ביראתך'. אור החיים הקדוש מחדד שלא היה זה רק ביטוי של ענווה – 'איני כדאי לקבל מתן שכר כזה' (רש"י שם). רבי חיים בן עטר מסביר שאברהם ראה בישמעאל סימנים לא טובים של התנהגות לא ראויה ולכן על אף שכל חייו התפלל על בן משרה, ועל אף שהובטח לו שמבנו זה יצא לו עושר וכבוד "מלכי עמים ממנה יהיו", באותו רגע קדוש מתפלל אברהם מקירות ליבו על מה שבאמת מפריע לו – שישמעאל בנו יהיה צדיק.

החינוך ה'דתי לאומי' מרים דגלים רבים, אך חשוב שהדגל הראשי יהיה התורה. שהדיבור בבית לא יהיה 'תגדל ותהיה רופא' ואפילו לא 'תגדל ותהיה רמטכ"ל' אלא 'תגדל ותהיה תלמיד חכם' זה הדבר החשוב ביותר. ובעז"ה אם יחפוץ ליבך - רופא תלמיד חכם או רמטכ"ל תלמיד חכם... 

פעם נשאלה אמו של החפץ חיים איך זכתה בבן כזה. לאחר שאמרה בענווה שבאמת אינה יודעת ולאחר הפצרות רבות אמרה כך: 'אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי, אמרה לי אמי: "בתי, הקשיבי לדברי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים, על כן אני מבקשת ממך דבר אחד: בכל עת פנויה, טלי סידור זה לידיך, והעתירי תפילה לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדיך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להזיל דמעות בעת תפילתך" בסיום דבריה, העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהילים'. זה כל מה שעשיתי...' סיימה בתמימות אמו של ה"חפץ חיים". 'בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע"ה ובוכה בדמעות שליש לרבש"ע שיפתח את עיניו של ישראלק'ה שלי, ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים". 
(הסיפור האחרון מהאתר הנפלא של הרב חייא בן חמו הי"ו 'דרשות פור יו')