את הציווי לתת מחצית השקל מקבל עם ישראל בדרך
לארץ ישראל, לגאולה.
מהו תוכן הציווי? בזמן שבית המקדש קיים כל איש מישראל מצווה לתת מחצית שקל כסף בשנה כדי להשתתף בקרבנות ציבור.
מהו תוכן הציווי? בזמן שבית המקדש קיים כל איש מישראל מצווה לתת מחצית שקל כסף בשנה כדי להשתתף בקרבנות ציבור.
רבים הקשו מדוע הסכום שנבחר הוא מחצית ולא שקל
שלם?
ואם יאמר האומר שהסיבה לכך היא מפני שלא רצו להכביד על איש ישראל לתת שקל כסף שלם, אזי תשאל
השאלה -אם כן, מדוע לא להשתמש בערך שלם כמו פרוטה או כמה פרוטות המהוות חצי שקל.
לכאורה שימוש במטבע שלם ראוי יותר מאשר חצי.
יתרה מכך, מצאנו שהזוהר הקודש אומר שהשכינה לא שורה אלא על דברים שלמים ולא פגומים. אם כן ודאי שעדיף היה לנקוט ערך של מטבע שלם.
יתרה מכך, מצאנו שהזוהר הקודש אומר שהשכינה לא שורה אלא על דברים שלמים ולא פגומים. אם כן ודאי שעדיף היה לנקוט ערך של מטבע שלם.
התשובה לשאלה הזו טמונה עמוק בלבו של כל אחד ואחד
מאתנו, וקשורה באופן ישיר לנושא האחדות והגאולה. ההבנה הכי חשובה בדרך לבניית הממלכה בארץ ישראל
היא שאף אחד מאתנו לא שלם בלי חברו. כל אחד מאתנו הוא חצי בלבד ורק ביחד אנו
יכולים להיות מציאות שלמה. הדרך לארץ ישראל היא הדרך להקים מדינה, חברה שבה כולנו
מרגישים בבית. זו הסיבה לכך שההבנה הזו הכרחית דווקא בזמן הזה.
ממחצית השקל קנו את קרבנות הציבור. כל אחד יכול להקדיש למקדש חפצים, כמו לבית כנסת. הילני המלכה למשל תרמה נברשת. אך קרבן ציבור לא יכול היחיד להפריש כשם שמפריש חפץ אחר. בקרבן ציבור כל הציבור צריך להיות שותף באופן שווה. לכן על מנת שהקרבנות יהיו ציבוריים באמת יש צורך שכל אחד יראה עצמו כחלק ולא כשלם ויתרום מחצית השקל. רבי נחמן מברסלב נהג לומר שאין דבר שלם יותר מלב שבור. על אותו מטבע ניתן לומר שאין ציבור שלם יותר מהרבה יחידים חצויים...
ממחצית השקל קנו את קרבנות הציבור. כל אחד יכול להקדיש למקדש חפצים, כמו לבית כנסת. הילני המלכה למשל תרמה נברשת. אך קרבן ציבור לא יכול היחיד להפריש כשם שמפריש חפץ אחר. בקרבן ציבור כל הציבור צריך להיות שותף באופן שווה. לכן על מנת שהקרבנות יהיו ציבוריים באמת יש צורך שכל אחד יראה עצמו כחלק ולא כשלם ויתרום מחצית השקל. רבי נחמן מברסלב נהג לומר שאין דבר שלם יותר מלב שבור. על אותו מטבע ניתן לומר שאין ציבור שלם יותר מהרבה יחידים חצויים...
ההבנה המדהימה הזו שייכת גם לאופן שבו לומדים
תורה בישיבות מאז ומעולם. האופן הזה נקרא – חברותא. יושבים שני יהודים ומנסים לברר
את דבר ה' לא יהודי אחד מול ספר כי אם שני יהודים שמפענחים יחד מה הי"ת מבקש
לומר להם. חברותא יכולה להתקיים רק אם לשני הצדדים ברור שהאמת לא נמצאת באופן
בלעדי אצל אחד מהם. אם אחד הצדדים חושב שהוא הצודק היחיד והשני רק צריך להבין את
זה – זה במקרה הטוב שיעור פרטי ובמקרה הפחות טוב מאבק אגו.
מעניין שהתלמוד הבבלי שנכתב בגלות, מציין כי
תלמידי החכמים שבבבל נקראים 'חובלים'. לא משום שהם יורדי ים אלא משום שהם חובלים
זה בזה בהלכה. לעומתם תלמידי חכמים של ארץ ישראל נקראים נועם שמנעימים זה לזה
ומתוך כך יוצאת ההלכה מבין שניהם.
השאלה העיקרית שאדם צריך לשאול את עצמו כאשר הוא
מגיע לחברותא היא האם אני שלם או חצי. גם השכינה שורה בין שני הכרובים ומשם קול ה'
יוצא אל משה רבינו. לבסוף הדברים מחלחלים לבית היהודי [איך לא?] . איש ואשה זכו
[דהיינו הזדככו והבינו שבלעדי בן הזוג הם רק חצי בן אדם] – שכינה ביניהם. השכינה
לא שורה על אחד מהם אלא ביניהם דווקא שכן שניהם חלק ממציאות אחת שלימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.