יום שישי, 25 ביוני 2021

מה בקשו בלק ובלעם לעשות?[1]

 
בפרקי אבות מדובר על ההבדל שבין תלמידי בלעם הרשע לתלמידי אברהם אבינו ע"ה. אברם עבר מארם ממולדתו ומשפחתו כדי להיות אב המון גויים. הוא חש אחריות גם לרחוקים ממנו ביותר כמו אנשי סדום ורואה תקווה לכל האנושות.

כבר בתחילת המדרש מובאת כותרת לפרשה – 'להודיע למה סילק הקב"ה רוה"ק מאומות העולם'. והמדרש מסביר שההבדל שבין נביאי האומות לנביאי ישראל הוא שנביאי ישראל דואגים לעולם, משתתפים בכאבו ורוצים בטובתו, ונביאי אומות העולם להיפך – מאבדים את הבריות על ידי פרצות ועומדים במידת אכזריות – 'שזה עמד לעקור אומה שלמה חינם על לא דבר'.

בלק היה נציג הלאומיות השונאת זו שדואגת לאומה שלה על חשבון האחרות. הוא מבקש להעמיד את הגבולות שנקבעו בימי נח על תילם. 'אמר לו הגבולין הללו שנקבעו מימי נח שלא תכנס אומה בגבול חברתה הללו באין לעקור אותן'. האם בלק מעליל על ישראל עלילה או שמא הוא מזהה תהליך של אמת?

במבט פשוט חלוקת האומות לשבעים אומה ולשון הייתה עונש בעקבות מעשה דור הפלגה. החזון של היהדות שואף להביא את העולם על תיקונו, להגשים את התכנית האלוקית בעולם. אברהם שחי בדור הפלגה וראה מה שקרה מנסה להקים עם שיביא בסופו של דבר לחזרה לשפה ברורה אחת 'כי אז אהפוך כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. לכן סיסמת היהדות היא שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – ה' שעתה הוא אלוקינו לעת"ל יהיה אלוקי העולם כולו. רעיונה של היהדות יוביל לאחדות העולם כולו תחת דגל של מלכות ה'.

אך לבלעם הייתה מחשבה אחרת, בלעם עצמו כבר היה אותה אישיות קוסמופוליטית – 'וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה... כשולחני היה שהיו מלכי האומות נמלכים בו'. בלעם לא אב לגויים אלא בלי עם, כי הוא רוצה שכולם יאהבו ויכבדו אותו.

בנקודה מסוימת מתלכדות שתי ההשקפות הסותרות – זו של בלק שרוצה בלאומים ישנים שנלחמים אלה באלה וזו של בלעם שמבקשת עולם של הפקרות ללא גבולות של מגדר וללא עמים – הנקודה הזו היא המאבק נגד עם ישראל.

לכן על פי הזוהר הקדוש מה שביקש בלק לעשות ומה שניסה לעשות בלעם בפועל הוא 'ויקר כה' – לעקור את מידת 'כה' שהיא כנסת ישראל. לעקור את עם ישראל ולייצר לו תחליף. קורבנותיו של בלק היו מעין פיתוי לבורא עולם – 'למה שבעה כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו... שהיה אומר לפני הקב"ה למה קבלת את אלו – לא בשביל עבודה שעבדו לפיכך קבלתם? ולא נאה לך שתיעבד משבעים אומות ולא מן אומה אחת? כביכול רוח הקודש אומרת טוב פת חרבה ושלוה בה... מבית מלא זבחי ריב – שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל'.

בזוהר הקדוש מנגידים בין עינו הרעה של בלעם הרשע לעינו הטובה של דוד המלך. הקשר שבין אברהם לדוד קשור לאותו תיקון העולם. מצאצאיו של אברהם יוולד דוד המלך שיכבוש את ארץ ישראל ויקים בה מדינה. אך המדינה הזו לא מיועדת להיות תכלית בפני עצמה, עם ככל העמים. המדינה הזו תהיה התשתית למלך המשיח שישפוט עמים רבים ויביא שלום לעולם. דוד שיש בו טיפת מואב בתיקון דרך רות המואביה מבנות בנותיו של בלק, מתקן את הלאומיות. משיח מתקן את האוניברסליות. וכך יבוא תיקון לאד"ם בשלושת האישים – אברהם, דוד, משיח.



[1] בעקבות מדרש תנחומא, רבה וזוה"ק על הפרשה.

 

 

על ניסיך שבכל יום עימנו תמיד

 

שימו ליבכם לדבר מעניין, את 'כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפרשת בלעם'. למעשה היום בו עמדו ישראל בסכנה כליה מצד בלעם, היה עבור עם ישראל עוד יום רגיל בלוח השנה באזור חודש ניסן (מד"ר בפרשה). מסתבר שרק בדיעבד, לאחר שניתנה להם התורה, שמעו על הנס הגדול שאירע להם. המשפט שבו פתחנו הוא המשפט הפותח של קטע מדבריו המדהימים של רבי משה סופר מפרשבורג (המכונה החתם סופר) בפרשתנו. זהו קטע שלעניות דעתי כדאי שכל אחד מאיתנו ישים אל ליבו מפעם לפעם:

כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפרשת בלעם. מי הגיד לנו מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו, ולמה בא ומי הביאו, ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה מי בא בסודם. וישראל היו שרויים במדבר, ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק, מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם. ואפילו משה רבנו ע"ה לא ידע, ורק מפה הקדוש ברוך הוא יתברך שמו נכתבו הדברים.

אנו רגילים לומר לקב"ה תודה על החסדים הגדולים שעושה איתנו בכל יום. אם ניקח את ברכות השחר לדוגמא נגלה שבכל בוקר אנו מברכים את ה' על ראיית העיניים (פוקח עיורים), על הדעת להבחין ולהשכיל (לשכוי בינה), על הכח לפעול בעולם לאחר שישנו (מתיר אסורים, המכין מצעדי גבר), על זקיפות הקומה שהייתה כפופה בלילה (זוקף כפופים) ואפילו על הבגד שנותן לנו ללבוש (מלביש ערומים) – מהכיפה לראשנו (עוטר ישראל בתפארה) ועד הנעליים שעל רגלינו (שעשה לי כל צרכי). אנו משבחים את ה' גם על דברים גדולים בהרבה – על מהלך גרמי השמיים שמאפשרים את הקיום על פני האדמה (יוצר המאורות) ועל התורה שניתנה לנו מאהבה גדולה (אוהב את עמו ישראל).

אך החתם סופר מעיר את תשומת הלב שלנו לז'אנר חדש של ניסים שקורא 'מאחורי הגב שלנו'. הקב"ה לא ינום ולא ישן והוא שומר את עמו ישראל גם כשכל השאר ישנים או לא יודעים על הסכנה. מחבל שניסה לעבור את הגבול לישראל ותוכניותיו סוכלו בעקבות סיור שגרתי של לוחמים. פצצה גרעינית שכמעט הושלמה ולא יצאה אל הפועל בגלל סכסוך פנימי בטהראן או בגלל עליית מחירים פתאומית של אחד מהמרכיבים. כל אחד מהתרחישים האלה יכל לקרות ואף אחד לא היה מודע לגודל השמירה שזכה לה ישראל. אחד הפירושים לפסוק הידוע מההלל אומר בדיוק את זה:  הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל לאומים – כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. השאלה נשאלת - אם עלינו גבר חסדו, למה שהגויים יהללוהו ולא ישראל? והתשובה – יש חסדים שה' עושה לנו שרק הצוררים שלנו יודעים. יבוא יום והם עוד יתוודו על חטאיהם, ישבחו את ה' ויספרו לנו על כך בהתרגשות.

נזכור להודות ולהלל על הניסים הגלויים לנו אבל גם על הנסתרים מעינינו ונזכה לראות נפלאות.

 

יום שישי, 11 ביוני 2021

על מה אמר החפץ חיים שאין רע בעולם כמותו?


בפרשה אנו מבררים את עניין המחלוקת. מחלוקת שאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו. כאשר מעיינים במושג 'שמיים' רואים דבר מעניין. המחלוקת הראשונה הייתה ביום השני לבריאה בין המים אשר מעל לרקיע למים אשר מתחת לרקיע, למעשה לכן לא נאמר בבריאת היום השני שה' ראה את אשר עשה ואמר 'כי טוב'. אין טוב במחלוקת לכשעצמה.

המילה רקיע פירושה מסך מבדיל, הרקיע ממש קרוי על שם המחלוקת, פירוד והבדלה שמסתיר ממני את חברי. אך נאמר בתורה שלאחר יצירת הרקיע, אלוקים עשה שינוי השם– 'ויקרא אלוקים לרקיע שמיים' (בראשית א, ח). כביכול – שם מים. עכשיו המים העליונים והתחתונים יכולים לחיות בשלום – שכן בשני הצדדים יש מים. כל צד רואה בחברו את החצי השני, את מה שחסר אצלו וכך הוא מבין שאלו שני צדדים שונים של מטבע אחד.

כשמסתכלים על המחלוקת בתור מבקשי אמת (ולא רודפי האמת המצומצמת שלי) מגלים כי אין באמת מחלוקת, אני לא צד מול צד אחר. בשני הצדדים יש שאיפה למצוא את האמת, וכנראה שבשניהם יש גם נקודות של אמת. תפקידנו בחברותא, בזוגיות, או במחלוקת בחברה הכללית לראות במחלוקת גורם שיחדד את האמת ויוציא אותה לאור מבין שנינו, ולא קרב הכרעה שבו המנצח זה האחרון שנשאר עומד.
על מחלוקת שאינה לשם שמיים, שלא מבינה את המסר שבמילים שם ושמיים - אמר המדרש (רבה פר' משפטים) אין שלום יוצא מידי המחלוקת, והחפץ חיים התבטא בדרכו שלו: 'כללו של דבר - אין רע בעולם כמחלוקת'.

כיצד נצליח להתעלות ולא להחזיק במחלוקת שאינה לשם שמיים גם אם צד אחד 'יורד לפסים אישיים'?
סגולה חסידית מעניינת לכך מצאתי בסיפור הבא:
חסידים מספרים שפעם אחת נסע רבי דוד מלֵלוֹב בדרכים, ועמו תלמידו רבי יצחק מווּרקי. כשהגיעו אל עיר אחת, ראתה אישה את ר' דוד, ומיד החלה להכות אותו. הייתה זו אישה עגונה, שבעלה עזב אותה בלא גט. כשראתה את ר' דוד, חשבה בטעות שזהו בעלה, ובשל כך הכתה אותו. שאל אותה ר' דוד על סימן גופני שהיה בבעלה, שאינו ניכר כלפי חוץ, וכך הוכיח לה שאינו בעלה. אז הבינה האישה כי זהו ר' דוד מללוב, איש קדוש ומפורסם, והחלה לבכות על שהכתה אותו ועל הביזיון שאירע לה.
פייס אותה ר' דוד ואמר: "לא אותי הכית, אלא את בעלך, אלא שטעית וחשבת כי הוא אני. והוסיף ואמר: "הנה כך אמר יוסף לאחיו, לאחר שהתפייס עמם: 'וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה' (בראשית נ, כ). פירוש הדבר, שרוב המריבות והמחלוקות מתרחשות בשל טעות. אדם 'חושב' על חברו שהוא דיבר או עשה לו דבר מה, ולבסוף מתברר שלא היו דברים מעולם."

כל עוד 'נשאיר את הראש מחוץ למים' (או אולי דווקא נזכור את המים הראשונים), נזכור שאנו לא צד במחלוקת, אלא צד שחסר לו משהו שנמצא אצל הצד השני והאמת היא זו שצריכה להתברר ולצאת מבין שנינו נוכל להשאר ענייניים וסופה של מחלוקת כזו להתיישב ולהוסיף אמת שלום ואהבה – 'והאמת והשלום אהבו'.