יום שני, 29 באפריל 2019

חובת ההודאה לה' בחג העצמאות



ריקודים ושמחה בישיבת בת ים
ראש הישיבה הרב דוד חי הכהן שליט"א במרכז


כאשר יהודי פרטי יוצא ממצב סכנה עליו להודות לה' בברכת הגומל או בברכת שעשה לי נס, כך ישנה חובה על קהילה להודות לה' כאשר נעשה לה נס. וכן כתב החיי אדם (כלל קנ"ה, סי' מ"א):

כל מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה וחרם עליהם וכל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים. ונראה לי שאותה סעודה שעושים בשביל הנס היא סעודת מצווה.

ובאמת מצינו רשימה של עשרות ימי 'פורים שני' שנהגו בקהילות שונות מכל העדות (הישכיל עבדי ח"ז או"ח מד (יב) אסף כמה מהם). מעיון בספרות הפוסקים לגבי ימים אלה נראה שרמת הניסים או ההצלה שהתרחשה בהם הייתה מוגבלת למדי, אם מדובר בהצלה מקטרוג של הגויים ע"י נוצריה בפורים קסטיליה, רעידת אדמה בפורים אנקונה, או הצלה ברגע האחרון מפוגרום על ידי השתדלות ובקשיש למושל בפורים קנדיה. כל קהילה תיקנה לעצמה כיצד יראה הפורים שלה – יש שרק נמנעו מלומר תחנון, יש שהוסיפו חובת סעודה, יש שקראו הלל, חלקם תקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים והיו אף שאסרו על מלאכה כעין חול המועד.

לגבי תוקף החיוב להודות לה', כתב החתם סופר (באו"ח רח ד"ה ומ"מ וכן ביו"ד סו"ס רל"ג) שיסוד ההודאה היא חובה מן התורה לכל הדורות, והוא עצמו אף שעבר דירה מפרנקפורט לפרעשבורג המשיך לחגוג הוא וביתו אחריו את 'פורים דפרנקפורט'. ואף שיש שאמרו שהחיוב להודות הוא מדרבנן כמו שכתב הנצי"ב מוולוז'ין (בשאילתות כו, א'), חמורים דברי סופרים. אל לנו לשכוח את מאמר הגמרא (סנהדרין צד ע"א) על דורו של חזקיהו שלא הכירו בגודל השעה ובגודל הנס שנעשה להם ודחו את הגאולה בכמה אלפי שנים משום שלא אמרו שירה.

יש שפקפקו ביכולתנו לתקן בימי ספירת העומר שנחשבים לימי אבלות, יום שבו יתגלחו וישמחו בריקוד ומחול. אלא שגם לזה כבר מצינו תקדימים רבים – במועד לכל חי (סי' ו') מביא הגר"ח פלאג'י שבעירו יש שנעשה להם נס בח' באייר ויש שנעשה להם נס בי"א באייר (שניהם בימי ספירת העומר) ונהגו להסתפר בהם. יתרה מזו, מצינו שפורים קנדיה חל בי"ח בתמוז שבימי בין המצרים ופורים אוראן (עיר נמל באלג'יר) בו' באב שחל בדרך כלל בשבוע שחל בו תשעה באב (!).

ובאמת מה שזיכנו ה' בחג העצמאות הוא גדול מכל ימי הפורים שהוזכרו גם יחד. שכן זכינו להצלה ממוות לחיים על ידי 'הניסים הגלויים אשר בעינינו ראינו במלחמה הקשה נגד שבעה עממים פולשים' (כלשון המודעה בהמודיע מיום ה' באייר תש"ט). וכן זכינו לקיים מצוות ישוב ארץ ישראל בהמוני בית ישראל תוך כינון ריבונות ופריקת שעבוד מלכויות מעלינו (דבר שאפילו בפורים לא קרה ואף יותר משהיה בחנוכה). לא רק זאת אלא שזכינו לקיבוץ גלויות מכל העולם דבר שלא היה כמותו אף בימי בית שני ולא קרה כדוגמתו לשום עם בעולם. ועוד זכינו להצלה רוחנית שכן כידוע מי שנשאר בחו"ל מתמעט והולך מבחינה רוחנית וההתבוללות מכה בעוצמה רבה וכאן בארץ ישראל קיום התורה והמצוות פרה ורבה וכעדות הרב עובדיה משנת תשס"ט לא היה דור שהיו בו כל כך הרבה לומדי תורה כמו דורנו.

ועל הצלה ממוות לחיים לימדונו רבותינו שיש תקנת נביאים לומר הלל כמובא בגמרא פסחים קיז. [ומה שבפורים אין אומרים הלל הוא משום כמה טעמים שכולם אינם שייכים למציאות שלנו]. 



וכן מצינו שנהגו להודות לה' על הניסים ולציין (בדרך מן הדרכים) את חג העצמאות ויום ירושלים כמעט כל גדולי ישראל שבארץ ישראל ומהם: הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה הדאיה בעל הישכיל עבדי וראש ישיבת פורת יוסף, הרב שלום משאש, הרב יוסף משאש, ראש ישיבת המקובלים בית אל הרב יהודה גץ, הרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב, הרב איסר זלמן מלצר, הרב אריה לוין, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי עטיה, הרב עמרם אבורביע, הרב כהנמן ראש ישיבת פונביץ', הרב יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון, אדמו"רי בית אלכסנדר, פיאסצ'נא, סדיגורא, סטרטין ועוד (תוכלו למצוא את התיחסויותיהם בפירוט בספריו המצוינים של הרב שי הירש].   


דגל ישראל מתנוסס על ישיבת פונביץ'. צילום: אמיתי קשת קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons 



יום ראשון, 14 באפריל 2019

להתחיל מבראשית

תסתכלו על המכתב הזה למטה. כתב אותו אדם חכם מאוד. למעשה עד היום רבים מזהים אותו כפסיכולוג הכי גדול שהלך פה. ובכל זאת - הוא טעה בענק. חזון המדינה היהודית הוא לא הזיה פנאטית, הוא כבר מזמן מציאות מדהימה שעוברת בסיבוב מעצמות מתקדמות. מסתבר שיש דברים שכדי לראות אותם נכון חייבים להסתכל עליהם מלמעלה.

פעמיים בכל התנ''ך מופיע צמד המילים 'נראה לי'. הראשון, בפרשת השבוע - אדם מגיע אל הכהן ואומר לו 'כנגע נראה לי בבית'. אך הגמרא מסבירה שהנגעים שנראו בקירות היו בעצם לטובת עם ישראל. הם גרמו לכך שנשבור את הקירות ונמצא בפנים זהב טהור. כשהנביא ירמיהו השתמש במילה נראה הוא אמר - 'מרחוק, ה' נראה לי'. בפרספקטיבה גדולה יותר רואים את התמונה הרחבה ורואים בעצם מה ה' מכוון.

אז נכון, החללית התרסקה על הירח. אבל עכשיו כשאנו מרימים מבט לשמיים ורואים ירח, אנו נזכרים שיש עליו שברי חלום ישראלי. שברים שרק מבשרים את ההתחלה. אם אפילו הקב''ה היה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את העולם הנפלא שלנו, אז גם לנו מותר קצת.

והמבט אל- על מגלה לנו את הפרספקטיבה המדהימה על עם ישראל שנמשל ללבנה שנכסתה אלפיים שנה ועכשיו במעין 'משיחיות פנאטית' מתחילה להאיר, כ''כ להאיר.

יום חמישי, 4 באפריל 2019

ברכת האילנות





Photo by Anna Jiménez Calaf on Unsplash

כבכל מצווה הבאה משנה לשנה, ישנה התרגשות מיוחדת לקראת ברכת האילנות. דומה כי חכמי הסוד לא יכלו להשאיר את המצווה כברכה בת שורה בלבד והם דאגו שלא 'תסתיים' לנו הברכה מהר מדי.  לכן הם פיארו את הברכה בלשם יחוד מרשים ובתפילות ופסוקים מלפניה ומלאחריה. חכמינו העניקו לנו כלים של דיבור לאור הרגש הנפעם אל מול ראשית הדר הטבע.
בסוף נוסח ברכת האילנות אומרים פסוקי נבואה. אחד מהם הוא הפסוק הבא: 'וקיים בנו אשר הבטחתנו על ידי עמוס נביאך:
"הנה ימים באים, נאם ה', ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה: ושבתי את שבות עמי ישראל. ובנו ערים נשמות ויָשָבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם".
ניתן לומר שזכינו שה' כבר קיים בנו  את הנבואה במידת מה, שכן הנביא עמוס מיטיב לתאר את מצבנו כיום. עוד יבואו ימים בהם עם ישראל יחזור לארצו, יבנה ערים שהיו שוממות ויישב אותן, יטע גינות וכרמים וישתה מיינו. למעשה, כל אחד מאיתנו שקונה תירוש או יין של ארץ ישראל מגשים נבואה: 'ונטעו כרמים ושתו את יינם'. תיאור הפריחה לאומית משתלב בהפרחת השממה.
 
עניין עיבור השנה נחשב לאחד העניינים הקשים שבתורה. הוא זוקק ידע באסטרונומיה, מתמטיקה וכמובן ידע הלכתי נרחב. אך אם מתמצתים את העניין לכלל אחד, הכלל יהיה כמאמר הכתוב: "שמור את חודש האביב". הגמרא מסבירה שהכוונה היא לייצר תמיד מצב שבו פסח יוצא בתקופת האביב ולא בחורף או בקיץ. מעניין שגם את ברכת האלנות מברכים דווקא בחודש האביב ודווקא על אלנות מלבלבים. מהו הקשר הפנימי שביניהם?

בזוהר הקדוש בפרשת בשלח מובא משל קולע. 
האנושות כולה נמשלה לעץ. האומות הן ענפי העץ, כל אומה מנסה לגדול בכל כוחה. אך כשאומה אחת שואבת את הכח בכל כוחה מהגזע, בהכרח שפע החיים שהיא תינק יבוא על חשבון שפע החיים של כל שאר האומות. וכך כל ענף בתורו מנסה לשלוט וכל שאר האומות מתייבשות. שונה מכולם הוא עם ישראל – הוא לא אחד מהענפים, עם ישראל הוא הגזע עצמו וכל רצונו הוא לתת שפעו לכל האומות. שהרי כשהגזע שולט כל הענפים מרוויחים. 

הלאומיות שלנו היא כולה אוניברסליות. 

בהסטוריה האנושית גם פריחת הלאומים והקמת המדינות העצמאיות שלהן נקראת 'אביב העמים' [זוכרים את האביב הערבי?], מעניין שבתקופת אביב העמים התעורר עם ישראל לשוב לארצו בגאולה האחרונה. לכן באביב השתחררו בני ישראל ממצרים ובעצם נולדו כעם.

אך לא רק האביב הלאומי של האומות תלוי באביב של עם ישראל. גם האביב הטבעי תלוי באביב של עם ישראל. האביב הוא העונה בה הטבע מתעורר מתרדמת החורף שנכפתה עליו וקם לתחייה בשלל צבעים ססגוניים. הגנוז בעץ יוצא בצורת פרחים ריחניים שבעתיד יגדלו להיות פירות מזינים. לכן בתוכן המצווה של 'שמור את חודש האביב'  טמונה אמירה מדהימה כלפי העולם כולו : בפריחתם של ישראל יפרח העולם כולו – האומות והאדמה. ועץ החיים האנושי עוד יניב פירותיו בעין יפה! 

יום רביעי, 3 באפריל 2019

לילה כיום, ואז יאיר



אישון לילה. קצת לפני חצות ל"ו יהודים ברחבי העולם מתעוררים כשבפיהם נבואה קטנה. חלקם מתעוררים מתוך שינה וחלקם מתוך יקיצה. את חלקם מלאה הידיעה הזאת שמחה ואצל חלקם נמהלת השמחה ביראה. יראה גדולה.

אחד מל"ו, ישיש מצפת קם בזריזות מפתיעה לגילו ונטל את ידיו. בחוץ קולות צעירים מתהוללים, הם עוד לא שכבו לישון וודאי שלא התעוררו. הישיש פותח בתיקון חצות. אט אט עוברות בדמיונו תמונות קשות – ילדותו בצל הצוררים, סיפורים קשים ששמע, חטאים שחוזרים ונעורים, ונגדו תמיד. והתמונות גודלות וצבען נעשה חזק יותר. השואה, מלחמות ישראל, פיגועים, התבוללות, 'אין מנהל לה'. התמונות של פרטים כואבים ודוויים אך הכאב כאב הכלל הוא. ילדים שעוזבים את הוריהם, חולים שמשוועים לרפואה, נשים חשוכות פרי בטן, פירוד בין איש לאשתו. ולפתע זה נפרץ, הכאב הגדול מוצא תנחומיו המועטים הרגעיים בדמעות רותחות היוצאות מן הלב. השכינה, אוי השכינה בודדה ומחכה לאישה. ועדיין הכל כבכל לילה. עולם כמנהגו הארור נוהג.

'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי'
אותו יום, יום רגיל היה לא שבת ולא יום טוב, מאותם הימים שנאה להם השם יום חול, סתם יום של חול. כבכל יום אברך צעיר הלך נמרץ לישיבה האהובה. בין כסא לשולחן, באותן ד' אמות של הלכה, מוצא הוא נחמה פורתא. תמיד הזדהה אותו יהודי עם נעים זמירות ישראל דוד המלך שלכל מקום שהלך מצא שהוליכוהו רגליו לבית המדרש. הרהור היה חולף בו, אולי גם אצל דוד היה זה בשל הצער הגדול, העצום הזה, אותו הצער על החיסרון, הצער שממלא גם את ליבו. אוי, הצער, אם ישאף ממנו מנה גדושה מדי יודע הוא שלא יוכל לקום. לכן באנסטינקט השרדותי נשאו אותו רגליו לבית המדרש, שם, למעלה מן השמש, הצער נותן לך פסק זמן. אך באופן פרדוכסלי לימוד התורה גם מלבה את הצער ובפעם הבא שתתפנה להרגיש אותו הוא יחזור ביתר שאת. ובכל זאת במעגל הקסמים הזה קשה שלא להתמכר לשמחת התורה.
דומה שלו היינו שואלים אותו אם יחפוץ לוותר על הצער שבליבו היה תולה בנו מבטו התם ושואל – 'כיצד?'. כיצד אפשר לוותר על צער זה והרי עובדת היותו ממכר היא מפני שהוא אותנטי. 'לעתים זו ההרגשה היחידה שבה אני מרגיש חי באמת'.

'ואני תפילה'
בהגיע המנחה הוא מרגיש שעליו להתפלל ביחידות. יודע שעלולות הדמעות לפרוץ, שעלולות ידיו להיפרש מאליהן כלפי שמיא בתחינה 'פרשתי ידי אליך נפשי כארץ עיפה לך סלה'. חשש מחיצוניות, מחיצוניים שיחוצו בינו לבין קירות ליבו. לכן מצא לעצמו פינה אחת בחדר אחד והחל מתפלל.
התפילה החלה מלחכת בו 'אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב' הוא קרא ובתוך רגע ממריא. בוער הוא, מרגיש כסנה שבוער ואיננו אוכל. מרגיש איך התפילה שבתחילה השתמש הוא בה ככלי זין משתמשת עתה בו, מבקשת לבולעו והוא מהנהן לה בראשו, נעקד.
יושבי בית המדש נזדעדעו, קולות בכי מילאו את חלל האולם, מקירות ליבו כמעט שמטו קירות בית המדרש לנפול. בכי כבד נשמע, עמוק, כזה שמעולם לא שמעו בטהרתו אך את הדיו שמעו כל אחד בבכיו. בכי נורא. אין זה בכי שמעורבים בו רחמים עצמיים קטנוניים, אין בו טיפת רכרוכיות וגם לא ממש זעקה, בכי של גבורה.
ובמקום ללכת ולדעוך הולך הבכי ומתגבר. ממלא חללי העם ממלא חללים שנפערו כימי עולם, מתגבר ומתעמק הולך וחזק מאוד. בא בלבבות כל אחד מאחיו, נוגע בנשמתו מלטף ומנשק אותה, מרומם אותה, מאיר אותה.
וכמו עונה לו קולו של אלוקים בקול שופר גדול, הולך וחזק מאוד.

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצריים [ישעיה כ"ז].

תקעו שופר קדשו צום קראו עצרה אספו עם קודשו קהל קבצו זקנים איספו עוללים ויונקי שדיים יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה... חוסה ה' על עמך...
ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו ויען ה'... אל תראי אדמה גילי ושמחי כי הגדי הק' לעשות... ובני ציון גילו ושמחו בה' אלוקיכם''. [יואל ג']