איפה השם?

 

מאז שמשה מופיע בתורה, שמו נזכר בכל פרשה. הוא נקרא רבן של כל ישראל ולדורות מוסר התורה – משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע (אבות א, א). אך בפרשת תצוה, שמו של משה לא מוזכר אפילו פעם אחת בפירוש, מדוע?

 לאחר חטא העגל מציע ה' למשה איתחול מחדש. הוא ימחה את ישראל וממשה יתחיל העם מחדש. לא עוד שלושה אבות אברהם יצחק ויעקב, מעתה משה יהיה אבי האומה היחיד. משה מוותר על זכרונו האישי ומתפלל לה' בכל כוחו שיסלח לעם. בסיום תפילתו מהדהדות המילים "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". בפירוש דעת זקנים של בעלי התוספות נאמר על כך שדבריו של משה אכן התקיימו בצורה סמלית. אמנם ה' סלח ושמו של משה לא נמחה מכל התורה, אך בפרשה אחת שמו לא נכתב. השאלה עולה כמעט מאליה – משה הרי ויתר על זכרונו האישי למען עם ישראל, מדוע אם כן הוא 'נענש' בכך שלא ייזכר שמו? התשובה לכך היא שאולי שמו של משה לא בולט אך הוא נמחה אל תוך התורה, משה הופך לחלק מהתורה ממש[1].  "ואַתָּה תְּצַוּה אֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ..." – פסוקי הפרשה לא כתובים בצורה מאולצת, לכל אדם שקורא את פסוקי הפרשה ברור מאוד אל מי הפסוק פונה. לאחר שמשה מאיין (מלשון אין) ומבטל את עצמו בפני עם ישראל ובעומק בפני ה' הוא הופך לחלק מהתורה ובכך מתייתר הצורך לכתוב במפורש את שמו. כשמסתכלים בעומק אין כאן עונש, יש כאן הפיכה של משה לנצחי דרך ה'מחייה' אל קרביה של התורה.

הגמרא אומרת שבשונה מחנוכה, בפורים איננו אומרים הלל משום שקריאת המגילה מחליפה את ההלל. אלא שמקריאה שטחית של המגילה עולה ששם ה' לא נזכר בה אפילו פעם אחת. אם כן, כיצד המגילה מחליפה את ההלל לה'? כפי שאמרנו, כאשר אנו קוראים את המגילה בציבור לכולנו ברור מי על מי אנו מדברים. הסיפור איננו על מלך שיכור, צורר מרושע או אפילו על צדיקה נשגבת, סיפור המגילה כולו עוסק בה' ובדרך בה הוא מנהיג את עולמו בצורה נסתרת ושומר על עמו ישראל.

 

---

[1] מעין מחיית שם השם אל המים במי סוטה.

יש מצוה להרוג?

מצוות מחיית עמלק היא מצווה שלכאורה קשה להסביר. כיצד יכול להיות שיש ציווי בתורה למחות זכר של עם שלם, של אנשים שלא בחרו להיוולד כך (ועל פי האמור בנביא גם בהמות)? עוד מתקשה הלב לקבל - אם אראה עמלקי כעת ברחוב עם עיתון בידו וכי עלי להתנפל ולרצוח אותו על שעשו אבותיו לאבותיי?

יש שהסבירו כי אכן עלינו להסתכל על כל ילד עמלקי כעל 'היטלר בפוטנציה' ולכן עלינו להורגו, אך הדבר מערער על עקרון היסוד של הבחירה החופשית שהוא לדברי ספר העיקרים בסיסי יותר מעיקרי האמונה עצמם. אחרים פנו לאמירות רוחניות שמשוות למצוה מראה לא רלוונטי 'אין לנו כלל עמלק וגם לא יהיה ולכן המצווה בטלה'. אלו גם אלו לא עומדים במבחן ההלכה הפסוקה. מלימוד דברי גדול הפוסקים הראשונים והיחיד שכתב ספר שעוסק גם בהלכות צבא ומלחמה הלא הוא הרמב"ם, עולה תמונה שונה בתכלית.  

הרמב"ם מסביר שגם כיום ישנה מצווה למחות את זכר עמלק, היא לא בטלה אלא שאנו לא יודעים מי הוא עמלק באופן זמני. לעתיד לבוא ישנה כמעט הבטחה שעמלק יחזור (סה"מ עשה קפז[1]).

אך ההנחה שעמלק חייב להיהרג בכל מקרה איננה נכונה. ראשית, הרמב"ם סובר שהמלחמה שלנו בעמלק איננה מלחמה של יהודי פרטי עם עמלקי פרטי, אלא חובת הציבור. לכן גם אם כיום יבוא אליהו הנביא ויעיד לך על נכרי מסוים שהוא עמלקי, אסור לך להרוג אותו אם לא שהעם בנציגות מלך ישראל עושה עמו מלחמה (רמב"ם סה"מ סוף מצוות עשה[2]).

ועוד והוא עיקר, מלך ישראל עצמו מצווה לקרוא לשלום בטרם יתחיל בהתקפה כלשהיא. הרמב"ם בהל' מלכים ומלחמותיהם (פרק ו) כותב במפורש:

אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ לשָׁלוֹם. אֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְאֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לְמַס... וְאִם לֹא הִשְׁלִימוּ אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת עוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה...

הלשון כללית ומוחלטת – 'אין עושין מלחמה עם אדם בעולם' והכוונה ברורה – גם לעמלק קוראים לשלום. אך מה יקרה אם העמלקים באמת יחליטו להשלים איתנו, הרי יש ציווי למחות אותם? ממשיך הרמב"ם ומחדד -

אֲבָל שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ אֵין מַנִּיחִין מֵהֶם נְשָׁמָה שֶׁנֶּאֱמַר ... (דברים כ, טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּעֲמָלֵק (דברים כה, יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא, יט) "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי ישְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה" (יהושע יא, כ)  וכו'

עמלק יכולים לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח וכניעה לעם ישראל וכך להיות גרים תושבים ובזה נמחה זכרם כאומה מרושעת. אם עשו כן אין שום מצווה להורגם או לעשות עמהם מלחמה משום שכל הציווי למחות אותם נוגע רק למצב בו העם העמלקי ממשיך להרשיע – בנים שאוחזים אומנות אבותיהם הרשעים[3]. ה'מלחמה לה' בעמלק' איננה עניין גנטי או גזרת גורל. אם ירצו העם העמלקי לשנות את דינם, עליהם רק להושיט יד אל מול ידו המושטת של עם ישראל לשלום אמת. אכן לאור מעשיהם הרעים ותרבותם הרצחנית, אם לא יעשו כן המלחמה איתם תהיה עדי אובד שכן גם הנשים והילדים של העמלק שרויים בתוך הטינופת של השנאה והאכזריות. ולגבי מחיית זכר עמלק גם בהרג בהמותיו, סובר הרמב"ם ככל הנראה שמדובר היה בהוראת שעה ע"פ נביא לאותו דור בלבד (מנחת חינוך מצוה תרד).

---

[1] ועיין הל' מלכים ה,ה.

[2] וכן יראים מצוה תלה. וכן כתב גרי"פ בשם רס"ג עשה נט, וזאת שלא כהחינוך מצוה תרד שיש מצוה על כל יחיד ובכל זמן ושם תמה עליו. עוד בעניין זה עיין העמק דבר דברים כה, יט.

[3] גם בעל השו"ע בספרו הכס"מ הבין כן את דעת הרמב"ם, בקבלתם את שבע מצוות בני נח עמלק הופכים להיות ככל בני נח הכשרים ויש איסור להורגם. והאבני נזר פסק כן להלכה בשו"ת סי' תקט. ויש שתלו הדבר בגירות שלמה ויש שכתבו (דעות במדרשים תנחומא ומכילתא) שלא מקבלים גרים מעמלק אך כאמור לא נפסק כן להלכה ואכמ"ל.

מעט זה גם טוב

בסיפור החטא הראשון משכנע הנחש את חוה לאכול מעץ הדעת האסור. מדוע התורה בחרה לספר על יצר הרע בדמות של נחש ולא אריה כלב או נמר? בספר אשיב ממצולות מסביר הרב יהושע שפירא שכמו אצל הנחש כך אצל היצר הרע, בשונה מאריה ושאר החיות הטורפות הנשיכה של הנחש איננה הבעיה אמיתית. בנשיכה מוזרק ארס והוא הגורם הממית. החטא עצמו איננו עיקר הבעיה, על ידי החטא והכישלון ממלא יצר הרע את נשמתנו בארס הייאוש. אנחנו אומרים לעצמנו 'אם נכשלנו כבר כל כך הרבה פעמים, עדיף שלא אנסה', 'מה יעזור המאמץ הקטן שלי? מה זה מעניין את ה' הגדול?' , ובטענות אלו אנחנו באמת מאבדים את עצמנו.

גם ה'גלגול הבא' של היצר הרע אוחז בנו אחרי הכשלון. עמלק היה מציק לנופלים – 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' (דברים כה, יח), הנחשלים הם אלו שנפלטו מהענן בעקבות חטאיהם, ודווקא אותם תוקף העמלק, מייאש וממחיש עד כמה הם רחוקים – שהיה זורק עורלותיהם לשמיים (רש"י שם).

בפרשיות המשכן מלמד אותנו הקב"ה עקרון חשוב שיעזור לנו להילחם ברעל היאוש של עמלק. משה לא מאמין שהמשכן הקטן שבא לכפר על העגל 'יספיק' לקב"ה. וכך נאמר בפסיקתא דרב כהנא (ב, שקלים):

בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" ואתה אמרת ועשו לי מקדש?!

וכאן הקב"ה מלמד אותנו את העיקרון – 'לא כמו שאתה סבור'.

אמר לו הקב"ה: משה, לא כשאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום, שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן. דכתיב: "ונועדתי לך שם".

אומר ה' לבני האדם: אינני שורה דווקא בגדול או במושלם. בפרטי ההלכות, במשכן הצנוע שנעשה מכל הלב – שם אני משרה את שכינתי. ובמדרש תנחומא (נשא יא) נוסף על זה שזהו הגורם לכך שעם ישראל ניגש ברצון לבניית המשכן:

אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כוחן, שנאמר: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות". כיון ששמעו כך, עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן. כיון שעשו את המשכן, מיד נתמלא המשכן מאורו של הקב"ה ומכבודו שנאמר: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד".

פעמים רבות אנחנו לא מתחילים כי אנחנו חוששים שלא יצא לנו מושלם, שיצא לנו חלש מדי, מעט מדי, מאוחר מדי. אבל בילק"ש (תהלים ד) נאמר ויפים הדברים לימי הקורונה:

אמר הקב"ה אני אמרתי להתפלל בבית הכנסת ואם אין אתה יכול התפלל על מטתך ואם אין אתה יכול הרהר בלבבך שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם.

בזוהר הקדוש (שמות רלד ע"ב) נאמר שכל עבודתו של בצלאל לא הספיקה ונצרכה לעבודתו וברכתו של משה וכל עבודת משה לא הספיקה עד שאמר ויהי נועם וקיבל את השראת השכינה מלמעלה. ואולי זה גם הסוד של הקשר בין אדר למחצית השקל. כל עבודתנו לעולם תהיה רק חצי ולא שקל שלם. ובחצי השקל הזה עלינו לשמוח וה' יתברך מצידו מוצא חפץ ומשלים בעצמו.

מה הקשר בין תצווה, זכור ופורים?

מאז שהופיע משה רבינו על בימת סיפור התורה, שוב לא ירד ממנה. אך קשה שלא לשים לב שבפרשתנו שמו לא נזכר אפילו פעם אחת.
ואמנם רבי יעקב בן הרא"ש ,בעל הטורים, שם לב לדבר והסביר כי בגלל דברי משה 'מחני נא מספרך אשר כתבת' היה צורך לקיים את דבריו על מנת שלא ישובו ריקם כביכול. 

במבט ראשון יש כאן מעין עונש וצריך להבין – מדוע שמשה ייענש על כך שעשה את רצון ה' ומסר נפשו על בניו?

מצאנו דבר דומה במגילת אסתר – כידוע, אין במגילת אסתר ולו פעם אחת אזכור של שם ה'. הוי אומר שמו של הגיבור האמתי של סיפור המגילה לא מופיע בה. בשיעור 'מגילת אסתר לא מצונזרת' שמופיע ברשת עסקנו בשאלה זו על דרך הפשט. אך יש בזה עומק נוסף.

בכתבי האריז"ל אנו מוצאים כי כל המגילה מלאה בשמותיו של הקב"ה בראשי תיבות, סופי תיבות, גימטריאות ועוד. יתרה מזאת, הגאון מוילנא מסביר שסוד פורים הוא השגחת ה' המתבטאת בתוך הטבע. הקב"ה איננו מחוץ לעולם ושולט בו אלא נמצא גם בעולם עצמו, בעצת בגתן ותרש לערוך פוטש, בנדודי השינה של מלך גוי, ובעצת המן לתלות צדיק על עץ. זהו עומק הביטוי ה' הוא האלוקים'. שם אלוקים עולה בגימטריא הטבע. ה' יתברך מופיע בטבע עצמו. זהו סוד גדול שיישאר גם לאחר שכל המועדים יתבטלו, כשכבר לא נצטרך ניסים כי הטבע עצמו יצעק כבוד ה'. השמיים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו.

זו הסיבה הפנימית לכך ששמו של הקב"ה לא מופיע במגילה במפורש,  ללמדנו שכל המגילה היא שמותיו של הקב"ה. אנו מברכים על קריאת מגילה כפי שהייתה יכולה להיכתב גם בספרי פרס ומדי ובזה אנו מגלים לעולם כי כל המגילה היא כולה ספוגה בשם ה'. ומה נאוו דברי חכמי הסוד – מגילה אותיות מגל – י"ה, מגלים את שם ה'.

הרב דוד בן פנחס אמר פעם שאפשר לומר מעין זה על כך שמשה רבינו לא נזכר בפרשתנו. לאחר שהסכים משה רבינו להימחות לחלוטין למען עם ישראל, משה נהפך למהות אחרת. משה רבינו איננו אדם עוד, הוא חתיכה מהתורה. הוא מחוי בתוך התורה כי משה והתורה הם מציאות אחת. בפרשת תצווה אנו אומרים זאת בקול רם. כשקוראים את המילים 'ואתה תצווה', אין יהודי אחד מקצה העולם ועד סופו שלא מבין שמדובר במשה רבינו. כל האזכורים של ועשית, עשה, וכו' הם כולם אומרים משה, אך לא כדבר חיצוני לתורה אלא כחלק ממנה ממש. הוי אומר – פרשת תצווה כולה ספוגה במהותו של משה.

איך כל זה קשור לפרשת זכור? עיקר מאבקו של עמלק היה על קדושת הגוף היהודי. את האוייב הראשי של עם ישראל לא מעניינת רמת קיום המצוות שלך, הוא רוצה לאבד אנשים טף ונשים ביום אחד, ומוכן לזנב גם את הנחשלים אחריך. פעם שאל רופאו של הצורר הנאצי ימ"ש – מה בעצם יש לך נגד היהודים. תשובתו של העמלקי הייתה מהממת – אני שונא את המוסר שהם לימדו את העולם.  ישראל והמוסר, ישראל וגילוי שמו של הקב"ה הם דבר אחד ומלחמה בגוף של ישראל פירושה מלחמה נגד ה'. הגוף שלנו ספוג בשמו של הקב"ה. שמו קשר בשמנו – ישר- אל.

בציווי חז"ל לבסומי עד דלא ידע, ישנו ביטוי מיוחד לרעיון הזה. גם כשאנו שרועים ללא דעת – אנו שרויים בתוך מצווה. הגוף היהודי קדוש כי בו שרוי שמו של הקב"ה. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.