ברכות וביכורים
מקריאה ראשונית של פרשיית הביכורים בתחילת פרשת
כי תבוא מוצאים כמה פעמים את עניין ההבאה. הקב"ה מביא אותנו אל
הארץ, ואנו חורשים זורעים וקוצרים ולבסוף מביאים ממנה את ראשית פרי האדמה.
ההקבלה מדוייקת – ישראל הם ראשית תבואתו של הקב"ה[1],
הוא מביא אותם לארץ הקודש וישראל מביאים בתורם את ראשית תבואת ארצם אל המקדש. ההבאה
הזו היא פועל של הכרת טובה ואמירת תודה לקב"ה כביכול. האדם רואה ומכיר בכך שיש לו טוב ושהטוב הזה לא
רק ממנו. זהו מובן בסיסי וחשוב של המונח הכרת הטוב. ההודיה מתבטאת גם כהודאה בכך
שאינני אביה הבלעדי של ההצלחה, שלכוחי יש מקור גבוה יותר ומתוך כך אני מוצא לנכון
להודות לו.
באופן גבוה יותר אנו לא רק מודים למי שגדול וחזק
מאתנו, אנו מודים בדבר עליון בהרבה. בהבאת הביכורים מתבטאת השותפות שבינינו לבורא.
חקלאי יהודי בארץ ישראל מתואר בתלמודה של ארץ ישראל כזה אשר 'מאמין בחי העולמים
וזורע'. אם נדייק בדברי הירושלמי הקב"ה מכונה כאן 'חי העולמים'[2]
– המחיה את הכל. במובן זה השותפות של האדם ששתל את הצמח, השקה אותו, דאג לו וכו'
ברורה – גם הוא מחיה, ובתפילתו הוא נעשה חלק מההרמוניה של החיות האלוקית שזורמת בו
ועוברת דרכו אל הצמח. ההודיה כאן היא מעין 'מודים מכלל דפליגי', הודיה במקום שנראה
שיש מחלוקת, ולאחר שמודים רואים שאין מחלוקת כלל, הכל אחדות אחת. הכרת הטוב כאן
תתפרש כהכרת הטוב העצום הגנוז בנו – החיות האלוקית שבעולם.
ההזדהות הזו, ההרמוניה הזו, מזכירה לנו מילה
נוספת שהיא מושג שנתחדש בספר דברים טרם הכניסה לארץ – הבאה בחילוף אותיות אהבה.
הרב דסלר מסביר שעניינה של האהבה שייך למושג הנתינה[3].
שלא כפי שנהוג לחשוב, לא האהבה גורמת לנו לתת אלא הנתינה גורמת לנו לאהוב. גם
במילה אהבה בלשון הקודש יש רמז לדבר – המילה מורכבת מהלחם של המילה 'אהב' שפירושה
אתן ו'הבה' שפירושה תן לי. ההבאה של ראשית תבואתי עליו עבדתי והזעתי מביעה ומביאה
את האהבה לקב"ה לחיי.
עניינה של מסכת ברכות העומדת בראשית הש"ס, הוא
בדיוק זה. התורה שבכתב מבטאת את התורה כפי שנתנה מהקב"ה לישראל (מלמעלה
למטה), הרחבתה של התורה שבעל פה בדרשות ודקדוקים מבטאת יותר את הפן של ישראל
העוסקים בתורה – חיי עולם אשר נטע בתוכנו זו תורה שבע"פ (מלמטה למעלה)[4].
ואכן תחילת התורה שבעל פה עוסקת בהכרת הטוב לקב"ה. אין זו רק הכרת הטוב
שנובעת מאמירת תודה לכח עליון שנותן לנו מתנות בחן בחסד וברחמים. כמובן, זוהי רמה
בסיסית וחשובה אך למעמיקים יש בברכות משהו עמוק בהרבה. בכך שאנו מברכים ואז אוכלים
או לומדים[5]
אנו מבטאים את היותו של השפע חלק מהחיות האלוקית ונענים לבקשתו של הקב"ה
לעשות את תפקידינו בהרמוניה נפלאה.
הדבר רמוז גם במילה ברכה בעצמה[6].
הרשב"א מדבר על ברכה מלשון הברכה של גפן. העברת ענף גפן דרך פיסת אדמה
והוצאתו מצידה השני (בצורת ברך) גורמת לענף להכות שורש ולהפוך לענף שחי באופן
עצמאי. גם כאן יש סיטואציה של לקיחת שפע, החזרתו למקורו באדמה ויצירת חיות חדש
ורעננה. המהר"ל מצביע על כך שבשורש ב.ר.ך יש יסוד של הכפלה וריבוי. ב- 2,
כ-20, ר-200. ברכה מלשון הכפלת השפע – כמו תהליך הביכורים שיסודו הבאה מלמעלה למטה
ומלמטה למעלה[7]. ואפילו
האיבר בגוף האדם שאחראי להעלאת והורדת הגוף כולו נקרא ברך. מתוך עניין הביכורים
והראשית שמחבר לשורש, מתגלה עניין התבואה כולה כשייכת לה' ומתברך.
מסכת ברכות מגלה את שורשו של עם ישראל – הברכת
שם ה' בעולם והשראת שכינתו. אנו נחשבים כראשית התבואה שמגלה שכל שאר התבואה - במשל
עמי הארץ - גם הם שייכים לקב"ה. בכך אנו מתחברים לברכתו של הקב"ה לאברהם
אבינו ע"ה – "ונברכו בך כל משפחות האדמה"[8]
וכן "והיה ברכה". לכן אולי
מתחילה המסכת בדיני קריאת שמע שהיא הקריאה של ישראל לעולם כולו להכיר במקורו
ולהבין את תפקידו בהרמוניה אחדותית – ה' אלוקינו' עתיד להיות 'ה' אחד' בהכרה כלל
עולמית.
יהי רצון שנזכה להביא ברכה גדולה לעולם ולהמשיך
אהבה גדולה בינינו לבין הקב"ה ובין הקב"ה לעולם כולו!
[1] למשל
רש"י בראשית א, א, בראשית רבה ויצא עז, תנחומא מקץ ה, ב.
[2] בבמדבר
רבה יג, טז הגירסה 'מאמין בחייו של עולם וזורע'. וע"ע במושג החיות
האלוקית העולמית באורות הקודש.
[3] מכתב
מאליהו ח"א עמ' 36.
[4] טור סי'
מז. להרחבה אורות התורה פרק א.
[5] ובאמת שתי
הברכות היסודיות שלרבים מהראשונים הן הברכות היחידות מן התורה הן ברכת המזון וברכת
התורה (ע' ברכות כא ע"א) ושתיהן קשורות בקשר עמוק לעניינה של ארץ ישראל
בפירות ולחם שהם שבח הארץ ובתורת א"י שאין כמותה.
[6] ובעומק גם
בעניין הב.כ.ר שבביכורים.
[7] ועיין עוד
כד הקמח ערך ברכה א לרבינו בחיי בן אשר. נפש החיים שער ב פרקים ב- ד ועוד יש
להרחיב במושג הברכה העליונה בהקשרים אלו ואין כאן המקום.
[8] עיין גם
יבמות סג שביארה הגמרא מלשון הברכה וגיור גרים.
