יום שישי, 12 באפריל 2024

מצות רכות לפסח

בימינו רוב עם ישראל אוכל מצות דקות מאוד עד שהן פריכות כמו קרקר. אמנם חלק מקפידים לקנות מצות רכות המכונות פטירות. לקמן ננסה לראות מהן המצות העדיפות.

ראשית נברר האם המצות הרכות כשרות לכולי עלמא. לאחר מכן נברר מהו המנהג המקורי - מצות פריכות או רכות. לבסוף ננסה לשקול במשקל החסידות את היתרונות והחסרונות שבעניין.

כשרות המצות הרכות
ישנם אנשים שחושבים שמצה חייבת להיות דקה וקשה על מנת שתהיה כשרה. יש לדעת שלחם הפנים שהיה חייב להיות גם הוא מצה[1] ולא חמץ היה בגובה של טפח. למעשה רב הונא מסביר שזהו ההסבר של הדין של בית שמאי שאין עושין פת עבה בפסח שכן למדו מלחם הפנים, עבה – יותר מטפח[2]. אמנם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש השמיטו דין זה ולא הביאוהו כלל ומשמע שלדעתם להלכה אין הגבלה לגובה המצה. בהלכה נזכר גבול ושיעור לעובי המצה כדעת רבינו ירוחם ואחרים[3]. וכך לשון שו"ע או"ח תס סע' ה: אין עושין בפסח פת עבה טפח עכ"ל. הטפח (ארבע אצבעות צמודות של אדם ממוצע)  שיעורו כשמונה ס"מ[4] ואם כן עד לגבול זה ניתן להכין מצות כשרות. גם מעבר לגבול זה המצה לא חייבת להחמיץ אלא שחוששים יותר לחימוץ כאשר המצה היא למעלה מטפח ולכן מקפידים שלא לעשותה מעבר לטפח[5].

וזאת למודעי - עוביה של מצה תלוי בכמות הבצק. רכותה של מצה תלויה בעיקר ביחס המים מול הקמח שבעיסה.

אלא שיאמר האומר שהרמ"א שם בסע' ד כבר כתב 'ויש לעשות את המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ'. ומדבריו יש לדייק שלא כתב לעשותה דקה בתכלית אלא רק לא לעשותה עבה 'כשאר לחם' ואם כן במצות דקות לא אמורה להיות בעיה כלל.
ועתה יש איתנו מקום שאלה – מהן הרקיקין הללו ומה עוביים?

הרקיקין זכרו כסוג אפיה של מנחות במקדש – 'רקיקים משוחים בשמן'. אך לא ברור לנו האם הרקיק הזה הוא פריך או רך. הרקיק נזכר גם בגמרא בבא בתרא יט ע"ב ושם בתוס' ד"ה מאי איריא רקיק כתבו בפשטות שהוא רך. אם כן הרקיק הוא דק ולא עבה כמפורש שם בגמרא ועדיין ע"פ התוס' הוא רך.

נעבור להוכחות שהמצות שהוכנו בזמן חז"ל, הראשונים והאחרונים בכל העולם (עד לפני כמאתים שנה) היו רכות ולא דומות למצות הפריכות של ימינו.

מהו המנהג המקורי?
אין ספק שהמצות שאכלו אבותינו לא היו פריכות ודקיקות, שכן רק לאור מציאות זו ניתן להבין את ההלכות הבאות:

א.      שו"ע תסא סע' ג: מצה שנאפתה עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה יוצאין בה[6]. וברור לכל בר דעת שבמצות פריכות ודקות כשלנו אין סימן זה רלוונטי כלל. המשנה ברורה מביא דעת חק יעקב שיש אפשרות נוספת של בדיקה והיא תחיבת אצבע לתוך המצה. על אף שסימן זה איננו מוסכם כפי שכתבו החמד משה כף חיים והחזו"א (סי' קכ ס"ק יז) עצם קיומו של סימן זה בארצות אשכנז מוכיח שנהגו במצות רכות בעובי שניתן לתחוב בו אצבע במידה מסוימת.

ב.      שו"ע סי' תמו סע' ד: מצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה מותר אפילו באכילה דאזלינן בתר בתרא וכו'[7].
כיצד ישנו מצב שבו התערבבו מצות וחמץ ולא יודע להבדיל ביניהן? ברור שבזמן השו"ע עדיין היו עושים פת מצה שנראית דומה לפת חמץ. ואמנם הרמ"א כתב שלא לעשות כמו לחם של כל השנה וכן העיר שם המשנה ברורה שאינו לפי מנהג זמננו שכבר לא עושים את הלחמים באותו עובי.  

ג.        שם באותה הלכה מדובר גם על מצה שמתעפשת וזה ודאי לא שייך במצות הפריכות שיכולות להחזיק גם שנים ולכן עושים בהם עירוב חצרות.

ד.      הרמ"א או"ח סי' תעה סע' ז: ונהגו לעשות שלוש מצות של סדר מעשרון זכר ללחמי תודה. שיעור עשרון הוא נפח של למעלה משתי ליטר. קשה מאוד להבין כיצד במצות קשות ודקות אפשר להגיע לסדר גודל כזה של מצה.

ה.      סוגיית הגמרא לגבי בלע כזית מצה בבת אחת לא יכולה להתקיים בכזית מן המצות הקשות (ודאי לא ע"פ שיעור כזית המקובל כיום).

ו.        כורך - מנהג הלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת[8]. במצות פריכות לא ניתן לכרוך משום שהן מיד נשברות[9].

ז.       יחץ – ע"פ המקובלים יש לבצוע את המצה האמצעית כדוגמת אותיות ו' ו- ד'. כל מי שניסה לנהוג כך במצות הפריכות יודע שאין אפשרות לעשות כך.

מדוע נשתנה המנהג בקרב יוצאי גולת אשכנז?
הבאר היטב[10] שחי לפני כמאתיים חמשים שנה עוד מביא בשם ספר בית הלל שהמנהג לעשות את המצות כעובי אצבע (כשני ס"מ). וכן ניתן לדקדק מאחרונים נוספים לפני כמאתיים שנה.

אין לנו ידיעה ברורה מתי ומדוע החל השינוי ומסתבר שהוא קרה בהדרגה. אך יש כמה השערות טובות לעניין.

הרב דב ליאור[11] סובר שהיה זה מפני שחששו מחימוץ שמצוי יותר במצות עבות. מעין זה כתב גם הרב רצאבי[12]:
אלו המצות שאפו בכל הדורות, כל קהילות ישראל, כולל האשכנזים והספרדים, עד לפני 200-300 שנה. מאותה תקופה, נהייתה ירידה גדולה בעניני מסורת. המצות שעושים היום האשכנזים התחילו בתקופת הגר"א. היו להם כל מיני שאלות, ספקות בקשר למרדה שנתפס עליו בצק, כשמוציאים אותו החוצה עד שהוא מתקרר ואח"כ מחזירים. ומאז עשו מקלות. הגר"ז כותב, בשלחן ערוך הרב, שלפני עשרים שנה התחילו למעט את זמן הלישה. ויש בספרים האחרונים, שמעידים על כל מיני שינויים שעברו. ובכלל באירופה, השתנתה כל מציאות האפייה, כי האפייה כבר לא הייתה פרטית. כל ימות השנה קנו ממאפיות ציבוריות, וכך מדור לדור ומזמן לזמן נשתנו המצות ונעשו איך שנעשו, עד שהגענו למצב כמו שלנו היום. בעבר גם המצות שלהם היו רכות. הרי כל הפוסקים מדברים שהמצות רכות, כל ההלכות בשו"ע.   

יש לדבריהם הד רב מתשובת אדה"ז סי' ו.

אך הרב אשר וייס[13] העריך שאין קשר בין חימוץ למצות הפריכות והדקיקות:
ונראה לכאורה, דמה שנהגו בזמנינו לעשות מצות דקות מאד, אינו בהכרח חומרא מחשש חימוץ, אלא משום הייצור ההמוני שמייצרים הרבה זמן לפני פסח, והמצות הרכות לאחר זמן מועט או מעלות עובש או מתייבשות ומתקשות כמו לחם, ואי אפשר לאכלן.

זאת אומרת שהטעם היה משום שהייצור הפך להיות המוני ולכן רחוק מליל הסדר. ההידור של אפיית כל המצות לפני החג מוזכר כבר בטור סוף סי' תנח: ואני ראיתי בברצלונה מהמדקדקין שהיו אופין כל מה שצריכין למועד מקודם המועד. והמנהג לאפות בתוך המועד כמעט שנשתקע[14].

לענ"ד המצות החלו 'להתקשות' עקב הייצור ע"י מכונות. מכונות לאפית מצה התחילו בצורה ידנית ולאחר מכן התפתחו למכונות חשמליות. בתחילה התעוררו חששות גדולים של חמוץ ביחס לאותן מצות וכנראה שהיו לכך סיבות טובות. לכן העדיפו בעלי המכונות לעשות את המצה באופן שלא יוכל להיות בו חשש חימוץ כלל – כל המצה אפויה בצורה אחידה לחלוטין.

למרבה הפלא המחמירים לקרוא לאותן מצות מכונה חמץ בעבר מחמירים באופן מסורתי גם היום. וגם אלו שמחמירים במצה שרויה מחמירים גם במצות הפריכות והדקיקות ביותר.

מה יותר מהודר?
בריש פרק ערבי פסחים המשנה אומרת שבערב פסח אדם צריך להפסיק לאכול סמוך למנחה. רש"י ורשב"ם הסבירו שכשיכנס לפסח רעב ויאכל את המצה לתיאבון יש בו משום חיבוב[15] והידור מצוה[16]. מדברי הראשונים ניתן ללמוד שלאכול מצה טעימה לחיך הוא הידור מצוה. זהו שיקול הלכתי לכל דבר.

בכל השנה אנו מברכים על קרקרים מזונות. מה דין ברכת המצה כל השנה? אצל רבותינו הספרדים מצאנו שמברכים על מצה מזונות, מכיוון שהיא פריכה ונכססת. עצם העניין בו יש מאכל שברכתו משתנה לפי הזמן הוא דבר ייחודי ויש שיאמרו משונה[17]. מצה רכה ברכתה תמיד המוציא.

הסוגיה החשובה ביותר – אכילת שיעור מצה.

 

לסיכום
על אף שדעת כמה מגדולי הפוסקים שאשכנזים לא יאכלו מצות הספרדים[18] נראה שהדברים נכתבו בראשית ימי קיבוץ הגלויות והיו חששות מרובים בשינויי המנהגים. אך כיום נכון לשוב למנהג המקורי שהשתמר ברוב העדות עד ימינו ולאכול מצות רכות שהן טעימות יותר, קל לאכול בהם שיעור כזית כדבעי ואין בהם חשש בברכה[19].



[1] מנחות נב ע"ב.

[2] כמבואר פסחים לז ע"א.

[3] עיין שו"ע או"ח סי' תס באה"ל ד"ה פת עבה טפח.

[4] וע"פ החזו"א טפח שווה 9.6 ס"מ.

[5] בדומה לדין שלא ללוש כמות גדולה משיעור חלה בבת אחת שו"ע סי' תנו סע' א – ב.

[6] והוא ע"פ מש"כ בברייתא פסחים לז ע"א יוצאין במצה הינא.

[7] פסחים ז ע"א.

[8] פסחים קטו ועיין ברשב"ם 'כורכן כגמי'.

[9] ואמנם מנהג אחינו בני גולת תוניס היה לכרוך את המצה והחרוסת בחסה וע"פ זה אין קושיה.

[10] סי' תס ק"ח.

[11] שו"ת דבר חברון או"ח סי' תקיח.

[12] https://www.maharitz.co.il/?CategoryID=277&ArticleID=1647.

[13] מנחת אשר על ההגדה חלק התשובות סימן טו.

[14]ואמנם ישנו הידור גם באפיה של מצות חמות וטריות בחג. וכ"כ מג"א תנח סק"א בשם מהרי"ל. ועיין בספר  'הליכות תימן' של ר"י קאפח, ירושלים תשכ"ג, עמ' 19: לחם-של-פסח נעשה דק רך טעים וערב, כראוי לכבוד חג קדוש כזה... אופים יום יום בפסח, בכל בית, לחם טרי, לצורך כל היום.

[15] לשון רש"י שברי"ף.

[16] רש"י ורשב"ם על הדף.

[17] שיטה יחודית עוד יותר היא שיטת הגר"מ אליהו שעד פסח שני מברכים המוציא או שיטת האור לציון שעל פחות מכזית גם בפסח מברכים מזונות ורק על למעלה מכזית מברכין המוציא.

[18] ספר 'מקראי קודש' לרב הררי, על פסח, עמ' 286, בשם הגר"א נבנצל שליט"א, שמורו ורבו הגרשז"א זצ"ל הדריך שאשכנזים לא יאכלו את מצות הספרדים, ואע"פ שאינו איסור ממש מ"מ למעשה לא לאכול.

[19] וכן העיד הרב שמואל אליהו שליט"א בשם אביו - למעשה שמעתי מאבי שליט"א שאין בזה איסור או מנהג לאסור ומי שרוצה יכול לאכול מצות רכות ובלבד שלא יהיו בעובי טפח או קרוב אליו (מתוך תשובה לשואל אשכנזי באתר מוריה).

יום חמישי, 11 באפריל 2024

דיבור של חירות

 


מגיד לאדם מה שיחו

במשך שנים רבות עם ישראל התרגל לעבדות. הוא התרגל לחשוב כמו האדון, לדבר כמו האדון ובעיקר שלא לדבר ולהביע דעה בפני האדון. את עיקר החירות אנו מוצאים בפה. הפה ששואל שאלות מביע את עובדת היותו של האדם בן חורין. מסתבר שזו הסיבה לכך שסיפור יציאת מצרים נעשה בדרך של שאלה ותשובה דווקא.

בעבדות, באי-החירות יש גם חוסר אחריות שעשויה להיות נוחה לעיתים, עבדא בהפקירא ניחא ליה. אדם שאין לו בחירה כיצד לנהוג והוא רק ממלא פקודות מבלי לשאול שאלות הוא אדם שאין ציפייה ממנו לקחת אחריות. לעומת זאת מתוך שעם ישראל הוא עם אוהב חירות מושבע הוא משתדל לקחת אחריות מלאה (ולעיתים עודפת...).

בפסח הפה השח ביציאת מצרים מתרגל לשוחח שיח של חירות, אנו מתאמנים להיות אנשים בעלי רוח חירות שבוחרים על מה לדבר ועל מה לא לדבר. בליל הסדר עצמו ישנה הקפדה שלא לדבר דברים בטלים ולהתרכז בדיבור משמעותי משפחתי בסיפור טובותיו ונפלאותיו של המקום עלינו. הסעודה כולה נמצאת בתווך שבין שני חלקי ההלל וכולה עניינה אחד – להודות ולהלל, לשבח לעלה ולקלס לשם כבוד מלכותו.

גם בפרשת השבוע אנו פוגשים באדם שדיבר רעות על אדם אחר. מצורע נוטריקון מוציא שם רע. מידה כנגד מידה הוא יוצא אל מחוץ למחנה וקורא 'טמא, טמא' על מנת שיתרחקו מהשפעתו הרעילה של בעל לשון הרע. ראוי להזכיר למעלתכם מה מוסיף על כך הזוהר הקדוש (פרשת תזריע): 'כְּמָה דְּעוֹנְשָׁא דְּהַאי בַּר נָשׁ בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא. כַּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא, דְּקָאתֵי לִידֵיהּ, וְיָכִיל לְמַלְּלָא, וְלָא מַלִּיל.' הזוהר אומר כאן בעצם שכשם שיש איסור שלא לומר דבר שלילי על מישהו אחר, כך יש בעיה למי שלא אומר מילים טובות שיש לו לומר על מישהו אחר.

בן החורין לוקח אחריות שלא לומר דברים שליליים ומחלישים אך כן לדבר על דברים טובים וחיוביים שמעודדים את הזולת ומחזקים אותו.

נשיח בדברי תלמוד התורה, סיפור נפלאות ה' וזכויותיהם של ישראל ונברח משיח מפלג ומדברים בטלים.

חג שמח!