יום שישי, 26 באוקטובר 2018

הסוד שלימד ה' את אברהם

[נקודה למחשבה - פרשת וירא]
לפעמים אנחנו רואים הורים שמתייחסים אל הילדים שלהם כמו אל משאבה. משאבה של כסף, של זמן, של תשומת לב. 

אתם יודעים מה חסר להם? חסר להם הסוד שלימד ה' את אברהם.

בפרשת וירא כתוב שהקב''ה התגלה לאברהם אך לא כתוב מה הוא אמר לו.
אולי עצם בואם של המלאכים הוא מה שה' רצה ללמד אותו...

המדרש מספר, שאברהם כ''כ רצה אורחים עד שלמרות מצבו הבריאותי הקשה (בן 99, אחרי ברית מילה) ואפילו שהיה מאוד חם, הוא ממש חיכה בכל ליבו בפתח האוהל, כדי להיטיב למישהו. 
כשראה ה' שהוא איש של אהבה וחסד כל כך גדולים הוא ברא עבורו מלאכים שיקבלו את החסד הזה. 
בזה הסביר ה' לאברהם את הסוד העמוק של הבאת ילדים לעולם. 
האהבה לתת, להיטיב לאחרים היא המביאה אותנו 'לברוא' את הילדים, להביא אותם לעולם ולהיות שותפים במעשה הנשגב ביותר. במעשה של הקדוש ברוך הוא בעצמו שברא כל את העולם כולו כדי להיטיב לו. 

עכשיו אברהם מוכשר להיות גם 'אבינו'. יצחק נולד.

אז מה לעשות כשהילדים קצת שואבים? - חבקו אותם עוד קצת!

[לעילוי נשמת ר' שלמה קרליבך - מורה של אהבה]

יום שני, 22 באוקטובר 2018

מה הקשר בין דיאטה לתפילה?


                           
[תפילה 2]

פעמים שהשינויים הגדולים ביותר בחיים, טמונים בשינויים הקטנים באורח החיים שלנו. 
מהדיאטקנים שמענו שהדיאטות שמצליחות לאורך זמן הן לא הדיאטות שעובדות בשיטת 'זבנג וגמרנו', שבועות צום או הרעבה עצמית. הדיאטות האפקטיביות הן אלו הכוללות שינויים קלים בחיים, להוריד שתי פרוסות לחם בארוחה או להפסיק עם העוגיות שבין הארוחות. הפעולות הקטנות האלו מביאות בסופו של דבר להרזיה משמעותית ,וחשוב לא פחות, כזו שנשמרת לטווח ארוך.

אדם מתפלל שלוש פעמים ביום, באדיקות, במניין. היינו מצפים שזו תהיה הפעולה הכי משמעותית ב'שמירת הקשר' שלנו עם הקב"ה. שזו תהיה פעולה שמרימה אותנו מבחינה רוחנית. מדוע לעתים אנו חשים שגם לאחר שנים של תפילה אין בנו שינוי משמעותי, שאנו ממלמלים מילים אך לא מדברים עם ה'? – התשובה לכך היא שאיננו מכוונים בתפילה. הסיבות לכך מרובות – אנו טרודים, לפעמים קצת מתעצלים, לא מספיק מאמינים בכוחה של תפילה. 
אך המכשול הבסיסי ביותר עוד לפני כל אלה הוא – ישנן מילים רבות שאיננו מבינים. קריאה בהבנה של הטקסט היא תנאי מקדים להצלחתנו בעבודת התפילה. 
זו הסיבה לכך שברשומה הקודמת התחלנו להסביר מילים ופסקאות מהתפילה. חשבתי שכדאי להתחיל בחלקים המשמעותיים ביותר בתפילה – שמע ישראל, ותפילת עמידה.

מצווה מהתורה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, בלילה ובבוקר. שנאמר:''וְדִבַּרְתָּ בָּם וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר.
קוראים שלוש פרשיות: הראשונה: שמע - שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: והיה אם שמוע- שיש בה קבלת עול מצוות. והשלישית: ויאמר - שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.
הפסוק הראשון של שמע ישראל הוא העיקרי. זהו פסוק שמצד אחד כל ילד יהודי לומד לומר מיד כשמתחיל לדבר, ומצד שני סודות התורה העמוקים ביותר תלויים בו. עשרות פירושים וכוונות נאמרו בפסוק זה ועדיין לכולנו ברור שעומקו רב מתפיסתנו.   
'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' – פשט הפסוק – שמע ישראל – קבל והבן עם ישראל – הצהרה:  ה' אלוקינו – ה' הוא אדון הכל [השם כקריאתו – אדנו"ת] וגם היה הווה ויהיה [השם ככתיבתו – הוי"ה] הוא האלוקים כל יכול והמנהיג והשופט שלנו, הוא ה' אחד – הוא המולך על הכל – על ארבע רוחות השמיים בשמיים ובארץ.
בעומק יותר מלמד אותנו נפש החיים לרבי חיים מוולוזין תלמיד הגר"א: אין הכוונה רק שהוא המלך היחיד אלא אין עוד מלבדו, ואין שום דבר בילתו. גם אם לא יהיה כלום - הוא יהיה, ואם כביכול הוא לא יהיה - לא יהיה כלום.
בחלק מהסידורים מודגשות האותיות ע' וד' כי אנחנו העדים הנאמנים על ההצהרה הזו. וכי האמת הזו נכונה לעד.
חשוב לציין שבדיעבד, גם מי שלא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם משמות ה', כל עוד הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים – יצא ידי חובתו.

אוהב את ה', את ההורים וגם אוהב גלידות


[תפילה 3]

לכל אחד מאיתנו יש הרבה אהבות. אנחנו אוהבים את הורינו, חברינו, ילדינו. כל אחד ואחת מאיתנו אוהב את בן הזוג שלו. אנחנו גם אוהבים לאכול גלידה. אני מעריך שכולנו גם אוהבים את יופייה של ארץ מולדתנו. ברור שיש מדרג לאהבות שהזכרתי, אך יש לשאול - היכן האהבה לקב"ה נכנסת ברשימה שכזו. התשובה הברורה מאליה היא – בראש הרשימה. אהבת ה' אמורה לתפוס את הנתח הגדול ביותר בלבנו. אך האם זו האמת?

הפסוק הראשון לאחר שמע ישראל עונה לנו על שאלה זו בדיוק. וכך אנו אומרים פעמיים בכל יום באהבה:

וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל-מְאֹדֶֽךָ:

עוד לפני הדרשות החשובות שהגמרא דרשה על כל ביטוי בפסוק, כדאי שנתעמק בפשט. הכתוב אומר שנאהב את ה' בכל ליבנו. לא בנתח גדול ככל שיהיה אלא בכל הלב, באופן מוחלט. כביכול אומרת התורה אצל עובד ה' יש בלב מקום לאהבה אחת בלבד – אהבת ה'. כך מסבירים גם ספר החינוך ואחרים בביאור מצוות אהבת ה'.

'דיני המצוה. שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד, כי כל מה שהוא בעולם מעשר בנים וממשלה וכבוד הכל כאין וכאפס ותהו כנגד אהבתו ברוך הוא ... סוף כל דבר, יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והענין על דרך משל, שיהא נזכר באהבת השם תמיד, כזכרון החושק תכלית החשק בתשוקתו שישיג להביאה אל ביתו'.
זאת אומרת שבשונה מכל אהבה אחרת, האהבה לקב"ה היא אהבה טוטאלית.
אם כן, כיצד עובד ה' מתייחס לאשתו ובניו, האם אין בליבו אהבה כלפיהם?

התשובה היא שמכיוון שהקב"ה הוא אינסופי והוא ברא את כל העולם ממילא מתוך הבריאה שלו אתה מכיר אותו. אהבת אדם לאשתו צריכה להיות חלק מאהבת ה', הוא צריך להודות לקב"ה על אשתו ולהעריך אותה כמתנה יקרה מאיתו יתברך. נשים יקרות, לא לחייך יותר מדי - הדברים נכונים גם לכיוון השני. בגישה כזו החיים על שלל מרכיביהם הופכים להיות מעין שיחה בין בורא עולם לאדם. שיחה שכל כולה שיח אוהבים.

וכי אדם שאוכל גלידה מקבל אותה במתנה מהקב"ה? התשובה היחידה היא – בוודאי. אם אדם אוכל גלידה ,כשירה ובמינון שלא מזיק לו לבריאות, אזי מתברר כי הגלידה הזו היא מתנה. לכן גם מברכים על הגלידה הזו – אומרים תודה לרבונו של עולם על המתנה הקטנה שנתן לנו [ושוב הדבר נכון לכל הנאה שבאה לאדם]. במידה זו ככל שהגלידה יותר טעימה לך כך התודה לקב"ה תיהפך להיות עמוקה יותר. זוהי כבר מדרגה מסוימת של קדושה, של דבקות בה'.

המדד לכך שהאהבה הזו היא אכן לה' והגלידה איננה העיקר, היא מה קורה במצב שבו האהבה לה' הייתה אומרת לנו שלא לאכול גלידה. לדוג' אדם ביום רביעי קונה גלידה טובה אך במקום לאכול אותה מיד הוא מחליט אפילו לא לטעום ממנה עד שבת כדי שהעונג בשבת יהיה גדול יותר. זהו סימן שהאהבה שמניעה אותו איננה האהבה לגלידה כי אם האהבה לקב"ה. שנזכה!

תן לנו לב



אנו נמצאים בימים השמחים ביותר בשנה!

כולנו מסובבים במצוות. חיים באוירה הקדוש של הסוכה ומנענעים בארבעת המינים המשמחים את הלב ומאירים את הדעת באור יקרות.

על האוויר הקדוש של הסוכה אפשר לדבר המון, אבל במסגרת זו נאמר משהו קצר. 
ברוב המצוות עוסקים רק חלק מאברינו. אכילת מצה – הפה, תפילין היד, וכדומה. אך ישנן שתי מצוות בהן כל הגוף של האדם נמצא, וסימנך – "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון'. מתי אדם בשלמותו במצווה – 'ויהי בשלם' בסוכה ובמצוות ישוב ארץ ישראל – 'סוכו ומעונתו בציון'. הקשר ההדוק בין מצוות סוכה למצוות ישוב ארץ ישראל קשור להבנה שהכל בידיים של הקב"ה. המגורים בארץ תלויים בידיעה כי הארץ איננה שלך – שמיטה ויובל הן מצוות שממחישות זאת. גם היציאה מן הבית הבטוח אל סוכה של דפנות לבוד וסכך מענפי אילן היא מעין אמירה – אנו חיים בעולמו של הקב"ה וסומכים עליו.

האמירה הזו שבה ליבנו בוטח באופן מלא בקב"ה והדבר משפיע על כל שאר אברינו, יש בה פתח להמשך דברינו.
הפסוק אומר 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'. את האור זרענו בראש השנה, ועתה אנו זוכים לשמחה של יישור הלב. לארבעת המינים נדעו הקבלות רבות, אחת היפות שבהם היא ההקבלה לאברי הגוף, בהקבלה זו האתרוג הוא כנגד הלב. החכם מכל אדם לימד אותנו: 'מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים'. הלב הוא הקובע בסופו של דבר איזה אנשים אנחנו. ממנו תוצאות החיים, 'רחמנא ליבא בעי' או בתרגום חופשי 'כי כל לבבות דורש ה''. אנו מנענעים אתרוג עגול אך מצמידים אותו לפלס של הלולב הקו הישר. אנו מבקשים מהקב"ה – תן לנו לב אחד לעובדך – לולב בעצם מתפרק לשתי מילים – לו לב.
הקבלה אחרת של ארבעת המינים נמצאת בפיוט סוכה ולולב:
ההדס רומז לשלושה אבות, משה אהרון בדי ערבות, יוסף ללולב חמדת לבבות, דוד לאתרוג כלה כלולה.
דוד המלך משול לאתרוג זה אומר שמבין שבעת האושפיזין דוד המלך הוא איש הלב. דבר מעניין שאליו ניתן לשים לב בקלות – בכל פעם שאנו מציינים את דוד המלך איננו ישנים בלילה... שימו לב בשבועות יום פטירתו של דוד אנו לומדים תורה כל הלילה וכן בהושענא רבה בו דוד המלך הוא האושפיזא אנו לומדים תורה כל הלילה. הסיבה לכך היא שטבעו של לב הוא שהוא מתעורר על ידי לב אחר.  כאשר אנו נזכרים בדוד המלך ובלבו שהיה לב כל העם [ע"פ הרמב"ם בהל' מלכים], גם הלב שלנו מתעורר. לכן, בהושענא רבה אנו מגיעים לבחינה של 'לב ער', כשאדם במצב כזה השינה פורחת ממנו והלאה. 

השיא של עיסוקנו בלב נעשה בשמיני עצרת. לאחר שבנינו את הלב שלנו בימי החג ובהושענא רבה אנו ניגשים לשמחה בעצם האהבה שלנו לקב"ה. אנו מגלים שהלב שלנו קשור לקב"ה ושבעצם 'לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש'.

לתפילה בעוז!


[תפילה 1]
 לפני כמה שנים היה כנס נוירולוגיה [רפואת עצבים] אליו באו רופאים מומחים בתחום מכל העולם. במרכז הכנס עמדה הרצאה של מומחה בעל שם עולמי שהסביר שמחקרים עדכניים גילו ידיעה שעשויה להיטיב משמעותית את מצב האנושות. הם גילו שאסור לאדם לקום משנתו מהר מדי. מהרגע שאדם פוקח את עיניו ועד הרגע שהוא מזדקף והולך על רגליו, אנו צריכים השהייה של כמה שניות. הדבר גורם להתקפי לב סטרס ומעלה את הסיכון לארוח כשהם זיקקו את המחקר הם הגיעו למסקנה שטווח הזמן הזה שלוקח ל'מחשב' שנמצא בין שתי כתפינו להתעורר הוא כשש שניות.
מיד לאחריו עלה נוירולוג ידוע שם אחר ואמר – אנא הביטו בדבר פלא. הרופא שהיה יהודי, שלף מתיקו סידור. הוא פתח לעיני כל את הסידור בעמוד הראשון והקריא את התפילה הראשונה שהיא בעצם המשפט הראשון שיוצא ליהודי מן הפה בכל יום, עוד קודם שהוא קם לנטילת ידיים אפילו. המשפט העתיק הזה מורכב משתים עשרה מילים, ואם אומרים אותו בניחותא, הדבר לוקח כשש שניות.
הדברים עוררו רחש של השתאות והיה ניכר קידוש השם שעוררו דברי הרופא היהודי.
ברשומות קודמות זכינו לעסוק בהקדמות הרמב"ם למשנה הלוא הן ההקדמה לפרק חלק וההקדמה למסכת אבות.
בשיעורים בקהילה עלה כבר יותר מפעם אחת הצורך לבאר חלק ממילות התפילה.
לכן חשבתי שיהיה נכון להקדיש כמה רשומות בהם נעסוק בביאור משפטים מן התפילות היומיומיות שלנו.
המשפט הראשון שכל יהודי ויהודיה אומרים בכל יום הוא:
'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'
ראשית, הפיסוק הנכון. 'מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. [שימו לב – רבים טועים לומר 'בחמלה - רבה' במחובר. אך אז נותרת המילה אמונתך ללא פשר, זוהי טעות כמובן].
ועכשיו למשמעות – אני מתחיל את יומי בתודה לפני בורא עולם ['מודה אני לפניך']. על מה? על שהחזיר את נשמתי ש'הפקדתי' אצלו למשך הלילה. הוא החזיר אותה אחרי הלילה בו הייתי כ'צמח' ללא יכולת להניע אפילו אבר – גוף כמעט ללא נשמה, אחד משישים במיתה ['שהחזרת בי נשמתי']. המלך החיה ובכך קיים אותי מחדש [ומכאן התואר 'מלך חי וקיים']. החזרת הנשמה הזו נעשית בחמלה, על ידי מלך שנאמן בפיקדונו ['רבה אמונתך'].
אך הבה נדקדק במילותיהם של אנשי כנסת הגדולה. מדוע לא נכתב – אני מודה לפניך אלא מודה אני? שהרי התצורה הנורמלית בעברית היא קודם הנושא ואח"כ הנשוא. לדוג' אני אוהב ולא אוהב אני. הראי"ה קוק בספרו עולת ראי"ה מסביר שהמילה הראשונה בה אנו פותחים את היום צריכה להיות תודה ולכן בחרו חכמים להפוך את סדר המילים. יתרה מכך, הרב מסביר שהכלל בעברית הוא קודם כל המהות ואח"ה מה היא עושה כביכול. ולכן המשפט בסדר הזה מאיר לנו את עצמנו באור חדש. 'מודה', זו עיקר המהות של היהודי שמודה לקב"ה, ורק לאחר מכן - 'אני'.
ומה פירוש הסיפא של המשפט – 'רבה אמונתך'
לעיל הסברנו שזה שבח לקב"ה על שהוא נאמן בפקדונו. 'אמונתך' מלשון נאמנות. אך ישנו כיוון נוסף. הקב"ה החיה אותי היום למרות שאולי לא הוכחתי את עצמי מספיק אתמול, למרות שאולי חטאתי בלילה בא הקב"ה ברחמיו ומחזיר לי את נשמתי. זה נובע מתוך אמונה גדולה ואדירה שהקב"ה מאמין בי. יש לו תקוות ממני וגם לאחר שאכזבתי הקב"ה מעודדאותי ובטוח בי שהיום יהיה יום חדש. 'רבה אמונתך' – יש  לך הרבה אמון בי, רבה האמונה שלך ,בורא עולם, בי. בפירוש זה 'אמונתך' מלשון אמונה ולא מלשון נאמנות כדלעיל.
כמה היום שלנו היה יפה אם היינו פותחים אותו מתוך כיוון כזה של הודאה מוחלטת ושל תחושת עידוד היישר מבורא עולם. ובעצם אין הדבר תלוי אלא בנו ובמידת הכוונה שנכניס ב'מודה אני'. 


יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

חרדה קיומית או תודעת קדם תשובה


{ה} וְעָנִ֨יתָ וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: {ו} וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה: {ז} וַנִּצְעַ֕ק אֶל-יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ אֶת-קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת-עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת-עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת-לַֽחֲצֵֽנוּ: ... {ט} וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן-לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: {י} וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֨אתִי֙ אֶת-רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהֹוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִ֨שְׁתַּֽחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: {יא} וְשָֽׂמַחְתָּ֣ בְכָל-הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן-לְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ: (ס)

פסוקים אלו של מקרא ביכורים מזכירים לנו את הגדה של פסח שמהווה בחלקה הגדול ביאור של הפסוקים הללו. זהו סיפור יציאת מצרים האותנטי ביותר משום שהתורה עצמה מספרת כאן במעין תקציר את כל הסיפור. אך מדוע חשוב כל כך עכשיו כשאנו כבר בארץ מספיק זמן כדי להביא ביכורים לזכור היכן היינו קודם?
שאלה נוספת היא מה הקשר של פרשת השבוע לעניין התשובה המודגש בחודש אלול?[1]
בפשטות זה על מנת להגביר את השמחה, יתרון האור מובלט על רקע הקונטרסט של החושך. 

אך בעומק יש כאן הבנה גבוהה יותר שגורמת לדבקות בה'.
תחושת החרדה הקיומית היא דבר השווה לכל בני האדם. הידיעה כי כולנו בני תמותה מספקת לנו תחושה שאנו מעדיפים לברוח ממנה. במקרים בהם אנו בבדידות צפה התחושה הזו ועולה[2], לכן יש במקורותינו התייחסות לגלות בה אדם מנותק מהחברה יחס דומה למיתה. גלות במקום מיתה עומדת.

ארמי אובד - אבי 

בהגדה של פסח משפט זה מתפרש על לבן הארמי כדרשת חז"ל ועל הניסיון שלו לאבד את עם ישראל. אך הפשטנים רוח אחרת עימהם. האבע"ז והחזקוני מסבירים שהכוונה דווקא ליעקב אבינו. יעקב הוא הארמי האובד משום שהוא הגיע כגולה עני וחסר זהות [פליט מבית אבא] לארם. לדידם נכון לפסק כך : 'ארמי אובד – אבי'. מדוע חשוב להזכיר את זה דווקא כאן בהבאת הביכורים?
התחושה הזו של הבדידות של יעקב היא שהביאה אותו לחלום הסולם ולקשר פנימי ועמוק עם הקב"ה. מעין דבריו של דוד המלך 'כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני'[3]. זוהי תודעת קדם - גילוי, משבר[4] שמביא לידה, וכן קדם תשובה.



הקנס של אדם הראשון

לאחר חטא אדם הראשון נקנסה עליו מיתה. בעומק אף עונש של הקב"ה איננו בבחינת נקמה חס ושלום אלא כל עונש נושא בחובו את זרעי התיקון של החטא. 
כיצד יצירת המוות מתקנת את החטא?
החטא נובע מתחושת האדם כל יכול ['והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע'], כמו כן הוא נובע מחוסר הבנתו עד כמה כל מעשה ורגע שלו חשובים [כמו שמסביר התניא על אין אדם חוטא עד שנכנסת בו רוח שטות]. תודעת המוות נותנת לכל רגע מימד חשיבות שכן רגע שהלך שוב לא יחזור. היא גם מזכירה לו שהו אדם ולא אל. 'אני חשבתי אלהים אתם בני עליון כולכם אכן כאדם תמותון'.
הקב"ה מזכה את האדם בחרדה קיומית על מנת להביא לתשובה ולקרבה אליו.

על לא ולו

מזמור ק' בתהלים הוא 'מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ'. את המזמור הזה אומרים על פי רבי נחמן לפתיחת רחמה של אשה המקשה לילד. 
במזמור הזה יש תופעה של קרי וכתיב. הפסוק 'כי הוא עשנו ולא אנחנו' נכתב בצורה הזו, אך בקרי יש לקוראו 'ולו אנחנו'. צריך להודות - ההבדל מבחינה פונטית הוא לא מאוד ברור, אך לעומת זאת מבחינת המשמעות יש כאן הבדל מאוד מעניין. בתחילה אנו נפגשים עם אמת פשוטה – לא עשינו את עצמנו, אנחנו בבחינת ביטול – פשוט 'לא'. אך דווקא מתוך הלא אפשר לגלות כי אנו באמת - לו. ע"פ ספרי חסידות יש במזמור זה רמז גם לחודש אלול. המילה אלו''ל מורכבת מ'לא' ו'לו'. קודם 'לא אנחנו' ומתוך כך 'לו אנחנו'.  




[1] הנחת היסוד כי יש קשר בין פרשת השבוע למאורעות מוזכרת בשל"ה הקדוש.
[2] הגדיל הרב סולוביצ'יק לבאר בספרו החשוב איש האמונה הבודד את התחושות הללו, אך מכיוון שונה מעט.
[3] יש לעיין בזה גם ביחס לציווי הראשון לאברהם – לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. יש כאן מין יצירה של אדם גולה ומנותק כדי להתחיל את הקשר איתו.
[4] בלשון הקודש משבר הוא המקום שבו יושבת האשה על מנת ללדת. [הישיבה היא תנוחה אפקטיבית והגיונית בהרבה ללידה. בספר הריון ולידה של קיסינג'ר היא טוענת שהלידה בשכיבה היא המצאה של העידן הרפואי החדש בו מתחילת הלידה כבר חושבים על האופציה של ניתוח קיסרי ומתוך תפיסה של שליטת הרופא במצב].

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

עבודה? – בעיניים!

[פרק חמישי משמונה פרקים] 6


ניסיתם פעם לכמת [מלשון כמות] את הזמן שבו אתם נטו עובדים את ה'?

ברור, אנו עובדים את ה' בזמנים שאנו מתפללים או לומדים תורה. אך אם נחשב את זה, לרובנו, הזמן הזה בחיים מהווה בערך עשירית מהיום. מתוך עשרים וארבע שעות בהן אנו עובדים, אוכלים, ישנים ונמצאים עם המשפחה, רק בין שעתיים לשלוש אנו עוסקים בענייני קדושה.
ואם כן, אדם שעובד לפרנסתו בהייטק, בנייה או בכל עבודה אחרת, מקים משפחה, משקיע בזוגיות וכו' זוכה לעבוד את ה' רק בערך עשירית מחייו?
השאלה הזו יכולה להישאל גם מכיוון אחר – וכי בורא עולם ברא תשעים אחוז מהזמן של האדם לבטלה?!

המסקנה העולה מדברי הרמב"ם מרתקת - התפיסה הרגילה של עבודת ה' בחיינו מוטעית. בשורות הבאות ננסה 'לתקן' את צורת ההסתכלות שלנו, ומתוך כך נזכה להגיע לחיים שלמים ומלאים יותר.
בשמונה פרקים לרמב"ם, הפרק החמישי הוא הפרק המרכזי והמשמעותי ביותר. על העקרון של הפרק מתבטא הרמב"ם בעצמו שהוא לא פחות מגאוני –  וכל מעשיך יהיו לשם שמיים.

כולנו מחפשים סדר בעולם הכאוטי שבו אנו חיים. למראית עין העולם הוא בליל של תרבויות, מראות ותחושות, ובכל זאת בכל העולם בני האדם מחפשים ציר סביבו לארגן את חייהם. כל דת או תרבות מוצאת ציר משלה ומתייחסת לחלק מהעולם. היהדות לעומתן הקב"ה לא ברא שום דבר לבטלה. ישנו ציר אחד שיכול וצריך לאחד את העולם כולו – בכל דרכיך דעהו. בכל דבר שאדם עושה [מלבד עבירות כמובן] עליו למצוא את הקב"ה. כשאדם אוכל שותה וישן כדי להשיג דבקות בה' ע"י התורה והתפילה אזי גם האכילה והשתיה מתעלים.
ניקח לדוגמא חתונה. אדם שניגש להתחתן, יכול לעשות זאת פשוט בגלל שיש בו צורך פנימי לא להיות לבד, בגלל שכך הנורמה או משום שההורים לוחצים. אך כל הסיבות הללו אינן מקרבות אל ה' כהוא זה כביכול.
אך אם אדם מחליט שעליו להתחתן כי כך רצון ה' שציוה לקדש אישה ולפרות ולרבות אזי במעשה זה של החתונה הרי הוא עובד את ה'. וכשמתבוננים בדבר מגלים שפתאום, גם חיפוש האשה המתאימה, הדייטים והפגישות, השיחות וההיכרות לעומק, קניית המתנות, הפגישה עם ההורים, ארגון החתונה וכו' כולם כולם מקבלים שם חדש – עבודת ה'.  מלבד העובדה שכת ניתן לעבוד את ה' כל רגע ורגע מימי חיינו, הציר זה מסדר לנו את העולם שכן לאור ההבנה שהמרכז הוא ציוויו של הקב"ה אפשר להבין את שאר התופעות הקשורות בו. הקב"ה מעוניין שהאדם יתחתן ולכן הטביע בו הקב"ה את תחושת הבדידות, ולכן כל העולם נוהג להתחתן [זו הנורמה] ולכן זה גם חשוב להורים [הלחץ].  
רב אברום שפירא ממרכז הרב היה מזכיר בשם בעלי המוסר שיכולים להיות שני נהגי אוטובוס [למשל], האחד עובד את ה' רק כשהוא בתפילות ובקביעות העתים לתורה, והשני – אדם קדוש, עולה עם אוטובוסים שלמים לעולם הבא. הראשון, ראה בעבודתו כנהג דרך להרוויח כסף גרידא ואילו השני מסתכל לעומק בעיני רוחו. הוא אומר לעצמו – 'אני בכל יום עושה שורה אדירה של מעשי חסד – הרי אני מסיע אנשים ממקום למקום [יכול להגיע ללמעלה מחמישים 'טרמפיסטים' בנסיעה]. אנשים שרוצים להגיע לעבודה בכל בוקר ולחזור לילדיהם בבית בערב  ממש תלויים בי. ואף שאני מרויח כסף עבור זה שאני נהג הרי אין מי שיעשה זאת בחינם, ולא מפני שאני אוהב חסד עלי להישאר רעב'.
ברור, שלנהג השני יהיה ממילא גם קל יותר לחייך, שהרי חסד עושים בסבר פנים יפות והוא אף יחוש סיפוק בעבודתו.

הבה נהיה מן האנשים שעובדים את ה' בכל רגע ורגע מחייהם.

יום השואה או יום הגבורה?



חודש ניסן הוא החודש היחיד שאין אומרים בו תחנון כלל. לכן מוזרה מאוד החלטת הכנסת לקבוע יום מיוחד שואה ולגבורה דווקא בחודש זה. מה גם שהרבנות הראשית קבעה את יום הקדיש הכללי לזכר הנספים בשואה בעשרה בטבת. אך לאחר שכבר עם ישראל מציין כך יש להסביר את הדבר ולתת בו טעם.

הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל אמר שיש לציין את יום השואה בעשרה בטבת ואת יום הגבורה בכ"ז בניסן. כך יהיו אלו שני ימים לזכר השואה. האחד להזכיר את עצם האסון והשני להזכיר את הגבורה היהודית שהתגלתה בעומק האסון. הגבורה הזו התגלתה הן במעשי גבורה גשמיים נגד הנאציים כמו במרד גטו ורשה או במרד סוביבור והן במעשי גבורה רוחניים כמו מסירות נפש לשמירה על רמה ערכית וקיום מצוות.

חשבתי, שהבחירה בחודש ניסן ,בדיעבד, גם היא איננה מקרית. חודש ניסן הוא ראש השנה למלכי יהודה.
שבט יהודה התברך – 'ידך בעורף אויביך'. על פי רוב הפרשנים פשט הברכה הוא שהאויב תמיד יברח מפניך ולכן תשיג ידך רק את עורפו. אך אולי לאחר השואה וייסוריה הנוראיים ניתן לשמוע פשט חדש בפסוק. לאחר שהאויב כבר עשה בך מה שעשה והוא פונה ללכת כי הוא בטוח שכבר עשה עמך כלה חס ושלום ולא תהיה לך עוד תקומה, פתאום מתוך האפר אתה עולה. שם ידך משיגה את עורף אויביך. לאחר שהרשעים צוהלים על כי צלם האדם נלקח ממך ואינך עוד אלא מספר, מתגלה רוחניותך וקדושתך העצומה בלתת את המנה היומית הכל כך לא משביעה שלך לאדם רעב ממך, בלהשיג תפילין של ראש ולהניח אותן מתחת לרצפת הבלוק. 
לאחר שהאויב בטוח כי אין לך עוד סיכוי למרוד מתוך ההפיכה אתה עולה ומורד.
יותר מכך - מתוך עמק הבכא אתה קם ועולה ומקים מדינה. וכמילותיו של דוד המלך [משבט יהודה]- ישראל מחדשת כנשר נעוריה.


למה עם ישראל חוגג כל חג דווקא שבוע?!





את סוכות ופסח אנו חוגגים במשך שבעה ימים. לכאורה היינו יכולים לחגוג אותם בכל מסגרת זמן אחרת שהרי יציאת מצריים היא דבר שקרה ביותר משבוע, חשבתם פעם מהי הסיבה לכך? בשורות הבאות ננסה לענות על כך.
תשובה שנראית מעט טכנית אך היא מהותית מאוד – היציאה עצמה ארכה שבעה ימים שכן הסיום לא היה ביציאה בלבד אלא בנקמה הגדולה במצרים – בטביעתם בים. לכן אנו חוגגים שבעה ימים של יציאה ממצרים. אמנם טעם זה יהיה נכון לפסח אך לא לסוכות.

כדי לענות על כך, נתחיל מכיוון אחר. כיצד היו בני האדם מכירים את ה' בטרם נתן את התורה? התשובה לכך ניתנת בגמרא - היינו למדים צניעות מחתול ושלום בית מתרנגולת. זאת אומרת שצפייה נכונה בטבע אמורה ללמד אותנו על רבש"ע ועל דרישתו מאיתנו. כך גם נודע לנו כי אברהם אבינו התקרב לה' על ידי צפייה בשמש ברוח ובשאר תופעות טבעיות. עכשיו עלינו לשאול - מה אם כן באה התורה לעשות? התורה משלימה את הטבע. 
וכה דברי הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים:
'והיותו שבעת ימים, לפי שמחזור שבעת ימים הוא מחזור ממוצע בין היום הטבעי  והחודש הירחי, וכבר ידעת כי יש למחזור הזה מבוא גדול בעניינים הטבעיים, וכך הוא גם בעניינים התורתיים, כי התורה מתדמה לטבע תמיד ומשלימה את הדברים הטבעיים מבחינה מסוימת, כי הטבע אינו בעל מחשבה ורעיון, והתורה איזון והנהגה של ה', שהוא חונן הדעת לכל בעל דעת'.
התורה לא מתנגדת לטבע אלא אדרבה מבוססת עליו ומשלימה אותו. היום הוא טבעי – שמש וירח מעורבים בו. גם חודש הוא עניין טבעי לחלוטין – הירח נראה לנו מלא וחסר ועל פי זה נקבע החודש. השבוע מוטל ביניהם אך לכאורה אין לו שום קשר לטבע הנגלה. השבוע הוא קביעה אלוקית חיצונית כביכול- מעת שברא ה' את העולם בשישה ימים ברא ובשביעי שבת וינפש. כך בממוצע שבין שני עניינים טבעיים עומדת התורה ו'עושה' בהם סדר ואיזון. היא קוראת – 'בן אדם, גם בתוך כל ענייני הטבע והיום- יום אל תשכח את הקדוש ברוך הוא'.
זהו עניינה של השבת וזוהי גם הסיבה לכך שהמועדים נקבעו למסגרת חודשית.
אך בהמשך לרעיון הזה יש להזכיר מצוות נוספות. ברית מילה נעשית דווקא ביום השמיני וכן לקרבן ירצה הכבש דווקא מבן שמונה ימים [בקשר זה תוכל להרחיב גם ברבנו בחיי בכד הקמח ערך מילה].
לבסוף בפרשתנו ישנו עניין שלם שמופיע דווקא ביום השמיני. המספר שמונה מבטא את החלק שבא ממעל לעולם ולטבע, את הנס העליון.
מצוות אלו מבטאות את החלק מהתורה שבא מעבר למסגרת העולמית המתכתבת עם הטבע.




הנשר הגדול


הקדמה לעיסוק ברמב"ם ובפרט בשמונה פרקים 1



לאחר הבר מצווה שלי נסעתי יחד עם הוריי לטיול באמריקה. כשהיינו בוושינגטון הלכנו לראות את בית המשפט העליון שלהם שנחשב לפלא ארכיטקטוני. אך כשנכנסו לאולם רבה הייתה הפתעתי. מעל לראשי השופטים פוסלה דמות שהייתה מוכרת לי מאוד. היו אלה פניו של הרמב"ם.

בנוהג שבעולם אנשים מצטיינים בתחום אחד. מדען מוצלח איננו פילוסוף מצטיין, ומשפטן טוב איננו רופא מן השורה הראשונה. יוצא מן הכלל היה רבי משה בן מימון שהיה גדול בכל תחום מן התחומים האמורים. אך הרמב"ם לא נתן לכל החכמות לבלבל אותו והיה קורא לכולן רקחות וטבחות לתורה. התורה הייתה מרכז חייו ועיקר ההשפעה שלו ניכרת בה. בגיל צעיר יחסית בעודו בורח מאימת האל - מוואחדין [מעין דעא"ש של פעם] כבר הספיק לעסוק בכתיבת הפירוש למשנה שמהווה מעין תמצות של כל הגמרא עם הסברים נוספים. בעולם ההלכתי הרמב"ם הוא היחיד מאז המשנה שדיבר על כל ההלכות ופסק בהן, גם באלה שאינן נהוגות בימיו. בספר הי"ד החזקה שמורכב מארבע עשרה ספרים. בספרו זה הוא גם לימד שיטת כתיבה חדשה בעולם בית המדרש – קודקס הלכתי ראשון נוצר על פי נושאים פרקים וסעיפים ולא ע"פ פרקי הש"ס.

גם בתחום האמונות והדעות אנו חבים למורנו הרמב"ם חוב גדול -  הקדמות מסוימות מפירושו למשנה, אגרות ששלח למונהגיו ברחבי העולם ומעל הכול הספר מורה הנבוכים כולם מהווים נכסי צאן ברזל של עולם המחשבה היהודי. אך טבעי הוא שננסה לאחוז בשיפולי גלימתו של הרמב"ם וללמוד מתורתו.

ברשומות הבאות נלמד רעיונות יסודיים ממשנתו של הרמב"ם. בחרתי להתחיל בהקדמת הרמב"ם לפירושו על מסכת אבות, ההקדמה הזו נודעת גם בשם שמונה פרקים לרמב"ם.

מהי מטרת המוסר שבמסכת אבות? אדם רגיל היה עונה על כך פשוט על מנת להיות ישר וטוב בעיני אלוקים. אך הרמב"ם כדרכו מפתיע ומרים לנו את המבט. 'שמוסרי זאת המסכת מביאים לנבואה'. היעד, המטרה, בלימוד מסכת אבות צריך להיות להכשיר את עצמך להיות נביא. ודאי, הרמב"ם יודע שהנבואה איננה אפשרית בחו"ל או במצבים מסוימים של הדור אך ההכשרה שלנו להיות אדם עובד ה' בתכלית ודבק בה' לחלוטין עד שמצידו ראוי לנבואה – דבר זה אכן אפשרי גם בימינו. ליעד זה מדריכים אותנו חכמים במסכת אבות. לא פחות.                                   




מה הקשר בין חג הפסח לתקיעת דגל על הירח?





סוכנות החלל הרוסית הייתה על הרגליים. האמריקאים הקדימו אותם לראשונה במרוץ לחלל והנחיתו ראשונים אדם על הירח. שידורי טלויזיה בכל העולם הקרינו את ניל ארמסטרונג האסטרונאוט האמריקאי תוקע את דגל אמריקה על הירח כאומר – גם הירח נכבש על ידינו.
אך היה מי שלא פלט אפילו אנחה. היה זה בוריס, אחד מעובדי הניקיון האפרוריים בסוכנות החלל הרוסית, שפשוט מלמל לעצמו – 'מה הבעיה? - נתקע דגל משלנו כמה מטרים משם, לא נראה שחסר שם מקום...'

המלמול הזה מעלה גיחוך כי יש כאן חוסר הבנה במהות הדגל. מה שבוריס לא הבין הוא שהדגל לא מורה רק על המקום שבו הוא ניצב, רק על כמה המטרים שתחתיו. הדגל מסמל את הריבונות על כל המדינה או במקרה המשעשע הנ"ל – על כל הירח.
הרעיון הזה קשור קשר הדוק לניסים אותם אנו מציינים בפסח בהקשר של יציאת מצריים. מסביר הרמב"ן בפירושו לתורה סוף פרשת בא:
ובעבור כי הקב''ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בעניין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות.
על מנת לשמר את המצב בו יש ניסיון של בחירה בין טוב לרע בעבודת ה', הקב"ה לא מוכיח את האמונה מחדש בכל דור. בדור אחד מן הדורות עשה הקב"ה את כל הדרוש כדי לקיים את יסודות האמונה – קיום ה' ושליטתו, שכר ועונש, השגחת ה', אהבתו לישראל וכו'. זהו דור יציאת מצריים. יסוד העבודה שלנו בקיום כל המצוות הוא שימור של האירועים רבי המשמעות הללו. קרו אז ניסים ששברו את הטבע והם הוכחה לכל יסודות האמונה. 
המלה נס משמעותה בעברית היא דגל - 'נס להתנוסס'. ביציאת מצרים תקע הקב"ה דגל בעולמנו ואמר העולם שלי ובשליטתי. ברור שלא רק מה שמתחת לדגל הוא השייך לה', לא רק אותו דור. זהו סמל לשליטתו בכל הדורות. 
וכך ממשיך הרמב"ן:
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון.

נלמד מהיציאה ממצרים את העיקר - השליטה של ה' בכל המציאות בכל דור ודור.

בית המקדש – כשר לפסח!



בפרשה אנו מתוודעים לקרבן מרתק – קרבן תודה. הקרבן המיוחד הזה קשור לפסח באופן נגטיבי, שכן זהו הקרבן היחיד שיש בו חמץ (מבין קרבנות היחיד). זו הסיבה שלחלק מהעדות לא אומרים מזמור לתודה בכל ימי חג הפסח.
ככלל בכל השנה בית המקדש הוא מקום סטרילי מחמץ ויש הקפדה שלא להעלות כל שאור וכל דבש על גבי המזבח, הקפדה עליה למדנו בפרשה שעברה. על אף האמור, ישנם שני יוצאים מן הכלל – קרבן תודה הבא על ידי היחיד וקרבן שתי הלחם של עצרת [שבועות] שבא על ידי הציבור. ברור לכל מתבונן שחייב להיות קשר בין הקרבנות הללו והעובדה שיש בהם חמץ לחג הפסח אך על כך נדבר בהזדמנות אחרת. מוטב שנעסוק עכשיו בקרבן התודה עצמו. ישנו קשר חי בין קרבן התודה לבין חיינו כיום.
קרבן תודה הוא אחד מסוגי הבהמות הכשרות למזבח [פר, כבש או עז] ,שבא יחד עם ארבעים לחמים שמחולקים לארבעה סוגים - סולת מורבכת [קמח חלוט, אפוי ומטוגן מעט], רקיקי מצות משוחים בשמן, חלות מצות, וחלות חמץ [הסוג האחרון הוא היחיד שהוא חמץ].  קרבן תודה הוא קרבן שלמים דהיינו שהוא מגיע לכולם - חלק ממנו מוקטר על המזבח, חלק מגיע לכוהנים וחלק לבעלים. אך בשונה משאר קרבנות השלמים שנאכלים תוך שני ימים ולילה אחד, נאכל קרבן התודה תוך יום ולילה אחד בלבד ואסור להותיר ממנו מעבר לכך. מהי סיבת ההבדל?
קרבן התודה בזמן שבית המקדש קיים מקביל לברכת הגומל כיום. ארבעת החייבים להודות הלוא הם – חולה, אסיר שנשתחרר, יורדי הים והולכי מדבריות שהגיעו למקום יישוב, הם החייבים אז בקרבן תודה וכיום בברכת הגומל. אדם שיצא מכלל סכנה צריך לפרסם את הנס שנעשה לו ולכן ברכת הגומל נאמרת בפני עשרה אנשים לפחות. פרסום הנס הזה הוא גם הסיבה לכך שרבים נוהגים לעשות סעודת הודיה לאחר הנס.
אך לאור מה שלמדנו ניתן לראות שהתורה עצמה היא המקור לעניין.
הנצי"ב מוולוז'ין שחי בדור הקודם מסביר בפירושו העמק דבר שכאשר התורה אומרת לאדם לסיים לאכול כמות בשר של כשלושים קילו [לכל הפחות] ושלושים וששה לחמים [שכן אחד מכל סוג לחם ניתן לכהנים] בזמן של יום ולילה אחד ברור שהיא מצפה שהוא יזמין את חביריו ורעיו לסעודת מצווה שבה האדם יפרסם את הנס. בסעודה שכזו מברכים על הבשר מלבד הברכה הרגילה גם ברכה – אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול קדשים קלים או לאכול שלמים. זוהי סעודת מצווה אמתית.
אז בפעם הבאה שנערוך סעודת הודיה נזכור את המקור לדבר – קרבן תודה!


חולי נפש


[שמונה פרקים, פרק ראשון] 3

'מחלת נפש' הוא מושג שעבר מן העולם. כמובן, לא מפני שאין יותר אנשים שיש להם חולי נפשי אלא מפני שכיום נוהגים לקרוא לתופעות אלו הפרעות נפשיות שמבטאות סטייה מן הנורמות החברתיות. הוי אומר דבר שנחשב להפרעה נפשית בתרבות אחת עשוי להחשב מקובל בתרבות אחרת. כנראה שבעולם ללא עוגן מוסרי ברור אין מידות מוחלטות שנחשבות טובות או רעות. אך ליהדות יש מה לחדש גם בנושא זה.
הרמב"ם בשמונה פרקים משתמש במושג חולי נפש, ולמרבה הפלא הוא מרחיב את המושג הזה מאוד. כשם שלגוף יש מצב חולי ומצב בריאות, אף בנפש הדין כן. המידות הרעות מבטאות חוסר איזון של הנפש, לכן הן קרויות חולי נפש. בהתאמה, את הבריאות רואה הרמב"ם באיזון המידותי.
הרמב"ם לומד מן הידוע לכל על בריאות הגוף לעולם המידותי שנקרא בפיו בריאות הנפש. זהו פירוש מטאפורי מקורי למושג 'מבשרי אחזה אלוק'. וכך להשוואה בין בריאות הגוף לבריאות הנפש מוצא הרמב"ם השלכות מעניינות נוספות.
חולי הגוף מדמים לעיתים את המתוק למר ואת המר למתוק.יתרה מכך, אנשים חולים בגופם עלולים להתאוות לעיתים לדברים שלא יהיו בריאים להם ואף יזיקו. ממש כך הוא בעולם המידות והנפש. אדם תאוותן - או במונחי הרמב"ם – אדם שחולה במידת התאווה, עלול לחשוב שדווקא במילוי התאווה שלו בכל עת הוא יהיה מאושר. הוא אף עלול לחשוב שרק זה ישביע אותו ורק כך הוא יהיה מאושר. לעומת זאת החכם מכל אדם מלמד אותנו בספר משלי שלמעשה האמת היא הפוכה. 'ובטן רשעים תחסר', התאוותן לעולם ימות וחצי תאוותו בידו, הוא לעולם לא יהיה מרוצה. דווקא הרעבת התאווה היא זו שלאורך זמן עשויה להבריא את אותו אדם ולהביאו למצב של 'צדיק אוכל לשובע נפשו'. מבחינת התאוותן זה ממש מר לא למלא תאוותו אך לטווח ארוך דווקא זה המעשה הבריא והנכון עבורו.
השוואה חשובה נוספת היא זו הנוגעת לרופא. החולה בד"כ איננו יכול לרפא את עצמו. החולה בגופו לא מכיר את חלקי גופו ואת הקשרים ביניהם. זהו איננו אחד מתחומי עיסוקו ולכן מעולם לא השקיע זמן בתחום הזה. לכן הולך החולה לאנשים שהשקיעו זמן רב מחייהם על מנת להתמקצע בתחום – לרופאים.
כך גם חולה הנפש המידותי, הוא איננו מכיר את חלקי נפשו והרכבתם המיוחדת, הוא לא בקי בתורת הנפש וודאי שלא בנשמה. לכן כמו שניתן ללמוד מהחולה בגופו, עליו ללכת לרופא הנפשות. אך מי הוא רופא הנפשות? האם כל חכם תורני או כל רב מוכשר לעסוק בזה? לדעת הרמב"ם דווקא חכם שלמד את ענייני הגוף והנפש הוא המוכשר להחשב רופא נפשות.
ובימינו, חכם מחכמי התורה שעוסק בענייני הנפש, לומד את התורה הקשורה לתחום זה – בכתבי בעלי המוסר, החסידות והקבלה. ואולי יש להוסיף גם ידיעה בנפש האדם מהצד הפסיכולוגי וניסיון החיים. כמובן שמעבר לכל זה חשוב שהדמות איתה מתייעצים, אותו חכם הוא עצמו בריא בנפשו דהיינו מאוזן ומלא במידות הטובות. על אדם כזה ניתן לסמוך שיעזור לנו בהבראה מחולי המידות הרעות.


להבין בנפש...


[סדרת שמונה פרקים - הקדמה] 2

משה סיפר לכולם שהוא עושה הסבה מקצועית לתיקון מאווררים. פנחס היה הראשון להשתמש בשירותיו. מה שפנחס לא ידע הוא שמשה לא למד מעולם דבר הקשור במוצרי חשמל. כשבא פנחס לאסוף את המאורר ממשה הוא מצא אוסף חלקים מפוזרים על שולחנו. משה התנצל ואמר שזה רק עניין של זמן עד שהמאוורר יעבוד 'כמו חדש'. בשלב זה פנחס כבר הבין עם מי יש לו עסק וצעק – 'איך אפשר לתקן משהו אם אינך מכיר את חלקיו'?
השאלה הזו מנסרת בחלל האוויר גם כשאנו באים לנושא עבודת המידות ותיקונן. התורה מצווה אותנו להיות אנשים בעלי מידות טובות ואף מוסרת לנו שרק כשנהיה כאלה נוכל להדבק בה'. אך העבודה על המידות, או במילים אחרות תיקון הנפש הן מקצוע של ממש. לכן בפתח ההקדמה למסכת אבות קורא לנו הרמב"ם ללמוד את עצמנו. ללמוד את מבנה הנפש של האדם, את הכוחות שיש בו ומתוך כך להתחיל ולתקן את המידות.
הרמב"ם משקיע בזה מלל רב, אם ההקדמה למסכת אבות מחולקת לשמונה פרקים. ארבעת הפרקים הראשונים מוקדשים רק להיכרות עם המבנה הנפשי הבסיסי וכללים בתיקון הנפש ובשינוי ההתנהגות.
הרמב"ם מחלק את כוחות הנפש לחמשה חלקים – הזן, המתעורר, המרגיש, המדמה והשכלי. כל חלק מכוחות הנפש גם אחראי לתפקוד של החלקים הפיסיים הקשורים אליו. הכח הזן למשל אחראי לכוחות השייכים לעיכול ובין היתר גם לתפקוד של כלי האכילה – הפה, הקיבה וכדומה. הכוח המתעורר אחראי לעולם התאוות של האדם, החשק לדבר מסוים. הכח המרגיש לחמשת החושים, הכח המדמה לעולם הדמיון והכח השכלי לענייני המחשבה. החלוקה של הנפש לחמש כוחות הייתה מקובלת ברפואה בזמנו של הרמב"ם ונחשבה לרפואה המודרנית דאז.
לרמב"ם חשוב מאוד לציין כי הרפואה עלולה לטעות ולחשוב שיש חמש נפשות באדם בגלל המופעים השונים של הכוחות. אותו אדם המדמיין עושה מעשה כ"כ לא רציונלי ומיד לאחר מכן הוא יכול למדוד משהו באופן מדויק ולפתח תאוריה. אלו מופעים של שני כוחות כמעט הפוכים – הדמיון והשכל אך האדם עדיין אחד. לכן הרמב"ם כותב בראשית דבריו – נפש האדם אחת היא. אין כמה נפשות באדם, האדם הוא יצור אחד וכל חמשת הכוחות קשורים זה בזה וביחד הם נפש אחת.
נראה שגם כיום נכון ללמוד את העקרונות של הרמב"ם בראשית העיסוק בעבודת המידות, אחרי הכל איננו רוצים לגמור כמו משה עם חלקים של נפש מפוזרים על השולחן...

יום רביעי, 17 באוקטובר 2018

איך מתקנים מידה רעה?



[פרקים שני שלישי] 4

כששאלו תלמידיו של אפלטון את מורם כיצד ניתן לתקן את המידות ענה להם אפלטון הגדול כי תיקון מידותיו של האדם והפיכתו לטוב יותר יהיה רק על ידי לימוד פילוסופי. אך אנו, תלמידיו של משה, יודעים שהתשובה הזו כלל אינה מספקת. 

ואכן, בשמונה פרקים לא כן דרכו של הרמב"ם. הרמב"ם תובע מהשומעים לו הליכה בפועל כנגד הנטיות הטבעיות שלהם על מנת להגיע אל המידות המתוקנות דהיינו המידות המאוזנות.
המושג דרך האמצע או שביל הזהב של הרמב"ם ,כמייצג של הדרך הנכונה במידות הטובות, קנה לעצמו שביתה בלב תרבויות רבות בעולם. הרציונל הבסיסי העומד מאחורי התפיסה הזו הוא פשוט, כל קיצוניות מידותית היא מחלת נפש [עיינו בעלון הקודם בהגדרה בסיסית זו]. האדם השלם הוא זה שמידותיו מאוזנות. לדוג' – אדם קמצן מאוד שלא נותן משלו לאף אחד ואף מה שמוכרח לתת עינו צרה בו, הוא אדם בעל מידה רעה. אך גם זה הפזרן שמבזבז מכספו ללא מטרה, לא על בעל מידות טובות ייחשב. המידה הטובה, היא זו שנמצאת בין שתי המידות הרעות. אדם שיודע לחסוך במקומות הנכונים, אך גם לתת משלו מתי שצריך, הוא ,בהקשר הזה, מאוזן וממילא הולך בשביל הזהב.
אך כמו ברזל עקום שעל מנת ליישר אותו עליך לכופף אותו לצד המנוגד, כך גם בריפוי המידות. את ריפוי המידה הרעה צריך לעשות על ידי חזרה על פעולות שמנוגדות לנטיה למידה הרעה. בדוג' לעיל – הקמצן יצטרך לעשות פעולות רבות של פזרן על מנת להתאזן ברבות הימים ולהגיע לדרך האמצע. הפזרן ייאלץ להתאזר בקמצנות ולעשות כן כמה וכמה פעמים עד שהנטיה לפזרנות שלו 'תתיישר' ותהפך להליכה בדרך האמצע.
כאן הרמב"ם מוסיף דבר שאותו הוא מכנה סוד הריפוי. הבנו שעל מנת להגיע לאמצע עלינו לתרגל את עצמנו במידה ההפכית לנטיה הטבעית שלנו, אבל כאן מגיעה נקודה חשובה. התרגול איננו שווה לשני הכיוונים. למי שנקודת הפתיחה שלו היא פזרנות נדרשים פחות מעשי קמצנות מאשר לזה שנקודת הפתיחה שלו היא קמצנות. הרמב"ם מגלה לנו הנחת יסוד בריפוי המידות. על כל 'סקאלה' של מידות ישנה מידה אחת שכל אדם נוטה אליה קצת יותר. בין הגאוה לשפלות הרוח ניצבת הענוה. רוב האנשים נוטים יותר בקלות אל הגאוה. ומה בדבר הסקאלה של הפחד וההתמסרות לסכנות – נכון, רוב האנשים נוטים אל הפחד. לכן נדרש משנה זהירות כאשר מתרגלים את המידה אליה הלב של רוב בני האדם נוטה. יש חשש שהאדם יפול מקיצוניות אחת אל השניה ובאופן כזה 'יפספס' את דרך האמצע. 
אנו רואים כיצד הרמב"ם מלמד אותנו אט אט את סודות ההליכה בדרך האמצע.



אני רוצה להיות הכל


 [פרקים שלישי ורביעי] 5


שביל הזהב

חלק גדול ממה שמפריע לבני האדם לקבל החלטות כבדות במשקל בחיים כמו במה לעבוד, עם מי להתחתן וכדומה, מגיע מהרצון שלנו להשאר בסופר- פוזיציה.
סופר- פוזיציה היא 'עמדת על' שבה אתה לא כבול בכלל אלא חופשי לעשות הכל. בתחום הזוגי – רווקות למשל. עד שלא התחתנתי אני חופשי להתחתן עם כל אחת מבנות ישראל הכשרות אך משהתחתנתי אני 'כבול' לאשה ספציפית. הרצון הזה להשאר בסופר פוזיציה נובע מהשאיפה שלנו להיות הכל.
כשהיינו ילדים חלמנו להיות כבאים, שוטרים, רופאים, חיילים, אסטרונאוטים ונהגי מירוצים. לכן כל כך קשה להחליט פתאום על תחום הלימוד באוניברסיטה. רצינו להיות הכל ופתאום אנחנו רק חלק.
בעומק יש בשאיפה להיות הכל קצת שאיפה לאינסופיות, וזה נובע מצלם האלוקים שבנו.

עתה נראה כיצד כל זה קשור לשמונה פרקים לרמב"ם.
ברשומות שעברו הסביר לנו הרמב"ם על שביל האמצע במידות ובכוחות הנפש. הרמב"ם רואה את המידות כסקאלה. בקצוות ישנן את הקיצוניות שבכל מידה [למשל: קמצנות ופזרנות] והנכון הוא ללכת באמצע [חסכנות]. האדם קרוא  שלא לבחור בקיצוניות באף מידה אלא לשמור על איזון נפשי על ידי הליכה במידה הממוצעת שבכל מידה נפשית.

אם חושבים על הרעיון הזה לעומק מוצאים בו ביטוי מדהים לבקשת האדם להיות 'הכל'. ולמרבה ההפתעה - אף הצלחה בכך.
הקב"ה ברא את כל המידות וכוחות הנפש, זה ברור. כל אשר בנו – ה' נטע בנו. ואם כן מדוע שיוותר האדם על מידה מסוימת ויבחר באחרת על פניה. הרי הוא רוצה להיות הכל, והכל זה מה'. הטענה הזו היא ביסודו של דבר אמיתית בהחלט. דווקא בגלל זה מסבירה היהדות שאין לחפש את הקב"ה אלא באמצע.

באחד מספרי הסוד הקדומים ביותר שבידינו נכתב משפט מכונן. על פי ספר יצירההיכל הקודש מכוון באמצע. דהיינו נקודת האמצע היא המקום בו הקודש נמצא. אם נעיין בדבר נמצא שהאמצע הוא מעין נקודה בלתי מוגדרת. היכן האמצע 'נמצא'? בשונה מן הקצוות, ככל שננסה להצביע על האמצע נגלה שאיננו 'מדויקים' כביכול. לכל אמצע יש את האמצע שלו ואת האמצע שלו וכך עד אינסוף. ואם כן ה'אמצע' הוא נקודה רוחנית שלא 'באמת' תופסת מקום.
ישראל נקראים אמצע האומות וירושלים אמצע העולם. אפילו התורה הקדושה ניתנה בין שני קיצוניות – בין שיא הקיץ לשיא החורף, באביב. המהר"ל מסביר שלא לחינם בזמני הקיצון של ישראל ,אומת האמצע, מצויים צומות. באחד הימים הקצרים בשנה – י' בטבת שהוא משיאי החורף ובאחד מהארוכים ביותר - ט' באב.
זהו גם העומק במאמר אותו גלילי בגמרא שהסביר שכל הקדושה נמצאת בשלוש. כהן לוי וישראל, ניסן אייר סיון, אברהם יצחק ויעקב ועוד.
שתי נקודות הן קו, ומהי הנקודה השלישית? - האמצע שבין הקצוות. שם הקודש מתגלה, שם פוגשים את רבונו של עולם.

כשאדם בוחר בקיצוניות במידות הנפש הוא בעצם בוחר בצד אחד ו'מקפח' צד אחר בבריאה האדירה של רבונו של עולם. לעומת זאת בבחירה באמצע בוחר האדם בשתי הקיצוניות בשווה. זוהי איננה רק צורת הסתכלות שונה אלא הבנה עמוקה של מושג האמצע כפי שהוסבר לעיל על פי ספרי הסוד.
זוהי הבחירה להיות 'דומה' לקב"ה ברא את הכל וכולל הכל. לכן בחירה זו היא הנכונה ביותר עבור עם ישראל.

שבועות - תיקון או לימוד?



 [מה קבלנו בהר סיני?]


בליל חג שבועות נהגו ישראל בכל אתר ואתר להישאר ערים ולהרבות בלימוד התורה. אך בכל הנוגע לתוכן הלימוד בלילה זה אין מנהג אחד. למעשה ישנם שני מנהגים רווחים בעם ישראל – יש שנהגו ללמוד גמרא, הלכה או אמונה במסגרת של יחיד, חברותא או שיעורים.  אחרים נהגו לקרוא את התיקון שתיקן האר"י הקדוש. בתיקון ישנם שלושה פסוקים ראשונים ושלושה פסוקים אחרונים מכל פרשה וכן מכל ספר בנ"ך. זהו לימוד שאמנם 'מקיף' את כל התורה שבכתב אך באופן מובנה הוא בלתי ניתן להבנה. בלימוד שלשה פסוקים מכאן ומשם לא ניתן להבין את הרצף, את הסיפור או אפילו את הפסוקים עצמם.
אז למה בעצם לומר את התיקון?
התשובה לכך מתחילה מחג השבועות הראשון. מה קבלנו בעצם בשבועות? ברור שלא קבלנו את ספר התורה השלם. הפעם הראשונה בה יהודי כתב ספר תורה הייתה כאשר משה רבינו כתב שלושה עשר ספרי תורה ביום מותו בערבות מואב. זה היה בסוף השנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים, חג מתן תורה היה בשנה הראשונה חמישים יום לאחר היציאה ממצרים. יאמר האומר – קבלנו את לוחות הברית. אך האמת חייבת להיאמר, אחת הסיבות לצום י"ז בתמוז הוא שהיה זה יום שבירת הלוחות. זאת אומרת שאת לוחות הברית היינו אמורים לקבל רק ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני. 
אז מה קבלנו בעצם היום מתן תורה?
התשובה היא קבלנו את ההתגלות של הקב"ה לעולם. זו הנקודה הראשונה של התורה, השורש שלה. התורה כולה היא לבוש של מילים ומצוות לתוכן העצום של ההתגלות של בורא עולם לאדם. המהר"ל מפראג מדמה את התורה לאדם (בעקבות רשב"י בזוהר בהעלותך). האדם בנוי מגוף ונשמה, הנשמה פנימית מחיה את הגוף ומגדירה את האדם, הגוף הוא מעין לבוש של הנשמה. השוטים חושבים שהבגדים עושים את האדם, החכמים מבינים שהבגדים במקרה הטוב מייצגים את הפנימיות והחתירה היא תמיד לחשוף מבחוץ פנימה. 
'קרה לתורת האדם מה שקרה לאדם'. כדי שנשמת התורה תתגלה בעולם היה צורך שהנשמה הזו תתלבש בלבושי 'בשר' כביכול של הל' שבת, שחיטה וציצית. לבוש נוסף ו'חיצוני' יותר הוא זה של הסיפורים הכתובים בתורה כמו סיפורי האבות וכדומה. אם מבינים את הרעיון הזה לעומק, הגישה לתורה נעשית בריאה בהרבה. אינני לומד סיפור או הלכה, אני נפגש עם הגדלות של אלוקים, מעין מפגש אינטימי מאוד עם ההתגלות של ה'.
לכן בשבועות הדגש אינו על מה שאני מבין מהתורה, על משניות וכדומה. הדגש הוא על עצם הכיסופים להפגש עם ה', וההבנה כי התורה הרבה יותר גדולה מסך כל האותיות, ההלכות, הספורים והרעיונות שבה. זו המשמעות של קריאת תיקון שבו בעצם רק הוגים בפה את האותיות הקדושות של התורה. בכל השנה נלמד תורה שגם נבין, עכשיו נתחבר לנשמה של התורה - לעצם ההתגלות.
מדהימה העובדה שאותו דוד המלך עליו השלום שהיה כנראה האיש בעל הכיסופים הגדולים ביותר לתורה [עיינו למשל בפרק קי"ט בתהלים או בתיאורי הגמרא על שנתו הקצרצרה כדי להספיק עוד לימוד] והוא זכה שנולד ונפטר בשבועות. בכלל - בזמנים שדוד המלך מופיע אין שינה, הן בליל שבועות והן בליל הושענא רבה בו דוד הוא האושפיזין.
את כל הרעיון הזה הכניסו חז"ל במילה הראשונה של התגלות ה' בסיני. חכמינו דרשו את המילה אנכי מן הפסוק אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. התורה היא כביכול אנכ''י – אנא נפשי כתבית יהבית. אני את עצמי כתבתי והבאתי לכם.