ההדס רומז לשלשה אבות,
משה אהרן בדי ערבות,
יוסף
ללולב חמדת לבבות,
דוד לאתרוג כלה כלולה
Photo by Markus Spiske on Unsplash
כשמקבילים את ארבעת המינים לאושפיזין מקובל לומר כי דוד המלך דומה לאתרוג. אך ביום
האושפיזא שלו, בהושענא רבה מככבת דווקא הערבה. מדוע?
סוכות הוא חג של שלום. הסוכה סוכת שלום וראויים
כל ישראל לישב בסוכה אחת, וארבעת המינים מחברים את כל חלקי עם ישראל. גם בית המקדש
הוא מקום של שלום, על המזבח אין להניף חרב מפני שנועדה למלחמה וקיצור חיים, המקדש
הוא מקום אוניברסלי שיש בו מקום לכל העולם. בסוכות במקדש מקריבים פרים כנגד שבעים
אוה"ע. אמונים על דברי חכמי הסוד
המוצאים את עומק הדברים בסיפור מעשה בראשית ננסה לגלות את המחלוקת היסודית ביותר
בבריאה ונראה האם היא מתיישבת בסוכות ובמקדש.
חכמים מלמדים אותנו שביום השני לא נאמר כי טוב
מפני שבו נבראה המחלוקת. הבורא ית' הפריד בין מים למים, והדבר לא נעשה בצורה חלקה,
מים עליונים כביכול הרוויחו ומים תחתונים מתאווים להיות עליונים ולכן הם כביכול
צועקים. מה הרמז בסיפור זה?
בפשט התורה נכתב שגם לאחר יצירת החל המפריד בין
המים למים ביום השני המים היו מלאים כל העולם וביום השלישי מהצמצום שלהם לימים
נגלתה היבשה. הזוהר חדש (בראשית דף טז) מסביר שבמזמור ה' מלך הקשר שבין 'קולות
המים הרבים' לבית המקדש 'לביתך נאוה תהילה' הוא שכשם שצומצמו המים למקור אחד וירדו
לתהום כן צומצמה שכינתו יתברך לבית המקדש. אם ננסה לפענח את האנלוגיה נגלה את דברי
הראי"ה ב . ע"פ דבריו המים התחתונים מייצגים שאיפת אלוקות שנמצאת בכל
דבר בבריאה, הכל שואף למעלה. המים העליונים מייצגים את ההשפעה העליונה שבעיתות
רצון מושפעת למציאות התחתונה בדמות מטר. בשפת חכמי הסוד נקראות ההשפעות מיין
דכורין ומיין נוקבין. הנקבה משתוקקת לזכר – מטר, והזכר מזריע את הלחות שבאדמה -
נקבה. לכן שדה שמקבלת בעיקר ממי גשמים נקראת שדה הבעל. כבר בפרשת בראשית לימדה
אותנו התורה שהגשם לא יורד מעצמו, על האדם להתפלל כדי שהאדמה תרווה. בסוד המים
התחתונים שצריכים לעלות אל מול המים העליונים. ואכן כך הוא גם בגמרא בתענית שמתארת
את הסיטואציה בה ניתן להודות על הגשמים – עד שיצא חתן לקראת כלה.
בחג נידונין על המים. בסוכות אנו צריכים לברר
את העניין העמוק ביותר – את עצם השאיפה שלנו לאלוקות, שאיפה שאנו אמורים להרוות
עבור כל העולם. עיקר שמחת חג הסוכות התבטאה במקדש בשמחת בית השואבה, העם היה יורד
לגיחון ומשם שואב מים לשם ניסוכם לשיתין שעל המזבח. זהו מפגש בראשיתי מדהים בו אנו
מגלים שמי התהום שצמצם ה' יתברך נמצאים בדיוק מתחת לבית המקדש.
השמחה שדמתה לשמחת חתונה נעשתה בעיקר על היחס למים התחתונים ועילויים.
הנה המים התחתונים מקבלים את ההזדמנות שלהם ליהפך למשמעותיים. וזו הרי הייתה מטרת
ההפרדה מלכתחילה – כשם שנסירת אדם וחוה הזכר והנקבה היו למען יכירו ויתחברו מחדש
פנים אל פנים כן מטרת חלוקת המים, או ירידת הנשמות ארצה לעולם הזה (על כל
תהומותיו) – להצליח היכן שאפילו מלאכים נכשלו, לשאוף ולשוב מעלה.
בהקשר זה נעבור לדבר על דוד מלכנו. דמותו של
דוד קשורה קשר הדוק לסוכה – סוכת דוד וגם למקדש בהיותו היוזם והמכין של כל בניית
הבית. אך מדוע לא להביא בהקשר זה את שלמה המלך ע"ה שהוא בונה המקדש ממש?
כחלק מהדין על המים אנו מנענעים את ארבעת
המינים לד' רוחות השמים כדי למנוע טללים רעים ורוחות רעות. לכן סביר שארבעת המינים
יהיו קשורים למים – ערבי נחל, ההדס שהופך להיות עבות, משולש וריחני דווקא כשהוא
מקבל הרבה מים, האתרוג הוא פרי עץ הדר מלשון מים,
וגם פירות הלולב נעשים מתוקים ככל שהם מקבלים מים. בנענועם אנו כביכול מבקשים מים
עבור הצמחים שלנו. אך אם נעמיק נגלה כי הערבה היא הצמח הצמא ביותר – זה שאף על פי
שגדל על הנחל אין בו לא
טעם ולא ריח. גם המדבר הצמא למים נקרא ערבה. בסוכות וביחוד בהושענא רבה הערבה
מייצגת נאמנה את עם ישראל. לאחר שלא שתינו מי גשם זמן רב אנו מבקשים על מים ואנו
נעשים צמאים יותר ויותר ככל שימי החג עוברים וההקפות של ההושענות מתגברות. מלבד מה
שאנו מבקשים גשם כאשר במרכז עומדת התורה ואנו כביכול אומרים הב לנו גשמיות למען
נוכל לשמור וללמוד את התורה, הסיבוב סביב התורה המשולה למים מבטא דבר עמוק. לא רק
מי גשמים גשמיים אנו מבקשים אלא את כל ההשפעה העליונה המתבטאת בתורה, 'יערוף כמטר
לקחי'. או כביטוי המתוק שבהושענות ליום שני – למי ישעך צמאתי. כך כאשר אדם היה
מגיע לבית המקדש היה רואה מחזה של 'אז ירננו עצי היער', בבית המקדש בו אנו מקפידים
שלא יהיו עצים, לפתע בסוכות הכל נראה צומח. שבעה ימים של ריקודים ונענועים של
ארבעת המינים וסביב המזבח עצמו אנו מניחים מורביות ענק של ערבה שנראה כאילו המזבח
מגדל.
הושענא רבה הוא יומו של דוד המלך ע"ה. כאן
אנו מתוודעים לכוחו הגדול של דוד המלך – הכוח שבצמא. בפשט נזכר על דוד שביקש מים
כשהיה צמא "מי ישקני מים מבור בית לחם".
אך גם בהקשר הנפשי דוד מרגיש את עצמו כל הזמן חסר. המלך שעסק בתורה כמעט כל הלילה
והיה מלא תורה ומעשים טובים כאתרוג
שלא יכול לישון יותר משנת הסוס מרוב צמא הוא זה שאמר במזמור של סוכות כאיל תערוג
על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים צמאה נפשי לאלוקים לאל חי, ובמזמורים
אחרים – צמאה לך נפשי כמה לך בשרי מארץ צייה ועייף בלי מים. צמאוני גדול מצמאון
המדבר אומר דוד. דוד אתרוג מבחינת הפעולות הטובות שלו, אך בעיני עצמו לעולם הוא
צמא כערבה. דוד כוסף לעשות בית לה' עד כדי מסירות נפש – 'שמחתי באומרים לי בית ה'
נלך' גם אחרי שידע שזה אומר שהוא ימות ובנו יבנה את המקדש תחתיו.
אולי לכן אנו לא יכולים לישון וגורסים תורה
בתאווה
בכל יום בו אנו נזכרים בדוד – שבועות יום פטירת ולידת דוד, והושענא רבה יום
האושפיזא. ואכן לדוד המרווה לקב"ה שירות ותשבחות ישנה רוויה מסוימת. ישם
מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. יבוא זמן ובו יתוקן הכל המדבר ירווה מים והערבה תיהפך
לגן ה'.
