יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

ושבו בנים לגבולם

 


צילום: לע"מ
ושבו בנים לגבולם
(יהונתן פולארד נפדה ומגיע לארץ ישראל טבת התשפ"א)

בפרשת ויגש רגילים לראות את מעשה הגבורה וההקרבה של יהודה כמה שאמור היה לגרום לפדיונו של בנימין. המוכנות שלו להקריב בסופו של דבר לא פדתה את בנימין שהרי יוסף לא היה עושה לו דבר. אך כשמסתכלים בעומק רואים כי היא אכן פדתה מישהו – את יוסף בעצמו. יוסף בזהות בדויה בתוך מצריים חוזר לחיק משפחתו ועמו רק בזכות מה שהוא רואה שעושה יהודה למען אחיו. יהודה אכן פדה בסופו של דבר את יוסף ותיקן את חטא המכירה. 

הרב שמואל זעפרני סיפר כי בביקורו הראשון של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל אצל יהונתן פולארד בכלא מרילנד, הרב זצ"ל נכנס לכלא, הישיר מבט לעבר יהונתן, ואמר לו: 'יהונתן בני היקר, אתה צריך לדעת שאחד מאבותינו הראשונים שישב בכלא שמו היה יוסף הצדיק. אני רואה בך יוסף של הדור, תזכור, יוסף יצא בן רגע מהכלא ישר למלוכה. בהתחשב בכל מה שעשית, ואני יודע כל מה שעשית, אני בטוח שהקב"ה יוציא אותך מכאן כמו יוסף ואתה תגיע הישר למלוכה כמו יוסף'. יהונתן התרגש ונישק את ידו של הרב.

ואכן פולארד שעבד כמנתח חומרי גלם מודיעיניים במרכז ההתרעה האנטי־טרוריסטי החדש (אטא"ק) של מחלקת ניתוח האיומים בשירות החקירות של הצי העביר חומרי מודיעין חשובים מפז שידידנו האמריקאיים סירבו לחשוף ולחלוק עם מדינת ישראל. בין המסמכים היו כאלה שהיו אקוטיים לבטחונה של מדינת ישראל, מסמכים על נשק השמדה המונית של מדינות ערב ועל מפקדות אש"פ בתוניס למשל, מסמכים שפולארד בעל הלב היהודי החם לא הצליח שלא להעביר למדינת ישראל ובכך איפשר מבצעים מוצלחים של צה"ל והמוסד. אך לצערנו כאשר נחשף וניסה לברוח לשגרירות ישראל בוושינגטון הוצא משם אחר כבוד והובל למעצר. שם נחקר ובהמלצת מדינת ישראל אף הודה במיוחס לו. הוא נשפט באופן חמור בהרבה מחומרת עבירתו משום שהעלילו שאת הסודות מכרה מדינת ישראל לסובייטים דבר שהתגלה כמופרך כמה שנים לאחר מכן כאשר נתפס הפושע האמיתי, מרגל סובייטי בתפקיד רם מעלה ב – CIA. מדינת ישראל לא עשתה למענו דבר במשך שנים, חטא מכירת יוסף.

על הקשר המיוחד של יהונתן פולארד לגאון הרב מרדכי אליהו סיפרה פעם אסתר פולארד (בשנה שבה נפטר הרב אליהו זצ"ל):           
לפני כארבע שנים נכנסתי למשרדו של הרב זצ"ל ואמרתי לו שהמצב הרפואי של יהונתן מתדרדר, אמרתי לו שאני מפחדת על חייו. "יהונתן הוא בן בית אצלך ואתה בן בית אצל הקב"ה. אתה חייב לעשות בשבילו משהו. דבר שהוא מעבר לגדר הרגיל, תנצל את זה שאתה בן בית למעלה. אני מרגישה שהוא הולך למות", התחננתי. הרב שמע את תחינתי, אמר לי שהוא מקבל את הדברים והוא יעשה משהו. עדכנו את יהונתן, והיינו בטוחים שהמצב הרפואי הקשה מאחוריו. חשבנו שהרב יעתיר בתפילה מיוחדת לרפואתו של יהונתן, הרי הוא היה מגדולי המקובלים בארץ. מתברר שטעינו. שבועיים לאחר מכן, ביקשתי להיכנס אל הרב, ואמרו לי שהרב לא מרגיש טוב, זה היה משהו נדיר. תמיד הוא היה מקבל אותי כמעט מיד. יום אחר יום הודיעו לי מלשכתו שהוא לא חש בטוב. הוא סבל כאבים נוראים בגב, עד שהיו צריכים להחליף לו את המכונית, כדי שלא ייאלץ להתכופף.    

כעבור חודשיים קראו לי אל הרב. נכנסתי אל החדר וראיתי שהוא סובל סבל נוראי. הוא התקשה לדבר, הכאב היה חד. הבנתי שהוא לקח את המחלה של יהונתן על עצמו. אמרתי לו שיש לי מסר מיהונתן שביקש להבהיר כי הוא לא מוכן שהרב יסבול בגללו. הרב חייך אלי בחיוך שדומה לחיוך של אבא שהבן שלו 'תפס' אותו שעשה בשבילו משהו מיוחד. ניסיתי לשכנע את הרב אבל העיניים שלו שידרו לי להפסיק. הוא החליט לקחת את המחלה על עצמו. מאותו הזמן, לא היה לו יום בריא אחד, המצב הרפואי שלו הלך והתדרדר. הוא סבל ארבע שנים. ואני בטוחה שהוא עשה את זה בשביל יהונתן.

כנראה שממש כשם שניגש יהודה ליוסף, היה מוכן למסור את חייו כדי לפדות בנימין ובמעשה זה 'פדה' גם את יוסף משביו, היה צורך בכמה מעשי הקרבה יוצאי דופן של אחווה כדי להביא לשחרורו של יהונתן. השבוע לאחר עשרות שנים המשימה הושלמה, יהונתן ורעייתו נחתו בארץ ישראל ובנימין ראש הממשלה קיבל את פניהם. מעניין לציין כי בברכה המצולמת של הגרמ"א לפולארד הוא הזכיר כמה פעמים את הפסוק "בך יבורך ישראל", פסוק מפרשת השבוע, פרשת ויחי שגם הוא מתייחס ליוסף הצדיק ולשיבתו לחיק משפחתו משפחת עם ישראל. 

כיום זכה בנימין אחר לפדות את יוסף, מזל טוב ליהונתן אך לא פחות מכך לנו ולראש הממשלה על התיקון ההיסטורי שזכינו לעשות. מזל טוב מזל טוב.

יום שישי, 25 בדצמבר 2020

מה מיוחד בארץ גושן?


מקור התמונה: cynic zagor (Zorbey Tunçer) - https://www.flickr.com/photos/cyniczagor/2726113679/in/set-72157606510968511/

בפרשת ויגש יורדת משפחת יעקב אבינו למצריים, יוסף והאחים חותרים להתיישב דווקא בארץ גושן. מדוע?

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שבמעבר מהתיישבות נודדת להתישבות של קבע במצריים הגדולה רצו בני יעקב לשמור על יחודיותם ולכן בחרו במקום שהיה מבודד משאר מצריים. מתוך עיון במדרשים ניתן לדלות סיבה נוספת.

בטרם יורד יעקב מצריימה הוא כבר שולח את יהודה 'להורות לפניו גושנה', מה הכוונה?

רגילים להזכיר את רש"י שאומר שהיה זה על מנת להקים בית אולפנה – בית חינוך תורני, אך מבית מדרשם של נכדיו של רש"י עולה תשובה אחרת. בפירוש דעת זקנים של בעלי התוספות על פסוק זה הובא מדרש פרקי דרבי אליעזר (פרק כו) מדהים. כולנו זוכרים את המעשה המתואר בפרשת לך לך בו לקח פרעה מלך מצריים את שרה בגלל יופיה ותכנן לשאת אותה לאשה. לאחר שה' העניש אותו שרה לא יצאה מבית פרעה בידיים ריקות. פרעה חש חרטה עמוקה על מעשיו ונתן לה את מה שתכנן לכתוב בכתובתה. המדרש מספר שהייתה זו גושן היושבת על שפת הנילוס מצידו המצרי[1], והיא ניתנה לשרה על ידי פרעה במתנה.

ממילא יוצא שארץ גושן בעצם שייכת שלנו...

ואכן גם בין כיבושי יהושע בספר יהושע פרק י"א נזכר שכבש את ארץ הגושן[2].

אם כן ה"ויאחזו בה" בסוף הפרשה לא נדרש במשמעות שלילית של היאחזות בגלות כפי שכתב הכלי יקר שם אלא כמו 'היאחזות הנח"ל'' והכוונה לראשית ההתנחלות בטריטוריה משלנו. אכן ירד יעקב למצריים אבל ברחמי שמיים היה זה ע"פ קורא הדורות מראש בצורה ממותקת.

ואם לכל זה נוסיף את רש"י (שהוזכר לעיל) שלימד כי יהודה נשלח לגושן כדי להקים בית מדרש, המטרה הייתה לקיים עיקר ישוב הארץ וללמוד תורה בא"י[3].

זוהי תשובה מקורית לשאלה נוספת. בסוף הפרשה התורה מספרת את כל סיפור העברת יוסף את העם המצרי מנחלתו משטח לשטח. מדוע חשוב לתורה לספר לנו על כך? לאור האמור לעיל ניתן לצרף לתשובות שאר הפרשנים תשובה נוספת. שהיה זה מעין תחבולה של יוסף הצדיק בכך שכולם עברו מנחלותיהם וכך לא ישימו לב ויתעוררו למחות כנגד המימוש של בעלותנו על ארץ גושן שיש שיקראו לו 'כיבוש שקט'.

נמצינו למדים, יש את ארץ ההבטחה של אבינו אברהם ויש ארץ שהיא כולה מתנה מאמא שרה.

(חלק מרעיון זה השמיעני הרב דוד בן פנחס הי"ו בדרשה בשבת בישיבת נתיבות ישראל בת ים)



[1] הוא נחל מצריים גבולה הדרומי של א"י ע"פ רש"י, ריה"ל, גר"א, הרצי"ה ועוד ולא אל עריש כדעת הרדב"ז, הגר"ש ישראלי וסיעתם.

[2] וע' רד"ק שם ודלא כדעת מקרא.

[3] ע' תוס' ריש גיטין.


יום שני, 21 בדצמבר 2020

אבא עשיר אבא עני

 


מהדמות של יוסף הצדיק לומדים שני שיעורים חשובים על עוני ועל עושר. 

השיעור הראשון שלמדנו ממנו הוא איך להיות עני.
לאחר שנמכר על ידי האנשים הקרובים לו ביותר, יוסף גולה בעל כורחו ובחוסר כל שהרי אפילו כותנתו נלקחה ממנו בכוח, וכך הוא מוצא את עצמו כעבד בבית שר הטבחים. כל אחד אחר היה מתייאש או מנסה להתחנף לאדון (או לגברת הבית), אך יוסף נשאר נאמן לעצמו ולערכיו. יתרה מזאת, יוסף עושה את תפקידו על הצד הטוב ביותר לא משנה היכן הוא נמצא. הוא לא מחכה ל'פריצה הגדולה' ולא מחפש את האור בקצה המנהרה, יוסף רואה בעצמו את האור שבמנהרה. לכן גם בבית פוטיפר כולם נמשכים אחריו וגם בבור הכלא אנשים מתקרבים אליו ממש כמו פרפרים לאור. במפגש שבין יעקב ועשיו בפרשת וישלח עשיו מכריז 'יש לי רב' – פשוט הרבה, לעומתו יעקב אומר 'יש לי כל'. אלו שתי תפיסות עולם, אך לא פחות מכך תפיסות של האדם כלפי עצמו. יוסף בנו האהוב ותלמידו הגדול של יעקב מתנהג כאדם שיש לו הכל, הרבה לפני שיש לו רב. ויש שיאמרו שזה סוד כוחו.

מתוך ההבנה שהכל תלוי בו והשמחה בכל מה שיש לו, יוסף ביצירתיות יודע להפוך את מה שאחרים רואים כקטסטרופה ומשבר להזדמנות. לכל אדם אחר שבע שנות רעב שיבלעו שבע שנות שובע נשמעות די מייאשות, הרי סה"כ השבע והרעב מתקזזות - 'ולא נודע כי בא אל קרבנה'. אך מתוך אמונה בה' ובטוב שבמציאות יוסף משכיל להבין שאם אלוקים מודיע לפרעה את אשר הוא עושה אזי יש מידיעה זו ברכה גדולה. יוסף הופך את יתרון הידע המוקדם על הרעב שיבוא להצלחה כלכלית מסחררת, בשעה שכל העולם רעב מצריים מתעשרת משום שהשכילה לשמור אוכל וכך הופכת למעצמה עולמית. 

השם יוסף מרמז על שתי ההנהגות האלו. מצד אחד הוא תמיד מוסיף והולך, משתדל יותר ומחפש היכן יש מקום להשתדרג. מצד שני מתוך אמונה הוא עומד בתפילה לה' שיוסיף לו כוח ואכן ה' פותח בפניו דלתות עליהן יכל יוסף רק לחלום.

השיעור שני שלמדנו מיוסף הצדיק הוא איך להיות עשיר.
העושר הוא דבר שנותן לאדם תחושת כוח. ישנו חשש ממשי שכאשר אדם יקבל עמדת כוח הוא ישכח את הדרך הקשה שהביאה אותה אליה, ואת האנשים שלא זכו להגיע לאן שהוא זכה. חישבו על הסיטואציה: בוס צועק על העובד שלו על שהוא לא עושה את עבודתו בדיוק כמצופה. אילו יכל העובד היה אומר – 'קצת סבלנות, אדוני הרי אך לפני כמה שנים היית אתה הבחור החדש במשרד, הסטאז'ר או המתלמד בסדנה'. ואכן כתבו חכמי המוסר הראשונים 'ניסיון העושר גדול מניסיון העוני'. לכן כאשר לאדם עמדה מכובדת אותה הרוויח ביושר, משמיים יעמידו אותו דווקא אז בניסיון השכחה. יוסף הצדיק עומד בניסיון כאשר הוא לוקח את חכמתו ועושרו ורותם אתם לטובת מצרים, להביא שפע לכל העם ואולי גם לעמי הסביבה הסובלים מרעב. ובכל זאת, כלפי עצמו הוא חושב שיש מקום לשכחת החיים הקודמים שלו, והוא קורא לבנו מנשה 'כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי'. אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, כנגד כל הסיכויים עומדים לפניו אחיו, ושלא במודע מזכירים לו כי הוא עדיין אחיהם האובד.

בפרשות מקץ וויגש יוסף מחליט להשתמש בכוח שלו למשימה חשובה נוספת - כדי לאחד מחדש את המשפחה תוך בחינת מידת נאמנותם לאחיו בנימין, בנה השני של רחל צרת אימם. בכך שוב לוקח יוסף אחריות ולא משתמש בממונו לטובת עצמו בלבד ועומד באופן מלא בניסיון העושר.

יום רביעי, 16 בדצמבר 2020

על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים



Photo by Fidel Fernando on Unsplash

מנחם רויטמן ואברהם אברונין הם כוכבים של שיר אחד. על אף שלא כולנו מכירים את השמות האלו, ככל הנראה שיר אחד שלהם כולנו שרים כמעט בעל פה. השיר 'ימי החנוכה' הוא תרגום של אברונין[1] לשיר ילדים שנכתב במקור ביידיש על ידי המשורר מ. רויטמן והוא מבטא את רוח החילוניות הלאומית הישראלית. כשמקשיבים טוב מגלים שאת הנס לא חולל האל אלא 'חוללו המכבים'. ה' אינו מוזכר כלל בשיר והנס הוא למעשה ביטוי לפעולתם האמיצה של בני האדם בעולם. היזכרו במילות השיר:

ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו, בגיל ובשמחה ממלאים את ליבנו לילה ויום סביבונינו יסוב סופגניות נאכל בם לרוב.
האירו, הדליקו נרות חנוכה רבים - על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים.

במסיבות גני הילדים הדתיים ישנו פער בין דורי מעניין. הדור המבוגר מכיר את הגירסה המקורית של השיר בעוד הדור הצעיר שר את גירסת הגננות הדתיות שמסיימת את הבית כך: 'על הניסים ועל הנפלאות אשר חולל ה' למכבים'. ואולם לבית השני של השיר לא מצאו הגננות פתרון אלגנטי כל כך – 'ניצחון המכבים נספר, נזמרה, על האויבים אז ידם כי גברה ירושלים שבה לתחיה עם ישראל עשה תושיה', ושוב - אין זכר לקב"ה.

שנים רבות מתנצחים ביניהם הציבור החילוני והציבור החרדי בשאלה כיצד נכון להציג את נס חנוכה. האתוס החרדי – גלותי 'שוכח מהמלחמה' וגורס כי נס פך השמן הוא העיקר, וגם כאשר כבר מזכירים את המלחמה מדגישים את פעולתו של ה' והתגלותה כנגד הטבע ממש. מנגד גורס האתוס החילוני - ציוני כי עלינו להשמיט את יסודות הנס ולדבר על גבורת הלוחמים בלבד. ניסים מגבירים את הבטלנות האנושית מול מעשה האל, את הדור הצעיר יש לחנך לנטילת אחריות אישית ו'אם אין אני לי מי לי'. או כמילותיו החריפות של שיר חנוכה מודרני אחר: 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו –בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור'.

אך הרבה לפני שהתחילה המחלוקת הזו כתבו כבר חלק מחכמינו זכרונם לברכה את פתרונה הפשוט והלא מתלהם. בספר חמדת הימים שנכתב על ידי מקובל ארץ ישראלי ששמו לא נודע כתוב כך:

'וכמעט נר אלוקים טרם יכבה[2] העיר ה' רוח כהני ה' ... וחיזק ואימץ ידי חשמונאי ובניו להיות אמיץ לבו בגיבורים הוא ובניו איתו ויעבירו קול במחנה לאמור מי לה' אלי. ויאספו אליו כל זקני יהודה כל איש חיל רב פעלים אשר נגע ה' בליבו לנקום נקמת ה', קנאת ה' צבאות תעשה זאת, וילחמו בו ויגרשוהו וילך, ויכו אותו עד בלתי השאיר לו שריד. ובשובם נתנו שבח והודאה לאל, וחיזקו את בדק הבית, והיה אור ישראל לאש והארץ האירה מכבודו כימי עולם[3]. ודבר זה היא לבדה תספיק לעשות זיכרון לבני ישראל לנס ההוא ולקבוע שמונת ימי חנוכה בהלל ובהודאה, ולא כמו שעלה על רוח רבים לאמור אשר עיקר קביעותן הייתה מפני נס הפך. כי אין לקבוע ימים טובים בהלל ובהודאה מפני נס הנעשה באיזה עניין היפוך הטבע אלא כשיהיה עניין הצלה מאיזו צרה... ואולם אצלי עיקר הקביעות היה מפני התשועה הנעשית להם בניצחון האויבים... ומפני התשועות הללו הוצרכו לקבוע יום טוב בהלל ובהודאה בכל שנה ושנה אלא מפני שנוספה בחינת הנס שנעשה בפך והדליקו ממנו שמונה ימים שמום על הנס שמונה ימים אלו בהלל ובהודאה'.

חמדת הימים מזהה את יד ה' בהתעוררות גבורת הלוחמים ורואה בניצחון במלחמה את עיקר הנס. העולה מדבריו הוא בעיקר הערכה לגבורת הלוחמים ללא שום סתירה להבנה העמוקה שהיא עצמה מגיעה ממקור הגבורה והעוז. דווקא הדבקות בתורה ובמצוות היא שהביאה אותם לעצמאות מדינית. לא 'אשר עשה ה' למכבים' כגירסת הגנים הדתיים ולא גבורה משוללת מקור כגירסת השיר היידישאי המקורי. אלא גבורה אנושית ממקור אלוקי שמופיע בנשמת האדם, אלוקים מתגלה בגבורת האדם. אם  מעשי האדם הם הם מעשי ה', אזי ממילא הבטלנות היא חילול השם. ואולי מתוך תפיסה כזו השיר ימי החנוכה בגירסתו המקורית כלל לא מחייב תיקון או הוספה?

והשאלה מתעוררת, האם האתוס הציוני היה מתמרד כנגד תפיסה יהודית שלא רואה סתירה בין האדם לאלוקיו? האם לא הוצגה היהדות באור אחיד ומתנכר כלפי ההשתדלות האנושית שלא ככתוב במקורותינו?[4] לאלוקים פתרונים. איך שלא יהיה, התשובה שלנו מוכרחה להיות לימוד תורה אותנטי בנוי על יסודות של מקורות אך בהתאמה לשאלה מה צריך לשמוע הדור. דבר זה יושג רק אם נלמד את מקצוע האגדה (אמונה, מחשבת ישראל) ברוחב ובעומק ונדע במקביל להקשיב למציאות ולמה שחשים האנשים שסביבנו.


[1] אברונין היה מורה ועסק בחקר הלשון העברית ובתרגום.

[2] בשתי הערות הבאות תמצאו שאלות מנחות להעמקה נוספת: שימו לב – לפי אנלוגיה זו מהו הנר והיכן הוא נמצא?

[3] מה קרה לאורם של ישראל? בכבודו של מי מדובר?

[4] להזכיר שהמהר"ל בחידושי אגדות לשבת כא וכן הנר מצוה עונה לשאלה בדומה לחמ"י, ע"ש.

יום שישי, 4 בדצמבר 2020

למה איסור גיד הנשה הוא מצוות הלא תעשה הראשונה בתורה?

 

בסין נקראת היהדות באופן מסורתי "דת הסרת הגיד". זה מעניין ואולי קצת מובן לאור העובדה הבאה. בפרשת בראשית לימדה התורה את אדם וחוה, ראשית האנושות, את מצוות העשה הראשונה בתורה – פרו ורבו. עם הופעת אברהם אבינו עליו השלום למדנו את המצווה המיוחדת לישראל – ברית המילה. מצווה יסודית לכל הדעות. בפרשתנו, מיד לאחר קריאת שמו לראשונה ישראל, קיבל יעקב אבינו את המצווה השלישית, מצוות הלא תעשה הראשונה – גיד הנשה. מהו עניינה של מצווה זו?

בספר החינוך כתב שטעם המצווה הוא שנזכור את המאבק והניצחון של יעקב מול המלאך. כך גם בזמנים הקשים של גלותנו לא נאבד תקווה ונזכור שכבר היו דברים מעולם וישראל למרות האבדות תמיד מנצח. גם הלילה הארוך ביותר ייגמר ויעלה השחר. אך לפי דבריו עדיין לא מובן מדוע זוהי מצוות הלא תעשה הראשונה שנזכרה בתורה?

    ישנן שתי טענות בסיסיות שאומר לנו היצר הרע כנגד האיסורים בהם נאסרנו. הטענה הראשונה – ה'     שונא את בני האדם ולא רוצה שתהנו ולכן אוסר עליכם דברים. הטענה השניה – נכון, המצוות יתנו לכם עולם הבא, אבל אני אתן לכם עולם הזה.                                                                                                    

הגמרא במסכת חולין מלמדת שגיד הנשה אינו ראוי לאכילה, ומספרת לנו שטעמו כמו טעם של עץ בעלמא. מדוע אוסרת התורה לאכול דבר חסר טעם? התשובה היא: "רצה הקב"ה לזכות את עם ישראל במצוות לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". מאותה הסיבה התורה אוסרת גם את אכילת הדם - דבר שנפשו של האדם קצה בו. כבר בפעם הראשונה שמלמדת התורה מה לא לעשות חשוב לתלמוד להבהיר שמצוות הלא תעשה לא באו להקשות על החיים אלא אדרבה להיטיב אותם. בסופו של דבר, התורה רוצה לזכות אותנו גם בדברים שהיינו אנו עושים ממילא גם ללא ציווי. כמו שאין אוכלים את גיד הנשה- כי טעמו טעם עץ בעלמא – התורה אוסרת לאוכלו כדי לתת לנו הזדמנות לקיים עוד מצווה. זוהי תשובה לטענה הראשונה. דווקא בגלל שה' טוב אלינו הוא מבקש לזכות אותנו וכביכול להחליף עולם הזה בעולם הבא. אך באמת יש כאן טענה מעמיקה וחשובה אפילו יותר.

התשובה שנותנת התורה לטענה השנייה נאמרת מתוך היכרות מעמיקה עם היצר הרע. כבר בפרשת בראשית למדנו שהנחש מנסה למכור את עצמו באצטלה של קדושה – והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע, חכמים במדרש הבינו שהוא מציע להם לא רק חיים נצחיים אלא גם כוח בלתי מוגבל – 'להיות יוצרי עולמות'. בפועל האדם שיכל לטעום מעץ החיים האמיתיים הפך לבן תמותה, ובמקום שכל הבריאה תשרת אותו עליו יהיה לעבוד קשה בשביל לשרוד. יצר הרע אינו נותן לנו לא עולם הבא ולא עולם הזה- אלא רק עץ בעלמא! למרות כל הדמיונות, טעמו של עץ הדעת למרבה האכזבה, כטעם עץ רגיל. אל תחשוב שבכך שנאסרו עליך דברים אתה מפסיד משהו, באמת יצר הרע מוכר פייק – רק עובד ה' מרויח באמת.

הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד מָה אֲנִי אוֹחֵז ? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה את כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוַותוֹ וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם... כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה. (שיחות הר"ן אות ו).

עוד בעניין גיד הנשה - לחצו כאן.