התכללות ופתיחה רוחנית (כולל נספח 'התשתית המדעית')

תנא דבי אליהו ד - כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים, ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו, ועל כינוס גליות – מיד שורה רוח הקודש בקרבו.

תענית יא א
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״. עַד כָּאן מִידַּת בֵּינוֹנִים. אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים, מָה כְּתִיב? ״אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״. אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה״. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, הֵן מְעִידִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ״. רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳״.

מתוך הקדמת שערי יושר
האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו, להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה.

אוה"ק

ספר חסידים סי' ריא -  אם ראית חסידים שלוקים דע לך שהיה להם לבקש על אחרים שלא ילקו

מס"י פי"ט –

פרי הארץ (הוצאת המסורה תשס"ז) מכתב ל (מרבי אברהם מקאליסק)

יסוד ושורש העבודה שער א פרק ה

נפש החיים תפילה על השכינה שער ב פרק יא
זה העיקר הגדול של ענין התפלה. שכלל כוונתה הוא. לכוין רק להוסיף כח בקדושה שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל ענינו וצרכי עצמו מנגד ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך. שיתגדל הכתר מלוכה של אותה המדינה ותנשא מלכותו. כן ראוי מאד להאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפלתו רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים. ולעורר בקולו הקול העליון לאמשכא מניה ברכאן ונהירו לכלא. להעביר רוח הטומאה מן העולם ויתוקן עולם במלכותו ית"ש. ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל.

ועינינו הראות בנוסח תפלת ר"ה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שתתעלה כבתחלה קודם חטא אדה"ר. וגם נוסח תפלת כל השנה. אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על עניני צרכי עצמנו. ודאי ברור לכל מבין וממקומו הוא מוכרע שלא כיונו אנשי הכנסי' הגדולה על הנראה מפשוטי פי' המלות לבד וכמש"ל פ"י.

ותפלות נגד תמידין תקנום שהיו עולות כליל לאישים כולה לגבוה סלקא ולא היה בהם חלק הדיוט כלל:

ואף דהלכתא גמירא לה בש"ס. שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו. בכל ברכה לפי ענינה. גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו. ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם.

כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו בענין רפואות הגוף. הרופא משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר. הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים. הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו. כמאמרם ז"ל (שבת נ"ה א') אין יסורין בלא עון. ואם לא אפוא. נפש החטאת במה תתכפר:

אמנם תכלית הכוונה. צריכה שתהיה רק צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל. באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים. מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית'. ואך למען שמו יעשה.

וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר. יש מקום ג"כ* לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין אר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.*

הגהה: ואלו ב' האופנים רמזם התנא שניהם במשנה פ"ג דר"ה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל גו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמ' כו' אלא לומר לך וכו'. כיוצא בדבר אתה אומר וכו'

הנה האופן האחד הנזכר במקום שיש חילול שמו יתברך אמר שרמז לנו הכתוב במלחמת עמלק שהיה בזה חילול שמו ית'. כידוע מאמרם ז"ל בפסיקתא משל לאמבטי וכו'. וכן אמרו שם שהיה חותך מילות וזרקן כלפי מעלה. ז"ש והי' כאשר ירים משה וכו' וכי ידיו של משה גו' אלא כ"ז שהיו ישראל מסתכלין רק כלפי מעלה לבד. שלא היתה צעקת תפלתם לפניו. ית"ש על צערם אלא רק על חילול שם אביהם שבשמים ית"ש. היו מתגברים גם המה. ואם לאו כו'.

ואמר עוד שגם במקום שאין חילול השם בדבר. רמז לנו הכתוב בענין נחש הנחשת . אופן וענין הבקשה והתפלה הרצויה לפניו ית"ש. וכי נחש ממית וכ' אלא בזמן שהיו משליכין צער עצמם מנגד לגמרי. והיו מסתכלין ושופכין תחנתם ובקשתם רק על גודל הצער של מעלה שגרמו בעת עשייתם העון ר"ל. וגם הצער של עתה שנעשה למעלה מחמת שהמה שרוים עתה בצער מיסורי העונש בעונם. אז היו מתרפאין כו':

הגהה: ומ"ש קלני מראשי קלני מזרועי הענין הם תפילין ש"ר ותש"י. כי ארז"ל (ברכות וא"ו ע"א) שהקב"ה מניח תפילין. וענין התפלין שלו ית"ש הוא התדבקותו ית"ש להיטיב עמנו בכל. כמ"ש שם תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו. ומי כעמך ישראל גוי אחד. כי מי גוי גדול וגו'. וכן כל הפסוקים דשם הם רק שבחי ישראל. וכלהו כתיבי באדרעי והוא כענין את ה' האמרת היום וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה גו'. שכמו שבתפלין שלנו כתובים שבחי הקב"ה. כן תפליו שלו כביכול הם שבחים שלנו. ששם הוא ענין ההתדבקות. והוא ענין הכתוב ישראל אשר בך אתפאר סוד התפלין דמארי עלמא. שהתפלין נקראים פאר כמשרז"ל וע' זוהר בשלח ס"ב ריש ע"ב.

לכן כשאדם מצטער ואז אין ההתקשרות וההתדבקות כביכול בין האדם לבינו ית"ש בשלימותו כראוי. הוא ענין קלני מראשי קלני מזרועי שהם מקומות התפלין ששם היה ראוי להיות ההתדבקות הקדוש':

ואמרו בשמו"ר פ"ב. ובחזית בפסוק אני ישנה תמתי גו' מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. ובתנחומא ס"פ אחרי כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה שנאמר עמו אנכי בצרה גו' (ר"ל ומסיים ואראהו בישועתי). הישועה שלך היא שנא' ולכה לישועתה לנו. ובש"ט תהלים מזמור י"ג יגל לבי בישועתך אר"א זה א' מן המקראות הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועתן של ישראל. בישועתנו אין כתיב אלא בישועתך כו' ישועתך היא ישועתנו. ועיין זוהר אמור צ' ריש ע"ב בענין הכתוב לה' הישועה.

וזהו עמו אנכי בצרה. היינו שמן המצר משתף אותו ית"ש אז אחלצהו וכו'. וכשהאדם אין מרגיש צערו מיסוריו. מגודל מרירותו מצערו כביכול. המרורות הללו הן הן עצם מירוק פשעיו. ומתכפר בזה עד שיסורי עצמו בדלין הימנו (והן הן הגבורות קדושות כדרכו ית"ש להמתיק מר במר. והוא תיקון המדות בשרשן):

 

ספר התניא, פרק לב

ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם... כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף... ולהמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל... למהוי אחד באחד ממש.

 

 

נספח – הגילויים שמהווים תשתית מדעית מציאותית לאמור -
מעבר לגבולות ה"אני": המדע של ההזדהות, האמפתיה והחיבור לכלל

תחושת הנפרדות האנושית – התפיסה שבה האדם חווה את עצמו כישות אוטונומית, מבודדת, שגבולותיה מסתיימים בעור גופו – היא אחת החוויות הבסיסיות ביותר של הקיום. עם זאת, המדע המודרני, דרך שורת מחקרים פורצי דרך בפסיכולוגיה ובחקר המוח, מצביע על מציאות שונה בתכלית. מתברר כי המוח האנושי מחווט לגמישות, להתרחבות ולהזדהות עמוקה עם העולם שמעבר ל"אני" המיידי. תהליך זה של פתיחה רוחנית ופסיכולוגית אינו רק רעיון פילוסופי או מוסרי, אלא מנגנון ביולוגי וקוגניטיבי מובהק. 

במאמר זה נסקור את המסע המדעי שמוכיח את יכולתנו לפרוץ את גבולות הגוף, לחוות את כאבו ושמחתו של האחר, ולבסוף – להזדהות באופן מוחלט עם קבוצה ורעיונות מופשטים. המסע הזה נע על ציר של ארבעה מחקרים מכוננים, מהפיזי ועד למופשט.

 

שלב ראשון: פריצת גבולות הגוף הפיזי – ניסוי "יד הגומי" (1998)

החוקרים: מתיו בוטוויניק (Matthew Botvinick) וג'ונתן כהן (Jonathan Cohen).

 

השלב הראשון בהבנת היכולת שלנו לצאת מעצמנו מתחיל בשאלה הבסיסית ביותר: איפה נגמר הגוף שלי ומתחיל העולם?

 

בניסוי שפורסם בשנת 1998 בכתב העת Nature, הושיבו החוקרים משתתפים ליד שולחן והסתירו את ידם האמיתית (לרוב השמאלית) מאחורי מחיצה. מול עיני המשתתף, במקום בו הייתה אמורה להיות ידו, הונחה יד עשויה גומי. הנסיין החל ללטף בעזרת שתי מברשות קטנות, בסינכרון מושלם, גם את היד האמיתית המוסתרת וגם את יד הגומי הגלויה.

 

הממצאים והמשמעות:

תוך זמן קצר, דיווחו רוב המשתתפים על אשליית בעלות (Ownership). הם החלו להרגיש שהמגע מגיע מיד הגומי, וכאשר הנסיין איים על יד הגומי (למשל, הכה אותה בפטיש פלסטיק), המשתתפים הגיבו בתגובת רתיעה פיזיולוגית מלאה, כולל הזעה ועלייה בקצב הלב.

 

ניסוי זה מוכיח כי תחושת ה"אני" הפיזית אינה מוחלטת או נוקשה. המוח שלנו, בניסיונו ליצור מציאות קוהרנטית בין חוש הראייה לחוש המישוש, מוכן לוותר על הגבולות הביולוגיים הברורים ולאמץ אובייקט חיצוני לתוך "מפת הגוף" שלו. זוהי ההוכחה הראשונה לכך שהיכולת שלנו לכלול את ה"אחר" בתוך ה"עצמי" מתחילה כבר ברמה התחושתית הבסיסית ביותר.

 

שלב שני: ההזדהות הביולוגית עם פעולת האחר – נוירוני המראה (1992)

החוקר: ג'אקומו ריזולטי (Giacomo Rizzolatti) וצוותו מאוניברסיטת פארמה, איטליה.

 

לאחר שהבנו שהגבול הפיזי הוא גמיש, השלב הבא הוא להבין כיצד אנו מסוגלים להתחבר לפעולות ולכוונות של אדם אחר, ברמה העצבית העמוקה ביותר.

 

בראשית שנות ה-90, בעת שחקרו את קליפת המוח הקדם-מוטורית של קופי מקוק, זיהו החוקרים תאי עצב שפעלו בצורה יוצאת דופן. התאים הללו ירו אותות חשמליים כאשר הקוף ביצע פעולה מוטורית ספציפית (כמו הושטת יד לבוטן), אך למרבה ההפתעה – אותם תאים בדיוק הופעלו גם כאשר הקוף רק צפה בחוקר אנושי או בקוף אחר מבצעים את אותה הפעולה.

 

הממצאים והמשמעות:

נוירוני המראה מהווים את התשתית הביולוגית לאמפתיה וללמידה חברתית. הממצאים מוכיחים שכאשר אנו צופים באדם אחר פועל או חווה דבר מה, המוח שלנו מבצע "סימולציה פנימית" של אותה חוויה, כאילו אנחנו עצמנו מבצעים אותה. זהו המנגנון המאפשר לנו להבין את כוונותיו של האחר לא דרך חשיבה אנליטית קרה, אלא דרך חוויה פנימית, ישירה ומיידית. אנו "מהדהדים" את האחר בתוך הרשתות העצביות שלנו.

 

שלב שלישי: שותפות רגשית וכאב משותף – הדבקה רגשית (1994)

החוקרים: אליין הטפילד (Elaine Hatfield), ג'ון קאסיופו (John Cacioppo) וריצ'רד ראפסון (Richard Rapson).

 

אם נוירוני המראה מסבירים את ההדהוד של פעולות ותחושות, תופעת ההדבקה הרגשית (Emotional Contagion) לוקחת את העיקרון הזה אל עולם הרגש הטהור – מה שאנו מכנים "שותפות בצער חברו" או בשמחתו.

 

בספרם המכונן מ-1994, סיכמו החוקרים סדרת מחקרים המדגימים כיצד בני אדם נוטים לחקות ולסנכרן באופן אוטומטי, לא מודע ומהיר מאוד את הבעות הפנים, האינטונציות הקוליות ותנוחות הגוף של האנשים סביבם.

 

הממצאים והמשמעות:

החיקוי הפיזי הזעיר הזה אינו נשאר רק בגדר תנועה חיצונית. בעקבות מנגנון הנקרא "היזון חוזר פנים-גופי" (Facial Feedback), עצם החיקוי של הבעת הפנים או תנוחת הגוף של האחר מייצר אצלנו את אותו הרגש ממש. אם אנו יושבים מול אדם השרוי בצער עמוק, הפנים שלנו יעטו ארשת דומה, ובאופן בלתי נמנע – המוח שלנו יתחיל להציף אותנו בתחושת העצבות.

הממצאים האלו חושפים כי החוויה הרגשית האנושית אינה מבודדת. אנו מערכות פתוחות, "מדביקות" ונדבקות ברגשות. החובה או השאיפה המוסרית לחוש את כאבו של הזולת אינה רק אידיאל רוחני, אלא נשענת על מנגנון פסיכו-פיזיולוגי טבעי שבו הרגש של האחד הופך, הלכה למעשה, לרגש של האחר.

 

שלב רביעי: הזדהות עם המופשט והרחבת ה"אנחנו" – פרדיגמת הקבוצה המינימלית (1971)

החוקר: הנרי טאג'פל (Henri Tajfel) ועמיתיו.

 

עד כה, ראינו כיצד אנו מסוגלים להרחיב את ה"אני" כלפי אובייקטים המחוברים אלינו (יד הגומי) וכלפי אנשים הנמצאים מולנו (נוירוני מראה והדבקה רגשית). השלב הסופי והמרתק ביותר הוא היכולת של האדם להזדהות עמוקות עם ישות מופשטת, חסרת גוף קונקרטי, כמו ערך, רעיון או "קבוצה".

 

טאג'פל, פסיכולוג חברתי, ביקש לבחון מהו התנאי המינימלי הנדרש כדי שאדם ירגיש שייכות ויתעדף את קבוצתו על פני קבוצה אחרת. בניסוי משנת 1971, הוא חילק נערים לשתי קבוצות על בסיס אקראי לחלוטין – הטלת מטבע (או על בסיס העדפה פיקטיבית לציירים מודרניים). הנערים לא ידעו מי עוד נמצא בקבוצה שלהם, ולא היה להם שום אינטרס אישי בחלוקה. לאחר מכן, הם התבקשו לחלק נקודות (שוות ערך לכסף) למשתתפים אנונימיים, כשהמידע היחיד שסופק להם הוא השיוך הקבוצתי של מקבל הנקודות.

 

הממצאים והמשמעות:

באופן מדהים, הנערים בחרו באופן עקבי לחלק את הנקודות כך שהפער לטובת הקבוצה שלהם יהיה מקסימלי, גם אם המשמעות הייתה שהקבוצה שלהם תקבל פחות נקודות באופן אבסולוטי. כלומר, הם העדיפו ניצחון יחסי של ה"אנחנו" על פני רווח גדול יותר שבו הקבוצה השנייה תרוויח גם כן.

 

בעוד שניסוי זה משמש פעמים רבות להדגמת שורשי האפליה, בהקשר שלנו הוא חושף יכולת אנושית כבירה: המוח האנושי מסוגל לאמץ זהות של קבוצה מופשטת ברגע אחד. אנו לא זקוקים להיסטוריה ארוכה, לקרבה דם או לאינטרס כלכלי כדי שהאני שלנו יתרחב אל עבר ה"כלל". היכולת הזו מאפשרת לאדם לחוות את "צער הכלל" (כדוגמת צער האומה, או קונספטים רוחניים עליונים כמו צער השכינה) כאילו היה זה צערו הפרטי.

 

סיכום: מנפרדות לאחדות

שרשרת הניסויים הללו משרטטת תמונה בהירה ועמוקה של הטבע האנושי. אנו מתחילים בגוף הפיזי שלנו, אך ניסוי "יד הגומי" מוכיח כי גבולותיו ניתנים להרחבה. משם, אנו מביטים בזולת, ומערכות כדוגמת "נוירוני המראה" ו"ההדבקה הרגשית" הופכות את פעולותיו ורגשותיו לחלק מהחוויה הפנימית שלנו, ומאפשרות לנו להיות שותפים אמיתיים בצערו ובשמחתו. לבסוף, "פרדיגמת הקבוצה המינימלית" מעידה על כך שיכולת ההזדהות שלנו אינה מוגבלת לאדם הבודד העומד מולנו, אלא יכולה להקיף רעיונות מופשטים, ציבור שלם וישויות קולקטיביות.

 

הפתיחה הרוחנית, המעבר מאגואיזם צר לדאגה אותנטית לאחר ולכלל, איננה מלחמה בטבע האנושי – היא ההגשמה הגבוהה ביותר שלו. המדע מוכיח כי הכלים להזדהות טמונים בנו מראש, ממתינים שנשתמש בהם כדי להרחיב את המושג "אני" אל עבר המושג הגדול יותר של "אנחנו".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האם תורת משה מתאימה לחייזרים?

 

Photo by Greg Rakozy on Unsplash

מסע בין כוכבים

לפני כחודשיים עבד בביתי בחור צעיר ושאפתן, הוא היה רחב דעה, נטה לווכחנות וניכר היה שמחפש קצת להתנגח בנושאים מסוימים בתורה. עם הזמן והשיחות הקצרות שהתפתחו באופן טבעי, הוא סיפר שבעברו למד בישיבה וכעת הוא מעריך את התורה כחכמה יהודית אך איננו מאמין כי התורה מן השמים. כשניסה למקד את הנקודה נגע בשאלה שנשאלתי כמה פעמים בהזדמנויות שונות, והרי היא לפניכם.

כיום ידוע לנו על גלקסיות וריבוי כוכבים עצומים. הקטנים שבכוכבים שאנו רואים מנצנצים על פני הלילה הם בעצם שמשות אדירות הגדולות בהרבה מהשמש שלנו. על ידי טלסקופים מיוחדים אנו מביטים על גרמי שמיים שרחוקים מאיתנו שנות אור רבות. בהקשר זה עולה השאלה מדוע כל העושר האדיר של הגלקסיות נכלל בתורה במילים "ואת הכוכבים" בלבד. יתרה מזאת, כיצד ניתן לקרוא לשמש המאור הגדול בשעה שאנו יודעים שכל כוכב שאנו רואים בשמים כמעט גדול ממנה? אם בורא העולם על כל גרמי השמיים כותב את התורה, מדוע זה כתוב לא נכון?

התשובה שלי קשורה להסבר כללי על התורה. כידוע, עם הגילויים של קופרניקוס וגליליאו גליליי על העובדה שכדור הארץ איננו עומד במרכז אלא הוא מקיף את השמש בא גל אדיר של חילון לעולם הנוצרי. הכנסייה ממש נלחמה עד זוב דם כדי שדעות אלו לא ישמעו בפרהסיא. הסיבה לכך מובנת – אם כדור הארץ לא במרכז אלא בשולי גלקסיה אחת מתוך שלל גלקסיות, אזי הבורא לכאורה לא שם את האדם במרכז. לעומת הנצרות, היהדות לא התרגשה כל כך מהגילוי המדעי הזה. הראי"ה קוק סבר שהרמב"ם הוא הסיבה לכך שהגילויים המדעיים של גליליאו לא יצרו שבר אמוני ביהדות. מאות שנים לפי קופרניקוס וחבריו כבר שאל הרמב"ם מהי תכלית העולם וענה בספרו מורה הנבוכים תשובה מונומנטלית בפשטותה – 'איננו יודעים'. השאלה שאנו יכולים לענות עליה ולכן עלינו גם לשאול היא רק - מהי תכלית האדם בעולמו. אך מצד הבורא ברוך הוא אולי יש תכליות רבות מנבראים שונים ואפילו מעולמות שונים.

לכן כל כך חשוב שהתורה תתחיל במילה בראשית. במעשה בראשית שום דבר כמעט לא ברור, וכך הוא לכתחילה. בעשרה מאמרות נברא העולם אך אם נספור את הפעמים בהם אמר ה' נמצא רק תשע. הגמרא מסבירה שהמילה בראשית גם היא מאמר, המאמר הראשון, זה שהתחיל את הכל, נשאר סתום. ובכל זאת דווקא במילה זו מצאו חז"ל רמזים חשובים בשאלה המקדימה החשובה ביותר, מהו הנושא של העולם ושל התורה וממילא למי היא מיועדת? ב – ראשית, בשביל ראשית. בשביל ישראל שנקראו ראשית. התורה כפי שכתובה לפנינו מתאימה לבני האדם בעולם הזה, וזה מה שחשוב. 'זאת תורת האדם'.   

עבור האדם העומד על כדור הארץ יש מאור אחד גדול ומאור אחד קטן, דבר זה לא ישתנה גם לאחר שהמדע ילמד אותנו את גודלי כל הכוכבים והמרחקים שביניהם. שמש וירח הם המאורות המשפיעים ביותר על חיינו וממילא המשמעותיים ביותר עבורנו.

המרוץ לחלל החל בשנות החמישים של המאה הקודמת וגבה משתי המעצמות הגדולות בעולם רוסיה וארה"ב סכומי עתק דמיוניים. באותו זמן ממש עשרות מיליון אזרחים סובייטיים חיו בתת תנאים וחלקם מתו ברעב. כהמשך לכך, בשנות השמונים של המאה הקודמת העלה רייגן תכנית יומרנית במיוחד שנקראה פרויקט מלחמת הכוכבים. התוכנית עסקה בנשקים בעלי פוטנציאל השמדה רחבי היקף כמו רובי לייזר מהחלל ויחד עם פרויקט גילוי החייזרים של נאס"א עלו טריליוני דולרים (במושגים של ימינו). הכסף והמשאבים שנשפכו כמים על החלל החיצון יכלו למלא חללים רבים בעולם שלנו. המרדף אחר הכוכבים הוא לעיתים בריחה מאחריות כלפי אחינו בני האדם וכלפי העולם שהוא בעצם העולם היחיד שבאמת שלנו. זו אולי הסיבה שהתורה לא עסקה בכוכבים - מבחינה מוסרית ומצד חובת האדם בעולמו הוא חייב להתכוונן לעולם שלנו. אדם שראשו עוסק במה שמעבר לכדור הארץ עלול בקלות למקד את הכח שלו במקום הלא נכון.

 

האם יש ליהדות עניין לייצר אנשים מלומדים בשאר חכמות ולא רק בתורה?

לפני זמן לא רב אמר אחד הרבנים הידועים בארץ משפט שהיה בו בכדי לזלזל בציבור הלומדים בישיבות התיכוניות. רבים טענו שעל אף שצודקים הדברים ביסודם וכל מי שיכול חייב ללכת דווקא לישיבות שבהן לומדים רק תורה, לא היה כדאי לדברים אלה שייאמרו בפרסום שמא יובילו הדברים לפגיעה באמון הציבור ברב. אך מעט מאוד נידונו הדברים בצורה עניינית. בשורות הקצרות הבאות אני מבקש לטעון שכשם שיש חוסר איזון במקומות מסוימים לצד חכמות החול, ישנו לצערנו חוסר איזון גם לצד השני, דבר שמוביל לבורות שלא שערוה אבותינו.

אין ספק שעיקר לימודו של אדם, עיקר שעשועו ועיקר שיחו צריך להיות בדברי תורה. אלא שאין זה אומר שעליו ללמוד רק תורה. באגרת ידועה מטביע רבי אברהם בן הרמב"ם מטבע לשון ידוע ומדמה את שאר החכמות כרקחות וטבחות למלכה שהיא התורה. אכן נאה לה למלכה שיש לה משרתות טובות. ובאמת מאז ומעולם היו חכמי ישראל ידועים לא רק בחכמת התורה שבהם אלא גם בחכמתם הכללית. הרמב"ם שהיה בקיא בכל המדעים וביחוד ברפואה, הרלב"ג והמהר"ל מפראג שנתפרסמו בעולם בידע הפיסיקלי והאסטרונומי שלהם עד שעל שמו של אחרון קרוי מכתש על הירח, הרמ"א והרא"ם שחיברו ספרים במתמטיקה גאומטריה ואסטרונומיה וכמובן הגאון מוילנא שאמר שמי שחסר לו יד אחת בחכמות חסרות לו שבע ידות בתורה (נשמע יותר מרקחות וטבחות זוטרות...).

בשו"ת הרא"ם (סי' ה) מתאר רבי אליהו מזרחי כיצד לצד פירושו המונומנטלי לרש"י וכתיבת תשובות הלכתיות הוא כותב גם ספר פירוש לאל מג'סטי (ספר האסטרונומיה היווני הידוע) ורואה בכך ממש מצווה משום שהגויים יראו שאכן 'עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'.

למעשה בעולם התורה שלא נפגע מה'משכילים', בצד של עדות המזרח, דבר זה נהג ממש עד ימינו. גדול האחרונים הספרדיים בדור הקודם היה ללא ספק רבינו יוסף חיים מבגדד המכונה הבן איש חי. ת"ח מובהק בכל מקצועות התורה, מקובל אלוקי וירא שמיים מרבים היה הבן איש חי ועל קדושתו אין עוררין. דווקא לכן חשוב להקשיב לדבריו ולהבין שאולי כדאי לערוך חישוב מסלול מחדש אם הגענו למצב בו מזלזלים בחכמות החול כאילו הן פשוט 'ביטול תורה'. בספר אמרי בינה ישנם שני דרושים (א וב, בנדפס עמ' 329 ואילך) בהם עוסק הבן איש חי בנושא של לימוד חכמות חול יחד עם לימוד התורה. אני מעריך שמי שהיה מנסה ליישם כיום את שיטתו ולהקים ישיבה ע"פ העקרונות האמורים שם היה סופג ביקורת קשה מהצד של 'עולם הישיבות'.

הבא"ח מסביר שהפסוק "מה טובו אהליך יעקב" מדבר על שני אהלים. אהל לימוד התורה ואהל לימוד דרך ארץ (שם נרדף ללימודי חכמות חול לשם פרנסה). הוא מביא עדות מספר העיתים על רב האי גאון (אחרון הגאונים וראשון הראשונים) שם מובא שבתשובה הורה רב האי ללמוד בבית הכנסת עם הילדים לצד לימוד התורה גם חשבון ולימודי שפה בערבית (כתיבה ספרותית). הבא"ח כותב שכנראה הכוונה בחדר הצמוד לבית המדרש ולא ממש בבית המדרש, ולזה יש לקרוא אהל דרך הארץ (ניתן למצוא זאת גם בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' כב).

כמו החיד"א (בספריו דבש לפי ומדבר קדמות) גם הבא"ח טורח להסביר כמה חשוב ללמוד היסטוריה, גאוגרפיה, מדעי הטבע ומתמטיקה ולו בכדי לא להיות בור. לדבריו אין להשאיר תחומי ידע חשובים אלו לגיל הבגרות אלא להתחיל בהם דווקא מגילאי שש ושבע על מנת שלא יהיה קשה לתלמיד לקלוט אותם בהמשך.

גם לטענת ביטול התורה הידועה מתייחס הבא"ח ואומר שיש בלימוד זה קיום דברי חכמים במשנה 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' וודאי שבקיום דברי חכמים אין ביטול תורה (ועיינו בתו' הרא"ש ברכות לד ותו' ישנים יומא פה לגבי דעתו המפתיעה של ר"ת בנושא).

אך אף אם כל הראיות מדברי הבן איש חי לא יספיקו לאותו חכם, הלא יש להוכיח זאת מדעת הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בעצמו. כי הנה בתשובה שנדפסה ביחו"ד חלק ג סי' עה כתב הרב באופן ברור כי לרוב האנשים מתאימה ישישבה שבה לומדים גם מקצוע ושאין להתרשל מללמוד זאת. הרב כתב זאת ע"פ הפנ"י (קידושין פב), המקנה (שם), באה"ל (סי' קנו) ועוד שפירשו את הסתירה בין החובה של אב ללמד את בנו אומנות ושל האדם ללמוד אומנות ולפרנס את עצמו (דבר שמופיע בהרבה מימרות בש"ס) לבין דברי רבי נהוראי שאומר שמניח כל אומנות שבעולם ומלמד את בנו רק תורה. ע"פ חבל האחרונים הנ"ל החילוק הוא בין יחידי סגולה בעלי כשרון, בטחון גדול בה' ושאיפות לגדול בתורה לבין רוב העם. על רוב העם ללמוד אומנות ורק על מיעוטו ללמוד בישיבה קדושה. ועל אף ששם בסיכום הדברים נראה אחרת שכן כתב:
'לאור האמור נראה כל שישנה אפשרות שימשיך את לימודיו בישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה בלבד אין ספק שעדיף ללכת לישיבה כזאת יותר מאשר ללכת לישיבה תיכונית'.
ונראה תמוה לסיים כך אחר שבמרבית התשובה נטה קו להחמיר ולדרוש מהאדם ללמוד מקצוע כדעת הרמב"ם (הל' שבת כד, ה) והשו"ע (או"ח שו, ו)שרואים בזה מצוה.

ומה מאוד שמחתי לראות שבתשובה מקבילה שהובאה באותם מילים כמעט אך ביתר אריכות (בדחיית דעת ספר אות היא לעולם שטען שאין חובה ללמד אומנות לילדי ישראל) בהליכות עולם ח"ח עמ' שנג הסיכום הוא כך:
'לאור כל האמור נראה שכל שהבן מוכשר וברצונו ללמוד תורה מוטב שימשיך את לימודיו בישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה בלבד ואין ספק שעדיף ללכת לישיבה כזאת יותר מאשר ללכת ללמוד בישיבה תיכונית'.

ולולא דמסתפינא הוא אמינא שבתשובה ביחו"ד חלו ידיים. ואולי מאן דהוא שהבין את המשמעות העולה מן התשובה האמיתית בה הגרע"י בצורה של מכלל לאו אתה שומע הן מעודד את רוב נערי ישראל ללכת לישיבה תיכונית וק"ו ללמוד לימודי ליבה וכו', חשש מכך ושינה בכתובים.

 
לכן נראה שכדאי לכולנו לכבד איש את רעהו, להשתדל ללמוד מהטוב שבכל אדם ובכל מגזר (ונסיר שם המגזרים הגוזרים והמפלגות שעניינן פילוג מעלינו) ואולי בכך עוד נזכה לקיום הייעוד הכתוב בתורה: 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'.

(מתוך עלון קהילת מחזיקי תורה - למחזיקים בה בהעלותך תש"פ)
מאמר נרחב יותר בנושא בוא יבוא אי"ה

קללות החטא הקדמון - איך יוצאים מזה?

כחלק מסט של קללות שקיבל העולם לאחר חטא אדם הראשון, נתקללה חוה 'בעצב תלדי בנים'. כך משחר האנושות בעיות של קשיים בפוריות, תמותה בשעת הלידה, וצער ההריון והלידה עצמם. בדורנו מצאנו פתרונות רבים והשאלה עולה מאליה - האם התקדמות הרפואה שהביאה מציאת פתרונות של פוריות, המצאת האפידורל, והורדת שיעור התמותה בשעת לידה היא התחמקות מלאכותית מהקללה או אדרבה, יציאה מכלל ארור לברכה? עיון ברש"י בסוף הפרשה מגלה לנו דבר מדהים - 

'זה ינחמנו. יָנַח מִמֶּנּוּ אֶת עִצְּבוֹן יָדֵינוּ. עַד שֶׁלֹּא בָא נֹחַ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלֵי מַחֲרֵשָׁה וְהוּא הֵכִין לָהֶם וְהָיְתָה הָאָרֶץ מוֹצִיאָה קוֹצִים וְדַרְדַּרִים כְּשֶׁזּוֹרְעִים חִטִּים, מִקִּלְלָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבִימֵי נֹחַ נָחָה, וְזֶהוּ יְנַחֲמֵנוּ.'

נוח מייצר כלי עבודה מלאכותי שמיקל מאוד על קללת האדם 'בזיעת אפך תאכל לחם' וכן 'קוץ ודרדר תצמיח לך', והתורה אומרת על כך שבני האדם ראו בזה נחמה מהקללה אליה הביא האדם את האנושות במו ידיו. 

מפירוש הרא"ם לדברי רש"י עולה כי היה מי שפירש את הפסוק כך - זה ינחמנו - ממעשינו. הנחמה תבוא מתוך מעשי האדם תיקונו ושותפותו בבריאה.

יש להעיר כהמשך טבעי למהלך זה שגם קללות האשה ב"ה הולכות ונגמרות יחד עם עליית מעמד האשה העולמי.

קרדיט על התמונה: Rod Waddington

תורה ומדע

לאחר שהמציאו איינשטיין ושאר החברים בפרוייקט מנהטן את פצצת האטום, הם הבינו את ההשלכות של השימוש בה, ונבהלו מאוד. הם לפתע הבינו שלא ירחק היום שיהיו מספיק פצצות כאלה ברחבי העולם כדי לעשות 9 פעמים מכדור הארץ אבק שמרחף בחלל [כפי שיש היום]. לכן מאז ועד יומו האחרון קרא איינשטיין לעולם להבין את הצורך האקוטי בסמכות מוסרית כלל עולמית שתפקח על הכח העצום שהוא שחרר לעולם.

בדרך כלל כשאומרים תורה ומדע מתכוונים להשוואות של ידיעות ממקורות תורניים לגילויים מדעיים חדשים. אך בפרשה מלמד אותנו הרמב"ן פן שונה של הביטוי.

העולם המדעי הביא ברכה עצומה בשלל תחומים. אך הוא הביא איתו גם פצצות גרעין ומימן, גז כלור, ושלל תיאוריות זוועתיות. במידה מסוימת אנו בבעיה תדירית של מדע שרץ קדימה ללא שום התפתחות מוסרית מקבילה שתגביל ותנווט אותו. הבעיה שהרגיש בה איינשטיין היא רק ביטוי מוצלח אחד של הבעיה הכללית.

בפרשת קדושים דרך מצוות כלאי זרעים וכלאי בהמה מלמד אותנו הרמב"ן כלל גדול של מה שמלמדת התורה את המדע - המרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות.

הכלל העולה מכאן - המדען צריך לגשת ביראת כבוד אל הבריאה. להבין שיש בה שלמות שבוראה נתן בה, לנסות להבין אותה על בוריה ואף לשמור עליה אך בשום פנים ואופן לא להתיימר לתכנן אותה מחדש או לשנות אותה כרצונו.

יהיה רצון שנשכיל לפתח את עולמנו המוסרי לא פחות מאשר את עולמנו הטכני. רק כך ייטב לאנושות ולעולם כולו.

אותה הגברת בשינוי אדרת

[הכוזרי 14]

Photo by Iza Gawrych on Unsplash

שאל הכוזרי את החבר 'אני לא מבין - מה כל כך לא נוח לך עם התשובות המדעיות המודרניות שאתה נזקק לאלוקים? חוקי הטבע הם המפעילים את העולם והכל בא על מקומו בשלום...'
אמר החבר 'וכי מהי התשובה המדעית?! המדענים כלל לא עונים תשובה, הם פשוט מבלבלים אותך בשמות מפוצצים כמו טבע, או המפץ הגדול. למה שהם קוראים טבע אנחנו קוראים אלוקים, או נכון יותר להיפך, למה שאנחנו קוראים אלוקים הם קוראים הטבע. כך בסופו של דבר גם המדען מגיע לאלוקים, לאינסוף'.

ישנו אסטרופיזיקאי ידוע מאוד כיום שקרוי סטיבן הוקינג. הוקינג כתב בין היתר את הספר קיצור תולדות הזמן ובו ביסס והרחיב את התיאוריה שלו על כך שהעולם נוצר ע"י מעין פיצוץ אדיר שממנו מתפשט החומר עד היום. תיאוריית החורים השחורים שלו היוותה הוכחה עיקרית לעניין. ניתן לומר שהוקינג הוא המדען הכופר האולטימטיבי. מחריד לציין שבד בבד עם עליית המדרגות בכפירתו ומסירות הנפש שלו לפרסומה, גופו הלך ונחלה עד שכיום הוא איננו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו...

אלא שבשלב כלשהוא לאחר שחשב הוקינג שהצליח 'להיפטר' כליל מבורא עולם, נתעוררה שאלה – אם המפץ הגדול יצר את מרחב המקום והזמן כפי שהוא מוכר לנו, מה היה קודם לכן? ואז, הכופר הגדול מצא 'פיתרון' – קודם לכן הייתה 'סינגולריות כבידתית' או בקיצור 'סינגולריות'. שימו לב לנקודה הבאה ואני מפציר בקוראים הנכבדים, אנא בידקו את מה שאני אומר כעת – המילה סינגולריות היא מילה שהמציא הוקינג, מילה שאומרת נקודה אינסופית שבה המקום והזמן מאבדים משמעות. הכופר גילה את האינסוף, קרא לו בשם אחר ושוב 'נמלט' מאלוקים...

כשקראתי זאת לראשונה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות – איך חכם גדול כל כך יכול להתעלם באופן גלוי כל כך ממסקנותיו שלו?!

מעניין עוד יותר שהוקינג בחר במילה 'סינגולריות' שתרגומה הוא ייחוד, יחידי. ממש כמו שכל ילד יהודי יודע – אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, הוא ה' האחד היחיד והמיוחד.

יוצא אם כן שהעולם המדעי הכפרני לא השתנה כלל, רק התפאורה.

אמנם חשוב מאוד לדעת - רוב עולם המדע כלל איננו כפרני, להיפך. בסקר הגדול והארוך ביותר שנערך בתחום התקבלו תוצאות הפוכות מן המקובל לחשוב.
איליין אקלוד מאוניברסיטת אוקספורד, ממובילות ענף הסוציולוגיה, בדקה ומצאה כי רוב עולם האקדמיה [66%] מגדיר את עצמו מאמין באלוקים, ובקרב קהילת הרופאים בארה"ב נעשה סקר שהגיע לתוצאות גדולות יותר 77% מאמינים.

זאת אומרת שרוב עולם המדע כלל לא חושב כי ממצאיו או התיאוריות שלו עומדות בניגוד לקיום של בורא, ואולי להיפך – גדולי המדענים בעולם היו נאמנים לעקרון האנתרופי. עקרון שטוען כי עיבוד מידע אינטיליגנטי הינו חלק אינטגרלי של היקום. או במילים פשוטות ישנו יותר מדי סדר בעולם כדי לאפשר הופעה וקיום של האדם מכדי לחשוב שזה קרה באקראי, לכן ישנו עיקרון מדעי שטוען שישנו סדר שנוצר בכוונה.

שוב אנו רואים כיצד טענת ריה"ל מלפני אלף שנים עדיין יציבה ורלוונטית.