למה התורה לא מדברת על עולם הבא? [חלק שלישי]

[הכוזרי 24] 

שקט, זה סוד!

ביהדות הסוד לא חייב לעבור בשקט. ר' צדוק הכהן לימד שסוד אמיתי הוא סוד שנשאר סוד גם אחרי שמגלים אותו, גם אחרי שכל ילד יכול לקרוא אותו...
ההסבר לכך הוא שהסוד נקרא סוד בגלל שצריך עיניים מתאימות כדי להבין אותו. לאחר שקנית הבנות מסוימות תעיין מחדש באותו הסוד ופתאום תבין דברים חדשים.

עומק המושגים והרעיונות של תורת הסוד היהודית ריתקו את העולם כולו אך לצידם בארון הספרים היהודי תמיד ניצבו גם פרשנויות פשט. עם הכניסה לארץ והתקרבות הגאולה רעיונות מרכזיים של תורת הסוד הולכים ונעשים דבר השווה לכל נפש. בשורות הבאות ננסה להוסיף עומק על האמור ברשומות הקודמות. 

ברשומות הקודמות עסקנו במושגי השכר והעונש. אך אחרי הכול אנו שואלים, למה חשוב לתורה לספר לנו על השכר הגשמי של ירידת מטר וניצחון במלחמה?

על דרך הפשט מורה לנו הרמב"ם את הדרך. הנשר הגדול מלמדנו כי בהתאם לקביעת חז"ל 'אין קמח אין תורה' באה התורה והבטיחתנו – יהיה קמח. כוונת התורה היא להבטיח הבטחות גשמיות לשם השגת התכלית עצמה. התכלית היא ידיעת ה' בשקט וללא דאגות אך היא לא כתובה בתורה במפורש. דהיינו ש'השכר' הגשמי נועד לעזור לנו לקנות את הדבר הבאמת חשוב­- התורה עצמה. הסיבה לכך שהתורה לא כתבה במפורש את ידיעת ה' כשכר עצמו היא הבנה פסיכולוגית - נשמתית עמוקה ויסודית. אם היינו מציעים לילד שיעשה דבר מסויים ותמורת זה היינו מבטיחים לו כרטיס לקונצרט, כנראה שהוא לא היה מסכים. סוכריה לעומת זאת הייתה עושה את העבודה בקלות. בעולם הזה ,עולם הגופות, אדם מן השורה לא תופס את העניינים הרוחניים כמשמעותיים וחסרים לו. לכן אין טעם לדבר על שכר שכזה שכן הוא לא יעניין אותו. על מה כדאי לדבר אם כן – על דברים שהוא תופס כטוב והם אכן טובים בהיותם אמצעיים אל התכלית.
מדבריו עולה הבנה מחודשת בסוגיה – בעצם השכר כלל לא רשום בתורה. בתורה ,לשון הוראה, מה שכתוב הוא מה שעליך לדעת בעולם הזה לצורך קיום דבר ה'.

תורת הסוד העמיקה חקר ומתוך צלילת העומק ליסודות המציאות העלתה אוצר גדול. השער להבנת עניין רוחני כל שהוא, הוא הבנת האדם את עצמו. הפסוק המכונן ביותר בהקשר זה הוא ככל הנראה - 'מבשרי אחזה אלוק'. האדם ואבריו הם ראי לעניינים רוחניים נעלים, אך לא רק האדם. העולם כולו על כל מרכיביו צריך לשמש ראי שכזה. ולענייננו, הפסוקים המדברים על שכר גשמי הם עצמם משמשים בשני מובנים. למשל הניצחון בעולם הזה על האויבים הוא השכר האמיתי בהיותו מבטא ניצחון הקדושה על כל ה'אויבים' מצד הטומאה, אין יותר מקטרגים בבית הדין של מעלה. הטוב נוחל ניצחון מוחלט על הרע. הן בעולם הזה והן בעולמות העליונים. ירידת הגשם מן השמיים מהווה ביטוי לכך שהקב"ה מעורר את כל העולמות העליונים להשפיע לא רק גשמיות כי אם בעיקר רוחניות ['אין מים אלא תורה']. והרוחניות הזו תגדל ותצמיח אותנו - 'ואספת דגנך תירושך ויצהרך'.  

אך אולי כלל אין מחלוקת. 

אם תקראו שוב את הרעיונות המרוממים שהובאו כעת בשם הרמב"ם והמקובלים, תוכלו לראות כי דבריהם אינם סותרים. המקובלים בעצמם, אם היו מדברים עם אדם שמסתכל אך ורק ברובד הפשוט של הדברים היו מסבירים לו את דברי הרמב"םכהסברו של הרמב"ם. אלא שכשהיה גודל בהבנתו הרוחנית היו מוסיפים להסביר לו, שבעצם גם השכר הרוחני של ידיעת ה' כתוב בתורה רק צריך עיניים לראות אותו. 

סוד אמיתי נשאר סוד גם כשכל ילד יכול לקרוא אותו.

פגשת פעם מלאך?

[הכוזרי 21]

האם אפשר לראות מלאכים בעיניים או שמא הכל הוא בחזיון במעין חלום ובעיני השכל?

שאלה זו נוגעת בין היתר גם לפרשתנו - פרשת וירא. אברהם אבינו יושב פתח האוהל כחום היום וממתין לבוא אורחים. לפתע הוא מזנק כנשוך נחש – לפניו עומדים שלושה אנשים והוא ממהר לארח אותם יותר מסעודת שלמה בשעתו. חז"ל מוסרים לנו שהיו אלו מלאכים ולא אנשים רגילים, מלאכים שנשלחו לשליחויות מוגדרות – לבשר לאברהם ושרה, להפוך את סדום ולהציל את לוט.

הרמב"ם במורה הנבוכים מסביר שמעצם העובדה שלמלאכים אין גוף והם מציאות רוחנית, כל פגישה עם מלאכים בין אם תתואר בנביאים או בכתובים היא פגישה בדמיון, בחלום וכו'. יוצא מדברי הרמב"ם שכל הטרחה, הצחוק והאמור בפרשה היה מעין חלום נבואי!

ריה"ל בספר הכוזרי מביע שיטה שונה בתכלית. לדבריו כל מה שנאמר בתורה על מלאכים והתגלויות הוא מעין בריאה אותו הקב"ה בורא. התלבשות גשמית מיוחדת של עניינים גשמיים.         
האמת היא שרוב ככל רבותינו המקובלים אחזו בשיטה זו והיא נוגעת לסוגיה כבדת משקל של היחס היהודי אל הגוף, בסוגיה זו לא נוכל לעסוק בהרחבה כרגע.

גם הרמב"ן בפירושו בפרשתנו, שהיה גדול המקובלים בדורותיו, מתנגד התנגדות נחרצת לרמב"ם. בפרשתנו הוא מביא כמה ראיות לכך שהיסוד הזה – שלא ניתן להיפגש עם מלאכים פגישה שעוברת בכלי הגוף פשוט איננו נכון. שתי ראיות בולטות הוא מביא מיעקב ולהבדיל מבלעם. יעקב אבינו נאבק מאבק איתנים עם מלאך ה' כמוזכר בפרשת וישלח. אם היה כל זה בחלום או בנבואה מדוע בסוף המאבק מוזכר 'ותקע כף ירך יעקב'. או במילים אחרות – אם הכול היה בחלום למה לאחר שהקיץ יעקב הוא צלע ברגל אחת?
ראיה דומה היא לחיצת הרגל של בלעם אל הקיר וכאבו הממשי בשל ראיית האתון את המלאך ופתיחת פיה, דבר שלשיטת הרמב"ם ודאי היה רק בחלום.

אולי ניתן לומר שהרמב"ם רצה להוציא מליבות האנשים התמימים דמיונות ביחס למלאכים. בעבר הייתה תפיסה רווחת [ולצערנו יש שחושבים כך גם היום] שכשם שיש מציאות של בני אדם בעולם הזה כך ישנה מציאות של מלאכים בעולם עליון משלנו, אולי בשמיים ממש ולכן דיבורים על החלל הפחידו אותם. המלאכים האלה הם מעין סופר-מנים אנושיים שיכולים לעוף ולהעלם אך בסה"כ הם די כמונו. על פי תפיסה זו יכול להיות בקלות שכל אחד יראה מלאך שהרי זה פשוט עניין של 'לרדת קומה' לעולם שלנו ולדבר...
הרמב"ם כתב את דבריו כדי להוציא מלב ההמון את התפיסה הזו. למלאכים ביסודם אין גוף, אין להם כמעט בחירה חופשית, ואם לא הזדככת או שאין לך תפקיד היסטורי מיוחד אין סיבה שתראה שום מלאך. [אציין כי תפיסה זו על 'אונסו' של הרמב"ם להסביר דברים בצורה מסוימת כדי להוציא מלב הטועים אחר הפילוסופיה היא תפיסה ידועה אך שנויה במחלוקת].

המקובלים לעומתו הסבירו את הדברים בצורתם המקורית, כשם שהנשמה היא מציאות רוחנית בגבהי מרומים אך ניצוצות ממנה מחיים את הגוף עד כדי אפשרות שהגוף הזה ילמד תורה, יקיים מצוות ויהיה חלק ממערכת של דבקות בה'. כך ממש מציאותם הרוחנית בתכלית של המלאכים יכולה להתגלות בעולם הזה באופן גשמי [זמני בד"כ]. לכן אין צורך 'לברוח' לחזיונות ונבואות אלא ניתן לראות בעינינו ממש מלאכים. אפשרות נוספת נוגעת לקשר שבין הגוף לנשמה, אפשרות שנזכיר בגיליונות הבאים.

האם גר ויהודי שווים?

[בעקבות הכוזרי 19]

בעבר [רשומה מס' 10] עסקנו בשאלה הנכבדת – מהו הכישרון המיוחד לעם ישראל בין אומות העולם. תשובתו של ריה"ל לשאלה זו ברורה – הכישרון לדבר עם אלוקים ומתוך כך להיות נושאי דבר ה' בעולם.
ובאמת, כל התקשורת האנושית תלויה בדבר זה. אם ישנה תקשורת בריאה בין האדם לאלוקים – גם התקשורת בין האדם לחברו אמורה להיות בריאה וטובה. בימי מגדל בבל, ימים בהם ניסו בני האדם ליצור הפרדה בין העולם הזה להשם, 'לעשות לנו שם', גם השפה הייתה חייבת להתבלבל ונחלקה הארץ לשבעים אומות. לעומת זאת, לעתיד לבוא נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ובהיפתח ערוץ תקשורת שכזה בין האדם לאלוקיו דרך בית המקדש הישראלי, גם העמים כולם יהפכו שפה ברורה והדיבור יתוקן.
ואם כן הכישרון הנבואי הוא הכישרון המיוחד של ישראל.

עכשיו נותר לברר – מהו מעמד הגר על פי זה.

ריה"ל טוען ,בסוף המאמר הראשון, שאין לגרים יכולת להתנבא. הסיבה לכך כנראה היא משום שקישורם לבורא התחיל מהם – הם בחרו להסתפח לנחלת אל. מה שאין כן ישראל אשר ה' בחר בהם. יתירה מזאת, הכישרון הנבואי הוא ירושה לנו מאבותינו שהיו סגולה ולב של האנושות. הגרים שאינם מהמשפחה של האבות והאמהות הקדושים הללו אינם שותפים בירושה זו. לכן על אף שגר חייב במצוות ואנו מחוייבים כלפיו באהבה מיוחדת הנלמדת מהפס' 'ואהבתם את הגר' בנוסף על מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', אין הגר יכול להיות נביא. [ואולי גם הקשר לנחלה בארץ ישראל ארץ הנבואה הוא חלק מהעניין].

אך הרמב"ם רוח אחרת עימו. באגרת לאדם בשם עובדיה הגר כותב הרמב"ם בחריפות שמעמדו של הגר שווה למעמדו של ישראלי מלידה. הרמב"ם מוכיח זאת מהנביא עובדיה שהגמרא מספרת לנו שהיה גר אדומי. יתירה מכך, הרמב"ם מסביר לאותו עובדיה הגר שלגר ישנה מעלה שאין לישראל רגיל וזאת מכיוון שהגר בחר ללכת אחרי ה' למרות סביבתו האלילית ומבחינה זו הוא דומה יותר  לאברהם אבינו מאשר בן ישראל מלידה שנולד לתוך המציאות הזו בעל כרחו.

המעניין הוא שלסוגיה זו ישנה נפקא מינה הלכתית. האם הגר יכול לומר את המילה 'אבותינו' בהתייחס לאבות האומה אברהם יצחק ויעקב. הדבר נוגע הן לתפילתו של הגר ולהיותו שליח ציבור באמירת 'אלוקינו ואלוקי אבותינו' בתחילת תפילת העמידה והן למצוות מקרא ביכורים 'הארץ אשר הנחלת לאבותינו'. 
ואכן, ביחס לסוגיה זו כבר במקורות קדומים מצאנו מחלוקת. 

המשנה בביכורים אומרת גר מביא ואינו קורא – דהיינו שמביא ביכורים אך איננו יכול לקיים מצוות מקרא ביכורים וכתב רבינו תם שמאותה סיבה גר גם לא יכול להיות חזן שהרי הוא איננו יכול לומר שאבותיו הם אברהם יצחק ויעקב.
אך בתלמוד הירושלמי מופיעה דעת רבי יהודה שגר מביא וקורא ואומר 'אבותינו' ואינו חושש ושם אף מביאים מעשה רב שכן נהגו בפועל. רבינו יואל ור"י אכן התירו כדברי הירושלמי וכן משמעות דברי הרמב"ם.

למרבה הפלא בסוגיה זו ישנה הכרעה של השו"ע. השו"ע בסימן נ"ג סע' י"ט כתב: יש מונעים גר מלהיות שליח ציבור ונדחו דבריהם. [גם לגבי הל' זימון פסק השו"ע כך]. 

וא"כ ההכרעה למעשה היא שיש לגר אפשרות לומר אבותינו וכדעת הרמב"ם.