איך משרים שכינה?

 

לאחר שבועות שלמים של בניה הכנה הקמה וציפייה של כל עם ישראל, סוף סוף עומד המשכן על תילו. משה עושה שבוע אינטנסיבי של הכנה מסודרת ומפורטת של אהרון ובניו ומכשיר את אהרון להיות הכהן הגדול. לאחר כל הקרבנות הם עומדים ומסתכלים על האש המתלקחת שהובאה מן ההדיוט ולא רואים שום סימן שמיימי לכך שקרבנם התקבל.  אכזבה אדירה.

מה קרה באותם רגעים? מספר המדרש:

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה מִצְטַעֵר וְאוֹמֵר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס הַקָּבָּ"ה עָלַי וּבִשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה אָחִי, כָּךְ עָשִֹיתָ לִי שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי? מִיַּד נִכְנַס מֹשֶׁה עִמּוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל (ספרא)

על פי המדרש, מה שהביא להשראת שכינה היה תפילה של אח על אחיו שלא יתבייש. אולי היה זה כדי ללמדנו שהופעת השכינה תלויה באהבה ובאחדות שלנו איש עם אחיו.

אך אם נעיין בפשט התורה נגלה אפשרות חדשה, לאחר שלא ירדה אש מן השמיים נכתב בתורה כך:

וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־יָדָ֛ו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃
וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כׇּל־הָעָֽם׃
וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃

כשרואה אהרון שהחטאת שלו לא התקבלה הוא מברך את העם. לא מצינו ציווי על ברכה זו ובכל זאת הנוסח שלה ידוע לנו היטב, הגמרא במסכת סוטה (לח) מסבירה שאהרון בירך את ישראל בברכת כהנים. לאחר מכן משה ואהרן יחדיו מברכים את ישראל ואז יוצאת אש ויורדת שכינה. עם הימים תצווה התורה עצמה בפרשת נשא את אהרון ובניו אחריו לברך בדיוק את אותה ברכה שבירך באופן ספונטני ביום כלות שמונת ימי המילואים.

אהרון לא נופל לעצבות, להאשמות ('העם לא ראוי שתשרה עליו שכינה') או להלקאה עצמית. אהרון בצורה שמחה ויצירתית פשוט מברך את העם שה' יאיר אליהם את פניו. וזה עובד!

הקב"ה אוהב יהודים שמברכים, יהודים אוהבים ושמחים. מתוך כך זכה אהרון להיות המברך לעולם, וכה דברי מדרש לקח טוב  –

וישא אהרן את ידיו אל העם. באותה שעה זכה לנשיאות כפים לו ולבניו עד סוף כל הדורות. וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. משנפנה מקרבנו ירד לו מעל גבי המזבח בשמחה .

חסרה לנו אש!

 

לימד שמעון הצדיק במאמר ידוע מפרקי אבות: על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. בפשטות העבודה היא עבודת הקרבנות שבבית המקדש. שמעון הצדיק שהיה כהן גדול בזמן בית המקדש השני יכל לומר את המשנה הזו בקלות לנו קשה יותר, ללא עבודת הקרבנות חסר עמוד מעמודי העולם, אם כן כיצד הוא עומד. חז"ל לימדו כי עבודת הקרבנות בפועל אמנם חסרה מאיתנו אך במקומה יש לנו את התפילות שנתקנו כנגד התמידים. "ונשלמה פרים שפתינו". כמו כן חז"ל לימדו שכנגד אש המזבח קיימת לנו אש התורה: כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה (עיין מנחות קי ע"א). זו הסיבה שאנו אומרים קרבנות ופיטום הקטורת בתפילה.

אם כן, כבר כאלפיים שנה מתנחם עם ישראל בדרשה שנדרשת על פסוקים מפרשתנו: "זאת תורת העולה", "זאת תורת האשם", זאת תורת החטאת". מה הקשר בין הלימוד לקרבנות?

הכלי יקר מסביר שהבחינה המוסרית שבקרבנות יכולה להתקיים גם בלימוד התורה. כשם שהקרבנות שוברים את לב האדם הרואה את שנעשה בקרבן ומדמיין שכך היה ראוי שייעשה לו על חטאיו, כך לימוד הנעשה בקרבן יכול להביא את האדם לתשובה מתוך מצב של "זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונבזה אלוקים לא תבזה". וככל שהלימוד בחום ובהתלהבות עם כל הלב, כך רושם הלימוד ושברון הלב נעשה טוב יותר. "אש המזבח תוקד בו" – בלומד התורה עצמו.  

אך דרשה זו עלולה להשכיח מאיתנו את 'הדבר האמיתי'. שמא נסתפק בלימוד התורה הסטרילי ונפסח על הקיום בפועל של בניין בית המקדש והקרבת הקרבנות. ממשיך ועוזר לנו הכלי יקר בדרשה נפלאה על המשך הפסוק.

"זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו".

כשם שאצל האדם היום הוא זמן הפעילות והעירנות, כך גם בחיי עם ישראל. כשהעם בארצו זה נחשב עבורו יום, וזמן הגלות נקרא לילה. מסביר הכלי יקר  - "כל הלילה עד הבוקר" דווקא בזמן הלילה, מותר שתורת העולה תהיה במקום העולה עצמה, אך מיד כשמתאפשר לעם והוא בבחינת 'בוקר' עליו לבנות את המזבח ולהקריב קרבנות.

לפי זה 'ואש המזבח תוקד בו', הכוונה שאש המזבח עצמה תוקד באדם עצמו ולא רק אש התורה. אש הכיסופים לקרבנות חייבת להשמר בקירבנו. ניתן לומר שזה מה שהלימוד בתורת העולה והקרבנות אמור לעשות – לעורר אותנו לבנייה והקרבה.

גם בימי מגילת אסתר בתקופת שיבת עם ישראל לארצו אחרי גלות בבל הקריבו קרבנות אע"פ שבית המקדש עוד לא נבנה והמשיח לא הגיע. אש המזבח היוקדת בנו צריכה להביא אותנו לשאלה – מה תפקידנו היום בהקשר זה.

יש מצוה להרוג?

מצוות מחיית עמלק היא מצווה שלכאורה קשה להסביר. כיצד יכול להיות שיש ציווי בתורה למחות זכר של עם שלם, של אנשים שלא בחרו להיוולד כך (ועל פי האמור בנביא גם בהמות)? עוד מתקשה הלב לקבל - אם אראה עמלקי כעת ברחוב עם עיתון בידו וכי עלי להתנפל ולרצוח אותו על שעשו אבותיו לאבותיי?

יש שהסבירו כי אכן עלינו להסתכל על כל ילד עמלקי כעל 'היטלר בפוטנציה' ולכן עלינו להורגו, אך הדבר מערער על עקרון היסוד של הבחירה החופשית שהוא לדברי ספר העיקרים בסיסי יותר מעיקרי האמונה עצמם. אחרים פנו לאמירות רוחניות שמשוות למצוה מראה לא רלוונטי 'אין לנו כלל עמלק וגם לא יהיה ולכן המצווה בטלה'. אלו גם אלו לא עומדים במבחן ההלכה הפסוקה. מלימוד דברי גדול הפוסקים הראשונים והיחיד שכתב ספר שעוסק גם בהלכות צבא ומלחמה הלא הוא הרמב"ם, עולה תמונה שונה בתכלית.  

הרמב"ם מסביר שגם כיום ישנה מצווה למחות את זכר עמלק, היא לא בטלה אלא שאנו לא יודעים מי הוא עמלק באופן זמני. לעתיד לבוא ישנה כמעט הבטחה שעמלק יחזור (סה"מ עשה קפז[1]).

אך ההנחה שעמלק חייב להיהרג בכל מקרה איננה נכונה. ראשית, הרמב"ם סובר שהמלחמה שלנו בעמלק איננה מלחמה של יהודי פרטי עם עמלקי פרטי, אלא חובת הציבור. לכן גם אם כיום יבוא אליהו הנביא ויעיד לך על נכרי מסוים שהוא עמלקי, אסור לך להרוג אותו אם לא שהעם בנציגות מלך ישראל עושה עמו מלחמה (רמב"ם סה"מ סוף מצוות עשה[2]).

ועוד והוא עיקר, מלך ישראל עצמו מצווה לקרוא לשלום בטרם יתחיל בהתקפה כלשהיא. הרמב"ם בהל' מלכים ומלחמותיהם (פרק ו) כותב במפורש:

אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ לשָׁלוֹם. אֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְאֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לְמַס... וְאִם לֹא הִשְׁלִימוּ אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת עוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה...

הלשון כללית ומוחלטת – 'אין עושין מלחמה עם אדם בעולם' והכוונה ברורה – גם לעמלק קוראים לשלום. אך מה יקרה אם העמלקים באמת יחליטו להשלים איתנו, הרי יש ציווי למחות אותם? ממשיך הרמב"ם ומחדד -

אֲבָל שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ אֵין מַנִּיחִין מֵהֶם נְשָׁמָה שֶׁנֶּאֱמַר ... (דברים כ, טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּעֲמָלֵק (דברים כה, יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא, יט) "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי ישְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה" (יהושע יא, כ)  וכו'

עמלק יכולים לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח וכניעה לעם ישראל וכך להיות גרים תושבים ובזה נמחה זכרם כאומה מרושעת. אם עשו כן אין שום מצווה להורגם או לעשות עמהם מלחמה משום שכל הציווי למחות אותם נוגע רק למצב בו העם העמלקי ממשיך להרשיע – בנים שאוחזים אומנות אבותיהם הרשעים[3]. ה'מלחמה לה' בעמלק' איננה עניין גנטי או גזרת גורל. אם ירצו העם העמלקי לשנות את דינם, עליהם רק להושיט יד אל מול ידו המושטת של עם ישראל לשלום אמת. אכן לאור מעשיהם הרעים ותרבותם הרצחנית, אם לא יעשו כן המלחמה איתם תהיה עדי אובד שכן גם הנשים והילדים של העמלק שרויים בתוך הטינופת של השנאה והאכזריות. ולגבי מחיית זכר עמלק גם בהרג בהמותיו, סובר הרמב"ם ככל הנראה שמדובר היה בהוראת שעה ע"פ נביא לאותו דור בלבד (מנחת חינוך מצוה תרד).

---

[1] ועיין הל' מלכים ה,ה.

[2] וכן יראים מצוה תלה. וכן כתב גרי"פ בשם רס"ג עשה נט, וזאת שלא כהחינוך מצוה תרד שיש מצוה על כל יחיד ובכל זמן ושם תמה עליו. עוד בעניין זה עיין העמק דבר דברים כה, יט.

[3] גם בעל השו"ע בספרו הכס"מ הבין כן את דעת הרמב"ם, בקבלתם את שבע מצוות בני נח עמלק הופכים להיות ככל בני נח הכשרים ויש איסור להורגם. והאבני נזר פסק כן להלכה בשו"ת סי' תקט. ויש שתלו הדבר בגירות שלמה ויש שכתבו (דעות במדרשים תנחומא ומכילתא) שלא מקבלים גרים מעמלק אך כאמור לא נפסק כן להלכה ואכמ"ל.

משנכנס אדר מרבין בשמחה

 

משנכנס אדר מרבין בשמחה

תענית כט ע"א
כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה.
(”הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה“ – אסתר ט, כב)

מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים תרפו סעיף קטן ה
משנכנס אדר מרבין בשמחה ומי שיש לו דין עם עכו"ם ישפוט באדר.

נשאלת השאלה: מדוע יש עניין לשמוח במיוחד בחודש אדר הרי גם בחנוכה נושענו מיד היוונים וגם בניסן ובתשרי ביציאת מצרים ובהליכה במדבר תחת ענני הכבוד? מדוע כאן מצינו שמחה יתרה?

א.      שפת אמת על הש"ס תענית כט
ויותר נראה מהא דתליא ליה באב, משום שבאדר היה קיום הקרבנות והמקדש. דבאדר זמן שקלים לחדש בניסן התרומה חדשה, ונדבו בני ישראל בשמחה שקלי הקודש, וכמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בני ישראל למקדש היה שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר. וכשקורין פרשת שקלים מתעורר זה".

תשובה ראשונה: כמו שמיעוט השמחה בחודש אב הוא בגלל החורבן כך באדר שמתחילים לבנות את המקדש עם השקלים יש שמחה מיוחדת.

ב.      מגילה יד ע"א
הגמרא שואלת – מדוע לא אומרים הלל בפורים כמו שאומרים בפסח? ועונה שלוש תשובות וזו אחת מהן:
רָבָא אָמַר, בִּשְׁלָמָא הָתָם: ״הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳״ — וְלֹא עַבְדֵי פַרְעֹה, אֶלָּא הָכָא: ״הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳״ — וְלֹא עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ? אַכַּתִּי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֲנַן.

יוסף לקח
ומה שאמר לשתות עד דלא ידע... שישכח דאגת החורבן לחגג הנס.

תשובה שניה: דווקא כי המציאות שהיו נתונים בה ישראל לאחר הנס הייתה עדיין לא טובה ואסתר נשארה בשבי אחשורוש ובית המקדש לא היה בנוי, צריך להגביר שמחה מיוחדת כדי להצליח לשמוח.

ג.       שבת פח ע"א
״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר.

שפת אמת תרל"ו

בפורים הוא עת תשובה כמו דאיתא שיום הכפורים ופורים הוא ענין אחד ע"ש בתקונים. כי הנה כל הנסים שנעשו לבנ"י. הי' מצד זכות מעשיהם הטובים שהם מוכנים לנסים. אבל בפורים הי' באמת גזירה בשמים כו' רק ע"י תשובה זכו לנס. לכן איתא שכל המועדות בטלין ופורים לא יתבטל. כענין במקום שבעלי תשובה עומדין כו'. ועתה על ידי שמחה יכולין לבוא לבחי' תשובה. מה שבאים ביוהכ"פ על ידי העינויים:

תשובה שלישית: מצד שבפורים קבלנו את התורה עלינו באהבה וברצון וזו הייתה תכלית כל בריאת העולם ויציאת מצרים.

אני לא יכול לבד

 

שנים רבות קראתי את ספר שמות ולא זכיתי להבין את הדרמה שמתחוללת בסוף פרשת פקודי. מאז יציאת מצרים עם ישראל מתכונן להתגלות ה'. סוף סוף לעבוד את ה' במלוא מובן המילה, לראות שכינה פנים בפנים ולא בבחינת אל מסתתר בשפריר חביון. לאחר ההתגלות האדירה היה צורך משמיים שהורגש היטב עד תחתיות ארץ בשימור ההתגלות הזו באורח קבע בקרבנו. לוחות שיינתנו משמיים יונחו בתוך ארון ומשכן שייעשו בארץ. הואהל הקדוש הזה יקרא אוהל מועד על שם ההתוועדות שמתרחשת בו – כאן הקב"ה ועם ישראל נפגשים.

אך בטרם השלמת התהליך העם חוטא בחטא העגל ונראה כי הקב"ה מבקש לשלוח מלאך ולא לתת לשכינה להתגלות בקרבנו עוד (שמות לב, לד). משה רבנו מתפלל בתוקף: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה"! (לג, טו). נראה היה שהקב"ה מתרצה: "גם את הדבר אשר דברת אעשה" (שם יז), הוא ממשיך להתגלות אל משה, העם מקבל הבטחה לראות את פני ה' בשלושת הרגלים ועם ישראל ממשיך בפרויקט השראת השכינה בקרבו ומקים משכן בפרשיות ויקהל ופקודי.

ובכל זאת ספר שמות מסתיים באקורד צורם. אחרי כל העשייה המאומצת של העם שדומה שבחלק מהמאמץ שיתפה אותנו התורה כשפרטה חזור ופרט את הציווי וההכנה של כלי המשכן והקמתו בפרשות האחרונות. אחרי רוח ההתנדבות האדירה שהביאה עם של עבדים לשעבר לתת את רכושם למען המטרה הנעלה. רוח התנדבות שהקיפה נשים וגברים כאחד, נשיאים ופשוטי העם כולם מבקשים לראות התגלות על ידי הכנתם. ובאותם רגעי שיא שבהם המשכן עומד בפעם הראשונה והענן אכן יורד אל המשכן - משה רבינו לא יכול להכנס. "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן". משה לא נכנס כי השכינה לא מפנה לו מקום כביכול.

הדרמה הזו מסתיימת בספר הבא וזה פשר שמו – "ויקרא ה' אל משה באהל מועד לאמור". הרגעים מורטי העצבים מסתיימים בכך שהי''ת כביכול נותן מקום למשה בתוך הענן עצמו.

מדוע היה צורך באותם רגעים מורטי עצבים שנראים כביכול מיותרים? נראה כי התכונה החשובה ביותר בעבודת ה' וזו שמביאה ביותר להשראת שכינה היא הענווה. לאחר כל האקטיביות של העם עלול היה להתגנב ללב רגש של 'מגיע לנו', עשינו כל כך הרבה וכך 'הורדנו' שכינה לארץ. ההתנשאות הזו דוחקת את רגלי השכינה ולא מקרבת אותה. על מנת למצוא חן בעיני ה' על האדם להיות מלא ברגש של שפלות רוח וענווה. לדעת ששום דבר לא מגיע לו ולא משנה כמה עבד – הכל מתנות חינם מה'. האמירה 'אני לא יכול לבד' היא אמירה הכרחית בקשר שבין האדם לבוראו. וכמאמר הידוע בשם חכמי הסוד "ה' צילך על יד ימינך" כדרך שאדם מתנהג כך מתנהגים עמו משמיא כאילו היו 'צל' שלו. אם האדם מצמצם את עצמו יש לו מקום במרחב האלוקי.

פורסם בערוץ טוב - פקודי התשפב

מה היתרון להיות אדם בצל?

 

התורה מרחיבה בשבחיו של בצלאל. הוא איש חכם לב ומלא יצירתיות. פסוק מפורש בתורה קורא לנו להסתכל בשמו: "ראו קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". ננסה לעשות כן.

אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן, בָּא וְאָמַר לִבְצַלְאֵל, אָמַר לוֹ מַהוּ הַמִּשְׁכָּן הַזֶּה, אָמַר לוֹ שֶׁיַּשְׁרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכוֹ וּמְלַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל תּוֹרָה. אָמַר לוֹ בְּצַלְאֵל וְהֵיכָן הַתּוֹרָה נְתוּנָה, אָמַר לוֹ מִשֶּׁאָנוּ עוֹשִׂים אֶת הַמִּשְׁכָּן אָנוּ עוֹשִׂין הָאָרוֹן. אָמַר לוֹ רַבֵּינוּ משֶׁה אֵין כְּבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה בְּכָךְ, אֶלָּא אָנוּ עוֹשִׂין הָאָרוֹן וְאַחַר כָּךְ הַמִּשְׁכָּן, לְפִיכָךְ זָכָה שֶׁיִּקָּרֵא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן.

המשכן הוא המקום בו מלמד האל את האדם תורה. אוהל מועד נקרא כך על שם ההתוועדות הזו שעניינה התורה הקדושה. וכך הארון הוא מרכז המשכן בהיותו המקום בו נמצאים הלוחות, ספר תורה וממנו מדבר ה' (מבין שני הכרובים שעל גביו). משה רבן של כל ישראל מבין היטב בתורה, משה נמצא באור. אך בכבודה של תורה מבין יותר בצלאל – האדם שנמצא בצל, צל שהוא בן אור.

כשהגעתי לקהילתנו הקדושה והכרתי את הקהל הקדוש למדתי זאת היטב. כשאדם לומד בבית המדרש יחד עם חבריו ועם תלמידי חכמים ישנה אוירה של לימוד, אדם שרוי באורה של תורה. אך לעיתים תלמידי חכמים מבינים פחות בכבודה של תורה מאנשים שלא נמצאים רוב יומם בבית המדרש. דווקא אדם שנמצא תחת קרן האורה של התורה בצורה יומיומית עלול לא להבין מהו הערך של כל לימוד וכמה כבוד יש לנהוג בחבריו הלומדים. זה אשר תורתו אינה אומנתו מכבד מעומק לבו ויודע גם כיצד נראה כבוד בעיני העולם. זוהי הסתכלות חשובה שנצרכת מאוד להשראת השכינה. משה יכול לקבל את הדיבור האלוקי דווקא במשכן שבנה בצלאל.

ואכן לבצלאל ישנו חלק באור –

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָאוֹר בָּרָא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָם... מִמֶּנּוּ לָמְדוּ הַצַּדִּיקִים כְּשֶׁהָיוּ מַתְחִילִין בְּדָבָר הָיוּ פּוֹתְחִין בְּאוֹרָה, אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן אָמַר בְּצַלְאֵל וּבַמֶּה אֶפְתַּח תְּחִלָּה, פָּתַח בָּאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, י): וְעָשׂוּ אֲרוֹן.

בפירוש מתנות כהונה הסביר את הפתיחה בארון משום שהתורה הנקראת אור נמצאת בתוכו ולכן הארון עצמו הוא מלשון אור (אור – נ, כנגד חמישים שערי בינה שבה).

כדי שישרו שכינה, תלמידי החכמים המיוצגים במודל שמלמדת אותנו התורה על ידי משה רבינו, זקוקים למבט שמלמד בצלאל בן אורי, האנשים שנמצאים בצל האל, לא רואים את אורו ישירות אך דווקא בגלל זה מבינים היטב את משמעות האור. כיתרון האור מן החושך.

לגבי שמו כבן חור - עיינו בהמשך ברשומה בשם זה.