Photo by Call Me Fred on Unsplash
בשונה מתיאור חייהם של אברהם ויעקב נראה כי דמותו של יצחק מסתורית יותר. אין בו מפריצת הדרך של אברהם ולא מיסוריו וטלטוליו של יעקב. לכן להבנת דמותו יש צורך לחדור לעומק ולפתוח בכמה שאלות.
אברהם אבינו היה רועה צאן, וכך גם יעקב. יצחק
לעומתם היה עובד אדמה. את עושרו עשה מזריעה בשדה (ויזרע יצחק בארץ ההיא וכו') וכל
ימיו כרה בארות, הן את בארות אברהם שסיתמום פלישתים והן בארות חדשים. מה פשר הקו
המיוחד של יצחק?
מקום התפילה הקבוע של אברהם היה בבאר שבע. אך כאשר
רצה יצחק להתפלל התפלל בבאר לחי רואי. מדוע?
בגמ' שבת פח: ישנו דו שיח בין האבות לבורא
עולם שנוגע לזמן עתידי בו לא ניתן עוד לסנגר על ישראל.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר
נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי
אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ
גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ
הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ
צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ:
בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל
קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה.
אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל
עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״
לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?!
הוְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה.
דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין
וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי
סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ
תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו
— פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא
קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״.
אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ.
מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ
גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״.
איך דווקא במקום שנכשל אפילו אברהם אבינו
שהצליח לסנגר על סדום, מצליח יצחק. כיצד יצחק הופך להיות המסנגר הגדול?
מהו עניינה של הבאר?
הבאר היא השער לעולם הנסתר של המים שמתחת לפני השטח. המים האלה מאפשרים חיים גם
במקומות ללא מקור מים חשוף כמו אגם או נהר. אך בעומק המים מבטאים דבר עליון. כזכור,
ביום השני של הבריאה הפריד ה' מים ממים. חלק מהמים הגיעו למעלה והפכו לשמים וחלק
למטה יהפכו להיות ביום השלישי חלק מהארץ. ע"פ המדרש המים התחתונים מבקשים
לעלות ונמשכים אל המים העליונים. הסוד שבמים של פרשת בראשית הוא שהם מסמלים את
אורו של הקב"ה. בהיפרדות המים ביום השני יש רמז לבירור שעשה הקב"ה באורו
כך שחלק יוכל להיות היסוד של הארץ ממש ולהשאר שם (שכינה), ובהיקוות המים ביום
השלישי יש רמז לצמצום אורו של הקב"ה למקום אחד.
אך עיקר המים ירדו אל מתחת לקרקע והזוהר מספר שעיקרן נמצא מתחת לאבן השתיה, לקודש
הקדשים. גם בעולם שנראה צחיח מקדושה מגלה לנו הבאר כי מתחת לפני השטח יש קדושה
שרוצה לפרוץ החוצה ויכולה להחיות את העולם ברוחניות ובגשמיות.
לכן האבות ראו ערך גדול בכריית בארות, וכך ליד הבארות
קראו האבות בשם ה' – לימדו תורה, גיירו והתפללו.
משכך סתימת הבארות ביד פלישתים מבטאת את הניסיון של הפלישתים לסתום בעד אור ה'
מלהתגלות. ואכן כך מוסבר ברבינו בחיי (בעקבות הזוהר) פשר היעלמותם המסתורית של
הנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן, עשרות אלפי אנשים שהתגיירו ואיננו יודעים עליהם
מאומה. סתימת הבארות הביאו לסתימת אותם נפשות וחזרתם אל מולדתם בכל המובנים.
העיור הקדוש
יצחק אבינו חושף בארות שנסתמו, כאלה שיש שמנסים
להסתיר. בחפירת בארות מתבטא הכח לראות את הפנימיות המחיה הגנוזה אפילו באדמה
שנראית צחיחה. ההבנה שיש מתחת לאדמה היציבה והלא משתנה זרמים תת קרקעיים עוצמתיים שייכת
לראיה עמוקה וחודרת שלא מתרשמת מהחיצוניות. זוהי למעשה עין טובה שע"מ להסתכל
בה יש צורך להסתיר את המציאות הנגלית לפעמים, ובכך לצמצם את המניעות מהסתכלות
פנימית. לפעמים כדי לראות היטב צריך להיות עיוור.
זהו הרעיון שמבטאים חז"ל במדרש אודות
הבעיה שהייתה ליצחק בעיניים, "עיוורון" כתוצאה מהעקידה (אף שמסתבר שכבדו
עיניו בפועל רק מאוחר יותר). יצחק שחווה את העומק היותר גדול שבחיים – עד כדי מיצוי
הנפש, מדמעות המלאכים הוא כבר לא רואה שטחיות, הוא מלא בביטחון בטוב הגמור שקיים בכל
ובכך הוא זוכה לעין טובה שאין כמותה. העין הרעה עניינה הסתכלות בצדדים החיצוניים
של החיים ואין לה מקום אצל יצחק העיוור הקדוש. זהו תוכן הסנגוריה של יצחק, הסתכלות
חודרת בכל יהודי המגלה שבעומקם מצוי קשר בלתי נפרד לאלוקות שמתבטא בעת מסירות נפש.
לכן כשרבקה רואה לראשונה את העתיד להיות בעלה היא מבינה שעליה להוסיף כיסוי לפניה,
החיצוניות עלולה לבלבל.
יצחק ישמעאל ועשיו
עד עתה היו לפנינו ב' אופני הבנה ב'טעותו'
של יצחק בעשיו: או שיצחק הלך שבי אחר החיצוניות ש הרי עשיו פשט טלפיו כחזיר והראה
עצמו צדיק, או שיצחק ידע שיעקב צדיק יותר אלא שחשב שמבחינת העוה"ז יש צורך
להסתכלות חיצונית - מעשית שבה הוא לא מבין וכנראה עשיו איש השדה מתאים לכך יותר
מיעקב התם. אך לאור האמור נגלה בפנינו אופן הבנה שלישי. יצחק אבינו באמת רואה את
הפנימיות הטובה שבעשיו יצחק שיודע לשוח בשדה מגלה באיש השדה את הבאר החבויה. ואכן לעת"ל
תתגלה בחינת קדושה בפיו של עשיו וזו בחינת קבורת ראשו של עשיו במערת המכפלה.
ואולי זוהי הסיבה שלאחר פטירת שרה יצחק לא
גר עוד עם אברהם. הוא יורד למקום מגוריו של
אחיו האובד ויושב בארץ הנגב. הוא גם מתפלל במקום היראות המלאך להגר, במקום בו
ניצלו חיי ישמעאל – באר לחי רואי (רמב"ן שם). משכך יצחק הוא המחזיר את הגר לאברהם אבינו
ע"ה (רש"י), וככל הנראה הוא גורם לבסוף לכך שישמעאל אכן חוזר בתשובה. יצחק הוא
המאמין הגדול בכוחות הפנימיים של הנשמה. נראה שדווקא לכן הוא מזוהה עם מידת הדין,
הוא איננו ותרן משום שהוא מכיר במים התחתונים ולכן הוא תובע מהמציאות לגלות את
פנימיותה.
הגמ' בשבת מסתיימת בכך שיצחק מראה בעיניו
על ה' וישראל מכוונים את ההודיה לרבונו של עולם. גם כלפי ישראל מגלה יצחק את
הבחינה הפנימית בהתגלות ה' יתברך כביכול. ה' לא חפץ במחייתנו על קדושת שמו כפי שעלולים
היו לחשוב לאחר תשובתם של אברהם ויעקב. ה' חפץ להצדיק את ישראל וכמו שרואים לאורך
המדרש שעל תשובותיהם של שאר האבות הקב"ה כביכול לא שמח בהם ומחפש להצדיקנו
[ואע"פ שתשובותיהם נראות "צדיקות" יותר אינן מכוונות לרצון הפנימי
של ה'].
