אתה תלמיד של אברהם או של בלעם?!

 בלעם ואברהם. שני אישים כל כך שונים. דווקא בגלל זה כאשר המשנה בפרקי אבות משווה ביניהם ואף שואלת 'מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע', בשלב הראשון אנו מתקשים להבין.  'מה בין בלעם לאברהם? – מה הקשר בכלל?!'. בשורות הבאות ננסה לעמוד על שורש העניין ומתוך כך יובן מהלך היסטורי עתיק ועל ידו נוכל להכריע את המערכה.

בעולמנו ניטשת מלחמה בין שתי תפיסות סותרות. שתי אג'נדות שונות בתכלית אשר כל אחת מהן רוצה לשלוט בכיפה. לכל אחת מהן מערכת חינוך ענפה של רב ותלמידים. השקפת העין הטובה מול השקפת העין הרעה.                       

העין הרעה מדברת בשם הריאליות. היא רואה בעין חודרת את האינטרס שמתחת לכל דיבור או מעשה. את המקום האנוכי והאגואיסטי שממנו פועל האדם. אין שום דבר נקי, אין שום משמעות מעבר לאינטרס. לכן העין הרעה חשדנית כלפי העולם. אם במקרה לא מצאנו את האינטרס האישי במעשה שנראה כטוב טהור, כנראה לא חיפשנו מספיק טוב. היא כופרת (כופר מלשון כיסוי) בטובה, מכסה עליה (כפיות טובה מלשון כופה את הכלי) ומסתירה אותה.

העין הטובה במבט ראשון נראית שטחית לעומת העין הרעה אלא שהיא עמוקה בהרבה. העין הטובה נטועה באמונה כי בכל יש טוב וכי בני האדם טובים. העין הטובה חודרת לעומק גדול יותר ומראה לנו שעוד מתחת לאינטרס יש טוב, והוא העיקר.

בלעם רואה עם שיצא ממצרים ומחפש את נקודת התורפה על מנת לקלל אותו.

אחד מהכללים החינוכיים שהגמרא חוזרת עליו הכי הרבה פעמים הוא – לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמן שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. האדם בנוי מאינטרסים אישיים, אך בתהליך נכון הוא יכול להתעלות מעליהם. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

את הכלל היסודי הזה לומדים לא פחות ולא יותר מבלק בן ציפור מלך מואב. בלק קורא לבלעם רב העוצמה לבוא ולקלל את העם שיצא ממצרים. כדי לעשות זאת בלעם מעלה את בלק לנקודות תצפית טובות שמהן ניתן לראות את כל עם ישראל. בלעם מצידו מבקש שיכינו לו מזבחות כדי שיקריב קרבנות ותשרה עליו הרוח כדי שיוכל לקלל. בדרך נס ניצלו חיינו ואנו מצווים לזכור את מה שיעצו עלינו בלק ובלעם בכל יום.

אך הגמרא אומרת דבר מדהים – בזכות שבעת המזבחות זכה בלק שמבני בניו תצא רות המואביה. כיצד הדבר אפשרי ומה הוא בא ללמד?

הכל מתחיל מאברהם אבינו עליו השלום. אברהם היה הראשון לעמוד כנגד נמרוד הרשע ולכפור באל האש, הוא הושלך לכבשן האש ויצא ממנו בשלום. אך הרן אחיו של אברהם שהיה הראשון ללכת בדרכו כנראה, קפץ לאש ולא ניצל ממנה. להרן היו שלשה ילדים – לוט, יסכה  היא שרה ומילכה. אברהם במהלך אדיר של אחוה דואג לאחיו ושותפו לדרך, זה שלא זכה להגיע לסופה. הלוא הוא הרן. בשלב הראשון אברהם דואג לשני בני הרן - את שרה בתו הוא נושא ואת בנו לוט הוא לוקח איתו. את הבת השלישית מילכה הוא משאיר מאחוריו ונחור אחיהם השלישי של אברהם והרן נושא אותה לאשה. אך גם לאחר מכן אברהם לא שוכח את אחיו הרן ושולח לקחת את רבקה לבנו ליצחק. רבקה היא בת בתואל בן נחור ומילכה - רבקה היא הנכדה של האח השלישי של אברהם (נחור) ויותר חשוב של הבת השלישית של הרן (מילכה).

על רקע זה יובן גם סיפור עזיבתו של לוט את אברהם באופן עמוק יותר. לוט בוחר בדרך שהיא אנטיתזה נוראית לדרכו של אברהם. אברהם הוא איש החסד מכניס האורחים ואילו בסדום דבר זה אסור בתכלית[1]. ואכן סדום עומדת בעין הסערה של מלחמת ארבעת המלכים מול חמשת המלכים ולוט נשבה. למרות שכעת אברהם יכול לומר לעצמו – ניסיתי להציל את בן אחי אך הוא בחר לעזוב את האחווה שלנו, אברהם יוצא למלחמה הירואית ומציל את לוט ועל הדרך את כל סדום. כשמלך סדום מציע לו את הרכוש שהיה גדול מהנפש בעיניו אברהם מסרב ומסביר לו את היחס לממון שאינו כשר – 'אם מחוט ועד שרוך נעל ולא תאמר אני העשרתי את אברהם'.

לוט לא לומד לקח ונשאר בסדום והפעם לסדום אין הזדמנות שניה והיא נהפכת. קצת לפני המהפכה עומד אברהם על צוק שמשקיף על סדום ומתפלל עליה בכל כוחו. הוא ממש מחפש אם יש בה נקודות טובות ואפשרות הגיונית להציל את העיר מבחינה רוחנית – מניין של אנשים שלא השחיתו את דרכם. משנכשל משמשות תפילותיו להצלת שלושת צדיקי סדום – לוט ושתי בנותיו.

בנות לוט חושבות שנחרב העולם ובפרץ של חסד הן מחליטות לבוא על אביהן במערה לאחר ששיכרו אותו ביין ומולידות ממנו שני בנים עמון ומואב. נכון שהמעשה הזה מזעזע כל לב אך יש בו שאיפת תיקון לשם שמים עמוקה. שאיפת תיקון העולם מיסודו, העמדת עולם חדש. מבני בניה של בת לוט ואביה יוצא בלק מלך מואב.

כמה הפוך מעשהו של בלק ממעשהו של אברהם. גם בלק מעולה על צוק, אך הוא עושה זאת כדי לפגוע ולקלל. הוא מעמיד שם את בלעם בן בעור אשר מנסה לקלל ולהשמיד את העם שבעצם בלק עצמו חי בזכותו. והקב"ה הופך את הקללה לברכה. הקב"ה מכריע איזו הסתכלות היא היסוד המעמיד של העולם והיא זו שתגבר. העין הטובה.

וכך אף שהיה מעורב ומעורבב המעשה של לוט ובנותיו עדיין יש נקודות בו לש"ש שצריכים להתברר. אפילו מעשהו של בלק שהקריב קרבנות כדי לפגוע בישראל יש בו מעט לש"ש – סוף סוף הוא מכבד את אלוקי ישראל ומקריב קרבן[2] - ולכן ממואב תצא רות אם המלכות ומעמון תצא נעמה אשת שלמה.

למה דווקא דמויות אלו? כי הן קשורות לדוד ולבן דוד, שושלת המשיח שכל עניינו להביא לידי ביטוי ולגאול את העולם ע"י ליקוט כל הנקודות הטובות והעמדת העולם על היסוד הטוב והמשמח שבו (לקוטי מוהר"ן רפב, של"ה משיח אותיות ישמח).

בעצם מה שהקב"ה דן את בלק לכף זכות ומלקט ממנו נקודות טובות מתבטאת שאיפתו העמוקה של אברהם לתקן את העולם.

להמשך המהלך בנוגע לתיקונה של רות והאחוה - עיין במאמר אנשים אחים אנחנו (באתר זה).

---

[1] לוט הוא דמות קצת אניגמטית, ניתן לדורשו לגנאי גמור (וכן נראה מהזוה"ק) – שהלך לסדום נשא אשה בעייתית (זו שהפכה לנציב המלח) וכמעט שנהרג פעמיים ורק קרבתו לאברהם הצילה את חייו. אך אולי לוט רצה להשפיע ולתקן את סדום וכך הפך לשופט העיר (תעיד על כך ישיבתו בשער) ולכן ביתו ניסתה להעניק לעני ונהרגה תוך כדי הניסיון, וגם שתי בנותיו ניצלות יחד איתו.

[2] ואולי יש במחשבתו דבר רדיקלי עוד יותר. אולי בלק סובר שכדי לתקן עולם במלכות אלוקים אין צורך בעם ספציפי אלא כל העולם זכאי לקשר עם השם ולכן הוא קורא לבלעם. במדרש הגדול (בלק כב) מובא שבלעם חשב שהוא יהיה במקום משה והוא יוציא את העם ממצרים ויוריד תורה לעולם, ובגמרא מובא שבמתן תורה נקבצו כל האומות אצל בלעם. בלעם – בלי עם. ואן לעת"ל כל העולם כולו יתוקן במלכות שדי ויעבדו את השם שכם אחד.

מי האדם הכי רחוק מרבונו של עולם?

   

לשאלה הזו יש תשובות רבות ומסתבר שצדיקים ומורי דרך שונים יענו עליה תשובות שונות. רבנו בחיי בעל חובות הלבבות כותב על כפוי הטובה, האריז"ל היה ככל הנראה עונה שהכעסן הוא הרחוק ביותר, ומהבעש"ט משמע שדווקא בעל הגאווה. המהר"ל מפראג עונה תשובה מפתיעה – הקמצן. ר' שלמה קרליבך הסביר זאת פעם במילים פשוטות – הרי הקב"ה כל הזמן נותן והקמצן כל הזמן רק לוקח...

אברהם אבינו נבחר להיות ראש השושלת של משפחת עם ישראל. מידתו של אברהם היא מידת החסד וכולנו מכירים את המדרשים על מידת הכנסת האורחים המופלאה שלו. אך המדרש מתאר את מידת החסד של אברהם באופן קיצוני. הוא משווה אותה למידת החסד של ריבונו של עולם – כביכול כל זמן שאברהם בעולם אין צריכה מידת החסד לשמש בעולם. אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם – אל תקרי בהבראם אלא באברהם. עולם חסד יבנה.

מה מיוחד במידת חסדו של אברהם שהעולם כולו כביכול נברא על ידה ושהיא המחזיקה את העולם?

אם נתבונן בסיפורים שמספרת התורה נוכל להבין שמדובר בחסד שפורץ גבולות, חסד אינסופי, חסד שפועל ובורא. לאמיתו של דבר הסיפור של אברהם ולוט התחיל כשהרן אחי אברהם קפץ לאש. כזכור, נמרוד המלך החליט לזרוק את אברהם לאש על כך שלא 'יישר קו' עם האידאולוגיה של העבודה הזרה שלו. אברהם הושלך, וניצל בנס. הרן שישב מהצד הסכים בדעתו שאם אברהם יינצל יחשוף גם הוא את אמונתו באל אחד וחשב שבכך יציל אלוקים גם אותו. אך הרן קפץ והיה להרוג על קידוש השם הראשון. אברהם שאיבד את בן בריתו היחיד לקח חסות על ילדיו. את אחת מהן נשא לאשה – יסכה (היא שרה) בת הרן ואת השני אימץ כבן – לוט. לכן גם כשמן השמיים נאמר לו לעזוב את בית אביו, חלק מבית אביו נשאר איתו. וכך היה לוט לבן טיפוחיו עד שחשב לוט שהוא גם יהיה היורש. כשהבין לוט שלאברהם הובטח בן, וכשראה לוט את מנעמי החיים שהציעה סדום הוא בוחר לעזוב את האדיאלוגיה מלאת עבודת ה' ועבודת החסד של אברהם והולך לגור במקום שכל כולו אנטיתזה של חסד, וכך היה לוט ליוצא בשאלה הראשון. אברהם מאבד את בן בריתו, אחיינו, גיסו, ואת הדבר הקרוב ביותר שהיה לו לבן. כאן רובנו היו מבינים שאין יותר מקום לחסד מול אדם בוגדני כלוט. אך לא כך פועל איש החסד. כשלוט מסתבך וצריך עזרה אברהם לא מתמהמה ומסכן את נפשו כדי להציל את בן אחיו. בסתר ליבו מקווה אברהם שלוט ילמד לקח ויחזור בתשובה אך שוב לוט חוזר לחיים בסדום, ולמעשה רק שואב כוח ומעמד מדודו הגדול. כך הופך לוט לאחד מראשי סדום ערב הפיכתה. ואברהם מצידו לא מאבד תקווה, בשומעו כי סדום עתידה להיהפך הוא עומד בתפילה נרגשת שמביאה לבסוף להצלתו הניסית של לוט. חסד ללא גבול, מעבר להיגיון. חסד אינסופי כמו החסד האלוקי.

הסיפור השני הוא סיפור החסד המוזר שפעל אברהם עם מלאכים. שנים רבות של חסד מול בני אדם אמיתיים שהיו צמאים ורעבים במדבר ואברהם נתן להם בנדיבות ומכל הלב - לא נזכרו בתורה, אך מעשה החסד עם המלאכים שלא היו זקוקים לדבר -נזכר, מדוע? הקב"ה הקדיר את החמה על מנת שלא יגיעו לאברהם אורחים ויטריחו אותו ביום הכאוב ביותר לאחר ברית המילה. אך אברהם כל כך מצטער שיעבור עליו יום ללא אורחים והוא מתפלל מכל הלב עד שהקב"ה מרחם עליו ובורא מלאכים כדי שיקבלו את הטובה השופעת מאברהם. כשם שה' ברא את העולם כדי שיהיה לו למי להיטיב כך נבראים מלאכים כדי שיהיה לאברהם למי לתת. כאן חסדו של אברהם היה לאחד עם חסדו של בורא עולם.  

עם ישראל צריך להיות שותף להנהגת ה' בעולם. לכן המידה הראשונה בה עלינו להשתלם היא הרצון לברוא עולם. החסד.

 

אל תהיה למך!

הביטוי 'למך' השתמר בעם ישראל כתיאור לאדם שלומיאל, ביש גדא, חסר אחריות ובכללות הטיפוס ה'לא יוצלח' האולטימטיבי. מהו מקור הביטוי?

מקובל לחשוב שהביטוי לקוח מסיפורו של למך בן מתושאל מפרשת השבוע. לאחר שהרג את אחיו ברחמי שמיים נתקלל קין בגלות אשר במקום מיתה עומדת. קין הוסיף להוליד בנים ובנות ואף בנה עיר על שם בנו חנוך. לחנוך נולד נכד ששמו מתושאל ומתושאל הוליד את למך. למך נשא את עדה וצילה ונולדו להם שלשה בנים – יבל, יובל ותובל קין. כל אחד מבניו היה 'תכשיט' מיוחד, יבל היה ראשון יושבי האוהל וטיפוח המקנה, יובל היה ראשון המנגנים וממציא הכינור והעוגב ואילו תובל קין היה ראשון חרשי הברזל ויוצרי הנשק. התורה ממשיכה ומספרת שלמך התוודה והצטער בפני נשותיו על הריגת איש וילד. במה מדובר? רש"י מביא בשם המדרש כי פעם הלך למך (שהיה עיוור) עם בנו תובל קין לציד חיות בשדה . תובל קין ראה בשדה את קין (סב סבו) התבלבל וחשב שהוא חיה, ולכן אמר לאביו למך למשוך בקשת וכך מצא קין את מותו. כשלמך הבין שהרג את קין הוא ספק את כפיו בתנועה אלימה והיכה את בנו תובל קין למוות – 'כי איש הרגתי לפצעי' – קין, 'וילד לחבורתי' – תובל קין. אכן מעשה שלומאלי ביותר.

אך כשהרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב שמע על כך הוא אמר פירוש חדשני משלו. לא יוצלח איננו אדם שלעיתים לא מצליח שלא באשמתו. על אדם כזה אין ללגלג כי אם לרחם. אין גם סיבה להזהיר שלא להיות כמוהו – 'אל תהיה למך' -  שכן אין הדבר תלוי בבחירתו. ולכן הפנה הרב שפירא את האצבע ללמך אחר, גם הוא מפרשתנו. למך בנו של מתושלח ואביו של נח הצדיק.

מרתק לגלות שבשתי השושלות האנושיות הראשונות של קין ושל שת (בנם השלישי של אדם וחוה) ישנה הקבלה מסוימת בשמות. בשתי השושלות יש בנים בשמות חנוך ולמך, אצל קין יש בנים בשם מחויאל ומתושאל ואצל שת כנגדם מהללאל ומתושלח. לכן כדאי לשים לב ולא להתבלבל בין למך ממשפחת קין ללמך ממשפחת שת.    

על למך ממשפחת מתושלח לא מסופר הרבה. אולי זה מפני שאביו ובנו העמידו אותו קצת בצל. מתושלח האיש שחי הכי הרבה שנים, 969 במספר, יותר ממספר שנות חייו של אדם הראשון עצמו. במדרש הוא מוזכר כצדיק גדול עד שבגללו המבול נדחה עוד שבעה ימים שאר לאחר פטירתו שלא יהיה בצער. במאמר מוסגר - לפני כמה זמן למדתי שאצל אחינו האתיופים נשתמרה ברכה קדומה. אם ברוב עם ישראל מברכים ליום ההולדת באורך ימים 'עד מאה ועשרים שנה', אצל אחינו יוצאי אתיופיה מברכים – שתזכה לחיות כימי מתושלח... על אביו של למך אם כן יש אנקדוטה מתוקה והוא היה יחידני.

בנו של למך היה נוח שהיה צדיק, נביא, ובפועל מצילה של האנושות והבונה שלה מחדש. בעצם כל מה שכתוב על למך בן מתושלח הוא שכאשר ראה את בנו הוא קרא לו בשם – "ויקרא את שמו נח לאמור זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' ". מה אם כן הבעיה באותו למך עד שאלפי שנים אחרי פטירתו אנו משתדלים להמנע מלהיות דומים לו?

וכך אמר ר' אברום שפירא – 'דרך ה'למכים' לפטור עצמם מן החובות שלהם ולהטיל אותם על אחרים באומרם: בני כבר יהיה טוב יותר. אבל אתה – מה איתך? למה אתה למך בעצמך לא מתקן את העולם? לא! למך זורק את זה על בנו – הוא ינחמנו, הוא ולא אני'. (אמרי שפר עמ' סב).

נמצינו למדים: מי שעושה בעצמו, לוקח אחריות ומשתדל אף אם לא הצליח הוא המוצלח. ומי שנמנע מעשיה ותולה הכל באחרים שיעשו עבורו הוא למך.

אז איך ממליכים את הקב"ה ב'זום'?

 

שנה מיוחדת הייתה השנה שעברה. היא לימדה אותנו הרבה על מגבלות הכוח האנושי והטכנולוגיה. נגיף קטנטן במיוחד שגרם לקריסת מערכות בקול אדירים ועל הדרך הכניס בנו קצת מידת הענווה והזכיר לנו ש'אדם להבל דמה'.

אתגר מיוחד שמזמנת לנו הקורונה היא תפילות ימים נוראים שרבים יאלצו להתפלל ביחיד ורבים אחרים במקומות ציבוריים שאינם בתי כנסת. הלב נחמץ, מדוע שלא נזכה להתפלל ולתקוע בשופר במקום המתאים, ובפורום רחב ככל האפשר?! אך אנו מקבלים עלינו דין שמיים באהבה מתוך אמונה באדון שמיים שהכל עושה לטובה.

ואף על פי כן, בכל מאורע שקורה ליהודי עליו לשאול את עצמו כיצד עלי לעבוד את ה' בסיטואציה המיוחדת אליה זימנה אותו ההשגחה העליונה. כשמתבוננים בדבר מגלים שגם בראש השנה הראשון, יום ההולדת של האדם הראשון, היה האדם לבדו. מדוע לא ברא הקב"ה מיד כמה אנשים, משפחה גדולה או חברה שלמה. בתחילת המחשבה זה נשמע מוזר, אדם הראשון חייב להיות אחד, לא? אך דמיינו לעצמכם שהיו מספרים לנו שה' ברא שבעים אנשים כנגד שבעים אומות העולם זה היה נשמע לנו לגיטימי לגמרי. מדוע אם כן ברא ה' אדם אחד שימליך אותו והלוא אדרבה, ברוב עם הדרת מלך?

המשנה והגמרא במסכת סנהדרין (לז) עוסקות בשאלה זו ונותנות כמה כיוונים לתשובה, אך דווקא התשובה הידועה ביותר שם היא זו שרלוונטית לענייננו – 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם'. ה' ברא את האדם יחידי כדי שכל אדם ירגיש כאילו נברא העולם בשבילו. מצד אחד כל אילנות גן עדן, ההרים והנהרות הנאים הכל נברא בשביל האדם אך מצד שני האדם נברא כדי לעבוד, לשמור ולתקן – "לעובדה ולשומרה". ואכן רבי נחמן מברסלב 'הצדיק של ראש השנה' מדגיש את הצד השני של המשפט הזה:  'כי צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי - נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם'.

נסו להעמיק במשפט הזה, המשפט הזה מדגיש את האחריות של האדם כלפי תפקידו – אתה חייב לתקן את העולם והאחריות הזו כפולה משום שאין מי שיעשה זאת במקומך! ההסתכלות הזו הופכת את המבט. אתה לא ברוא אחד ממליארד מליארדי ברואים, אתה שותף של הקב"ה. בתקיעות ההמלכה של הי"ת אתה לא רק ממליך את ה' בשמיים, אתה גם מוריד את מלכותו לארץ, אתה הופך להיות בן מלך ומבקש גם על כל עם ישראל אחיך בני המלכים.

כשמקבלים אחריות והופכים לשותפים מלאים של הקב"ה זוכים להשתתף במאורע העיקרי של יום הבריאה. הקב"ה הפיח באדם הראשון רוח חיים וגם אנו מפיחים חיים דרך השופר וממלאים את העולם במשמעות.

בראש השנה התשפ"א, בראש השנה בבידוד יש לנו הזדמנות להעמיק בהמלכת הקב"ה עלי תוך לקיחת אחריות אישית משמעותית להיות טוב יותר שהרי הכל תלוי בי, ומתוך כך לפרוץ לאחר מכן את גבולות בית הכנסת ולהמליך את הקב"ה בכל אתר ואתר, חניות, גינות שעשועים מרכזי שכונות מגורים וכו'.