קראות וימינו [חלק ב']

 [הכוזרי 27]

על בול דואר שהונפק ב-25 בנובמבר 1957 בעיצובו של צבי נרקיס, ניצבת דמותו של אליעזר בן יהודה. מתחת לתמונה נכתב: מחיה השפה העברית. בשיר אליעזר בן יהודה של חווה אלברשטיין כתבו עוד יותר מכך – 'והשפה גדלה ולא הכירה את מראה דמותה את מראה דמותה בבוא השחר'.

ברשומה שעברה למדנו שקבלת טענות הקראים על כך שרק התורה שבכתב אותנטית זה דבר אבסורדי. הרי בספר התורה עצמו אין ניקוד, ואם כן - כיצד נדע לקרוא את הטקסט. למדנו גם שאם מתבוננים בדבר קצת יותר נגלה שלא רק הניקוד הועבר במסורת בעל פה גם את עצם הקריאה אנו מקבלים במסורת. מהי אות א' וכיצד נראית ב רות' הוא עניין שמשתמר בעל פה בהכרח.

אך לכל ההתבוננויות האלו יש גם צד שני חשוב. העובדה שקיים עם שהיה פזור במשך אלפי שנים בכל קצוות תבל ובכל זאת שמר על ספר תורה באופן אחיד וללא שינויים, היא עובדה מדהימה. עם ישראל שמר גם על לשון הקודש באופן שלאחר קבוץ הגלויות בסופו של דבר יהודי יכול לדבר עם רעהו. 

בספרי ההיסטוריה לעיתים מגזימים בחשיבותו של אליעזר בן יהודה. אכן, בן יהודה היה תומך נלהב של הלשון העברית, עמד בפני התנגדויות רבות, ואף 'בדה מילים ממוחו הקודח' [כמובן בהשראת המקורות בעיקר]. אך אף אם נתעלם מהעובדה שגם ביאליק הוסיף לעברית המודרנית מילים רבות, עדיין נצטרך לשים בפרופורציות את עבודתו של אב"י. 

מי מאיתנו שיפתח את היד החזקה לרמב"ם יוכל לקרוא ולהבין אותו בקלות. הרמב"ם בעצמו כתב אותו לפני כשמונה מאות שנה בעברית ולא נזקק לשרותי המתרגם הגדול של אותה התקופה אבן תיבון. אם בן ימינו יכול לקרוא ולהבין בקלות את העברית של הרמב"ם זה אומר שהלשון בגדול נשארה אותה הלשון.

מעניין שהאחריות לשמירה על הטעמים והניקוד מוטלת על כל שדרות העם. ריה"ל נוקב בשמות ממש -  הכוהנים, המלכים, השופטים, הסנהדרין והחסידים -  לכולם חשובה מסיבה זו או אחרת הלשון התקינה.

המתקפה הבאה על הקראים נובעת מהלוגיקה. אין אפשרות להבין מה לעשות מהתורה שבכתב לבד. נסביר את הטענה. בתורה כתוב על מצות תפילין שזה משהו שקושרים על היד ועל הלב, וגם שהן טטפות. אבל מה בדיוק לקשור, כיצד זה אמור להראות, ואולי הקשירה היא בכלל במובן רעיוני? אם התורה בציווייה המרובים מנסה להורות לנו מה לעשות, עליה לבאר את דבריה היטב. תורה שבכתב ללא תורה שבע"פ היא חסרת משמעות. התורה שבע"פ  היא ההסבר של התורה שבכתב למעשה.

בהמשך ריה"ל תוקף את הקראים על חוסר העקביות שלהם. הוא מבקש הסבר מניח את הדעת לכך שהקראים שוחטים דווקא בצורה מסוימת ואין בילתה. ומדוע הקראים נוהגים לאכול תרנגולים ולטעון שהתרנגול הוא עוף טהור. הרי לשתי הסוגיות אין התיחסויות בתורה שבכתב ולכן לשיטתם הן אינן קיימות.

חישבו על זה - האם אין בטענה כי תורה שבכתב בלבד מחייבת משום זלזול עמוק בדבר האלוקים?!