זו המשפחה שתשחרר אותך

אחת מדרכי הפעולה האכזריות של כל כת בעולם היא ניתוק ובידוד חברתי של הנתון להשפעתה. כמעט כל מי שהיה בכת מדווח על שלב בו נאמר לו שעל מנת להתקדם עליו להפסיק קשרים חברתיים ואפילו קשרים עם בני משפחה קרובים שלא היו חלק מהכת. הניתוק מההקשר הוא חלק מהיכולת להשיג שליטה על רוחו של האדם. גם בנצרות ישו אומר לתלמידיו שהם עומדים לו במקום אמו ואחיו[1].

סיבה אחת לכך היא שאם יתייעץ עם חבריו עשויה להיות להם השפעה על דעתו שלא תתאים לרוח הכת. אך הסיבה האמיתית עמוקה עוד יותר. על מנת שאדם ימסור את רוחו וכוחו לראש הכת עליו לחוש שבילתה אין לו קיום מנטלי ואולי אפילו פיזי. המשפחה היא מקור כח של כבוד ואהבה לאדם. לכן פרעה המשעבד הגדול של רוח האדם מנסה לקעקע את המשפחה. הוא פוגע בזהות המגדרית של האדם כגבר או כאשה בכך שהוא מחליף עבודות גברים לנשים ולהיפך. הוא גורם לאדם להתייחס לחברו כפונקציה[2] והוא מנסה בכל כוחו לנתק את הגברים מנשותיהם ולהמנע מפריה ורביה במסגרת משפחתית נורמלית[3].

כאשר הקב"ה משחרר את ישראל הוא נותן להם מצוות שפועלות ומסמנות שחרור וחירות של האדם – מצוות קידוש החודש בה האדם הופך להיות אדון על הזמן שלו והעם הופך לעצמאי בעל לוח שנה משלו. מצוות ברית המילה והתפילין שהן מסימני החירות היהודיים משעבוד אנושי בגוף ובלבוש, במצוות אלו לא נאריך כעת. אך המצוה שבה התורה מאריכה יותר והיא זו אשר בגינה יצאו ישראל ממצרים כביכול היא מצוות קרבן הפסח. דיני קרבן אלו שונים משאר הקרבנות וניכר שהתורה מייחסת לקרבן פסח את החשיבות הגדולה ביותר – מי שלא מקריב אותו חייב כרת. בין דיני הקרבן אנו מוצאים דינים שמדגישים את המשפחתיות שבעשיית הקרבן ובאכילתו. על הקרבן נמנים בני משפחה ושכנים[4], לעבד אין מעגלים חברתיים. הוא מחוייב לאדון בלבד. אך לבן חורין יש חשיבות מכרעת לחברה, למעשה זהו תנאי לאנושיות וגם כיום העונש הגדול ביותר שיכולה החברה לתת לאדם בעודו חי היא ליטול ממנו את החברתיות ולשים אותו בבידוד. את הקרבן יש לאכול בבית אחד עם המשפחה ולא להוציא ממנו. אדם יחיד יכול אמנם באופן תיאורטי לעשות פסח[5] אך אין אדם שיוכל פיזית להתגבר על  כמות הבשר של כבש ולו קטן מאוד והוא יבוא לעבור על איסור "ולא תותירו ממנו עד בוקר". יש בדבר אמירה עקרונית – גם לבד אתה חשוב לפני הבורא ית', אך מבחינה טכנית אין אפשרות לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו ללא חיבור עם שאר העם. תפילת יחיד חשובה לפני ה' אך באופן קבוע עליך לעבוד את ה' במניין, במקהלות ברכו אלוקים.

בתרבות הניאו מרקסיסטית והפרוגרסיבית ישנם משעבדים שהבינו באופן מושכל או אינטואיטיבי שכל עוד הקהילה או המשפחה יעמדו לו לאדם לא תהיה להם אפשרות להחליף את דעותיו ולשטוף את מוחו. בספרים דיסאוטופיים כמו 1984 או ספריה של איין ראנד רואים כיצד לכולם ברור שמוסד המשפחה הוא המוסד שעתיד לספוג את המכה הגדולה ביותר בשעבוד החברה האנושית לרעיון הכלכלי או לרעיון אנושי אחר. גם בימינו מושקעים משאבים רבים בקעקוע זהותו המינית והמשפחתית של האדם - הורה אחד והורה שנים כתחליף לאבא ואמא וכן על זה הדרך. 

 

החירות היחידה נטועה באלוקים רק הוא מרוצה לגמרי מבריאתו ורואה בה טוב מאוד. רק ברעיון האלוקי ישנו מקום לכל בני האדם בהיותם משפחה גדולה אחת, ואף לכל עם – הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועוז.

---

[1] מרקוס ג 31-34 וַיָּבֹאוּ אִמּוֹ וְאֶחָיו וַיַּעַמְדוּ מִחוּץ וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו לִקְרֹא לוֹ׃ וַהֲמוֹן עָם יָשְׁבוּ סָבִיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אִמְּךָ וְאַחֶיךָ בַּחוּץ וּמְבַקְשִׁים אוֹתָךְ׃ וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם מִי הֵם אִמִּי וְאֶחָי׃ וַיְּפֶן וַיַּבֵּט אֶל־הַיֹּשְׁבִים סְבִיבָיו וַיּאֹמַר הִנֵּה אִמִּי וְאֶחַי׃

[2]

[3]

[4]

[5]

מי בוכה בתשעה באב?

בקצב הזה בעוד כמה שנים יתחילו לצאת סידורים עם ההוראה 'כאן בוכים' ליד תפילות תשעה באב. אבל זו לא עיקר הבעיה שלנו. הבעיה האמתית היא שהדרישה מעצמך לבכות רק כי יש סעיף כזה בהלכה היא דרישה בלתי אפשרית. בכי או אבלות אמורים להגיע מעומק הלב ומהזדהות פנימית ולא מצו חיצוני.

העניין החשוב בהקשר הזה הוא הזהות שלנו. 'אדם שאין לו עבר גם עתידו לוטה בערפל' אמר יגאל אלון וצדק. קדם לו   נפוליאון בונפרטה שכאשר ראה יהודים בוכים על בית מקדש שחרב לפני אלפיים שנה הבין שכנראה בית המקדש עוד יבנה. לכן ב- 1799 הצהיר המצביא הצרפתי נמוך הקומה:

"דבר בונאפארטה נאפוליון, המצביא העליון לצבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה, אל יורשיה החוקיים של ארץ ישראל!
ישראל עם סגולה! העריצים הכובשים גזלו מכם נחלת אבותיכם, אבל לא עלתה בידם למחות את זכרכם ואת קיומכם הלאומי. אתם הגולים, התעוררו נא בשמחה... חושו! הנה בא הרגע אשר מי יודע אם ישוב-יישנה עוד אלפיים בשנים, לתבוע את הזכויות האזרחיות שנמנעו מכם בחרפה, את זכות קיומכם המדיני כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את עבודת האלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם ובאמת לעולמי עד."

נראה שהחלוקה הקלאסית למגזרים, דתי, חילוני וחרדי, מתמוססת לאיטה לתוך הזהות היהודית האמתית – מסורתיות. בניגוד למה שמקובל להבין, מסורתי איננו אדם שבוחר מה לקיים ומה לא. אף שלעתים ישנם אנשים שמגדירים את עצמם מסורתיים והם נוהגים כך, זוהי לא ההגדרה הנכונה. 

מסורתי הוא אדם שמחובר למסורת. הוא מחובר לזהות שלו והוא רואה את עצמו עוד חוליה בשרשרת בת שלושת אלפים שנה. שרשרת מפוארת של דורות, שהתחילה מאברהם אבינו, עוברת כעת דרכו ותמשיך עוד הרבה אחריו דרך בניו וצאצאיו אחריו. היהדות נטועה במסורת. בכיבוד ההורים ובקימה מפני שיבה אנו מבטאים את היחס לעבר ובכך הופכים אותו לעברנו. המסורת עוברת דרך חלב האמונה שמניקה אם לבנה הקטן ומועברת מאב לבנו ומסב לנכדו. למעשה, כל מעשי המצוות ולימוד התורה נובעים מתוך ההבנה שאנו יהודים וכך יהודים מתנהגים. כמובן, היהדות מחנכת לדבקות בה' והיא לא רק פולקלור לאומי, אך לא כל מי שירצה להדבק בה' יכול פשוט לקיים מצוות, הדבר חייב לנבוע מתוך שייכות לעם אשר עם אבותיו כרת ה' ברית.

כשאבי ז"ל נפטר עברו במשך ה'שבעה' אלפי אנשים. אך רק אחד שאיננו בן משפחה היה שם לאורך כל הזמן. היה זה ניסן חברו הטוב של אבא שישב והתאבל כאחד מאיתנו. במשך ה'שבעה' נאמרו הרבה דברי תורה. אבל מטבע הדברים רק דברי תורה ספורים נשארו חקוקים בזיכרוני. בוקר אחד עמד ניסן בארוחת הבוקר של האבלים ואמר: "הרבה למדתי מאבא שלכם, הרבה מאוד. אבל בדבר אחד אני רוצה לשתף אתכם עכשיו. אדם צריך הקשר. הוא חייב לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך, להבין שחייו לא התחילו כשנולד אלא הוא חלק ממשהו גדול יותר. לפעמים כשאני קורא את הפסוק שאמר החכם באדם: "חושך שבטו שונא בנו" עולה בליבי פירוש מחודש. אב שלא אומר לבנו מאיזה 'שבט' הוא הגיע, שלא מספר לבנו על משפחתו ועל עמו, על שורשיו – משול לאדם ששונא את בנו. אביכם היה זה שבחכמתו חיבר אותי לשרשרת. אני מאחל לכם שתמיד תדעו לחבר את בניכם ואת מכריכם לאותה שרשרת". סיים ניסן ודומה שאין מה להוסיף על דבריו.

עד כמה אנו מתחברים לאבלות  הלאומית שבימי בין המיצרים - זהו מבחן הזהות שלנו.

מה עניין עוגת גבינה להר סיני?

בין אם מדובר בגבינת צ'דר, קממבר או גבינה צהובה, אין חולק על כך שזוהי שעתם היפה של מוצרי החלב. על פי נתוני מועצת החלב, ישראלי ממוצע צורך בשבועות פי 3.5 גבינה יותר מאשר בשבוע רגיל. מה עניינו של המנהג ואולי בכלל נפלנו לטריק מסחרי של חברות החלב?

אחת מהסיבות לאכילת מאכלי חלב בשבועות קשורה לפסוק בשיר השירים שבו על פי מסורת חכמים, ממשיל שלמה המלך את התורה ל'דבש וחלב'. במבט ראשון יש כאן בסה"כ הצצה למעדן מהעולם הקולינרי של הימים ההם. ע"פ הנמשל  עומדים חכמים ואומרים 'דף גמרא או פרק תנ"ך הם הדבר המתוק ביותר בעולם משל היו הם דבש וחלב'. אני סבור שבמטאפורה הזו טמון עומק נוסף.   

מי שהיה בארה"ב יודע שבמלונות רבים יש בכל חדר במגירה ספר תנ"ך. אין ספק שהתנ"ך הוא רב המכר הגדול בהיסטוריה. הרעיון שהמסר של אלוקים לעולם נכתב בספר, הוא רעיון שהאנושות כולה אינה אדישה כלפיו.

אך נושאי הספר היו תמיד - אנחנו. בתוך כך, נשאנו על כתפינו גם כינויי גנאי כמו 'עם הספר' (בארצות האיסלאם) או 'היהודי התלמודי' (בארצות נוצריות). אלה היו כינויים לא מקריים שדבקו בעם ישראל. תעודת הזיהוי של יהודי הייתה 'אדם לומד תורה', אדם שאחראי על נשיאת התורה והעברתה מדור לדור.

בנקודה זו עשוי אדם פוסטמודרני לומר לעצמו – 'בסדר, כך הוגדרתי במשך שנים אך כיום אני מעוניין בזהות חדשה, כזו שלא קשורה לעבר היהודי אליו נולדתי בעל כורחי'. מה שאני מבקש לטעון הוא שכשמדברים על הזהות הדברים נעשים עוד יותר מורכבים.

אנו לא רק נושאים את הספר, אנו גם הנושא שלו, במובן של subject. הספר לא רק מתאר את מהלך חיינו כעם בעבר כמו ביציאת מצרים או בגלות בית ראשון אלא גם קשור בנבואות עתידיות שבמשך אלפיים שנה נקראו בערגה וכיום אנו זוכים להגשימן בחיינו בין אם נרצה ובין אם לא. כאשר אנו שרים בחתונה בשכונת רמות בירושלים את השיר 'עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה', זוהי דוגמא מובהקת לכך. התנ"ך לא רק מזכיר לנו הוד קדומים אלא הוא גם כוח מניע של התנועה הציונית. תנועת ביל"ו הייתה המשך של הקריאה האלוקית לבית יעקב ללכת באור ה', ובהופעתו של בן גוריון מול ועדה בריטית הוא קורא לתנ"ך 'הקושאן שלנו על ארץ ישראל'. למעשה, אפילו מבצעי יציאת יהודי אתיופיה נקראים על שם יציאת מצרים (מבצע משה) או פגישת שלמה עם מלכת שבא (מבצע שלמה). הספר טבוע ב DNA שלנו – עבר, הווה ועתיד.

המאכל הראשון בחייו של כל אדם הוא חלב. התינוק לא רק מתענג על חלב מתוק בדיוק במידה ותמיד בטמפרטורה הנכונה, אלא שבאינסטינקט הכי בסיסי שלו הוא חש שבחלב הזה תלויים חייו. מחקרים עדכניים מלמדים אותנו כי בחלב יש גם את כל הנוגדנים והויטמינים שהתינוק צריך. על ידי חיישנים מיוחדים גוף האם יודע להגיב ולהתאים את החלב למצבו של התינוק – ביום חם הוא יקבל יותר אחוזי מים, ואם הוא חולה,  יהיו בחלב הנוגדנים המתאימים.

התורה נמשלה לדברים רבים. מים יין ואש הן כמה דוגמאות מתוך רשימה ארוכה יותר. המשל של התורה לחלב הוא גוון של תשובה לשאלה נוקבת שמנסרת בכל שנה מחדש בחלל העולם 'מהי התורה עבורך'? כשאנו עונים "חלב!" אנו עונים את כל מה שחלב אומר לתינוק. כמו חלב האם לתינוק, כך התורה היא חלב התודעה היהודי.

בליל שבועות לא נלך לישון. כמו תינוק בקפיצת גדילה, איננו עוצמים עין ואנו רוצים לינוק תורה בשקיקה ולהיות ראויים להיות נושאיה. בתי הכנסת יהיו מוארים וקול התורה יישמע בהם כל הלילה. כולם מוזמנים.