עבודה? – בעיניים!

[פרק חמישי משמונה פרקים] 6

ניסיתם פעם לכמת [מלשון כמות] את הזמן שבו אתם נטו עובדים את ה'?

ברור, אנו עובדים את ה' בזמנים שאנו מתפללים או לומדים תורה. אך אם נחשב את זה, לרובנו, הזמן הזה בחיים מהווה בערך עשירית מהיום. מתוך עשרים וארבע שעות בהן אנו עובדים, אוכלים, ישנים ונמצאים עם המשפחה, רק בין שעתיים לשלוש אנו עוסקים בענייני קדושה.
ואם כן, אדם שעובד לפרנסתו בהייטק, בנייה או בכל עבודה אחרת, מקים משפחה, משקיע בזוגיות וכו' זוכה לעבוד את ה' רק בערך עשירית מחייו?
השאלה הזו יכולה להישאל גם מכיוון אחר – וכי בורא עולם ברא תשעים אחוז מהזמן של האדם לבטלה?!

המסקנה העולה מדברי הרמב"ם מרתקת - התפיסה הרגילה של עבודת ה' בחיינו מוטעית. בשורות הבאות ננסה 'לתקן' את צורת ההסתכלות שלנו, ומתוך כך נזכה להגיע לחיים שלמים ומלאים יותר.

בשמונה פרקים לרמב"ם, הפרק החמישי הוא הפרק המרכזי והמשמעותי ביותר. על העקרון של הפרק מתבטא הרמב"ם בעצמו שהוא לא פחות מגאוני –  וכל מעשיך יהיו לשם שמיים.

כולנו מחפשים סדר בעולם הכאוטי שבו אנו חיים. למראית עין העולם הוא בליל של תרבויות, מראות ותחושות, ובכל זאת בכל העולם בני האדם מחפשים ציר סביבו לארגן את חייהם. כל דת או תרבות מוצאת ציר משלה ומתייחסת לחלק מהעולם. היהדות לעומתן הקב"ה לא ברא שום דבר לבטלה. ישנו ציר אחד שיכול וצריך לאחד את העולם כולו – בכל דרכיך דעהו. בכל דבר שאדם עושה [מלבד עבירות כמובן] עליו למצוא את הקב"ה. כשאדם אוכל שותה וישן כדי להשיג דבקות בה' ע"י התורה והתפילה אזי גם האכילה והשתיה מתעלים.

ניקח לדוגמא חתונה. אדם שניגש להתחתן, יכול לעשות זאת פשוט בגלל שיש בו צורך פנימי לא להיות לבד, בגלל שכך הנורמה או משום שההורים לוחצים. אך כל הסיבות הללו אינן מקרבות אל ה' כהוא זה כביכול.
אך אם אדם מחליט שעליו להתחתן כי כך רצון ה' שציוה לקדש אישה ולפרות ולרבות אזי במעשה זה של החתונה הרי הוא עובד את ה'. וכשמתבוננים בדבר מגלים שפתאום, גם חיפוש האשה המתאימה, הדייטים והפגישות, השיחות וההיכרות לעומק, קניית המתנות, הפגישה עם ההורים, ארגון החתונה וכו' כולם כולם מקבלים שם חדש – עבודת ה'.  מלבד העובדה שכת ניתן לעבוד את ה' כל רגע ורגע מימי חיינו, הציר זה מסדר לנו את העולם שכן לאור ההבנה שהמרכז הוא ציוויו של הקב"ה אפשר להבין את שאר התופעות הקשורות בו. הקב"ה מעוניין שהאדם יתחתן ולכן הטביע בו הקב"ה את תחושת הבדידות, ולכן כל העולם נוהג להתחתן [זו הנורמה] ולכן זה גם חשוב להורים [הלחץ].  

רב אברום שפירא ממרכז הרב היה מזכיר בשם בעלי המוסר שיכולים להיות שני נהגי אוטובוס [למשל], האחד עובד את ה' רק כשהוא בתפילות ובקביעות העתים לתורה, והשני – אדם קדוש, עולה עם אוטובוסים שלמים לעולם הבא. הראשון, ראה בעבודתו כנהג דרך להרוויח כסף גרידא ואילו השני מסתכל לעומק בעיני רוחו. הוא אומר לעצמו – 'אני בכל יום עושה שורה אדירה של מעשי חסד – הרי אני מסיע אנשים ממקום למקום [יכול להגיע ללמעלה מחמישים 'טרמפיסטים' בנסיעה]. אנשים שרוצים להגיע לעבודה בכל בוקר ולחזור לילדיהם בבית בערב  ממש תלויים בי. ואף שאני מרויח כסף עבור זה שאני נהג הרי אין מי שיעשה זאת בחינם, ולא מפני שאני אוהב חסד עלי להישאר רעב'.
ברור, שלנהג השני יהיה ממילא גם קל יותר לחייך, שהרי חסד עושים בסבר פנים יפות והוא אף יחוש סיפוק בעבודתו.

הבה נהיה מן האנשים שעובדים את ה' בכל רגע ורגע מחייהם.

למה עם ישראל חוגג כל חג דווקא שבוע?!

את סוכות ופסח אנו חוגגים במשך שבעה ימים. לכאורה היינו יכולים לחגוג אותם בכל מסגרת זמן אחרת שהרי יציאת מצריים היא דבר שקרה ביותר משבוע, חשבתם פעם מהי הסיבה לכך? בשורות הבאות ננסה לענות על כך.
תשובה שנראית מעט טכנית אך היא מהותית מאוד – היציאה עצמה ארכה שבעה ימים שכן הסיום לא היה ביציאה בלבד אלא בנקמה הגדולה במצרים – בטביעתם בים. לכן אנו חוגגים שבעה ימים של יציאה ממצרים. אמנם טעם זה יהיה נכון לפסח אך לא לסוכות.

כדי לענות על כך, נתחיל מכיוון אחר. כיצד היו בני האדם מכירים את ה' בטרם נתן את התורה? התשובה לכך ניתנת בגמרא - היינו למדים צניעות מחתול ושלום בית מתרנגולת. זאת אומרת שצפייה נכונה בטבע אמורה ללמד אותנו על רבש"ע ועל דרישתו מאיתנו. כך גם נודע לנו כי אברהם אבינו התקרב לה' על ידי צפייה בשמש ברוח ובשאר תופעות טבעיות. עכשיו עלינו לשאול - מה אם כן באה התורה לעשות? התורה משלימה את הטבע. 

וכה דברי הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים:
'והיותו שבעת ימים, לפי שמחזור שבעת ימים הוא מחזור ממוצע בין היום הטבעי  והחודש הירחי, וכבר ידעת כי יש למחזור הזה מבוא גדול בעניינים הטבעיים, וכך הוא גם בעניינים התורתיים, כי התורה מתדמה לטבע תמיד ומשלימה את הדברים הטבעיים מבחינה מסוימת, כי הטבע אינו בעל מחשבה ורעיון, והתורה איזון והנהגה של ה', שהוא חונן הדעת לכל בעל דעת'.

התורה לא מתנגדת לטבע אלא אדרבה מבוססת עליו ומשלימה אותו. היום הוא טבעי – שמש וירח מעורבים בו. גם חודש הוא עניין טבעי לחלוטין – הירח נראה לנו מלא וחסר ועל פי זה נקבע החודש. השבוע מוטל ביניהם אך לכאורה אין לו שום קשר לטבע הנגלה. השבוע הוא קביעה אלוקית חיצונית כביכול- מעת שברא ה' את העולם בשישה ימים ברא ובשביעי שבת וינפש. כך בממוצע שבין שני עניינים טבעיים עומדת התורה ו'עושה' בהם סדר ואיזון. היא קוראת – 'בן אדם, גם בתוך כל ענייני הטבע והיום- יום אל תשכח את הקדוש ברוך הוא'.
זהו עניינה של השבת וזוהי גם הסיבה לכך שהמועדים נקבעו למסגרת חודשית.

אך בהמשך לרעיון הזה יש להזכיר מצוות נוספות. ברית מילה נעשית דווקא ביום השמיני וכן לקרבן ירצה הכבש דווקא מבן שמונה ימים [בקשר זה תוכל להרחיב גם ברבנו בחיי בכד הקמח ערך מילה].
לבסוף בפרשתנו ישנו עניין שלם שמופיע דווקא ביום השמיני. המספר שמונה מבטא את החלק שבא ממעל לעולם ולטבע, את הנס העליון.
מצוות אלו מבטאות את החלק מהתורה שבא מעבר למסגרת העולמית המתכתבת עם הטבע.

הנשר הגדול

הקדמה לעיסוק ברמב"ם ובפרט בשמונה פרקים 1

לאחר הבר מצווה שלי נסעתי יחד עם הוריי לטיול באמריקה. כשהיינו בוושינגטון הלכנו לראות את בית המשפט העליון שלהם שנחשב לפלא ארכיטקטוני. אך כשנכנסו לאולם רבה הייתה הפתעתי. מעל לראשי השופטים פוסלה דמות שהייתה מוכרת לי מאוד. היו אלה פניו של הרמב"ם.

בנוהג שבעולם אנשים מצטיינים בתחום אחד. מדען מוצלח איננו פילוסוף מצטיין, ומשפטן טוב איננו רופא מן השורה הראשונה. יוצא מן הכלל היה רבי משה בן מימון שהיה גדול בכל תחום מן התחומים האמורים. אך הרמב"ם לא נתן לכל החכמות לבלבל אותו והיה קורא לכולן רקחות וטבחות לתורה. התורה הייתה מרכז חייו ועיקר ההשפעה שלו ניכרת בה. בגיל צעיר יחסית בעודו בורח מאימת האל - מוואחדין [מעין דעא"ש של פעם] כבר הספיק לעסוק בכתיבת הפירוש למשנה שמהווה מעין תמצות של כל הגמרא עם הסברים נוספים. בעולם ההלכתי הרמב"ם הוא היחיד מאז המשנה שדיבר על כל ההלכות ופסק בהן, גם באלה שאינן נהוגות בימיו. בספר הי"ד החזקה שמורכב מארבע עשרה ספרים. בספרו זה הוא גם לימד שיטת כתיבה חדשה בעולם בית המדרש – קודקס הלכתי ראשון נוצר על פי נושאים פרקים וסעיפים ולא ע"פ פרקי הש"ס.

גם בתחום האמונות והדעות אנו חבים למורנו הרמב"ם חוב גדול -  הקדמות מסוימות מפירושו למשנה, אגרות ששלח למונהגיו ברחבי העולם ומעל הכול הספר מורה הנבוכים כולם מהווים נכסי צאן ברזל של עולם המחשבה היהודי. אך טבעי הוא שננסה לאחוז בשיפולי גלימתו של הרמב"ם וללמוד מתורתו.

ברשומות הבאות נלמד רעיונות יסודיים ממשנתו של הרמב"ם. בחרתי להתחיל בהקדמת הרמב"ם לפירושו על מסכת אבות, ההקדמה הזו נודעת גם בשם שמונה פרקים לרמב"ם.

מהי מטרת המוסר שבמסכת אבות? אדם רגיל היה עונה על כך פשוט על מנת להיות ישר וטוב בעיני אלוקים. אך הרמב"ם כדרכו מפתיע ומרים לנו את המבט. 'שמוסרי זאת המסכת מביאים לנבואה'. היעד, המטרה, בלימוד מסכת אבות צריך להיות להכשיר את עצמך להיות נביא. ודאי, הרמב"ם יודע שהנבואה איננה אפשרית בחו"ל או במצבים מסוימים של הדור אך ההכשרה שלנו להיות אדם עובד ה' בתכלית ודבק בה' לחלוטין עד שמצידו ראוי לנבואה – דבר זה אכן אפשרי גם בימינו. ליעד זה מדריכים אותנו חכמים במסכת אבות. לא פחות.                                   

חולי נפש

[שמונה פרקים, פרק ראשון] 3

'מחלת נפש' הוא מושג שעבר מן העולם. כמובן, לא מפני שאין יותר אנשים שיש להם חולי נפשי אלא מפני שכיום נוהגים לקרוא לתופעות אלו הפרעות נפשיות שמבטאות סטייה מן הנורמות החברתיות. הוי אומר דבר שנחשב להפרעה נפשית בתרבות אחת עשוי להחשב מקובל בתרבות אחרת. כנראה שבעולם ללא עוגן מוסרי ברור אין מידות מוחלטות שנחשבות טובות או רעות. אך ליהדות יש מה לחדש גם בנושא זה.

הרמב"ם בשמונה פרקים משתמש במושג חולי נפש, ולמרבה הפלא הוא מרחיב את המושג הזה מאוד. כשם שלגוף יש מצב חולי ומצב בריאות, אף בנפש הדין כן. המידות הרעות מבטאות חוסר איזון של הנפש, לכן הן קרויות חולי נפש. בהתאמה, את הבריאות רואה הרמב"ם באיזון המידותי.

הרמב"ם לומד מן הידוע לכל על בריאות הגוף לעולם המידותי שנקרא בפיו בריאות הנפש. זהו פירוש מטאפורי מקורי למושג 'מבשרי אחזה אלוק'. וכך להשוואה בין בריאות הגוף לבריאות הנפש מוצא הרמב"ם השלכות מעניינות נוספות.

חולי הגוף מדמים לעיתים את המתוק למר ואת המר למתוק.יתרה מכך, אנשים חולים בגופם עלולים להתאוות לעיתים לדברים שלא יהיו בריאים להם ואף יזיקו. ממש כך הוא בעולם המידות והנפש. אדם תאוותן - או במונחי הרמב"ם – אדם שחולה במידת התאווה, עלול לחשוב שדווקא במילוי התאווה שלו בכל עת הוא יהיה מאושר. הוא אף עלול לחשוב שרק זה ישביע אותו ורק כך הוא יהיה מאושר. לעומת זאת החכם מכל אדם מלמד אותנו בספר משלי שלמעשה האמת היא הפוכה. 'ובטן רשעים תחסר', התאוותן לעולם ימות וחצי תאוותו בידו, הוא לעולם לא יהיה מרוצה. דווקא הרעבת התאווה היא זו שלאורך זמן עשויה להבריא את אותו אדם ולהביאו למצב של 'צדיק אוכל לשובע נפשו'. מבחינת התאוותן זה ממש מר לא למלא תאוותו אך לטווח ארוך דווקא זה המעשה הבריא והנכון עבורו.

השוואה חשובה נוספת היא זו הנוגעת לרופא. החולה בד"כ איננו יכול לרפא את עצמו. החולה בגופו לא מכיר את חלקי גופו ואת הקשרים ביניהם. זהו איננו אחד מתחומי עיסוקו ולכן מעולם לא השקיע זמן בתחום הזה. לכן הולך החולה לאנשים שהשקיעו זמן רב מחייהם על מנת להתמקצע בתחום – לרופאים.

כך גם חולה הנפש המידותי, הוא איננו מכיר את חלקי נפשו והרכבתם המיוחדת, הוא לא בקי בתורת הנפש וודאי שלא בנשמה. לכן כמו שניתן ללמוד מהחולה בגופו, עליו ללכת לרופא הנפשות. אך מי הוא רופא הנפשות? האם כל חכם תורני או כל רב מוכשר לעסוק בזה? לדעת הרמב"ם דווקא חכם שלמד את ענייני הגוף והנפש הוא המוכשר להחשב רופא נפשות.
ובימינו, חכם מחכמי התורה שעוסק בענייני הנפש, לומד את התורה הקשורה לתחום זה – בכתבי בעלי המוסר, החסידות והקבלה. ואולי יש להוסיף גם ידיעה בנפש האדם מהצד הפסיכולוגי וניסיון החיים. כמובן שמעבר לכל זה חשוב שהדמות איתה מתייעצים, אותו חכם הוא עצמו בריא בנפשו דהיינו מאוזן ומלא במידות הטובות. על אדם כזה ניתן לסמוך שיעזור לנו בהבראה מחולי המידות הרעות.

להבין בנפש...

[סדרת שמונה פרקים - הקדמה] 2

משה סיפר לכולם שהוא עושה הסבה מקצועית לתיקון מאווררים. פנחס היה הראשון להשתמש בשירותיו. מה שפנחס לא ידע הוא שמשה לא למד מעולם דבר הקשור במוצרי חשמל. כשבא פנחס לאסוף את המאורר ממשה הוא מצא אוסף חלקים מפוזרים על שולחנו. משה התנצל ואמר שזה רק עניין של זמן עד שהמאוורר יעבוד 'כמו חדש'. בשלב זה פנחס כבר הבין עם מי יש לו עסק וצעק – 'איך אפשר לתקן משהו אם אינך מכיר את חלקיו'?
השאלה הזו מנסרת בחלל האוויר גם כשאנו באים לנושא עבודת המידות ותיקונן. התורה מצווה אותנו להיות אנשים בעלי מידות טובות ואף מוסרת לנו שרק כשנהיה כאלה נוכל להדבק בה'. אך העבודה על המידות, או במילים אחרות תיקון הנפש הן מקצוע של ממש. לכן בפתח ההקדמה למסכת אבות קורא לנו הרמב"ם ללמוד את עצמנו. ללמוד את מבנה הנפש של האדם, את הכוחות שיש בו ומתוך כך להתחיל ולתקן את המידות.

הרמב"ם משקיע בזה מלל רב, אם ההקדמה למסכת אבות מחולקת לשמונה פרקים. ארבעת הפרקים הראשונים מוקדשים רק להיכרות עם המבנה הנפשי הבסיסי וכללים בתיקון הנפש ובשינוי ההתנהגות.

הרמב"ם מחלק את כוחות הנפש לחמשה חלקים – הזן, המתעורר, המרגיש, המדמה והשכלי. כל חלק מכוחות הנפש גם אחראי לתפקוד של החלקים הפיסיים הקשורים אליו. הכח הזן למשל אחראי לכוחות השייכים לעיכול ובין היתר גם לתפקוד של כלי האכילה – הפה, הקיבה וכדומה. הכוח המתעורר אחראי לעולם התאוות של האדם, החשק לדבר מסוים. הכח המרגיש לחמשת החושים, הכח המדמה לעולם הדמיון והכח השכלי לענייני המחשבה. החלוקה של הנפש לחמש כוחות הייתה מקובלת ברפואה בזמנו של הרמב"ם ונחשבה לרפואה המודרנית דאז.

לרמב"ם חשוב מאוד לציין כי הרפואה עלולה לטעות ולחשוב שיש חמש נפשות באדם בגלל המופעים השונים של הכוחות. אותו אדם המדמיין עושה מעשה כ"כ לא רציונלי ומיד לאחר מכן הוא יכול למדוד משהו באופן מדויק ולפתח תאוריה. אלו מופעים של שני כוחות כמעט הפוכים – הדמיון והשכל אך האדם עדיין אחד. לכן הרמב"ם כותב בראשית דבריו – נפש האדם אחת היא. אין כמה נפשות באדם, האדם הוא יצור אחד וכל חמשת הכוחות קשורים זה בזה וביחד הם נפש אחת.

נראה שגם כיום נכון ללמוד את העקרונות של הרמב"ם בראשית העיסוק בעבודת המידות, אחרי הכל איננו רוצים לגמור כמו משה עם חלקים של נפש מפוזרים על השולחן...

איך מתקנים מידה רעה?

[פרקים שני שלישי] 4

כששאלו תלמידיו של אפלטון את מורם כיצד ניתן לתקן את המידות ענה להם אפלטון הגדול כי תיקון מידותיו של האדם והפיכתו לטוב יותר יהיה רק על ידי לימוד פילוסופי. אך אנו, תלמידיו של משה, יודעים שהתשובה הזו כלל אינה מספקת. 

ואכן, בשמונה פרקים לא כן דרכו של הרמב"ם. הרמב"ם תובע מהשומעים לו הליכה בפועל כנגד הנטיות הטבעיות שלהם על מנת להגיע אל המידות המתוקנות דהיינו המידות המאוזנות.

המושג דרך האמצע או שביל הזהב של הרמב"ם ,כמייצג של הדרך הנכונה במידות הטובות, קנה לעצמו שביתה בלב תרבויות רבות בעולם. הרציונל הבסיסי העומד מאחורי התפיסה הזו הוא פשוט, כל קיצוניות מידותית היא מחלת נפש [עיינו בעלון הקודם בהגדרה בסיסית זו]. האדם השלם הוא זה שמידותיו מאוזנות. לדוג' – אדם קמצן מאוד שלא נותן משלו לאף אחד ואף מה שמוכרח לתת עינו צרה בו, הוא אדם בעל מידה רעה. אך גם זה הפזרן שמבזבז מכספו ללא מטרה, לא על בעל מידות טובות ייחשב. המידה הטובה, היא זו שנמצאת בין שתי המידות הרעות. אדם שיודע לחסוך במקומות הנכונים, אך גם לתת משלו מתי שצריך, הוא ,בהקשר הזה, מאוזן וממילא הולך בשביל הזהב.

אך כמו ברזל עקום שעל מנת ליישר אותו עליך לכופף אותו לצד המנוגד, כך גם בריפוי המידות. את ריפוי המידה הרעה צריך לעשות על ידי חזרה על פעולות שמנוגדות לנטיה למידה הרעה. בדוג' לעיל – הקמצן יצטרך לעשות פעולות רבות של פזרן על מנת להתאזן ברבות הימים ולהגיע לדרך האמצע. הפזרן ייאלץ להתאזר בקמצנות ולעשות כן כמה וכמה פעמים עד שהנטיה לפזרנות שלו 'תתיישר' ותהפך להליכה בדרך האמצע.

כאן הרמב"ם מוסיף דבר שאותו הוא מכנה סוד הריפוי. הבנו שעל מנת להגיע לאמצע עלינו לתרגל את עצמנו במידה ההפכית לנטיה הטבעית שלנו, אבל כאן מגיעה נקודה חשובה. התרגול איננו שווה לשני הכיוונים. למי שנקודת הפתיחה שלו היא פזרנות נדרשים פחות מעשי קמצנות מאשר לזה שנקודת הפתיחה שלו היא קמצנות. הרמב"ם מגלה לנו הנחת יסוד בריפוי המידות. על כל 'סקאלה' של מידות ישנה מידה אחת שכל אדם נוטה אליה קצת יותר. בין הגאוה לשפלות הרוח ניצבת הענוה. רוב האנשים נוטים יותר בקלות אל הגאוה. ומה בדבר הסקאלה של הפחד וההתמסרות לסכנות – נכון, רוב האנשים נוטים אל הפחד. לכן נדרש משנה זהירות כאשר מתרגלים את המידה אליה הלב של רוב בני האדם נוטה. יש חשש שהאדם יפול מקיצוניות אחת אל השניה ובאופן כזה 'יפספס' את דרך האמצע. 

אנו רואים כיצד הרמב"ם מלמד אותנו אט אט את סודות ההליכה בדרך האמצע.

אני רוצה להיות הכל

 [פרקים שלישי ורביעי] 5

שביל הזהב

חלק גדול ממה שמפריע לבני האדם לקבל החלטות כבדות במשקל בחיים כמו במה לעבוד, עם מי להתחתן וכדומה, מגיע מהרצון שלנו להשאר בסופר- פוזיציה.
סופר- פוזיציה היא 'עמדת על' שבה אתה לא כבול בכלל אלא חופשי לעשות הכל. בתחום הזוגי – רווקות למשל. עד שלא התחתנתי אני חופשי להתחתן עם כל אחת מבנות ישראל הכשרות אך משהתחתנתי אני 'כבול' לאשה ספציפית. הרצון הזה להשאר בסופר פוזיציה נובע מהשאיפה שלנו להיות הכל.
כשהיינו ילדים חלמנו להיות כבאים, שוטרים, רופאים, חיילים, אסטרונאוטים ונהגי מירוצים. לכן כל כך קשה להחליט פתאום על תחום הלימוד באוניברסיטה. רצינו להיות הכל ופתאום אנחנו רק חלק.
בעומק יש בשאיפה להיות הכל קצת שאיפה לאינסופיות, וזה נובע מצלם האלוקים שבנו.

עתה נראה כיצד כל זה קשור לשמונה פרקים לרמב"ם.

ברשומות שעברו הסביר לנו הרמב"ם על שביל האמצע במידות ובכוחות הנפש. הרמב"ם רואה את המידות כסקאלה. בקצוות ישנן את הקיצוניות שבכל מידה [למשל: קמצנות ופזרנות] והנכון הוא ללכת באמצע [חסכנות]. האדם קרוא  שלא לבחור בקיצוניות באף מידה אלא לשמור על איזון נפשי על ידי הליכה במידה הממוצעת שבכל מידה נפשית.

אם חושבים על הרעיון הזה לעומק מוצאים בו ביטוי מדהים לבקשת האדם להיות 'הכל'. ולמרבה ההפתעה - אף הצלחה בכך.

הקב"ה ברא את כל המידות וכוחות הנפש, זה ברור. כל אשר בנו – ה' נטע בנו. ואם כן מדוע שיוותר האדם על מידה מסוימת ויבחר באחרת על פניה. הרי הוא רוצה להיות הכל, והכל זה מה'. הטענה הזו היא ביסודו של דבר אמיתית בהחלט. דווקא בגלל זה מסבירה היהדות שאין לחפש את הקב"ה אלא באמצע.

באחד מספרי הסוד הקדומים ביותר שבידינו נכתב משפט מכונן. על פי ספר יצירה – היכל הקודש מכוון באמצע. דהיינו נקודת האמצע היא המקום בו הקודש נמצא. אם נעיין בדבר נמצא שהאמצע הוא מעין נקודה בלתי מוגדרת. היכן האמצע 'נמצא'? בשונה מן הקצוות, ככל שננסה להצביע על האמצע נגלה שאיננו 'מדויקים' כביכול. לכל אמצע יש את האמצע שלו ואת האמצע שלו וכך עד אינסוף. ואם כן ה'אמצע' הוא נקודה רוחנית שלא 'באמת' תופסת מקום.

ישראל נקראים אמצע האומות וירושלים אמצע העולם. אפילו התורה הקדושה ניתנה בין שני קיצוניות – בין שיא הקיץ לשיא החורף, באביב. המהר"ל מסביר שלא לחינם בזמני הקיצון של ישראל ,אומת האמצע, מצויים צומות. באחד הימים הקצרים בשנה – י' בטבת שהוא משיאי החורף ובאחד מהארוכים ביותר - ט' באב.
זהו גם העומק במאמר אותו גלילי בגמרא שהסביר שכל הקדושה נמצאת בשלוש. כהן לוי וישראל, ניסן אייר סיון, אברהם יצחק ויעקב ועוד.
שתי נקודות הן קו, ומהי הנקודה השלישית? - האמצע שבין הקצוות. שם הקודש מתגלה, שם פוגשים את רבונו של עולם.

כשאדם בוחר בקיצוניות במידות הנפש הוא בעצם בוחר בצד אחד ו'מקפח' צד אחר בבריאה האדירה של רבונו של עולם. לעומת זאת בבחירה באמצע בוחר האדם בשתי הקיצוניות בשווה. זוהי איננה רק צורת הסתכלות שונה אלא הבנה עמוקה של מושג האמצע כפי שהוסבר לעיל על פי ספרי הסוד.
זוהי הבחירה להיות 'דומה' לקב"ה ברא את הכל וכולל הכל. לכן בחירה זו היא הנכונה ביותר עבור עם ישראל.

מה עדיף - לכבוש את היצר או כלל לא להתאוות לעבירה?

[שמונה פרקים פרק שישי] 7

מתוקף תפקידם כנספחים מסחריים במשרד החוץ ביקרו אמיר ונועם יחדיו בשוק האיכרים ביפן. היו שם מראות וצלילים מגוונים מאוד וההנאה והסקרנות הרקיעו שחקים. אך כשהגיעו החברים לדוכן שבו מוכרים נחשים למאכל ניטש ביניהם ויכוח. אמיר אמר שרק המראה הזה של נחש מבושל מבחיל אותו, וקל וחומר שהוא לא יכול לחשוב על להכניס דבר כזה לפה. כל זאת, אפילו לו הייתה התורה מתירה לאכול שרצים. ואילו נועם טען לעומתו שהוא לא חושב שיש הבדל עקרוני בין בשר נחש או חזיר לבשר כבש, ולו הייתה התורה מתירה - כנראה שהיה אוכל. אדרבה, הוסיף נועם, 'אני שמח שבכל פעם אני כובש את היצר מחדש ואקבל על זה שכר משמיים'. אמיר ונועם המשיכו להתווכח על הרעיון במשך כל המסע המשותף וכשהגיעו לארץ ניגשו לשאול את הרב משה מי מבין השניים צודק.
ניכר היה שהרב משה נהנה מן השאלה ויותר מכך מהעיסוק של תלמידיו בדברי התורה גם בהיותם על אדמה טמאה. הרב ניגש אל ארון הספרים הגדול והוציא ממנו ספר מאובק של פירוש המשניות לרמב"ם. הרב משה פתח את הספר בהקדמה למסכת אבות [פרק שישי משמונה פרקים לרמב"ם] וסביב שולחן ערוך מגדנות מעשי ידי הרבנית, הסביר את העניין ברוחב.

לכאורה מצאנו מקורות לכאן ולכאן. מחד, כולנו מכירים את מאמר המדרש - 'אל תאמר אי אפשי [לא יכול] בבשר חזיר אלא אפשי ואפשי והתורה אסרתו' כדברי נועם. ומאידך אמר החכם מכל אדם בספר משלי 'נפש רשע איותה רע', ופירושו – מי שמתאווה לרע ואפילו לא עושה אותו בפועל זה אומר שנפש רשע לו. והדברים מתאימים כמובן לדברי אמיר.

הרמב"ם מיישב בכך שיש לחלק בין סוגי המצוות. ישנן שתי סוגי מצוות – שמעיות ושכליות.
המצוות השמעיות הן מצוות שבהן הטעם לא ברור בהסתכלות ראשונה. אין הכוונה שאין טעם כלל אלא שהטעם לא מספיק ברור בהשקפה שטחית ומהירה. מצוות שכאלה הן איסור אכילת חזיר או מצוות הנחת תפילין. מצוות אלו מתקיימות על ידינו בשמחה אך לולא שהתורה ציותה עליהן לא היינו מעלים על דעתנו לקיימן לכאורה. ממקורות רבים אחרים נראה שניתן לקרוא לסוג זה של מצוות – 'חוקים'.
הסוג השני של המצוות  נקרא המצוות השכליות. אלו המצוות שבהן הטעם מובן לכל כדוגמת איסור רציחה או גניבה, או המצווה לעשות חסד עם האחר. במקומות אחרים מוזכר גם השם 'משפטים' ביחס לסוג הזה של המצוות.

משהיה נראה כי הן אמיר והן נועם מבינים את חלוקת המצוות לחוקים ומשפטים באופן הנכון יכול היה הרב משה להגיע אל התשובה.

כשמדובר בחוקי התורה, הדרך הנכונה איננה לרמות את עצמנו אלא עד שנלמד את טעמן יש לומר כדברי נועם – אין לנו בעיה עקרונית לעשות מעשה מסוים אלא שהתורה אסרה זאת ואנו מרכינים ראש ומקשיבים ביראה לדבריה. מכיוון שהרע כאן איננו גלוי לאדם אין שום בעיה לרצות בו והעיקר הוא שלא לעשותו בפועל.
לא כן הדבר במצוות השכליות. אדם שאומר שחבל שעליו לפרנס עניים והוא עושה זאת רק משום שה' ציווה מחטיא את עיקר העניין. התיקון של הנפש הוא חלק עיקרי מהמכוון של התורה. התורה רוצה שתהיה אדם אוהב ובעל חסד, ולא רובוט של מצוות. ואם כן במשפטי התורה יש להעדיף את גישתו של אמיר.  
 

אמיר ונועם יצאו מבית הרב כשהם מדושני עונג מהמגדנות של הרבנית ועוד יותר מכך מדברי התורה המתוקים שלמדו מהרב. אכן משפטי ה' אמת - צדקו יחדיו.

למה התורה לא מדברת על עולם הבא? [חלק שלישי]

[הכוזרי 24] 

שקט, זה סוד!

ביהדות הסוד לא חייב לעבור בשקט. ר' צדוק הכהן לימד שסוד אמיתי הוא סוד שנשאר סוד גם אחרי שמגלים אותו, גם אחרי שכל ילד יכול לקרוא אותו...
ההסבר לכך הוא שהסוד נקרא סוד בגלל שצריך עיניים מתאימות כדי להבין אותו. לאחר שקנית הבנות מסוימות תעיין מחדש באותו הסוד ופתאום תבין דברים חדשים.

עומק המושגים והרעיונות של תורת הסוד היהודית ריתקו את העולם כולו אך לצידם בארון הספרים היהודי תמיד ניצבו גם פרשנויות פשט. עם הכניסה לארץ והתקרבות הגאולה רעיונות מרכזיים של תורת הסוד הולכים ונעשים דבר השווה לכל נפש. בשורות הבאות ננסה להוסיף עומק על האמור ברשומות הקודמות. 

ברשומות הקודמות עסקנו במושגי השכר והעונש. אך אחרי הכול אנו שואלים, למה חשוב לתורה לספר לנו על השכר הגשמי של ירידת מטר וניצחון במלחמה?

על דרך הפשט מורה לנו הרמב"ם את הדרך. הנשר הגדול מלמדנו כי בהתאם לקביעת חז"ל 'אין קמח אין תורה' באה התורה והבטיחתנו – יהיה קמח. כוונת התורה היא להבטיח הבטחות גשמיות לשם השגת התכלית עצמה. התכלית היא ידיעת ה' בשקט וללא דאגות אך היא לא כתובה בתורה במפורש. דהיינו ש'השכר' הגשמי נועד לעזור לנו לקנות את הדבר הבאמת חשוב­- התורה עצמה. הסיבה לכך שהתורה לא כתבה במפורש את ידיעת ה' כשכר עצמו היא הבנה פסיכולוגית - נשמתית עמוקה ויסודית. אם היינו מציעים לילד שיעשה דבר מסויים ותמורת זה היינו מבטיחים לו כרטיס לקונצרט, כנראה שהוא לא היה מסכים. סוכריה לעומת זאת הייתה עושה את העבודה בקלות. בעולם הזה ,עולם הגופות, אדם מן השורה לא תופס את העניינים הרוחניים כמשמעותיים וחסרים לו. לכן אין טעם לדבר על שכר שכזה שכן הוא לא יעניין אותו. על מה כדאי לדבר אם כן – על דברים שהוא תופס כטוב והם אכן טובים בהיותם אמצעיים אל התכלית.
מדבריו עולה הבנה מחודשת בסוגיה – בעצם השכר כלל לא רשום בתורה. בתורה ,לשון הוראה, מה שכתוב הוא מה שעליך לדעת בעולם הזה לצורך קיום דבר ה'.

תורת הסוד העמיקה חקר ומתוך צלילת העומק ליסודות המציאות העלתה אוצר גדול. השער להבנת עניין רוחני כל שהוא, הוא הבנת האדם את עצמו. הפסוק המכונן ביותר בהקשר זה הוא ככל הנראה - 'מבשרי אחזה אלוק'. האדם ואבריו הם ראי לעניינים רוחניים נעלים, אך לא רק האדם. העולם כולו על כל מרכיביו צריך לשמש ראי שכזה. ולענייננו, הפסוקים המדברים על שכר גשמי הם עצמם משמשים בשני מובנים. למשל הניצחון בעולם הזה על האויבים הוא השכר האמיתי בהיותו מבטא ניצחון הקדושה על כל ה'אויבים' מצד הטומאה, אין יותר מקטרגים בבית הדין של מעלה. הטוב נוחל ניצחון מוחלט על הרע. הן בעולם הזה והן בעולמות העליונים. ירידת הגשם מן השמיים מהווה ביטוי לכך שהקב"ה מעורר את כל העולמות העליונים להשפיע לא רק גשמיות כי אם בעיקר רוחניות ['אין מים אלא תורה']. והרוחניות הזו תגדל ותצמיח אותנו - 'ואספת דגנך תירושך ויצהרך'.  

אך אולי כלל אין מחלוקת. 

אם תקראו שוב את הרעיונות המרוממים שהובאו כעת בשם הרמב"ם והמקובלים, תוכלו לראות כי דבריהם אינם סותרים. המקובלים בעצמם, אם היו מדברים עם אדם שמסתכל אך ורק ברובד הפשוט של הדברים היו מסבירים לו את דברי הרמב"םכהסברו של הרמב"ם. אלא שכשהיה גודל בהבנתו הרוחנית היו מוסיפים להסביר לו, שבעצם גם השכר הרוחני של ידיעת ה' כתוב בתורה רק צריך עיניים לראות אותו. 

סוד אמיתי נשאר סוד גם כשכל ילד יכול לקרוא אותו.

שני קשרים

[הכוזרי 13] 

עכשיו מלך כוזר חש נינוח יותר, הוא מתרווח בכורסת העור שלו ושואל  -'אז איך הכול התחיל?' . החבר לא מהסס – אברהם אבינו עליו השלום, שם מתחילים. אברהם קיבל תורתו מנוח ושם בנו, ונוח קיבל מאדם הראשון ומשת.

האמת היא שלא רק רבי יהודה הלוי מתחיל משם, גם הרמב"ם מוצא לנכון לזהות את אבינו הראשון אברהם כיסוד גילוי שם ה' בעולם. אולי נכון יותר לומר שקדם לשניהם הנביא ישעיה שאמר "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם".

בכל זאת, כדאי לשים לב להבדלים המהותיים שבין הרמב"ם לריה"ל. ההבדל הוא בדרך בה התחיל אברהם אבינו - לא במי התחיל אלא באיך התחיל.

בתחילת הלכות עבודה זרה אומר הרמב"ם שהדרך בה הכיר אברהם אבינו את בוראו הייתה בדרך של חקירה פילוסופית שכלית באופן של ניסוי ותהיה של אלילים שונים. בתחילה התרשם הילד אברהם מן השמש אך אחרי שראה כי הלילה מגיע ובמקום השמש מופיע הירח, חיפש משהו אחר. אחר כך עבד לאש, ראה שמים מכבים אותה, עזב את האש וכן הלאה, עד שהגיע למסקנה לוגית בדבר קיומו של בורא עולם אינסופי. בעל היכולת ובעל הכוחות כולם.  

ריה"ל לעומתו מדגיש את השנים בהם חיו נוח ואברהם יחד [58 שנה ,כמניין נ"ח, חי אברהם בעוד שנוח היה בין החיים]. בשנים אלו קיבל אברהם מנוח במסורת את הידיעות שהיו חסרות לו לגבי בריאת העולם, תיקונו המוסרי ועבודת ה'. בהמשך נתנבא אברהם וכך ידע כיצד לעבוד את ה'.

אלו שתי גישות אך אולי אלו גם שתי דרכים בעבודת ה'.
האחת - רציונאליסטית אשר מדגישה את השכל ואת האדם מול אלוקיו.
השנייה היא גישה שמדגישה את המסורת ואת החוויה שמשותפות לכלל ישראל מול אלוקים.
באוניברסיטה כשלומדים מחשבת ישראל, מקובל לסכם ולומר שזוהי מחלוקת בין הרציונליסט לאיש הרגש. אך לא כך בלימוד אמונה ועבודת ה'. 

מסתבר יותר, שיש מקום לשתי הגישות. בין עם ישראל לה' ישנם שני סוגי קשר, קשר של פרט וקשר של כלל [עיינו גם ברשומה 8], קשר של שכל וקשר של לב. אין כמעט אדם שהוא 'אב טיפוס' שמתאים לגישה אחת בלבד אלא כל אחד מאיתנו מוצא את האיזון שמתאים לו בין שתי הגישות.

במה מיוחד עם ישראל?

[בעקבות הכוזרי 10] 

הגניוס היהודי הוא ביטוי המתאר תופעה לפיה בקרב בעלי המוצא היהודי יש אחוזים גבוהים מאוד של מצטיינים בתחומים המצריכים אינטלקט גבוה, אחוזים גבוהים בהרבה מחלקם של היהודים בכלל הקבוצות האתניות בעולם ]יהודים הם בין 0.2% ל0.6% מכלל האוכלוסיה בעולם]. התופעה בולטת במיוחד בין חתני פרס נובל [21.9%], זוכי מדליית פילדס [30%], זוכי פרס טיורינג [25%], זוכי פרס קיוטו [למעלה מ20%], אלופי העולם ואלופי ארצות שונות בשחמט [50%]. לבעלי מוצא יהודי יש נוכחות בולטת גם באמצעי התקשורת המערביים, בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, בשוק ההון ובבנקאות, במסחר, בפעילות החברתית והפוליטית, ברפואה, בתחום ההמצאות ובחדשנות. [מתוך ויקיפדיה].

כשמסתכלים על העולם אנו מוצאים כי ביחס לגודלו של העם היהודי, כמות הקידמה אותה העניק לעולם היא פנומנאלית. יש שיאמרו שזוהי הייחודיות  של עם ישראל. 
אך רבי יהודה הלוי מפתיע אותנו גם בסוגיה זו.

החבר מציע למלך כוזר לנסות לחלק את העולם לקבוצות. הכוזרי מצביע בקלות על דומם, צומח, חי ומדבר. 
מדבר היא מדרגת האדם, הסיבה לכך שנקרא מדבר היא משום שכוח הדיבור שלו מבטא את מעלתו השכלית על שאר בעלי החיים. כמדרגה רביעית הוא חושב למנות את החכמים הגדולים. אך החבר מסביר שחכמה גדולה היא הבדל כמותי ולא איכותי. גם הגויים חכמים אלא שישראל חכמים יותר. הגניוס היהודי - אאוט.

במקום זאת מצביע החבר על מעלה חמישית בבריאה – אדם אשר לא נזקק לאוכל ולא לשתייה, האש לא שולטת בו, פניו יקרנו והזקנה לא תשפיע עליו. אך מעבר לזה – אדם שמתקשר עם אלוקים.
המעלה הזאת היא מדרגת הנביא שלנו, מדרגתו של משה רבנו.

אך יש להעיר - יוצא לפי מה שכתבנו שאין הבדל דרגה בין ישראל לעמים אלא רק בין משה או הנביאים לשאר העולם. מאידך, במאמרים הבאים, מסביר ריה"ל שהמדרגה החמישית בבריאה היא מדרגתם של ישראל. מה פשר הדברים?

נראה שריה"ל רומז לנו לדבר שמצאנו גם בגמרא וברמב"ם. 
בכל אחד מישראל יש פוטנציאל להיות עובד ה' כמשה רבנו. ייחודנו האמתי הוא בהיותנו עם בעל כישרון נבואי. זה מה שהעם היהודי מביא לעולם. משה רבינו הוא הביטוי המושלם של יהודי.
אמנם מעלת נבואתו של משה היא מיוחדת במינה ואליה איננו יכולים אפילו לשאוף אך צדקותו ושאיפה לקשר נבואי לה' הם בהחלט הישגים נדרשים.


וכה דברי הרמב"ם בפרק החמישי מהל' תשובה: 
'רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ... כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם וכו''  .

במה אתה מאמין?

[הכוזרי 7]

במה אתה מאמין? – זו השאלה שנשאל החבר על ידי מלך כוזר, וזו שאלה קשה באמת.
חשבו על זה - מה את/ה היית עונה על כך לו היה שואל אותך מלך גדול או סתם אדם שמתעניין ביהדות ? בתשובה גורלית שכזו ודאי תברור כל מילה.
קחו רגע, ונסו לענות על כך בעצמכם - תמצתו את האמונה שלכם בכמה משפטים.

 החבר מתחיל ב'אנחנו מאמינים באלוקי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים בעשר מכות זה שהתגלה בסיני והוא אשר הכניסם לארץ. בואו ננסה לברר את התשובה הזו יחד.

שתי המילים הראשונות בתשובה הן 'אנחנו מאמינים'. שימו לב, אחד הטקסטים הקאנוניים ביותר ביהדות הוא י"ג עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם. בנוסח שבסידורים, כל אחד מהעיקרים בטקסט זה, מתחיל בצמד המילים 'אני מאמין'. כאן מתחיל ריה"ל ב'אנחנו מאמינים', האם יש כאן הבדל עקרוני? - אני סבור שכן.

הזהות האמונית שלנו יכולה להתחיל משתי נקודות. מהרציונל או מהחוויה. אסביר את דבריי.

מדוע אתה מאמין? יש המתחילים את ה'היכרות' שלהם עם ריבונו של עולם מנקודת מוצא רציונלית - הגיונית של שאלת 'מי ברא כל אלה?' מתוך ההבנה שלכל סדר שאנו מכירים אנו מניחים שיש מסדר מגיעים בתהליך לוגי אל התובנה כי יש מסדר חכם לבריאה, כחכם ממילא יש לו סיבה למעשיו ולכן נתן תורה וכו'. בתהליך הרציונלי זה תמיד ההיגיון שלי מול הקב"ה, האדם כאינדיבידואל מול בוראו. או במילותיו של הרמב"ם- 'אני מאמין'.

אך ישנה נקודת מוצא אחרת.  האלוקות שהתגלתה אלינו דרך החוויה ההיסטורית, דרך 'קורות החיים' הלאומיות שלנו. התגלות אלוקית דרך האבות והאימהות הקדושים שלנו, דרך ברית בין הבתרים, עבור בירידה למצרים ולאחר מכן היציאה המזהירה ממנה בניסים מדהימים. ולא זו אף זו -  דרך הר סיני הכניסה לארץ התורה והנביאים שהמשיכו לגלות את האלוקות באומה שנים רבות.

מנקודת מוצא אמונית כזו, אין עמידה של פרט מול ריבונו של עולם. אלא עמידה של כל העם כאחד סביב מסורת ההתגלות שבקרבו – אנחנו מאמינים!

בסוף כולם מתים [2]

הקדמה לפרק חלק 4

הרשומה הקודמת נפתחה כך:
אלי עמד בתור למודיעין בקופת חולים. כשהגיע תורו, שאל את הפקיד מתי התור הקרוב לד"ר קופר. הפקיד הפטיר באדישות שרק בעוד שלושה חודשים. אלי התפלא ושאל 'בטוח?!' לשאלה זו התרחב פי הפקיד בחיוך ואמר – 'בטוח זה רק הקבר'. אלי לא התבלבל והחזיר לפקיד חובש הכיפה – 'פלא עליך, הרי כולנו מאמינים בתחיית המתים ואם כן הדבר שהכי לא בטוח הוא הקבר...'.
מנקודה זו נמשיך היום.

תחיית המתים היא יסוד מוסד ביהדות. יש הטועים וחושבים כי אולי התחייה תתרחש אופן מטאפורי. מוזר שהטועים הללו תולים דבריהם בהשקפתו הכללית של הרמב"ם שאין להבין את אגדות חז"ל כפשוטן. אם כן, מדוע טענתם מוזרה? - שהרי הרמב"ם עצמו כתב הפוך. באגרת ארוכה שזכתה לשם 'אגרת תחיית המתים' עונה הרמב"ם לטענה כזו. הוא כותב שיסוד האמונה של תחיית המתים הוא כפשוטו ממש ומי שלא מאמין בזה ,כמו בכל י"ג יסודות האמונה, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו בהר סיני.

אך מדוע הנושא הזה כל כך חשוב עד שהוא מיסודות האמונה?

הכל מתחיל מבריאת העולם. ריבונו של עולם רצה לברוא עולם שבו אדם הראשון יחיה לעולם. המוות הגיע רק לאחר החטא וכמו שכולנו זוכרים – לגבי עץ הדעת נאמר 'והיה ביום אכלך מות תמות'. על פי זה יש בעצם המיתה, הפטירה של כל אדם מעין מאורע של חילול השם. כביכול האמירה העולה ממצב שבו יש פגישה עם מוות היא – רצונו או מעשיו של האדם הכריעו כנגד מעשי האלוקים. ה' רצה עולם ללא מוות אך תכניתו לא התממשה. אין לך חילול ה' גדול מזה.
יתרה מכך, כשנקנסה מיתה על האדם לא רק האדם נפגע אלא העולם כולו ירד ממדרגתו עשרת מונים. האדם כמרכז הבריאה וכגורם המשפיע עליה ביותר הוא זה שרואים בו את הפגיעה יותר משאר הבריאה אבל הפגם נוגע למציאות כולה.

ממילא, מצב בו 'ייגמר העולם' ועדיין התכנית האלוקית לא תתממש הוא מצב בלתי אפשרי מבחינה אמונית. התחייה היא בעצם החזרת העולם כולו למדרגתו הראשונה, ואמירה כי אע"פ שיש השפעה למעשינו, רבונו של עולם הוא השולט והמנהיג – ודבר אלוקינו יקום לעולם. ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

ההסבר הזה הוא פשוט אך עמוק מאוד והוא גם מסביר עניין נוסף. עניין הקדיש.

אחת התפילות המיוחדות והמרגשות בכל עדות ישראל היא הקדיש. תפילה זו נאמרת כחלק מהתפילה ובסוף לימוד תורה. אך היא מרגשת ביותר בגלל שהיא נאמרת על ידי האבל. יש להבין מדוע דווקא תפילה זו נבחרה לאומרה. בקדיש אנו מתפללים על כך ששמו הגדול של הקב"ה יהיה מבורך לעול ולעולמי עולמים, אין בדברים  שום קשר לאזכור שם הנפטר לכאורה.  

תשובה מקובלת לעניין היא שכשהנפטר היה בחיים, כמו כל יהודי, הוא קיים מצוות בירך ברכות וכדומה, ובכך קידש שם שמיים בעולם. עתה לאחר שנפטר נהיה חלל בעולם שאותו אנו ממלאים על ידי הקדיש שבו אנו מקדשים שם שמיים.

אך לאור דברינו לעיל התשובה גדולה מכך. הקדיש הוא הצהרה – אע"פ שנראה שיהודי מת וממילא רצונו המקורי של הקב"ה לא מתקיים ויש בזה ארוע של חילול השם, עוד יהיה קידוש השם. לעתיד יהיה שמו של הקב"ה מבורך, וממילא יחיו שוכני עפר וזו תהיה נחמא לעילא מכל נחמתא. יהי רצון.

אתה בוחר!

[פרק ח' שמונה פרקים] 8

עיקר העיקרים

קרדיט על התמונה Ira Huz on Unsplash

אורי חזר מביה"ס כשעיניו כבושות בקרקע. מיד לאחר שאמר לו שלום אבא כבר ידע – בעוד כמה רגעים יצלצל הטלפון והמורה של אורי תספר לו על מעלליו החדשים של בנו. אך הפעם במקום לחכות שזה יקרה, בחר אבא של אורי לנסות לדברר אותו ולדלות מפיו מה קרה. אורי התחיל מספר בשטף כיצד איציק חברו לספסל הלימודים עצבן אותו בכוונה. לשאלת אבא מדוע הוא התעצבן ענה אורי – מה השאלה? – כי איציק עצבן אותי!' אך אבא לא הפסיק, 'לא שאלתי מה איציק עשה. איציק התנהג בצורה מעצבנת וניסה לעצבן אותך – את זה כבר הבנתי. שאלתי הייתה – למה אתה התעצבנת, אורי? מצב הרוח שלך, כמו כל דבר אחר משמעותי בחייך, הוא בידיים שלך בלבד, זכור זאת תמיד!'

מי לא שמע על י''ג עיקרי האמונה של הרמב"ם? רבים אפילו נוהגים לומר אותם אחר עלינו לשבח של תפילת שחרית בכל יום. אך האם ידעתם שיש עיקר יותר יסודי מעיקרי האמונה האלה? משהו שעליו רבי יוסף אלבו כתב שמרוב שהוא עיקרי אי אפשר להחשיב אותו כאחד מעיקרי האמונה - ממש עיקר העיקרים?

תאמינו או לא, העיקר הזה הוא - בחירה חופשית.
הסיבה לכך שהבחירה החפשית היא אבן יסוד של כל שאר עיקרי האמונה היא שאם אין בחירה חפשית בטלה היכולת של הקב"ה לצוות על בן האדם להאמין בה', בהשגחתו, ביחודו וכו'. היסוד של עצם הדרישה הבסיסית ביותר מן האדם - להאמין הוא ההנחה הבסיסית שבידו לבחור להקשיב או חס ושלום להמרות. אם אין לאדם בחירה חפשית, לשם מה ניתנת תורה – הרי אם יצווהו ואם לא יצווהו לא ישנה דבר שכן התוצאה הכרחית. לפי זה, דטרמיניזם הוא כפירה ביסוד היהדות.

בפרק השמיני והאחרון של שמונה פרקים לרמב"ם משקיע הרמב"ם כמה עמודים על מנת להסביר את התופעה המדהימה הזו של היכולת לבחור. הוא עושה זאת גם במספר פרקים בהלכות תשובה בספרו הגדול הי"ד החזקה. למעשה, בפרק ה' שם הוא טובע מושג שמהדהד בראשי כמעט בכל יום:

אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה.

שימו לב – לדברי מורנו הרמב"ם, כל אדם יכול להיות צדיק כמו משה רבינו. לא פחות.

חשוב להבין, איננו מדומיינים – לא כל אחד מאיתנו יוריד תורה מן השמיים או יזכה למדרגת נבואה של פה אל פה אדבר בו. אך כל אחד מאיתנו יכול למצות את הפוטנציאל שלו, לעשות את השליחות המיוחדת לו בעולם בצורה מושלמת כמו שביצע אתה משה רבינו עליו השלום. 

לאחר שהנשר הגדול הוריד לנו מגובהי מרומים את הידיעה הנשגבת הזו אין לנו יותר את מי להאשים. 

לשאלה 'מדוע לא הארת באור גדול לעולם?', תהיה את אותה התשובה בדיוק כמו לשאלה 'כיצד הפכת לעמוד של אש לפני המחנה?' -התשובה היא אחת - כי בחרתי!

מה יותר קשה- לסיים את כל הש"ס או לשבור מידה רעה אחת?

Photo by Arnaud Mariat on Unsplash

שמונה פרקים פרק שביעי

התשובה לשאלה הזו היא מין משפט קאנוני או אפילו מוטו של ממש בקרב מייסדי תנועת המוסר או לפחות בפיו של האיש שביסס אותה בעיקר – רבי ישראל מסלנט.
אכן, ר' ישראל סלנטר היה נוהג להצהיר בפה מלא ובנגוד למה שהכל חושבים: 'יותר קשה לעקור מידה רעה אחת מאשר לסיים את כל הש"ס'.

האמת היא שמקור לאימרה זו ניתן למצוא כבר בדברי הרמב"ם בשמונה פרקים [הקדמה למסכת אבות] בהם אנו עסוקים בשבועות האחרונים.

במשמעות דברי הגמרא הידועים על הקריטריונים לנבואה – שיהא הנביא חכם גיבור ועשיר, נחלקו הראשונים. בספר דרשות הר"ן הבין הרב את הקריטריונים הללו כפשוטם – עשיר - שיהיה לו הרבה כסף, וגיבור - אדם חזק. לעומתו, הרמב"ם מבין שיש במילה גיבור עומק נוסף – המעלות המידותיות. גיבור הוא מלשון גבורה על היצר הרע או בלשון הפסוק במשלי – גיבור הוא אדם המושל ברוחו. ואם כן כל נביא חייב להיות חכם – בשכל, וגיבור – במידות הטובות.

בפרק ז' משמונה פרקים כותב הרמב"ם דבר מדהים – אע"פ שכל נביא צריך להיות מושלם הן במעלות השכליות והן במעלות המידותיות, בפועל, כל הנביאים הגיעו לשלמות מסוימת בשכל אך אף אחד מהם לא הגיע לשלמות כזו במידות.

הרמב"ם מסביר את דברי הגמרא על משה רבינו שראה באספקלריא המאירה אל מול כל שאר הנביאים שרואים דרך אספקלריא שאינה מאירה. אספקלריא היא זכוכית [חלון או מראה תלוי בהקשר]. אספקלריא המאירה היא זכוכית מלוטשת היטב ונקיה לחלוטין. כביכול דרך ה'זכוכית' הזו הנביא רואה את המראות האלוקיים. האספקלריא של הנביא היא הנפש שלו על מידותיה [במורה נבוכים מכונה חלק זה המדמה אך כאן אין המקום להאריך בזה]. לכן המחיצות של הנביא מהנבואה, מה שמסתיר לנביא את רבונו של עולם כביכול הם מידות שאינן מתוקנות בו עד הסוף. כביכול – נביא שנטה אל מידת האכזריות לא 'יראה' טוב את הנבואה.

נביא לפניכם כמה דוגמאות למחיצות הנבואה של הנביאים – ליעקב אבינו מצא הרמב"ם חטא במה שפחד מעשיו, לשמואל הנביא בפחד משאול בבואו למשוח את דוד למלך, לאליהו בקנאה המוגזמת כלפי בני דורו וכו'.
אך בהגיעו למשה רבינו מוסר לנו הרמב"ם – לא הייתה מחיצה שלא קרעה מלבד עצם מה שהייתה נשמתו האדירה בגוף גשמי. מידותיו של משה היו מתוקנות בתכלית השלמות. לכן אולי שיבחה אותו התורה לא בחכמתו האדירה כי אם בראש המידות הטובות – 'והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה'.

ומה אנו לוקחים מכאן? – גם אנשים שאינם נביאים, ובעצם כל אדם 'מפרש' את המציאות על פי נפשו. שני אנשים רואים מחזה אחד אך הפרשנות שלו יכולה להיות שונה מאוד. כתוצאה מהפרשנות שלנו נגזרות התנהגויות שונות. למשל – שנינו רואים כלים לא שטופים בכיור. אם הפרשנות שלי תהיה שאשתי התעצלה או לחילופין - שכנראה היה לה יום קשה עם הילדים והיא לא הספיקה לשטוף אותם – זה כבר תלוי במידות הנפשיות שלי. הנגזרת תהיה האם אפשיל שרוולים ואעזור לה או שאקטר באוזניה על מצב הכיור...

יהי רצון שנזכך את נפשנו על ידי עבודה על המידות ומתוך כך זכה לעיניים שרואות מראות אלוקים.