יום שישי, 27 במאי 2022

דגל ישראל

 


זכינו וכיום דגל ישראל מתנוסס בארץ ישראל ובכח באייר התנוסס לראשונה על ראש הר מרום הרים -הר בית מקדשנו. אך נשאלת השאלה – האם דגל הוא דבר שמתאים למדינה של יהודים או שמא מדובר בהמצאה של גויים?

השורש דג"ל מופיע שלוש עשרה פעמים בתורה, כולן בעשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר בהקשר של חניית השבטים. אף על פי שיש שמסבירים שבשונה מהשימוש המקובל היום, מדובר במילה נרדפת לקבוצה מסוימת. אך גם הם מודים שהביטוי בפרשתנו "איש על דגלו באותות לבית אבותם", אכן מתייחס למה שמכונה היום: דגל. וכך אומר רש"י על פסוק זה:

כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ אוֹת מַפָּה צְבוּעָה תְלוּיָה בוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּגוֹן אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַכִּיר כָּל אֶחָד אֶת דִּגְלוֹ; דָּ"אַ: בְּאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם, בְּאוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם כְּשֶׁנְּשָׂאוּהוּ מִמִּצְרַיִם.

גם המלה "נס", למשל בפסוק "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל" (ישעיהו יא, יב),  מוסבר במצודת ציון: "נס – הוא כלונס (מוט) ארוך ובראשו בגד". ישעיה מתנבא לא רק על קיבוץ גלויות אלא גם על ביטול שעבוד המלכויות מעל ישראל כדיבור על הרמת דגל ואומר: "ועל עמים ארים נסי" (ישעיהו מט, כז).

למעשה חז"ל מסבירים שמלכויות העולם הם אלו שהעתיקו מישראל את ההמצאה היעילה והמכובדת הזאת:

באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן, מהם למדו המלכויות להיות עושין מפה וצבע [...] ראובן אבנו אודם ומפה שלו צבוע אדום ומצוייר עליו דודאים, יהודה נפך וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים ומצוייר עליו אריה (שימו לב לדמיון לדגל העיר ירושלים כיום)".

לשם מה אנו נצרכים לדגל?

בהסברו לסיבה שהריגתם של דתן ואבירם מכונה "ויהיו לנס" (=דגל, בלשון המקרא), מטעים הרש"ר הירש (במדבר כו, י): -'נס הוא אות המתנוסס במרום והוא בא להורות את דרכו של אדם שפניו מועדות ליעד מסוים בכיוון מסוים'. השאלה היא מה היא אותה דרך, מה הכיוון שמסמל הדגל הישראלי מבחינתנו?

הציונים הראשונים בחרו לעשות את הדגל כמין צבעי הטלית - לבן ועל גביו תכלת המסמל את התכלית. הם שילבו במרכזו את סמל מגן הדוד המדויק על פי הקבלה ורומז לחוט המשולש שלא במהרה יינתק (עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל). אך נראה שכיום כיוונה של המדינה תלוי בעיקר בנו. אם נוסיף חילים לתורה, אם נראה את הכיוון והדרך, דרך ה' העולה בית אל לאחינו הדגל יהיה באמת קריאת כיוון של קדושה לעולם כולו. אך אם יסמל הדגל את ההליכה אחר הגרועים שבאומות העולם ח"ו יהיה הדגל ריק מתוכן ומחולל. אין הדבר תלוי אלא בנו.

יום רביעי, 25 במאי 2022

השמחה - בירושלים!

 

רבותינו בעלי המוסר באירופה דיברו רבות על עבודת ה' ביראה ובפחד מן העונש וההחמצה. אך לפני כשבעים שנה שינו רבים מהם את הקו. כשנשאלו על כך הם הסבירו שבדורנו הנשמות חלשות מדי ולא נותר אלא לחזק באופן חיובי ולדבר על אהבה ושמחה במצוות. מדהים לגלות עד כמה מחשבה זו הפוכה על פי הקבלה.

במשך שנות הגלות הצטיינו היהודים בתכונות של מסירות נפש התמדה ועקשנות גם המצבים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל זה בזכות העמידה בניסיונות הגלות על זהותם ועל התורה והמצוות. עם הכניסה לארץ ישנו שינוי רוחני שאנו אמורים לעבור. אם עד עכשיו עבדנו את ה' בקו היראה כעת עלינו לעבוד אותו בקו האהבה והשמחה. וכך אומר הזוהר הקדוש בפרשתנו פרשת במדבר (דף קיח) שבהשגחה נפלאה תמיד קוראים סמוך ליום ירושלים:

שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֛ם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ - בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא...
מדוע כתוב שמחו את ירושלים וגילו בה? השמחה לא נמצאת אלא בזמן שישראל עומדים בארץ הקודש.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא.

פסוק אחד אומר שצריך לעבוד את ה' בשמחה והשני אומר שצריך לעבוד את ה' ביראה – כיצד? (הרי אלו תנועות נפש סותרות – צמצום מול הרחבה)
והתשובה – בשמחה כשישראל בארץ הקודש וביראה כשישראל נמצאים בגלות.

נמצא שעל פי הזוהר הקדוש דווקא בגלל המצב הטוב שלנו בו אנו נמצאים בגאולה עבודתנו בזמן הזה חייבת להיות בשמחה ובאהבה. מסתבר שיום העצמאות פתח פתח של שמחה ויום ירושלים הרחיב אותו מאוד. ויהי רצון עוד נזכה לשמחות וגיל – 'כי בשמחה – תצאו' (ישעיה נה, ב)!


פורסם במן הבאר במדבר התשפב

יום שישי, 20 במאי 2022

שלוש עצות בגידול הבנים לתלמוד תורה מעשרת בני רב פפא

 

השבת מסיימים בעז"ה חומש, וזהו זמן טוב לדבר על 'סיומים'.

כל מי שעשה סיום מסכת בחייו שם לב למנהג המעט משונה לדקלם את שמות עשרת בני רב פפא. נזכרו כמה סיבות למנהג זה ודומני שאם נתבונן בסיבות אלו נוכל לדלות מהן שלוש נקודות חשובות לחינוך הילדים.

כבוד תורה
המהרש"ל בספר ים של שלמה (בבא קמא פרק מרובה סימן לז) מביא משם הרמ"א דרשה חשובה.

בדרשתו מסביר הרמ"א שרב פפא שעשיר גדול היה (פסחים מט, א) היה גם מחזיק תורה גדול ונהג לעשות לבניו החשובים סעודה נאה בכל סיום מסכת ולכן זכה שמזכירים אותו בכל סעודת סיום.

למדנו מכאן שכבוד התורה וכבוד תלמידי החכמים (גם כאשר מדובר בבניו) מלמד את הבנים את היחס הנכון לתורה. כשהבן רואה שאביו מוזיל מממונו ןמקדיש זמן לארגון שמחת הסיום הוא מבין מה באמת חשוב לאבא שלו.  

שלום וכבוד תלמידי חכמים 
בדרך אחרת מבאר הגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי אב"ד טעפליק ורבה של שכונת בית ישראל (דבריו מובאים בלקט חידושיו הנקרא "ישועות שמשון"), כי עשרת בני רב פפא מוזכרים על שם עשר מחלוקות בש"ס שרב פפא עשה שלום בניהם, כאשר חשש לשתי הדעות והנהיג לעשות באופן שיוצא ידי חובת שניהם - כך למשל במחלוקת חכמים (ברכות נט, א) כיצד יש לברך בעת ראיית הקשת אם יש לברך "ברוך זוכר הברית" או "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", ורב פפא הכריע כי יש להזכיר את שניהם - "ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ובאופן זה נהג רב פפא בעשר מחלוקות בש"ס. והרב מטעפליק מטעים כי כיון שהיה רב פפא 'רחים רבנן' - אוהב את החכמים וחושש לדבריהם, הרי ש'זכה לבנין רבנן' - כנגד כל מחלוקת בה חשש לדברי שני החכמים, ולכך שבניו יוזכרו בעת כל סיום מסכתא.
ניתן להוסיף לדבריו פרפרת נאה. רב פפא בהנהגתו, הרבה שלום בעולם כמאמר חכמים 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. ולפי שרב פפא נהג בעצמו כדברי רבינו הקדוש בסיום שישה סדרי משנה (סוף עוקצין), זכה שיוזכרו הוא ועשרת בניו - בכל סיום מסכת.
כאשר אתה מדבר בבית סרה ברב אחר, מזרם אחר וכדומה אתה הורס את החינוך של בניך.

תורה עד מסירות נפש
ואילו הגאון רבי ראובן מרגליות סבור כי יסוד מנהג הזכרת שמותיהם של בני רב פפא בסיום תלוי באופן סיום חייהם. מצינו בשם ר"ש מקינון שבני רב פפא נהרגו על קידוש השם. ובגמרא (ברכות כ, א) מצינו שהיו תלמידי חכמים מופלגים - שכן במתיבתא דרב פפא שנו את שישה סדרי משנה שלוש עשרה פעמים, "ולפי שאחרי קריאת התורה מזכירים נשמות וביחוד של אלו שנהרגו על קידוש השם, כן הוקבע במתיבתא דרב פפא בכל פעם שסיימו שיתא סדרי להזכיר נשמות האחים הקדושים בני רב פפא ומני אז הוקבע לדורות".

התורה נלמדת באופן של 'עזה כמות אהבה' ושל 'אדם כי ימות באוהל', לימוד פושר וללא קביעות לא יעשה את העבודה. מסירות בתמימות (טוטאליות) להבנת התורה וזכירתה.

יום שני, 9 במאי 2022

עזה כמוות אהבה

 

בפרשתנו נאמרות מילים שלא פשוט להבין. "ולֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל" עם ישראל יכול לקדש את שם ה' או חלילה לחלל אותו. כיצד הדבר אפשרי?

הקיום הידוע של הפסוק (ע"פ הגמ' בסנהדרין עד) הוא שיהודי לא יעבור בפרהסיא על מצוות התורה אפילו במחיר חייו. מה שאנו מכנים 'להיהרג על קידוש השם'. יש במוות כזה אמירה אדירה כלפי החיים של האדם. איננו חיים פשוט כי קמנו בבוקר, אנו חיים למען מטרה מסוימת, ולכן ישנו דבר שגדול גם מהחיים – הדבקות בה'. המשך הפסוק (והפסוק שלאחריו) הוא – "...אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃" כעם אומר לנו הקב"ה – 'על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים' (ספרא אמור ח ו). הקשר בין הלאומי (העם היוצא ממצרים) לדתי (להיות לכם לאלוקים) הוא קיומי עבורנו.

קיום יומיומי ו'אפור' בהרבה (על אף שהוא מועדף על כולנו יותר מהקיום הקודם...) הוא אמירת נוסח הקדושה בקהל. הגמרא במגילה כג לומדת מפסוק זה שדברים שבקדושה נאמרים בעשרה. הבן איש חי (שנה א, תרומה ג) הביא בשם הזוהר הקדוש והאריז"ל שיש לכוון קודם אמירת 'נקדישך' לקיים מצוות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". 

קיום יומיומי אחר, ובעיקר אישי יותר נמצא בגמרא במסכת יומא בדף פה. וכך סיכם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בפרק ה:

וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם כְּגוֹן... שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן. אוֹ שֶׁדִּבּוּרוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ בְּנַחַת וְאֵינוֹ מְקַבְּלָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעֱלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִלּוּ לַמְקִלִּין לוֹ. וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן. וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עָטוּף בְּצִיצִית מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם. עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו. הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר
":  

הבסיס המשותף לכל סוגי הקיום של קידוש השם וחילול השם שהבאנו הוא שבורא עולם עשה מעשה מהפכני. הוא כרך את שמו בשמם של ישראל. זוהי אחריות אדירה עלינו מכיוון שמעתה אומות העולם חווים דעה על אלוקים מתוך הסתכלותם על התנהגותם של ישראל. אך זוהי אחריות הדדית. רועי ישראל השכילו להבין שמה שה' כרך את שמו בשמנו איננו רק מידת הדין ודקדוק במעשינו אלא זה עצמו עשוי להביא מידת רחמים אדירה. עם ישראל סובל זה חילול השם, עם ישראל בגלות זה ביטול תורתו של הקב"ה והבטחותיו (חגיגה דף ה). ולהיפך בהיפך – כשעם ישראל חוזר לארצו ומביע בה את עצמאותו הגשמית והרוחנית, אין לך קידוש השם גדול מזה!