מציאת קשר בין המועד לפרשת השבוע הוא דבר ראוי ומתבקש.
מה הקשר בין פרשתנו פרשת מקץ לחנוכה?
רבי נתן נטע מגלה לנו בספרו הקבלי מגלה עמוקות
(ואתחנן, אופן רנב) גימטריא שבמבט ראשון נראית מוזרה מאוד. ערכה המספרי של המלה 'יוסף'
שהפרשה כולה עוסקת בו - הוא 156, וזו הגימטריא בדיוק של צמד המלים 'מלך יון'
(וגם של המלה הבודדת – 'אנטיוכס'). מה הקשר בין יוסף הצדיק למלכות יון הרשעה שעל
מפלתה קבעו שמנת ימי הלל?
מתוך התפיסה כי העולם כולו יסודו בטוב וברצונו
הפשוט של הקב"ה לגלות את טובו המושלם קשה להבין כיצד נמצא רע בעולם. ואכן, עולם
הקבלה מתייחס לרע כאל פוטנציאל של טוב שלא מומש כראוי ולא כאל רע גמור. לכן לימדו
ספרי הסוד על יסוד רוחני שנקרא 'זה לעומת זה עשה אלוקים' כל רע בעולם יש טוב
כנגדו. ללמדך שאין רע גמור אלא אנרגיה שאמורה להגיע אל הטוב, השימוש האנושי באותה
אנרגיה עלול להיות שלילי. התורה, תכנית העולם, מלמדת כיצד להפיק מהעולם את הטוב
הגמור – 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'. לכן התורה ויראת השמים היא החכמה
האמיתית וכל שאר החכמות חיצוניות ושימושיות, ואף היווניות בעומקה יודעת זאת בעצמה –
"הן יראת ה' היא חכמה" הן בלשון יוונית אחת (ועיין בהקדמת ספר מסילת
ישרים).
על מלכות יוון אנו יודעים שהפן האסתטי היה חשוב
לה במיוחד וגם הפן המיני. כך גם גזרותיהם היו בהקשר של פריצות בגדרי העריות –
עקירת דלתות ישראל, אונס בנות ישראל 'ע"פ חוק' על ידי ההגמון וכו'. תרבות
יוון מבלבלת את מושגי היופי וגירוי היצר, היא מביטה על היופי בצורה חומרית ונמוכה
ובכך גורמת לאדם להגיע לשפל מוסרי. מתוך המכנה המשותף הנמוך והיצרי ביותר מציעה
יוון לעולם – הבה נתאחד.
יוסף הצדיק ויפה התואר מבטא את הטוב שביופי הרוחני שמשתלשל מטה עד הבשר. היופי האמתי של הזוגיות יתגלה דווקא על ידי כבוד אמיתי לזוגיות ולאנטימיות – שמירת אמונים וריסון התאווה. כך מלמד יוסף את אשת פטויפר בכך שעומד בניסיון ולא שומע בקולה. יוסף שומר הברית, שומר אמונים לקב"ה, לחזון שלו, ולזהותו העברית. אפילו בבית הסוהר הוא מציג את עצמו כנער עברי ומדבר על אלוקים.
ברית המעור וברית הפה מכוונים זו כנגד זו - ההנאה מהאוכל גם היא קשורה לריסון התאווה ולשמירת הברית. יוסף הצדיק מלמד את מצרים לאכול ולא להשאר רעבים ('צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר') ע"י צמצום וקמיצה ופתיחה בזמן ובמקום הנכון. גם הדאגה הכלכלית של יוסף לעולם כולו נובעת דווקא מתוך שמירה על הברית עם אלוקים. לכן מביא רש"י מהמדרש שיוסף אומר לכל המצרים שאם הם רוצים לאכול עליהם למול את עצמם (בראשית מא, נה). יוסף מלמד כל זאת תוך שמירה על זהותו המיוחדת דווקא בכך שלא אוכל עם כולם אלא בצנעא. ומעניין שדרך הפסוק שמתאר את הסעודה 'טבוח טבח והכן' כשישב עם אחיו לאכול למדנו רמז נוסף לחנוכה. האכילה בקדושה היא בעצמה מביאה לטבח בבצרה 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' (מעוז צור) משום שהיא מבררת את ניצוץ הקדושה הבלוע ביוון, וטבוח טבח גימ' ד"ם כמספר הנרות בחנוכה. זוהי סיבה מקורית לכך שהסעודות בחנוכה הן סעודות הרשות שהופכות לסעודות מצוה רק בתנאי שיש בהם דברי תורה ושירות ותשבחות - ללמדך את תיקון האכילה המיוחד של חנוכה. התגברות של גשמיות ללא כיוון רוחני עשויה להיות הרסנית.
וכך הולך יוסף ומפיץ שם שמיים בעולם עד שאפילו פרעה עובד האלילים קורא – 'אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת'. יוסף הוא הכח המקביל החיובי העומד כנגד כח הטומאה של אנטיוכוס מלך יון שבקש להשכיחם תורתך. היוונים גזרו לבטל את ברית המילה כי רצו להגביר את קליפת 'ערות הארץ' – כינויה המקראי של מצרים, היפך יוסף שגדר את עצמו מן הערוה ועמד בניסיון של אשת פוטיפר, הגם שהיה במצרים ערות הארץ שהיו כולם שטופי זימה. היוונים חפצו באיבוד הזהות היהודית לטובת זהות כללית יותר. מתוך הגמרא בשבת אנו למדים שיון לא יודעת לאכול - שם הומצא התהליך המחריד שנקרא 'אפיקטויזין' הקאה לצורך המשך אכילה לשם תענוג בלבד.
רמז נאה למלחמת יון ביוסף אפשר למצוא בגזרת היוונים על היהודים לכתוב 'על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל', אפשר שיש בזה רמז לעיקרו של יוסף, שכן המילה 'קרן' מתייחסת לעיקר התשלום (כמו והקרן קיימת לו לעולם הבא) ויוסף מכונה בפי אביו 'שור'. אך עם ישראל לא עזב את יוסף ואת הגישה שלימד יוסף אל היופי ואל הקדושה. יוסף גימ' ציון, הצדיק שביון.
