להיות חסיד ע"פ תורתו של האדמו"ר מפיאסצ'נה / דף מקורות נלווה לשיעור

לשמיעת השיעור במקביל לחץ כאן

מבוא השערים פרק ו – האדמו"ר מפיאסצ'נה

השם חסיד אשר ההולכים בדרך הקדוש הבעש״ט ותלמידיו זצוקלל״ה נקראים, אינו חדש, עוד בדברי הנביאים מוזכר איזה פעמים השם חסיד על איש המעלה הקרוב יותר אל הקדושה, כגון ״אבד חסיד״ [מיכה ז׳], ״שמרה נפשי כי חסיד אני״ [תהלים פ״ט], ״תהלתו בקהל חסידים״ [שם קמ״ט] וכו׳, אבל לא נאמר בפרטיות איזה מעשים יעשה שיעלה על אשר ישראל להיקרא בשם חסיד, כי לקיים התורה ומצוות, כל איש ישראל מצווה ולא אתה בן חורין להפטר ממנה, א״כ החסיד צריך לעשות יותר ממצות התורה...
ובדברי חז״ל נשמע שהחסיד הוא שבכל מעשיו עושה לפנים משורת הדין, ובאבות [ה׳ י״ג] אומרת המשנה שלי שלך ושלך שלך חסיד, אבל גם פעולות אחרות שאינן תלויות בדין ולא בלפנים משורת הדין, נאמרות בדברי חז״ל על החסיד, כגון חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפילה, וכו׳, לא אמרו שהקדימו זמן התפילה או שהו בתפילתם בעצמה יותר, שיש בזה דין זמן תפילה והם עשו לפנים משורת הדין, רק דבר חדש, היו שוהין שעה אחת קודם ואחר התפילה, [ברכות פרק ה׳ מ״א]...
אבל הרמב״ם ז״ל בפ״ו מח״פ כבר מבאר את מצב הרוח של החסיד, שגם מעצמו נפשו שונאה את הדברים שגם דעת האדם מבין שרעים הם, כגון גנבה, גזלה וכו׳, משא״כ מי שאינו חסיד נפשו מתאוה להם וצריך להתגבר ולכבוש גם בהם את יצרו, והוא ז״ל מחלק בין מצות שכליות כנ״ל שרק בהם נפש החסיד בוחלת משא״כ חוקים שאין שכל האדם תופסן אדרבה עליהן אמרו חז״ל אל תאמר א״א בבשר חזיר וכו׳ רק אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי׳, ע״ש,
ובשע״ק מהרח״ו ז״ל חלק א׳ שע״ג איתא, שהחסיד, כל המידות טובות מוטבעות בו בטבע גמור שאין יצרו מתגרה בו להן ויצטרך לכבשו, רק מקיים התרי״ג מצות בשמחה מאהבה, ע״ש, היינו שגם החקים גם מעצמה נפשו רוצה לקיים, ואין להקשות מהגמרא אל תאמר א״א בבשר חזיר וכו׳ הנ״ל, כי הגמרא אומרת שלולא שאסרה התורה היינו מתאוים לו כי מצד עצמו אין להרחיקו, אבל מאחר שאסרתו התורה, אז כ״כ הכנסנו את רצון ד׳ בקרבנו עד שגם מעצמנו כבר אין מתאוים לו...
והנה בזוה״ק פ׳ נשא קמ״ה מגלה בקדשו יותר...
יסוד ועצמיות החסיד בחי׳ חסד הוא, ומה הוא חסד, בפתח אלי׳ אומרים חד ארוך וחד קצר וחד בינוני, ארוך היינו שאין הכלי מסוגרה כ״כ ואורה מאיר ומשפיע ממנה הרבה, וחד קצר, גבורה, שהכלי שלה מסוגרה ואורה נסתר יותר ורק מעט ממנה מתגלה, וחד בינוני, תפארת, ולפ״ז אין להשם חסידות עצמיות מוגבלת לומר שרק זו היא, כי רק חסד והתגלות היא, שנפשו של החסיד אינה מוסתרת בהכלים וחומריותו כי זיככם כנ״ל בשע״ק.
והוא גם הענין שאיתא ברש״י פסחים דף מ׳ הבאנו בהכשה״א, בעל נפש, חסיד, היינו שאין נפשו טמונה ומוסתרת כ״כ בגופו, רק בחי׳ חסד, חד ארוך עד שנפשו גלוי׳ בו, ועלי׳ נקרא ״בעל נפש״, ונפשו הגלוי׳ שוקקה לד׳ עד שגם מעצמו אינו מתאוה לעבירה רק למצות וגם מרבה במעשים טובים שונים כדי להתקרב יותר לד׳. עושה לפנים משורת הדין, ושוהה שעה אחת קודם התפילה ולאחר התפילה ובשעת התפילה, וזהיר בכל המעלות המנויות בברייתא דרפב״י עד שבא לרוח הקודש. כי זהו ראשית התקרבות לרוה״ק לגלות את שורש נפשו כמו שאיתא בהקדמה שבשע״ק, שהבאנו בראשית הכשה״א, עד שנעשה כמלאך ד׳ צבאות. אף ברכות ממשיך לעוה״ז, כיון שכל מעשיו ופעולותיו מעשי נשמה הן.
הן בכל דרך עבודה מן הנביאים והלאה היתה בחי׳ חסידות, כנ״ל מהפסוקים ודברי חז״ל שהשם חסיד מוזכר בהם, כיון שאין להחסידות דרך ועצמיות מוגבלת רק התגלות הנפש והקדושה היא, וההתגלות היתירה אשר בכל דרך עבודה, בכל דור ודור אשר מלפנים בשם חסידות נקראה, אבל דרך והתגלות הבעש״ט, שלא את האור אשר בתוך הכלים לבד הוא מגלה רק גם את הכלים בעצמם, וגם את אשר חשבנו לכלי, גוף ומסתור, מעתה מאיר, האם יש לקראותה שם אחר אם לא את השם, חסידות, והאם יש התגלות וחסידות כזו גם בהכלים עצמם, זו היא באמת חסידות של ראשית התגלות המשיח ב״ב.
ובזה נראה יותר צד התדמות החסידות להנביאות, שכמו הנביאות גם איש הפשוט אשר לא לפני הנביאים אם הי׳ רוצה להתקרב להם ואורם גם עליו יזרח, גם הוא נתהפך לאיש אחר וגם ניבא עמהם. ואף אם לעצמו לא הי׳ נביא, וגם חדלה נבואתו כשנתרחק מהם בגוף ונפש, כמו שאול ואנשיו, מ״מ כשבאו לפני שמואל הנביא גם הם נבאו. כן גם החסידות גם אנשים פשוטים אם רק היו יראי ד׳ שומרי המצות, תמימים ובעלי אמונה, נעשו חסידים לפי ערכם כשהיו דבוקים אל רבם, אף אם החסידות מדרגה עילאה היא. ולקדוש ישראל הבעש״ט זצוק״ל עם כל גדולי החברייא מלאכי אלקים תלמידיו שנסעו אליו, גם אנשים פשוטים בעלי מלאכה ומוכסנים [ארענדארין] נסעו והוא זצ״ל הי׳ מקרבם, ואף שלח לפעמים מגדולי תלמידיו צדיקים וגאונים לאיזה איש פשוט להתלמד ממנו איזה מדה טובה תמימות או בטחון, אמונה פשוטה, אמונת חכמים, או אהבת ישראל וכדומה. כי הלא גם בהם נמצאה נשמת ישראל חלק אלוק ממעל רק שלא נתגלה בו, וכשבא האיש אל רבו וניצוצין די נור עליו יפלו גם נשמתו תבער ואשה תתלהב. [ועוד נדבר אי״ה בפנים הספר למה יש לאנשים פשוטים, לפעמים אמונה יותר פשוטה וחזקה, וכן שאר מדות פשוטות הנ״ל עד שהבעש״ט ז״ל הי׳ שולח לפעמים מגדולי תלמידיו להתלמד מהם]...
כי הקדושים בעלי הקבלה אף שגם הם קדשו את הבא אליהם, אבל שגם לימודי הקבלה, השגותיהם והבנת חכמת קדשם יכנסו פתאום אל איש שלא למד ולא יגע, לא מצינו לא בהם ולא בבעלי התלמוד, עד שחקקו ואמרו לא יגעתי ומצאתי אל תאמין [מגילה י׳] וההדיוטים ועמי הארץ היו מרוחקים מהם, ואותם שרצו להתקרב אליהם היו רק בבחינת עַלים שכל תכלית קיומם הדא רק לשמור את הפירות, כמו שאיתא בגמרא חולין צ״ב, לא כן הוא בנבואה וביותר בחסידות שכל עיקרה הוא להרחיב ולפשט את אור קדושתו יתברך גם במקומות הרחוקים, גם הכלים אור וגם המסתירים אשר לנו נראו כמסתירים, קדושה הם, ומכש״כ ישראל שהוא יתברך דבוק בהם והם בו, כולם קדושים, ואפילו אם הוא איש הדיוט מ״מ בהתקרבו אל אור המאיר ואל האש הבוער גם נשמתו העמומה בו תדלק ואורו יאיר כנ״ל.
ועוד בתדב״א, נרמז מן החסידים ההדיוטים. וז״ל הק׳ רפי״ב, חסידי עמי הארץ, אע״פ שלא קראו וכו׳ הואיל והוקרו והושנו את בניהם, ואין בהם עע״א, ואין בהם חמס וגזל, ואין בהן ג״ע וש״ד, והיו מהנין ת״ח מנכסיהם. הקב״ה מביא אותם ויושבים אצל הצדיקים, ויהיו נהנים מן השמש שיזרח לצדיקים לימות ב״ד ולעה״ב עכ״ל הק׳. כמעט כדברי קודש שבנ״א. שע״י שגם היו נשמרים מעבירות פשוטות. ואת בניהם לתורה גדלו, והם דבוקים בת״ח, קורא אותם אליו הם חסידים וגם לעוה״ב ולעתיד אצל הצדיקים ימצאו ומאור שמשם יהנו.
אדרבה זהו אחד מעיקרי החסידות לא לרחק רק לכַלל גם את בעלי הבתים גם את ההדיוטים, ואף שגם בפעולת העַלים יש להפשוטי עם גם בהחסידות, לשמור את הפרי לעסוק בשבילם במסחר ומלאכה ולפרנסם, אבל לא זהו בלבד כל תכליתם בעולם, רק שוחד עם רבם ועם החסידים הגבוהים גם הם ידלקו ומכולם יחד תעשה אבוקה שתבער ותאיר אף את כל העולם באור ד׳ ואש של מעלה, ולא להם לבד ייטיבו בזה, רק גם להצדיקים עובדי ד׳ הגדולים, שגם הם יעלו יותר כשיתקשרו עם שאר ישראל אפילו ההדיוטים, ובספה״ק בית אהרן פ׳ נצבים איתא וזלה״ק, וכפי שאומרים בשם הרה״צ הק׳ מורינו הרב רש״ק זצ״ל, למשל שהי׳ צריך מלך אחד ליקח איזה דבר ממקום גבוה מאוד ולא הי׳ לו כ״כ סולמות הרבה, מה עשה, העמיד כמה אנשים אחד על חברו עד שהגיע העליון למקום הגבוה וכו׳, והנה אין זה אפשרי לומר שהאיש העומד על הארץ אינו נצרך לזה, הלא אם ילך האיש ההוא ממקומו יפלו כולם, כן הוא הדבר ממש בקדושת הקב״ה, כי באמת אין זה אפשרי להשיג הבורא ב״ה בלתי אם יש ס״ר ישראל והם כוללת ישראל, והגם שיש בזה אנשים קטני ערך, עם כל זה בלעדם לא ישיגו הגדולים חיות הבורא (ברוך) ב״ה ע״ש, לא רק כעלים הם לשמור, אך גם הגדולים לא ישיגו בלתי קטני הערך.
ובמה גדול כחם שגדולי הצדיקים עליהם ועל ידיהם יעלו, מפני שהם מן עמידתם אינם נשמטים, רק על עומדם עומדים, ואת עבודת קונם עובדים, כי כיון שפעל הבעש״ט ותלמידיו זצוק״ל להמשיך קדושתו ית׳ ולגלותה גם בעולם הזה, אף בנמיכיות וכלים, לכן כל איש ישראל גם בגופו ונמיכיותו, במצבו, ברצונו, מידותיו, אמונתו גם הפשוטה מבלי השגות גדולות, יכול לאחוז בכבודו ולהתקשר בו ית׳....
אף בענין רוח הקודש עתה בימינו רואים שדרכה החסידות את דרכה, כי גם בשע״ק חלק ג׳ שע״ז איתא וזלה״ק, בהנהגת רוח הקודש עתה בזמנינו, וזה וכו׳ אל יתיאש האדם וכו׳ והנה באזנינו שמענו ובעינינו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקודש בזמננו זה, והיו מגידים עתידות ובהם בעלי חכמה לא נתגלו בדורות שקדמו אלינו ע״ש, אומר הוא זצ״ל בקדשו שגם עתה אפשר לבוא לידי רוה״ק ולאמר עתידות שלא הגיעו לה דורות שלפנינו, אבל טעם...
למה אפשר עתה יותר לזכות לרוה״ק מאשר בימי הנביאים, מפני שאחר החורבן נמשך האור עוד יותר למטה, גם לגלות, כנ״ל מהמגיד הגדול זצ״ל, ובמה יכול האיש לקרב עצמו שגם הוא יזכה לרוה״ק, ע״י שהוא יכניע את עצמו יותר כנ״ל במאו״ש, זהו דרכם הקודש להמשיך האור גם בכלים ובנמיכיות, אל השמים עלו ״דרך הארץ״, ובג״ע טיילו ועם המלאכים התווכחו ולפני כסא הכבוד השתטחו ובעד ישראל המליצו, והכל ע״י דרכם דרך ההשפלה להמשיך ולגלות האור גם בנמיכיות ושגם בשפלות אלקותו יתברך נמצא.

נחזור להנ״ל גם אנשים הדיוטים כשנוסעים להרבי ומתחברים עם חסידים נקראים חסידים... אבל צריכים לעזור זה לזה, הגבוהים להקטנים אף לההדיוטים, וגם ההדיוטים להגדולים מהם כבמשל הנ״ל שזה עומד על זה, ובכלל אין החסידות רק לבעלי ערך אחד בלבד, רק לכולם, התגלות הנפש לכולם, לכל אחד כפי מצבו ועבודתו וכמש״א המשיח להבעש״ט זצ״ל, שיבא, כשיפוצו מעיינותיו החוצה, החוצה דייקא, לכולם, ולזה היתה נחוצה החברותא הקדושה.

חובת התלמידים דף מקורות לשיעור בשלוש נק' - מהות החינוך, התלמיד הוא המחנך של עצמו, להיות איש מתרגש

 

חובת התלמידים / האדמור מפיאסצנה – שיח עם המלמדים
שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'. ...בפרשת לך (י"ד י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וזה לשונו: ׳"חניכיו" וכו' – שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חנוך לנער", "חנוכת המזבח", "חנוכת הבית"׳ עד כאן לשונו. וזה דיוק לשון רש"י ׳התחלת וכו' שהוא עתיד לעמד בה׳, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תיבה לעצמה היא תבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפעל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מכשר והכלי לתשמישו אשר הוא מכשר.

וכשנאמרה תבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח או בהעלם לבד ולגלותה. וכיון שהאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו. צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והיה ליהודי נאמן עבד ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצוה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצוה והמתרגל יעשה כמצותו, גם כשיגדל ויהיה ברשות עצמו. ועל זה צוה שלמה המלך "חנך לנער" וכו' תחנכו, אל קרבו תחדר, ואת קדשת הישראל אשר בו בהעלם – תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה.  אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האפן והאמצעי איך לבא אליו באר לנו במלים "חנך לנער על פי דרכו", שזה הוא העקר... המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכלו – אף כחי גופו בקדשה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה.  וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי אם במתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך "חנך לנער על פי דרכו", על פי דרכו של כל אחד ואחד.

...וכל כמה שיכול האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל ואת החובה שהוא נושא על עצמו לגדל ולחנך איש ישראל, עץ בגן ד' בעדן, והוא האב והמלמד הוא רק המורה אשר יורהו, איך יחנך הוא את עצמו ומה דבר ד', כמו מי שבא לשאל שאלה בעניני אסור והתר, שהדין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו', אבל עקר העושה הוא בעל הבית בביתו ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האסור והטרפה. והרבה נרויח, כשנורהו כן, ראשית כאשר יתגדל בדעה זו לא יראה את אביו ומלמדו לעריץ ומושל זר שרוצה למשול עליו, כי החוב הוא על עצמו והוא בעצמו באנוכיות שלו ובישותו שהקדים להתגדל בו, מושל ומחנך את עצמו, ולאביו ומלמדו צריך הוא עוד להכיר טוב על אשר עוזרים הם לו ומקלים לו את עבודתו...

אבל בדברים אלו בלבד לא יצאנו עוד ידי חובתנו, כי אף אם נחדר אל עצמות ישיות שכל הנער על ידי שנשכילהו, עד שבדעתו יבין כי האחריות על עצמו, ובדעת עצמו ירצה להתחזק ולעבד עבודת הקדש, מכל מקום הלא אמרנו שלא בלבד שכלו רק גם ישיות הרגשותיו, התפעלותיו, אף התלהבותיו, מתקדמות לצאת קדם זמנן להיות לאיש עצמאי, להתרגש ולהתלהב מיפי המדמה של שטותי העולם, כבתי הטרטיראות וכן ממיני הוללות והפקרות העולם, ואם לא נקדם אנו לעורר את נפשו שתתרגש מכל מצוה ותתפעל מן התורה ואור ד', לא נפעל מאומה חס ושלום, כי אף אם בשכלו יבין שהחוב עליו לחנך את עצמו, מכל מקום הרגשותיו ותשוקותיו יסירוהו מן הדרך הטוב אל הדרך שאף בעצמו מבין שרע הוא, כי האם אין רוב הפושעים מבינים בעצמם בתחלתם את מעשיהם שרעים הם, מכל מקום הרגשת תאותיהם מתגברת על דעתם להפילם לבאר שחת. וזהו העקר בתורת החסידות שלא יסתפק האיש בשכלו לבד אשר קובע בעבודה, כי ההתקשרות אשר בשכל לבד אינה קשר של קימא, יכול הוא לשעבדו ולדעת ברור בשכלו שרק את ד' צריך הוא לעבד בכל פרטי מחשבה דבור ומעשה שלו, ומכל מקום לבו וכל גופו רחוקים, את כל נפשו וחיות גופו צריך הוא לקשר, צריך לחדר אל נפשו להעלותה ולעוררה שתתלהב בכל מצוה בתורה ובתפלה, תתענג בענג רוחני ותשמח בה, וכשמקשר גם את נפשו אף חיות גופו אז חוץ מזה שהמצות והעבודה שעושה, יותר עילאות הן ויותר קדושות, עוד זאת, בטוח הוא יותר שיוכל לעמד נגד יצרו ולא יקרע מן מקור החיים וישלך כל כך מהרה אל הבאר שחת על ידי פתוי יצרו.

והנה לעולם צריכים היינו להמתין עם עבודה זו של התרגשות והתלהבות אצל הנער עד אשר יגדל, כי קשה שיתלהב הנער התלהבות אמתית של החסידות, ובכלל בכל מקום שכתבה התורה חקים ומשפטים, מקדמת את החקים למשפטים, כי המשפטים הם בטעם, לא טעם של שכל בלבד רק גם טעם של ידיעה, כי האם מפני שאין שכל לבן, למה רוצה הוא לנשק את אביו בשפתיו, בשביל זה אין הנשיקה ברורה וידועה לו, אדרבה זאת היא עקר הידיעה, לבו משתוקק לנשק את אביו, וזאת היא בטוחה מכל השכליות שבעולם. האיש הישראלי בכל מצוה בין בשכל ובין בלא שכל, אם לבו משתוקק מתלהב מתקשר ומאמין באמונה בטוחה וחזקה, משפט היא אצלו ודאית וברורה לו, והדבר שאינו מתרגש בה מאומה לא בשכל ולא בלב חקה היא. ומתחלה צריך האיש ישראל להרבות במצות, להשתקע בתורה ועבודה ולהתמסר בדעתו מחשבתו וכל נפשו לד' ואז ככל אשר משתקע יותר בעבודה וקדשה, מרגיש בשעות הטובות איך נפשו יוצאת ומתקרבת לקדשה והאור העליון, נשמתו מתדבקת בנשמת שדי והוא ואף גופו בתוכו, מתלהב ומתירא, שמח משתוקק ומתמוגג. מתחלה חקים לעשות אף בלא טעם ובלא הרגשה ואחר כך משפטים בטעם והתלהבות, והנער עליו לעסק עוד בחקים, להשתקע בהם בלא הרגשה והתלהבות.

אבל מה נעשה עם דורנו שעצמותו והרגשותיו מתקדמות להתגדל ולהתלקד, והיה אם לא נחיש אנו לאחז בהתלהבותו לשעבדה ולהפעילה בהתפעלות של קדשה, תתרגש ותתפעל בהתלהבות של שטות ויפי המגנה של העולם, להתפלאות מדרכיהם ולחמד את תעלוליהם המכערים, לנער בן דורנו שהרגשותיו והתפלאותיו כבר נתבגרו ונתבלטו, קשה כבר לקשר בחקים בלא הרגשות, אף בדברי שכל בלבד אם רק שכל יבש הוא, מכרחים לחדר אל נפשו לעוררה ולהלהיבה, שתרגיש מעט על כל פנים מנעם הארה דהארה מן זיהרא עילאה, תשתוקק ותתקשר. לכן אם רוצים לקשר את הילד ולחנכו ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה", ולא מפני שמצוים אותו בלבד יעשה רק מפני שנפשו תדחהו לעשות, אז אסור לנו להמתין רק צריכים לחנכו בדרכי החסידות האמתית עוד מקטנותו, "חנך לנער על פי דרכו" והדרך שצריך הנער של דורנו היא החסידות האמתית הלבבית והנפשית, ואף אם אין זאת עוד התלהבות החסידות האמתית מכל מקום בקצה המטה נוגע ומתקשר הוא, וככל אשר יגדל ויעבד, יעלה ויזכה להיות חסיד אמתי. כלומר, איתא בפרדס (שער י', פ"א) איך הגונים ומראות הגופניות פועלות במרום, כשבא לפעל בחסד יתלבש לבנים, בגבורה בבגדים אדמים וכו', ואומר בקדשו (חוץ מן הסודות אשר בדבר), כי אם יביט האדם בעיניו במרוצת המים הרבים יתעורר בו לחה הלבנה וכו', וכן הענין בזה כאשר ישוטט המעין בשכלו ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגונים הנראים בעינים או המצטירים בשכל, בגופני, יתפעל הרוחני, והנפש תתעורר לרוח והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שתתעלה אל מקום יניקתה ותתעורר לפי מציאות ציורה וכו', עד כאן לשונו הקדוש. זה יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשויות גופניות יסגל להתעורר בהן לקדשה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה. וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר גופני, אף בשעה שעושה פעלות גופניות כשתית היי"ש בין החסידים וכמיני המחשבות לעורר את עצמו כמו שנדבר אם ירצה ה' בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית לבד, רק תכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכל אחד כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה.  גם את המנורה הדליקו בדבר זר, אבל לא עזב הכהן את המנורה עד שתהא שלהבת עולה גם מאליה, והקטן יכול להשאר בהתעוררות והתרגשות גופנית, אבל גם בה מין זהרה וקו הארה דקה מן הדקה מן הנפש מרחוק עליה יזרח וגם זאת טובה היא, כי גם בה מתקשר גופו ונפשו הקטנים, והנער שמתרגש בליל פסח מנקיון החדר, מן רבי הנרות, ומן השלחן המסדר יפה, גם כן טוב הוא, כי גופו מתרגש מזה ונפשו פנימה מבצבצת ומתרגשת באמירת ההגדה לאמרה מעט בהתלהבות לד' אף שאינו יודע מה זה ועל מה זה. וזה ה"על פי דרכו" שאנו רוצים בקנטרס זה להרגיל את בני הנער בדרכי החסידות, נחוצה היא להם, ואי אפשר להם אחרת, מאחר שקדמו להתבגר והרגשותיהם התקדמו לפעל ואף אם לא יתקשרו בעצם נשמתם ולא התלהבו התלהבויות נפשיות אמתיות רק גופניות גם כן טוב הוא כיון שמהקדשה מתרגש – התרגשות גופנית מהקדשה, ובה מתקשר. וכשיגדל יקל לו להיות חסיד אמתי, והאם הנער המתחיל גמרא תוספות, מבין אתם כמו שמבין הגדול, ומכל מקום גם זה טוב הוא וגם בלמודו והבנתו זו מתקשר הוא בתורה...

דף מקורות לשיעור חסידות קדושת לוי פרשת לך לך

 

לך לך

רמב"ן בראשית יב, י
...וְדַע כִּי אַבְרָהָם אָבִינוּ חָטָא חֵטְא גָּדוֹל בִּשְׁגָגָה שֶׁהֵבִיא אִשְׁתּוֹ הַצַּדֶּקֶת בְּמִכְשׁוֹל עָוֹן מִפְּנֵי פַּחְדּוֹ פֶּן יַהַרְגוּהוּ, וְהָיָה לוֹ לִבְטֹחַ בַּשֵּׁם שֶׁיַּצִּיל אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי יֵשׁ בֵּאלֹהִים כֹּחַ לַעֲזֹר וּלְהַצִּיל. גַּם יְצִיאָתוֹ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּצְטַוָּה עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה מִפְּנֵי הָרָעָב עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא, כִּי הָאֱלֹהִים בְּרָעָב יִפְדֶנּוּ מִמָּוֶת. וְעַל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה נִגְזַר עַל זַרְעוֹ הַגָּלוּת בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיַד פַּרְעֹה, בִּמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וְהַחֵטְא:

מהר"ל גבורות השם פרק ט
אחר שכבר בארנו מענין המראה הזה הגדול והנורא, יש לך להתבונן בדבר הזה שאמר הכתוב (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם", על מה חרי האף הגדול הזה (עפ"י דברים כט, כג) שהיה אומר לו הקב"ה כך. והנה הרמב"ן ז"ל (בראשית יב, י) נתן טעם לדבר, מפני שהיה אברהם מביא את שרה בנסיון גדול שאמר (שם פסוק יג) "אחותי היא", ולקחה פרעה על ידי זה, בשביל זה הביא הקב"ה את זרעו במצרים גם כן. וכמו שהביא על פרעה נגעים גדולים (שם פסוק יז), כך הביא הקב"ה על מצרים נגעים גדולים. וכמו ששלח פרעה את אברהם במתנות רבות* (שם פסוק טז), כך יצאו ישראל ברכוש גדול (שמות יב, לח), אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל.

וכבר הקשו עליו קושיות, עד שנעקר פירושו מכל וכל. שהרי אחר שנגזר הגלות עליו, חזר אברהם כשהלך לגרר ואמר (בראשית כ, ב) "אחותי היא", ואיך יתכן זה שאחר שחטא וענש אותו עונש גדול, יחזור לחטא, חלילה לומר כך. ועוד, יצחק שאמר גם כן (בראשית כו, ז) "אחותי היא", למה עשה זה אחר שאברהם נענש, איך יחטא הוא עוד...

ועתה אשוב אל דברי חכמים הנאהבים והנעימים הברורים, המיוסדים על אדני החכמה. בפרק ארבעה נדרים (נדרים לב.), אמר רבי אבהו, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר (בראשית יד, יד) "וירק חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר, מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שאמר (בראשית טו, ח) "במה אדע". ורבי יוחנן אמר, שהפריז על מדותיו של הקב"ה מלבוא גרים תחת כנפי שכינה, שנאמר (בראשית יד, כא) "תן לי הנפש והרכוש קח לך".

קדושת לוי
ויאמר ה' אל אברם לך לך (בראשית יב, א). רבים מקשים למה הביא אברהם את שרה לסכנה זו שילך עמה למצרים כיון שלא אמר לו השם יתברך. והנראה מה שהשם יתברך אמר לאברהם אל הארץ אשר אראך, אמר לו שלזה הארץ אשר יהיה הסבה שילך ילך שם. והנה אברהם כאשר בא לארץ ישראל והיה שם הרעב ראה כי כן הסיבה מן השם יתברך שלא יהיו כאן. וזהו ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה כי כבד הרעב בארץ, בזה ראה כי כן הסבה שלא ישאר כאן רק ילך לארץ אחרת ונמצא זה הוא מן ה' שילך אל ארץ אשר יהיה שם הרצון מן ה':

או יבואר, אל הארץ אשר אראך, הכלל כאשר האדם מסופק אם לעשות או לא אזי ישכיל בשכלו אם יש לו איזה בהירות השכל אזי יעשה, וזו אשר אראך לשון בהירות השכל:

או יאמר, לך לך, הכלל כאשר האדם בורח מן השונא אז הוא בורח אל מקום אשר ימצא להמלט את נפשו אפילו להיות נע ונד בארץ אחרת בכדי להמלט את נפשו מן שונאיו וכאן שהיה אברהם נרדף מן נמרוד הרשע כמבואר בחז"ל ושמא חס ושלום תאמר שהיה אברהם נע ונד בארץ אחרת, לזה אמר לו השם יתברך לך לך כלומר לך אל מקומך:

עוד יבואר, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, כי זה כלל גדול לכל מקום שאדם הולך הוא הולך לשורשו, כי בוודאי באותו המקום יש שרשו וצריך להעלות אותן הנצוצות לזה אמר לך לך לבדך לשרשך להעלות אותן הנצוצות. אבל משה ואהרן ושמואל שהיו כללות כל ישראל לזה נאמר בשמואל (שמואל א' ז, יז) כי שם ביתו, בכל מקום שהולך שמה היה חיותו, דהיינו שם היה שורשו שהיה כללות כל ישראל: