תפילה לטו בשבט מבעל הבן איש חי

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּבָרֵךְ כָּל אִילָנוֹת הָאֶתְרוֹג לְהוֹצִיא פֵּרוֹתֵיהֶם בְּעִתָּם וְיוֹצִיאוּ אֶתְרוֹגִים טוֹבִים יָפִים וּמְהֻדָּרִים וּנְקִיִּים מִכָּל מוּם וְלֹא יַעֲלֶה בָּהֶם שׁוּם חֲזָזִית, וְיִהְיוּ שְׁלֵמִים וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם שׁוּם חֶסְרוֹן וַאֲפִלּוּ עֲקִיצַת קוֹץ, וְיִהְיוּ מְצוּיִים לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֵינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, לְקַיֵּם בָּהֶם מִצְוַת נְטִילָה עִם הַלּוּלָב בְּחַג הַסֻּכּוֹת שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְחַיִים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ בְּתוֹרָתְךָ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךָ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּעַזְרֵנוּ וּתְסַיְּעֵנוּ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ שֶׁל נְטִילַת לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְאֶתְרוֹג כְּתִקְנָהּ בִּזְמַנָּהּ בְּחַג הַסֻּכּוֹת שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְתַזְמִין לָנוּ אֶתְרוֹג יָפֶה וּמְהֻדָּר וְנָקִי וְשָׁלֵם וְכָשֵׁר כְּהִלְכָתוֹ.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּבָרֵךְ כָּל מִינֵי הָאִילָנוֹת וְיוֹצִיאוּ פֵּרוֹתֵיהֶם בְּרִבּוּי, שְׁמֵנִים וְטוֹבִים, וּתְבָרֵךְ כָּל הַגְּפָנִים שֶׁיּוֹצִיא עֲנָבִים הַרְבֵּה שְׁמֵנִים וְטוֹבִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַיַּיִן הַיּוֹצֵא מֵהֶם מָצוּי לָרֹב לְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קִדּוּשׁ וּמִצְוַת הַבְדָּלָה בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ וּבְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֵינוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.

סיפור לשבת שירה – אז ישיר (מתוך הספר 'בין הדגים לזמירות' של הרב רודרמן)

 

שבת אחת התקבצו רבים מתושבי קרלין מכל קצות העיר אל בית-הכנסת הגדול. הכול ביקשו ליהנות מקול הטנור הנפלא של חזן אורח שהגיע לעירם, כדי להנעים להם את השבת. שבועות ציפו לשבת זו עד שסוף-סוף הגיעה. ואכן, החזן שהגיע בלוויית עוזרו הצמוד, חזן מצויין בזכות עצמו, לא אכזב. הוא העניק לציבור המתפללים הגדול שעות של קורת-רוח ושל הנאה מתפילתו הערבה. תפילת שחרית הסתיימה ועמה גם קריאת התורה, וקולם של החזן ועוזרו היו לשיחת היום. כעת המתינו הכול בדריכות לשיא השיאים – תפילת מוסף. לפתע נשמע רחש בקהל. כל העיניים הופנו לעבר הפתח ומבטי הפתעה עלו בהן.על מפתן בית-הכנסת ניצב הצדיק רבי אהרון מקרלין בכבודו ובעצמו. הדבר היה לפלא. זמנו של הצדיק היה יקר לו עד מאוד והופעתו לתפילת החזן האורח נראתה תמוהה למדיי. האם גם הוא בא כדי ליהנות מן הסלסולים?!

החזן, מודע לציפיות ממנו ומלא חשיבות עצמית, היטיב את הטלית על ראשו ועמד לפתוח באמירת 'יקום פורקן'. לפתע תקפו שיעול חזק. ככל שהתאמץ לגבור על השיעול ולהחניקו, התעצם השיעול ונעשה כבד ועמוק יותר. מבוכה גדולה השתררה בבית-הכנסת. בניסיון נואש למחות את רישומן הלא-מחמיא של הדקות האחרונות, נטל לריאותיו נשימה עמוקה, וניסה להרעים בקולו 'יקום פורקן מן שמיא'. מילות התפילה בקעו מגרונו בצליל צרוד ומגוחך. בוש ונכלם סימן החזן לעוזרו להתקרב ולמלא את מקומו. על פניו של העוזר ניכר מתח רב. היה עליו להיכנס לנעליו הגדולות של החזן הנודע ולשאת על כתפיו את המשא הכבד של ציפיות הקהל. הוא בלע את רוקו ופתח ב'יקום פורקן'. ליתר דיוק, ניסה לפתוח. שכן גם קולו בגד בו ומגרונו עלה קול חלוש, מהוסס, ובעיקר… מזייף.

באותה שנייה ממש סב הצדיק מקרלין על עקביו ועזב את בית-הכנסת. רעש ומהומה השתררו בקהל. התקווה הגדולה הייתה לאכזבה עמוקה, ותחושת התרוממות-הרוח נהפכה באחת לאווירת נכאים. הכול היו שותפים לתחושה עזה, גם אם בלתי מובנת בעליל, כי קיים קשר הדוק בין הופעתו הפתאומית, הקצרה, של הצדיק בבית-הכנסת לבין מה שאירע. "רק קפידה של הצדיק יכולה לעולל זאת לשני החזנים", אמרו המתפללים זה לזה. בעל-הבית שאירח את החזן ועוזרו היה משוכנע כי המפתח לאובדן קולם נמצא בידי הצדיק. "עצתי לכם היא, כי לאחר תפילת מנחה ניגש שלושתנו לבית-מדרשו של הצדיק ונניח על שולחנו בקבוק יין לזכותכם. אני בטוח כי הדבר יפיס את דעתו והצדיק יתפלל למענכם".

מכיוון שקולם של השניים לא שב אליהם עד לשעת המנחה, נאלצו לעשות כעצת מארחם. המארח העמיד בקבוק יין משובח על השולחן ופנה אל הצדיק בבקשה להשיב לאורחיו את קולם. "וכי אני הוא שנתתי להם את קולם, שיש בכוחי לקחתו מהם?!", תמה הצדיק על עצם בקשת המארח. החזן, שכבר ספג די והותר ביזיונות באותו יום, התרתח והתקשה למשול ברוחו. "האם אין בליבכם רחמים? וכי אינכם חוששים מפגיעה בפרנסתם של יהודים?!", החציף פניו כנגד הצדיק. הצדיק מקרלין הרים את עיניו והישירן לעבר החזן ועוזרו. "ריקים ופוחזים!", הרעים עליהם בקולו, "התוודו על חטאיכם!". לשונם של החזן ועוזרו דבקה לחיכם. הצדיק המשיך: "האם כל חוטא רשאי להיות שליחם של ישראל להעלות את תפילתם אל תחת כיסא הכבוד?!". החזן לא היה יכול עוד לשאת את הבושה ובזעם רב מיהר לנטוש את בית-המדרש. לעומתו עוזרו נותר שם וזרם של דמעות חמות פרץ מעיניו.

באותו רגע הסב הצדיק מקרלין את מבטו ממנו וחזר לנהל את שולחנו. כל אותה שעה הוסיף העוזר לבכות בכי תמרורים חסר מעצורים. לאחר צאת השבת פנה הצדיק מקרלין אל עוזר החזן: "אם אציע לך לבחור בין תשובה שלמה לבין החזרת קולך, במה תבחר?". האיש הרהר קלות ומיד השיב: "מוכן אני בלב שלם לוותר על קולי כדי לזכות בתשובה שלמה. מה חפץ לי בקול שלא יערב לפני הבורא?". ראה הצדיק כי דברי העוזר נאמרים מעומק, הזמינו לחדרו ושם הורה לו להתוודות על חטאיו. בלב שבור לרסיסים מנה הלה רשימה ארוכה ו'מפוארת' של עברות שהוא וחברו החזן נכשלו בהן במהלך מסעותיהם המשותפים. לאחר מכן הורה לו הצדיק דרך-תשובה. בין השאר ציווה עליו לרוץ פעמיים בכל יום ברגליו לבית-הכנסת של העיר הסמוכה למקום מגוריו, כדי לתקן בכך את כל הריצות שרץ למטרות שליליות. כך, במשך שלושה שבועות.

בתום שלושת השבועות התייצב עוזר החזן לפני הצדיק. זה היה בעיצומה של סעודת מצווה שבה ישב הצדיק עם קבוצה מחסידיו. "דומני כי מיטיב אתה לשיר", אמר לו הצדיק במאור פנים ובחיוך רחב. וראה זה פלא, האיש פתח את פיו וקולו הרם והערב שב אליו כבראשונה. לעומתו, החזן, שהתעקש וסירב להתוודות על חטאיו, איבד את קולו לצמיתות. הנה כי כן, אצל האחד נתקיים "אשירה לה'", בעוד רעהו ירד מגדולתו יען "כי גאה גאה"…

 

שמות

 

מה הכי חסר בפרשת שמות? התשובה היא למרבה הפלא - שמות. ישנן 'המילדות העבריות' שלא נזכרות בשמן האמיתי. אך יותר מזה - ישנו הזוג 'איש מבית לוי' ו'בת לוי' שרק בפרשה הבאה יוודע לנו ששמם הוא עמרם ויוכבד אותם המדרש יציג כזוג גדולי הדור. גם לאחר שמשה נולד יש את 'אם הילד' ואת 'אחותו' כמייצגות את יוכבד ומרים. ולא רק עבריים לא נזכרו בשמותם, בתיה לא נזכרת בשמה אלא בסתם 'בת פרעה', ישנם רק 'איש מצרי' שמכה 'איש עברי', שוב ללא שמות. במצב כזה אפילו שמו של הקב"ה מוסתר. כשמשה מנסה לברר מהו הוא נענה בצורה סתומה - אהיה אשר אהיה.

אמנם, שם אחד נזכר מהרגע הראשון בו הוא ניתן – משה רבינו. אחת הסיבות לעניין היא שהעבדות מוחקת את האישיות הפרטית של האדם. לעבד אין פנים וזהות אישית. הוא משמש כאינסטרומנט בלבד, כלי לביצוע מלאכה בלבד. אך בבית העבדים המצרי גם לאדונים אין שם, אדם שלא מתייחס לאחרים כבני אדם מאבד גם הוא את צלם האנוש שלו. זו אולי הסיבה שבסיפור המילדות בכל זאת מופיעים שמות (שפרה ופועה) - שהרי הן היו הראשונות לעמוד על זהותן המוסרית מול האכזריות של המשעבד.

ואכן, במדין, מחוץ לבית העבדים, פוגש משה בבני אדם עם שמות וזהות משלהם והם הופכים למשפחתו – רעואל הוא יתרו וצפורה בתו. 

ומדוע שמו של משה מוזכר כבר בהיותו במצרים? משה נולד כתוצאה מהתגברות משפחתית על היחס המושחת לבני אדם שפשה בחברה כולה. משפחתו – אחותו, אמו ואביו עושים הכל כדי שיוולד ויחיה וגם מושיעתו - אמו המאמצת בתיה לא רק מצילה אותו ורואה בו יותר מסתם בן עבדים שהושלך למים אלא גם קוראת לו שם. 

ניתן ללמוד מכאן גם לימינו.  גם בתרבות מושחתת שבה בני אדם נסחפים עם הזרם בכוחה של משפחה תומכת וחזקה לבנות את האינדיבידואליות שלנו. עלינו לבנות אישיות שלא מושפעת מהסביבה אלא עצמאית מבחינה רוחנית. וכשנולד אדם עם שם, הדבר מאפשר שבפרשה הבאה גם שמו המפורש של אלוקים יופיע.