דור צמא לאהבה

 

מהי העבודה המיוחדת אליה קורא אותנו ספר דברים?

"מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא: קָדוֹשׁ אֱלוּל!. הַחֲרָדָה הַלָּזוֹ נָשְׂאָה פִּרְיָהּ לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אִישׁ לְפִי עֶרְכּוֹ" - במילים אלו מתאר ר' ישראל מסלנט את שבת מברכין אלול בימיו. שבת שבה כל מי ששמע את החזן מכריז על אלול, היה נרתע לאחוריו ומתקשה להתחיל בתפילת מוסף ומעזרת הנשים היו נשמעות קולות שבר...

אך גם רבי ישראל סלנטר מתאר משהו מן העבר, ברור שבדורו לא היו התעלפויות ולא נרשמה ההתרגשות עליה הוא מדבר. ובדורנו על אחת כמה וכמה. מה קרה למושגי היראה שלנו?

ודאי שיש מקום לחדש עיסוק בעבודת היראה בעולם שבו יראה הופכת לדבר שכמעט אינו בנמצא[1]. אך אני רוצה לנסות להאיר כאן זווית אחרת. 

ניתן ללמוד הרבה ממילות מפתח. מילות מפתח אלו מילים שחוזרות על עצמן וגורמות לנו לחשוב על מושג בצורה עמוקה יותר או מחודשת כמו המושג הספרותי 'מוטיב חוזר'. מהן המילים שחוזרות בספר דברים יותר מאשר בכל התורה?

אם נתחיל בפרשתנו נראה כי השורש ז.כ.ר חוזר פעמים רבות במיוחד. כשמגיעים לארץ איננו פשוט 'פותחים דף חדש' ושוכחים את העבר כפי שאולי היינו חושבים שראוי לעשות. ולכאורה עם שעבר את שואת מצרים רק מחכה לפתוח בחיים חדשים. אך האמת שמלמדת אותנו התורה היא שדווקא בכניסה לארץ והפיכתנו לעם שהוא אדוני הארץ עלינו לזכור שהארץ של הקב"ה וכמו שיצאנו ממצרים כך אנו עלולים ח''ו לחזור לגלות. הזכירה הזו 'מאפסת' את האדם והחברה שמרגע הזכירה ואילך לומדת לקחת כל דבר בפרופורציות, לומדת להיות מכירה טובה והעבר הופך אותה מחוברת לשורשיה ולאבותיה.

יראת השמים בארץ ישראל מתחלפת ביראת הארץ, היראה שמא לא נהיה ראויים לארץ ישראל ולשפע שלה.

אך המילים שחוזרות בספר דברים בצורה יוצאת מן הכלל הן אהבה ודבקות. אהבה (על הטיותיה)  מופיעה פעמיים בספר שמות, פעמיים בויקרא ואפילו לא פעם אחת בלבד בספר במדבר. בחומש דברים המילה הזו מופיעה למעלה מעשרים פעם. המילה דבקות על הטיותיה נמצאת בפרשתנו בלבד פעמיים – כמו המופעים שלה בספר במדבר כולו, ומקומה נפקד לגמרי מהחומשים שמות וויקרא.

עם הכניסה לארץ משתנה קו העבודה מיראה לאהבה. הזוהר הקדוש בפרשת במדבר מקשה סתירה בין שני פסוקים בספר תהלים. מחד נאמר "עבדו את ה' ביראה" ומאידך "עבדו את ה' בשמחה" – אם כן כיצד יש לעבוד את ה'? הזוהר עונה שבגלות העבודה מיראה אך בארץ העבודה בשמחה ואהבה "שמחו את ירושלים גילו בה כל אוהביה" – בה דייקא.

כך רואים באופן נגלה בפרשתנו. בתחילת הפרשה (דברים ח, ו) משה מלמד עבודה ביראה בלבד:

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֺת י״י אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ

לאחר מכן באים פסוקים ארוכים בשבח הארץ ובטובותיה ואזהרות על הצפוי מן ההליכה שלא בדרך ה' – איבוד ארץ זו. לבסוף מסכם משה רבינו ע"ה (יא, כב):

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת י״י אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְדׇבְקָה בוֹ

בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ משה רבינו עליו השלום מסביר לעם ישראל כי העבודה בארץ הקודש עוברת דרך זכירת הגלות שמביאה בכנפיה יראה אך בעיקר שקו העבודה המרכזי מעכשיו הוא אהבה וחיבור. עבודת ה' בארץ ישראל מתאפיינת בחיבור פנימי ועמוק לה' לתורה ולמצוות. עבודת ה' בארץ היא שמחה יותר, חזקה יותר ובעיקר מלאה באהבה.

דבר נפלא הוא שבכל חומש מחמשת חומשי תורה השורש ש.מ.ח נמצא רק פעם אחת למעט חומש אחד.  החומש השמח ביותר שבו מופיעה השמחה לא פחות מי"ב פעמים הוא חומש דברים. 

גם חודש אלול קיבל 'פנים ארץ ישראליות'. כיום מקובלת פרשנות ראשי התיבות שלו כחודש של אני לדודי ודודי לי. חודש של אהבת ישראל לאהוב ליבם – בורא עולם ואהבת בורא עולם לישראל אהובתו. ומי שרוצה לשמוע סליחות שנשמעות כמו שיר אהבה – מוזמן  להגיע לבית הכנסת הספרדי[2] הקרוב לביתו עם פתיחת ימי הסליחות.

---

[1] ישנן כמה סיבות למיעוט העיסוק ביראה והריחוק ממושגיה. היראה הפכה לחזון לא נפרץ בכל העולם עקב הרוחות הליברליות והחלפת המשטרים האוטוקרטיים במשטרים דמוקרטיים. כמו כן ב"ה האדם פחות חרד לחייו ויש לו תחושת שליטה בנעשה עימו. האדם כבר לא חי בחרדה קיומית. בעבר האדם הפשוט לא היה בטוח בחייו ובטח שלא ברווחתו. ובפרט אם האדם המדובר היה יהודי, אחת מהנוראיות שבקללות הגלות היא וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ (דברים כח, סו). המצב כיום השתנה במידה רבה מאוד וברור שיש לתהליך סיבות שמימיות. בסיבה הפנימית עוסקות השורות הבאות.

[2] חשוב לי מאוד לומר – הדרשה נכתבה בעלון בית כנסת מחזיקי תורה בו מתפללים בנוסח תורכי. אך האמת היא  שכיום גם הסליחות של אחינו האשכנזים שהתמחו יותר בקו היראה מקבלות פנים חדשות ונעשות דומות יותר לשירי אהבה וכיסופים לקב"ה. והדברים מתאימים לאמור לעיל.

יום הדין של יהודה

Photo by Tingey Injury Law Firm on Unsplash

יהודה חש כי זהו הנאום החשוב ביותר שיישא בחייו, הוא עומד לפני אחד מהאנשים החזקים ביותר בעולם, המשנה למלך מצרים. מילה שאין בה כוונה מלאה לא תתקבל, יהודה כביכול נשבע על כל מילה "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני". הוא יודע כי מילה לא במקום וראשו עלול להפרד מגופו כמורד במלכות. "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה". אך הנאום גורלי לא רק בגלל האישיות שמולו אלא משום שעל פי דין ועל פי דיבורו של יהודה בעצמו יכול השליט לקחת לעבד או אפילו להרוג את בנימין אחיו הקטן שנתפס בגנבתו. יהודה מבין שכעת הכל תלוי בו.

הוא מחליט לדבר מלב אל לב, לפנות אל המכנה המשותף שנמצא בין כולנו, רחמים על הילד, על האב הזקן. יהודה נושא נאום משכנע בלהט רב. הוא מתאר בצבעים עזים את מהלך חייו של אחיו אשר יתום מאם מלידתו ושכול מאח. הא משקיע במיוחד כדי לתאר את סבלו של אביו אשר בנו נטרף ובן זה נשאר יחיד מאשתו האהובה. הוא מצטט את דברי האב שהתחנן שלא יקחו את בנימין כדי שלא תרד שיבתו ברעה שאולה, ואכן יהודה מבקש רחמים על הנער על אביו ועל עצמו "ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו איתנו ונפשו קשורה בנפשו... כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי".

יוסף לא יכול להתאפק עוד וכל מה שיוצא ממנו הוא קריאה "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי". אין תוכחה גדולה מזו. בשתי המילים הראשונות יוסף אומר כל מה צריך, הוא מקפיד שלא להזכיר לו את עוונות העבר, יהודה הוא בעל תשובה (איסור אונאת דברים), אך העבר עצמו כביכול עומד ככתב האישום הנורא ביותר מול יהודה כעת: הנאום שלך כל כך אמיתי כל כך משכנע, מדוע לא השתמשת בטיעון המנצח של אחריותך כלפי אחיך, של סבל של יתום, של צער האב לפני שיעצת למכור אותי לישמעאלים?! יוסף גם מתפעל כיצד אביו שרד את מכירתו "העוד אבי חי?" ובאמת התורה מלמדת שאכן משהו מיעקב מת כאשר יוסף נעלם. לאחר שיעקב רואה בעיניו את העגלות ששלח יוסף ומאמין סוף סוף שאכן יוסף הצדיק חי – "ותחי רוח יעקב אביהם" – שרתה עליו שכינה שפרשה ממנו במכירת יוסף (בראשית מה, כז ורש"י שם).

לא לחינם מלמדים חז"ל שזה המעמד הדומה ביותר ליום הדין של האדם מול בוראו. הקב"ה דן אותנו מול מעשינו בעצמנו. אדם עולה לשמים ושואלים אותו האם קבע עיתים לתורה. לכאורה תשובה כמו 'הייתי עייף אחרי עמל היום הקשה' היא תשובה מניחה את הדעת, אך אם לאחר יום קשה אחר היה לך כח לצאת עם חברים אזי את כתב האישום שלך אתה בעצמך הכנת.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, וּמַה יּוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָיו לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא דַּיָן וּבַעַל דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין וְדָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין כָּל בָּשָׂר וָדָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְפָנָיו.     

תורה של אש ותורה של מים

Photo by Mandy Beerley on Unsplash

אחד הדברים שקשה לפספס ולו במבט שטחי בגוף האדם הוא העובדה שהגוף בנוי בצורה סימטרית. ישנה מעין כפילות של אברים - שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים וכו'. עניין שהסימטריה הזו נכונה גם לאברים הפנימיים של האדם – שני מוחות, שתי ריאות, שתי כליות וכן הלאה. ככל דבר יסודי שעשה ה' בבריאה גם רעיון הכפילות הזה נושא על גביו רעיון עמוק.

העולם כולו נראה כריבוי נוסף על האחדות האלוקית. הלוא אדון עולם היה עוד בטרם כל יציר נברא, וממילא העולם נראה כריבוי, כמין רשות הרבים שבאה על גבי רשות היחיד. אלא שבמצב מתוקן הריבוי הזה הוא בעצם סימטרי ישנה כפילות שכן מתוך התבוננות בעולם הזה אתה בא להתבוננות באלוקות. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ומבשרי אחזה אלוק. מתוך הב' של 'בראשית ברא' אתה מגיע לא' של 'אנכי ה' אלוקיך'.

מן העולם נעבור לסימטריה שבתורה. במתן תורה קבלנו תורה כפולה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. להראות את הסימטריה שביניהן נחשב כעיקר תפקידה של הגמרא ולכן על כל דין מהמשנה תשאל הגמרא – 'מנלן?' – מניין לנו דבר זה מתורה שבכתב, היכן הרמז לכך בפסוק (אוהחה"ק ויקרא יג, לז). התורה מחולקת גם לנגלה ונסתר, חיצוניות ופנימיות. הגמרא מספרת שהתורה קדמה לעולם, אך כיצד הייתה כתובה התורה במצבה ההיולי? אש שחורה על גבי אש לבנה. יש כאן מימד של הופכיות (שחור ולבן) אך כזה הטומן בחובו הרמוניה, כבכל כתיבה דווקא הקונטרסט בין שחור הדיו ללובן הדף משמש לגילוי הרעיון של הכותב. ואדרבה ככל שהניגוד בולט יותר כך הכתב (וממילא הרעיון המופיע דרכו) ייקלט בצורה בהירה יותר.

התורה שבעל פה היא גם זאת שמלמדת אותנו כיצד להתאים את התורה שבכתב שכביכול קפאה במרחב הזמן המדברי, לכל מקום וזמן. לכן היא נובעת היישר מתוכנו - תורת אמת וחיי עולם אשר נטע בתוכנו. התושבע"פ חושפת את הטמון במרחב האינסופי הנסתר שבתורה שבכתב.

אם מסתכלים על זה לעומק, הדבר נכון גם לגבי מתן תורה. ניתן לומר שאת התורה אנו מקבלים בשני אופנים כמעט הפוכים. מחד מפי הגבורה ומאידך תורת חסד, באהבה וביראה.

התיאור של מתן תורה בתורה שבכתב הוא תיאור מיירא מאוד – הר סיני כולו עשן, קולות וברקים וקול חזק אשר מפריח מאיתנו את הנשמה. גם התגובה של עם ישראל היא בריחה – "וירא העם וינועו יעמדו מרחוק", העם חרד - "ויחרד כל העם אשר במחנה", ולמעשה אפילו ההר חרד "ויחרד כל ההר מאוד"... התגובה הטבעית לכך היא בקשת העם – "וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת".

התורה שבעל פה, במדרש ובעיקר בפנימיות התורה, מספקת לנו את התיאור הסימטרי, זה האוהב. אם בתורה שבכתב העשן המחניק תפס מקום, אזי מספרת הגמרא שבכל דיבור ודיבור של ה' נתמלא העולם בשמים מחיי נפש. אם התורה שבכתב מדגישה את מימד הבריחה של העם הרי שהגמרא מלמדת שמלאכי השרת ירדו ומשכו את ישראל כאם המדדה את התינוק שלה שעוד לא למד ללכת בעצמו, חזרה אל הר סיני. (עיין בתיאור הגמרא בשבת פח – צ). בתורה שבכתב קולו המיירא של אלוקים נשמע כקול שופר הולך וחזק מאוד אך בתורה שבעל פה אנו שומעים שקול ה' נשמע לכל אחד ואחד כפי כוחו (פסיקתא דרב כהנא יב, כה). ובזוהר הקדוש המתיקות עוד מתגברת, קולו של ה' נשמע כאבא רחום  האומר: בני חביבי אנוכי ה' אלוקיך, בני אהובי לא תרצח, בבקשה ממך לא תגנוב וכן על זו הדרך. התורה, עבודת ה', הצדיקים, הכל מתוק (עיין גם רש"י על ישעיה סה, ח וכן ה, כ).

כשם שציפור צריכה שתי כנפיים על מנת לנסוק אל על כן האדם זקוק לשתי תנועות הופכיות של אהבה ויראה שפועלות יחד באיזון ובהרמוניה ומבין שתיהן מתגלה לו האלוקים.

דבר תורה לפדיון הבן

נשאלת השאלה- מדוע אנו שמחים בפדיון הבן? הרי לכאורה אנו מורידים את הבכור במעלה ובעצם מחללים אותו?! [1] ונראה לי לעורר על שני כיוונים של תשובות.

• דווקא בהיות הבכור הפדוי יכול הוא לתת קדושה לבית. אנו פודים אותו מקדושתו הכוהנית ע"מ שיוכל להשאר בבית ולקדש את המציאות שם. אם היה נשאר ככהן בבית הישראל לא היה יכול לקדש מפאת הפער הגדול ביניהם. רעיון זה יובן היטב גם על דרך הפשט – ככהן, החיים נמצאים ב'מתח' אחר של טהרה מאשר חייו של ישראל ממוצע. כהן חייב להשאר טהור על מנת לאכול בתרומה מה שאין כן ישראל. לכן חיים בבית אחד של כהן עם ישראל הם חיים לא פשוטים כלל[2].

• הרעיון הבא הוא 'חסידי' יותר אך נראה שבסופו של דבר יש בו הסברה נפלאה של הפשט. אנו שמחים במצווה עצמה מתוך קבלת עול שלימה, ללא קשר לתוצאותיה. כביכול אומרים אנו לה' יתברך שאפילו אם ירצה להמעיט בקדושתנו נעשה זאת בשמחה כיוון שזה רצונו. וזה שיא של ביטול לרצון ה' הנמשך מהיראה[3]. וכן יש בזה מימד של אהבה שהאוהב מוכן אפילו להתרחק כדי לרצות את אהובו. יראה ואהבה אהבה ויראה[4] רק כך מכוננים את הקשר עם האינסוף.

ובהקשר זה יש להזכיר את הסיפור על מוט'ל והאדמו"ר מרוז'ין בפורים. [ולצערי נביא זאת כאן בקיצור נמרץ - מופיע בספר סיפורי חסידים של הרב זווין].

 מוטל היה ליצן החצר של האדמו"ר מרוז'ין ופורים אחד כשלא הצליח לשמח את האדמו"ר שאל מוט'ל למה זה כך שחסידי הרבי יש להם גיהנום בעוה"ז מול שאר חסידים שיש להם ג"ע הרבי חייך ושאל את מוט'ל אז אולי תהיה חסיד של רבי אחר ומוט'ל ענה טוב לנו גיהנום של הרבי מג"ע של רבי אחר. כששמע זאת הרבי עמד ואמר כלפי שמיא כך עמ"י אומרים למרות כל הרדיפות והצרות טוב לנו גיהנום בעוה"ז איתך ולא ח"ו אפילו ג"ע אך בלעדיך ואמר הרבי שבזה הומתקה גזירה קשה שח"ו הייתה מתרגשת לבוא לעולם...

אם נמשיך עם הקו הזה - באופן עמוק, בספר הכוזרי ריה"ל מבסס את דבריו על יסוד אחד – הכל ממנו [מהקב"ה] ולא ממנו [מאיתנו]. 
בעיני ריה"ל, מהות חטא העגל הייתה הניסיון לעבוד את ה' ממנו [מאיתנו] ע"פ הדעת האנושית, ולא כפי שה' ציווה. במובן זה גם אם עם ישראל היה בונה בית כנסת שלא צווה עליו זה היה חטא שווה ערך.
לאחר חטא העגל מאס ה' בעבודת הבכורות ובחר בעבודת מי שלא חטא כמותם - בני לוי. לכן בשמחה בפדיון הבן אותה הזכרנו יש תיקון גדול לחטא העגל. בכך שהבכורות יבטלו דעתם לה', יוכלו להתעלות חזרה למעלתם המקורית וכך לעתיד לבוא עבודה תחזור לבכורות ודבר אלוקינו אחור לא ישוב ריקם.

כך ה'עונש' אותו מטיל ה' איננו נקמה אלא טומן בחובו תיקון.

---

[1] ובפרט קשה שהרי התורה עצמה מצווה "קדש לי כל בכור",משמע שיש בו קדושה ולא חילול בלבד. ואכן בספר החינוך משמע שיש בבכור עדיין קדושה. ועוד יש לשאול כיצד מהווה פדיון הבן תיקון של חטא העגל ולא רק עונש שלנקמה ח"ו, או 'חישוב מסלול מחדש'.

[2] ואכן בבית הכהן כל 'מקנת כספו' אוכל בתרומה וזה כולל עבדיו וכו'. זהו דין שמאפשר חיים נורמלים בבית אחד. כולם מיישרים קו עם האטמוספירה הרוחנית של הכהן.

[3] ואכן עיין במהר"ל נתיבות עולם נתיב היראה, וכמודגש היטב בכתבי חב"ד בנוגע לעדיפות העובד על המשכיל. ואב לכולנה ריה"ל בכוזרי וכדלקמן.

[4] וכלשון הלשם יחוד – בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו. [סוד תרין גדפין בזוהר הקדוש ואכמ"ל].

מהלך חגי תשרי - בניית הזוגיות העליונה

כהמשך לשאלה שנשאלה במאמר 'למה לי סוכות עכשיו', אנו מוכרחים לתת את דעתנו על התהליך שאנו עוברים בחגי תשרי. במאמר הזה הדברים מובאים כסקירה כללית. כדרכה של סקירה, הפרטים בה אינם מובלטים, וודאי שיש לדבר על כל חג בנפרד, אך עדיין יש ערך רב לפרספקטיבה הכללית.

בעצם, האריז"ל אמר כבר הכל ובמילים קצרות - שמאלו תחת לראשי - זה ראש השנה ויום הכיפורים. וימינו תחבקני - זה סוכות.

בשורות הבאות ננסה להבהיר קצת את דבריו הנשגבים.
האר"י הקדוש בחר בפסוק משיר השירים להמחשת הרעיון של חגי תשרי. שיר השירים הוא שיר האהבה שבין הדוד לרעיה בין כנסת ישראל לקב"ה. במבט ראשון נראה קצת צורם להמשיל את האהבה של הקב"ה וישראל לאהבה זוגית של איש ואשה. אך כבר בספר איוב למדנו כי 'מבשרי אחזה אלוק' והבנו שהעולם כולו הוא משל לעולמות הרוחניים. ממילא דבר נשגב ומדהים כמו אהבת איש לאשתו, דבר שהוא המקיים את העולם כפשוטו, מוכרח לטמון בחובו סוד גדול.

הימים הראשונים של חודש תשרי נקראים ימים נוראים. שלא כבמשמעות המקובלת כיום למילה נורא [משהו שמקביל למרושע או מגעיל] המילה נורא בלשון הקודש היא מלשון יראה. הימים האלו הם ימים של יראה.  כיום, אנו נוטים לזלזל קצת במושג יראה. באמת ניתן לומר שההנהגה האלוקית כיום עם ישראל היא הנהגה של אהבה. אך חשוב מאוד לדעת שעל החלק העיקרי של היראה אין שום אפשרות לוותר. יראה היא ההקדמה ההכרחית לאהבה הנכספת. שימו לב למבנה המילים בלשון הקודש - יראה גם מסתיימת איפה שהאהבה מתחילה – יראהבה, אך היראה היא גם הקדמה הכרחית אליה.

האהבה לבדה[1] עלולה להיות אהבה של האדם אל עצמו. אל הסטטוס החברתי שזוגיות מסוימת מקנה לו או אפילו אל ההנאה שמימוש התאווה מספק. אהבה כזו איננה אהבה אמתית שכן אין בה מקום לאחר כלל אלא כאובייקט. זהו אחד ההסברים לכך שהתרבות כיום שלא מפסיקה לדבר ולשיר על אהבה מובילה באחוזי גרושין [שליש מכלל הזוגות הנישאים מתגרשים!] הסיבה לכך היא שתרבות שנעדרת כבוד ונתינת מקום אמיתי לאחר היא גם נעדרת אהבת אמת.
לכן היראה חייבת להיות ההקדמה של האהבה. היראה מפנה מקום, מכבדת[2] את האחר. גם בזוגיות היראה, ההערכה והכבוד לאישיותו של האחר הן תנאי בסיסי לצמיחה של אהבה אמיתית בעתיד.

בראש השנה אנו מתפנים לתת מקום לקב"ה בעולמנו – מלוך על כל העולם בכבודך. הקב"ה אתה המלך. הלך הקדוש וממילא גם המלך המשפט. אין זה הזמן ל'אבינו' אלא בעיקר ל'מלכנו'. יחס של יראה, מציאות שונה ממני שתופסת את מרכז הבמה.
יתרה מזאת, בראש השנה מתגלה שהזהות שלי נגזרת מהיחס לקב"ה – לאחר שאנו מדברים על מלכותו של הקב"ה, אנו חוזרים לדבר על עצמנו – תן כבוד לעמך תהילה ליראיך וכו'. או כמאמרו המתומצת של הפייט 'במלכותו אני אמלוך[3]'. יש בחינה בה רק כאשר אתה אוזר אומץ להוציא את עצמך מהמרכז רק אז אתה באמת מתחיל להכיר ולכבד את עצמך. בבחינת מאמר הגמרא ביבמות כל השרוי בלא אישה אינו קרוי אדם. העולם מתחיל להיוולד בגניזו (בכסה ליום חגנו - בחינת הלבנה שם אבל לא רואים אותה), הוא עדיין לא נראה בגלל היראה שמאיינת אותו, אבל הוא כבר מציאות נפרדת. יש אני שיהפוך לאין, יש אני שימליך את ה'. ממש כמו בהריון - היום הרת עולם.

לימדנו הרמב"ם שקול השופר אמור לעורר אותנו לתשובה, לימדנו האריז"ל שקול השופר מעורר גילויי אלוקות גבוהים בעולמות ובקרבנו. בראש השנה ערך הקב"ה את הנסירה של אדם וחוה. בנסירה הייתה תרדמה (דורמיטא) שממנה אדם וחוה חייבים להתעורר. אדם וחוה מקבילים לגילויי אלוקות והנהגה של הקב"ה בעולמו, הנהגה זכרית (קוב"ה, ז"א, חמה) והנהגה נקבית (שכינתיה, נוק', לבנה). השופר משחרר את הכל מחבלי השינה הכובלים שלהם ומוציא אותנו לחירות.
עד עכשיו דברנו על השופר של ראש השנה מצד מאה הקולות שבו. אך בכתבי האריז"ל מודגש גם עניין ההבלים היוצאים מן הבעל תוקע [3*] השופר בו אנו תוקעים הוא ביטוי לשופר עליון, מעין הבעה של קול קדם נבואי [כדוג' השופר שקודם מתן תורה]. שופר נקרא בפיוט שאומרים קודם תקיעת שופר 'קול משמיים' ואכן השופר קשור לענני הכבוד - אתה נגלית בענן כבודך מתחיל את ברכת השופרות במוסף.   

התוצאה של יחס של כבוד לרבונו של עולם היא חרטה ובקשת מחילה על כל הפעמים בהם לא התייחסתי לקב"ה כראוי. כאן אנו נפגשים עם עשרת ימי תשובה. בימים אלו אנו עוברים בחשבון נפש מדוקדק על כל מעשה קטון כגדול ומתקנים בכך את היחס שלנו לרבונו של עולם על כל פרטיו. בעומק אנו משחררים את כל פרטי נשמותינו והופכים להיות תינוק עם אברים. בעומק עומקים אנו בונים את עצמנו כהכנה למפגש זוגי.

לאחר מכן מגיעה השלב הבא ביחסים, יום הכיפורים.  ביוהכ"פ אנו מקבלים מעין אהבה אימהית שמיימית שמביאה איתה סליחה על כל עוונותינו. אך באהבה הזו כבר טמון הזרע הבא – ההתייחסות הזוגית של הדוד והרעיה. לכן הכרובים תופסים מקום מרכזי בעבודת היום הקדוש.

בתוך קודש הקדשים ניצבים הכרובים. הכרובים הם למעשה זוג דמויות של נער ונערה שעומדים זה כנגד זו. הדמויות עשויות זהב ו'יוצאות' מתוך הכפורת [המכסה של ארון הברית]. 

שיא עבודת יוהכ"פ היה בכניסתו של האיש הקדוש בעולם למקום הקדוש בעולם בזמן הקדוש בעולם. שם במעמד הנשגב הזה אשר אפילו מלאכים אינם יכולים לעמוד בו נאמר הפסוק: כי בענן אראה על הכפורת. הכהן הגדול מקטיר קטורת בתוך קודש הקדשים, מהקטורת מתהווה ענן, ומעל הכפורת מבין הכרובים מתגלה השכינה. בין אותם בני זוג הרומזים לזוגיות העליונה – דווקא במרחב הזוגי שביניהם שם מופיעה השכינה. 

האמת היא שזה כנראה המקור להבנת העומק של דברי גמרא הידועים במסכת סוטה.

איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן.

הרמז בלשון הקודש ידוע – אם האיש והאשה מזככים את עצמם מהאגואיזם ומפנים מקום אחד לשני אזי מה שנשאר הם אותיות שם ה' מהאיש י' ומהאשה ה'. אך אם הם מלאים בעצמם, וכל אחד מתגדר לעצמו אזי אותיות השכינה פורחות מהם ומה שנשאר הוא – אש ואש...
אך המקור הוא ככל הנראה מכאן, מהכרובים. אם זכו ישראל – שכינה בין הכרובים וכמאמר הכתוב למשה רבינו אבי הנביאים 'ונועדתי לך שם מבין שני הכרובים'. ואם לא זכו ח"ו אזי ,כדברי הזוהר, קושרים שלשלת של ברזל לרגלי כהן גדול שמא ישרף באש בכניסתו לקודש הקדשים ויצטרכו לגרור אותו משם...

יום הכיפורים הוא בבחינת הפגישה הראשונה של אדם וחוה. לאחר שהתעוררו ומצאו את עצמם כבר לא קשורים זה לזה בקשר של הכרח אחור באחור, הם נפגשים פנים אל פנים.  במקרה שהצליחו ישראל בעבודת יום הכיפורים, האהבה העצומה הזו שבין הדוד לרעיה של 'כרובים מעורים זה בזה' מביאה שמחה עצומה של שידוכים גם כאן לארץ. חז"ל מספרים לנו שביוהכ"פ אחר הצהריים היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים והיו בחורי ישראל הולכים ומשתדכים עימן (סוף תענית).

אך הזוגיות איננה דבר ערטילאי, הזוג לא רק מתארס בקידושין רוחניים, אלא גם נישא בתהליך של נישואין בחופה ובחיים יחד [4]. כאן אנו פוגשים את חג הסוכות. בט"ו לחודש עם מילואה של הלבנה ישנה מעין פגישה עליונה בין המאורות. בחינות הלבנה והחמה מאירות במילואן וקוב"ה וכנס"י 'מתחתנים' זה עם זו [4*]. אותו ענן של קטורת שהיה בבית קודשי הקדשים מתפשט והולך לכל בתי ישראל והופך להיות סוכת ענני כבוד. מעניין לציין כי הכרובים הם אחד המקומות בהם נאמר השורש סכך. 'סוככים על הארון בכנפיהם' - והגמ' אף לומדת את גובה הסוכה המינימלי [י' טפחים] מהחלל שבין כנפי הכרובים לארון. הוי אומר בסוכה אנו בעצם בין שני הכרובים.
כל סוכה היא מעין חופה בין עם ישראל לרבונו של עולם ולכן הסוכה מעיקרה איננה מקום פרטי[5] – אדרבה, הגמ' דורשת 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' – מלמד שראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת[6]. ולעת"ל אכן נשב כולנו בסוכת עורו של לוויתן. הסוכה היא סוכת השלום, סוכת היסוד של הבית והזוגיות. יש בסוכה מעין 'מכניסה לביתו' של הדוד כלפי הרעיה שכן הפסוק 'הביאני המלך חדריו' נדרש על חג הסוכות.
כך גם יובן מה שחג הסוכות נחגג שבעה ימים, מעין שבעת ימי משתה של החתן והכלה העליונים, מה שאנו קוראים כיום 'שבע ברכות'. ומה עם האושפיזין הקדושים? אולי הם שבעה שושבינים שמביאים איתם מתנות יקרות[7] ואולי הם גם משמשים כפנים חדשות[8]...

הסוכה עצמה מבטאת את היחוד והקשר הפיזי הזה היטב. האדם שרוי במרחב האלוקי בכל גופו[8*]. בסוכה שרוי סוד הדעת. "למען ידעו דורותיכם", בפנימיות מבואר שזוהי המילה בה בוחרת התורה כדי לדבר על הזיווג והיחוד, "והאדם ידע את חוה אשתו" (אגרת הקודש לרמב"ן). אך הדעת והחיבור נוגעים לא רק למרחב החיים היסודי (ברית המעור) כי אם גם למרחב התקשורתי (ברית הלשון).

הענן שיצא מבין הכרובים אותו ענן שבו דיבר ה' עם משה, שהוא אותו ענן שנזכר גם בברכת שופרות בראש השנה – 'אתה נגלית בענן כבודך'. הענן הזה מופיע הפעם כענני כבוד, כסוכה שבה הכל סוכין ברוח הקודש ומלשון 'ושכותי כפי עליך עד עוברי'[9]. התקשורת הזוגית מתחדשת. בחג סוכות יש פוטנציאל גדול לנבואה – ולכן נקראה שמחת בית השואבה ששואבין ממנה רוח הקודש ויונה בן אמיתי מעולי הרגלים היה.גם בימי שלמה המלך חנוכת בית המקדש וחגיגת השראת השכינה בעולם הייתה בימים אלו.

פלא גדול נמצא שלאחר התשובה של נינוה ושל יונה, גם יונה הולך ובונה לו סוכה. ואפילו במשנה ביומא אנו מוצאים סוכות בדרך לכפרה על כלל ישראל (סוכות האיש העיתי). אך יתרה מזו מצינו בקשר שבין השופר של ראש השנה לסוכה - התקיעות והתרועות מלוות אותנו גם בסוכות דרך התקיעות של שמחת שאיבת המים כמובא במשנה בסוכה. תרועות היראה המאיימות ומשברות הלב [תרועה לשון רעוע ושבר] הופכות לתקיעות ותרועות של אהבה [תרועה לשון רעות].

מאה הקולות הופכות להיות הסכך בו אנו סוכין שהרי סכ"ך גימ' מאה. וכך הבלי השופר בר"ה, הופכים לענן קטורת ביוהכ"פ, ענן שהלך והתפרט לשבעת ענני הכבוד בחג סוכות.

אמנם, השיא של כל התהליך הזה הוא בשמיני עצרת שם הקשר בין ישראל לקב"ה עולה דרגה לייחוד עליון ביותר אך כבר הארכנו מספיק, ואם יזכנו ה' נכתוב על בחינה זו בהמשך.

---

[1] יש לשים לב כי גם יראה לבדה היא דבר מכוער שעלול לסובב את האדם סביב עצמו – הפחד שמא יקרה לי, למשפחתי או לרכושי משהו (ועיין בתומר דבורה בעניין המלכות). משל נפלא שממשיל הזוהר הקדוש ליראה ולאהבה הוא לשתי כנפי ציפור. ברור שאם אין איזון בריא ותיאום בין הכנפיים, הציפור לא תתרומם מעלה כי אם תסתובב סביב עצמה.

[2] בלשון הקודש ישנו ביטוי - 'מכבדין את הבית' והכוונה שמפנים אותו מפסולת [כמו לטאטא]. המילה כבוד מצביעה על כך שאדם מנקה קצת מעצמו על מנת לנות מקום לאחר בעולמו.
[3*] ובאמת לפי ההלכה כל הקולות כשרים בשופר וממילא נראה כי אכן ההבל הוא העיקר ובתנאי שמשמיע קול.

[3] תקיעתא דאנסיכה בפיוטי אחינו האשכנזים. 

[4] באופן עקרוני הקידושין והנישואין הם שני תהליכים. הקידושין הם נתינת הטבעת ולאחריהם האשה נחשבת אשת איש אך עדיין בני הזוג אינם מותרים זה לזה במגע. הנישואין הם המימוש של הקידושין [או במילים אחרות הארוסין] והם נעשים באופן של 'מכניסה לביתו' או כמו שנהוג כיום בחופה ושבע ברכות. בעבר היה פרק זמן משמעותי בין שני התהליכים אך כיום נהגו להסמיך אותם מתחת לחופה וליצור ביניהם הפסק מלאכותי בקריאת הכתובה.

[4*] ואכן לעתיד לבוא כפי הרצון המקורי בבריאה, בחינת הלבנה תושלם ותהיה כבחינת החמה - שיוויון, לא עוד בעלי כי אם אישי. ומצד שני תהיה בחינת החמה שבעתיים לעניינים מסוימים - "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים". בע"ז ג נאמר שהבירור בין ישראל לגויים תהיה בבחינה הזו של חמה חזקה מאוד - מקדיר עליהם חמה. 

[5] אולי כך יוסבר גם מה שהאריכו לבאר עוצם איסור לשון הרע בסוכה. לשון הרע מבטא את הנפרדות והפרטיות של כל יחיד בישראל. וכמו שביטא זאת הגר"א בחריפותו: המילה סוכה מורכבת מאותיות מכל ארבע מוצאות הפה. סמך מהשיניים [אותיות זסש"ץ], ואו מהשפתיים [אותיות בומ"ף], כף מין החך [אותיות גיכ"ק] והא מן הגרון [אותיות אהחר"ע]. ורק ממוצא הלשון [אותיות דטלנ"ת] אין 'נציגות' במילה סוכה. ללמדך שאין מקום ללשון בסוכה.

[6] מעניין לציין שחתן וכלה בשבעת ימי המשתה שלהם פטורים מסוכה, אולי זה מפני שהם עכשיו בתהליך מאוד פרטי משלהם שמצריך צניעות גדולה ואולי להיפך - זה מפני שמבחינה מסוימת הם מבטאים את אותה הקדושה בחופה הפרטית שלהם. בספר מועד לכל חי כתב שהאידנא נהגו לעשות סעודות שבע ברכות בסוכות ולארגן סוכות גדולות שיכילו את כל הקרואים.

[7] כבסיפורו של רבי נחמן שבעה קבצנים (סעבען בעטלערס) ועיין שם היטב בקשר שבין החופה לסוכה בבור שמעליו ענפים וכו'.

[8] על פי ההלכה סעודות שבע ברכות זוקקות פנים חדשות על מנת לברך את כל שבע הברכות. פנים חדשות הם אנשים שלא היו בשבע ברכות הקודמים.

[8*] ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון - שנתי המצוות אליהן נכנסים עם כל הגוף סוכה וישוב הארץ. ואף בדרך הרמז סוכה גימ' צ"א שילוב הוי"ה (ז"א) ואדנו"ת (נוק').

[9] בשל"ה וכן איתא בגר"א ובספר החקירה לאדמו"ר הצ"צ..