יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

ושבו בנים לגבולם

 


צילום: לע"מ
ושבו בנים לגבולם
(יהונתן פולארד נפדה ומגיע לארץ ישראל טבת התשפ"א)

בפרשת ויגש רגילים לראות את מעשה הגבורה וההקרבה של יהודה כמה שאמור היה לגרום לפדיונו של בנימין. המוכנות שלו להקריב בסופו של דבר לא פדתה את בנימין שהרי יוסף לא היה עושה לו דבר. אך כשמסתכלים בעומק רואים כי היא אכן פדתה מישהו – את יוסף בעצמו. יוסף בזהות בדויה בתוך מצריים חוזר לחיק משפחתו ועמו רק בזכות מה שהוא רואה שעושה יהודה למען אחיו. יהודה אכן פדה בסופו של דבר את יוסף ותיקן את חטא המכירה. 

הרב שמואל זעפרני סיפר כי בביקורו הראשון של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל אצל יהונתן פולארד בכלא מרילנד, הרב זצ"ל נכנס לכלא, הישיר מבט לעבר יהונתן, ואמר לו: 'יהונתן בני היקר, אתה צריך לדעת שאחד מאבותינו הראשונים שישב בכלא שמו היה יוסף הצדיק. אני רואה בך יוסף של הדור, תזכור, יוסף יצא בן רגע מהכלא ישר למלוכה. בהתחשב בכל מה שעשית, ואני יודע כל מה שעשית, אני בטוח שהקב"ה יוציא אותך מכאן כמו יוסף ואתה תגיע הישר למלוכה כמו יוסף'. יהונתן התרגש ונישק את ידו של הרב.

ואכן פולארד שעבד כמנתח חומרי גלם מודיעיניים במרכז ההתרעה האנטי־טרוריסטי החדש (אטא"ק) של מחלקת ניתוח האיומים בשירות החקירות של הצי העביר חומרי מודיעין חשובים מפז שידידנו האמריקאיים סירבו לחשוף ולחלוק עם מדינת ישראל. בין המסמכים היו כאלה שהיו אקוטיים לבטחונה של מדינת ישראל, מסמכים על נשק השמדה המונית של מדינות ערב ועל מפקדות אש"פ בתוניס למשל, מסמכים שפולארד בעל הלב היהודי החם לא הצליח שלא להעביר למדינת ישראל ובכך איפשר מבצעים מוצלחים של צה"ל והמוסד. אך לצערנו כאשר נחשף וניסה לברוח לשגרירות ישראל בוושינגטון הוצא משם אחר כבוד והובל למעצר. שם נחקר ובהמלצת מדינת ישראל אף הודה במיוחס לו. הוא נשפט באופן חמור בהרבה מחומרת עבירתו משום שהעלילו שאת הסודות מכרה מדינת ישראל לסובייטים דבר שהתגלה כמופרך כמה שנים לאחר מכן כאשר נתפס הפושע האמיתי, מרגל סובייטי בתפקיד רם מעלה ב – CIA. מדינת ישראל לא עשתה למענו דבר במשך שנים, חטא מכירת יוסף.

על הקשר המיוחד של יהונתן פולארד לגאון הרב מרדכי אליהו סיפרה פעם אסתר פולארד (בשנה שבה נפטר הרב אליהו זצ"ל):           
לפני כארבע שנים נכנסתי למשרדו של הרב זצ"ל ואמרתי לו שהמצב הרפואי של יהונתן מתדרדר, אמרתי לו שאני מפחדת על חייו. "יהונתן הוא בן בית אצלך ואתה בן בית אצל הקב"ה. אתה חייב לעשות בשבילו משהו. דבר שהוא מעבר לגדר הרגיל, תנצל את זה שאתה בן בית למעלה. אני מרגישה שהוא הולך למות", התחננתי. הרב שמע את תחינתי, אמר לי שהוא מקבל את הדברים והוא יעשה משהו. עדכנו את יהונתן, והיינו בטוחים שהמצב הרפואי הקשה מאחוריו. חשבנו שהרב יעתיר בתפילה מיוחדת לרפואתו של יהונתן, הרי הוא היה מגדולי המקובלים בארץ. מתברר שטעינו. שבועיים לאחר מכן, ביקשתי להיכנס אל הרב, ואמרו לי שהרב לא מרגיש טוב, זה היה משהו נדיר. תמיד הוא היה מקבל אותי כמעט מיד. יום אחר יום הודיעו לי מלשכתו שהוא לא חש בטוב. הוא סבל כאבים נוראים בגב, עד שהיו צריכים להחליף לו את המכונית, כדי שלא ייאלץ להתכופף.    

כעבור חודשיים קראו לי אל הרב. נכנסתי אל החדר וראיתי שהוא סובל סבל נוראי. הוא התקשה לדבר, הכאב היה חד. הבנתי שהוא לקח את המחלה של יהונתן על עצמו. אמרתי לו שיש לי מסר מיהונתן שביקש להבהיר כי הוא לא מוכן שהרב יסבול בגללו. הרב חייך אלי בחיוך שדומה לחיוך של אבא שהבן שלו 'תפס' אותו שעשה בשבילו משהו מיוחד. ניסיתי לשכנע את הרב אבל העיניים שלו שידרו לי להפסיק. הוא החליט לקחת את המחלה על עצמו. מאותו הזמן, לא היה לו יום בריא אחד, המצב הרפואי שלו הלך והתדרדר. הוא סבל ארבע שנים. ואני בטוחה שהוא עשה את זה בשביל יהונתן.

כנראה שממש כשם שניגש יהודה ליוסף, היה מוכן למסור את חייו כדי לפדות בנימין ובמעשה זה 'פדה' גם את יוסף משביו, היה צורך בכמה מעשי הקרבה יוצאי דופן של אחווה כדי להביא לשחרורו של יהונתן. השבוע לאחר עשרות שנים המשימה הושלמה, יהונתן ורעייתו נחתו בארץ ישראל ובנימין ראש הממשלה קיבל את פניהם. מעניין לציין כי בברכה המצולמת של הגרמ"א לפולארד הוא הזכיר כמה פעמים את הפסוק "בך יבורך ישראל", פסוק מפרשת השבוע, פרשת ויחי שגם הוא מתייחס ליוסף הצדיק ולשיבתו לחיק משפחתו משפחת עם ישראל. 

כיום זכה בנימין אחר לפדות את יוסף, מזל טוב ליהונתן אך לא פחות מכך לנו ולראש הממשלה על התיקון ההיסטורי שזכינו לעשות. מזל טוב מזל טוב.

יום שישי, 25 בדצמבר 2020

מה מיוחד בארץ גושן?


מקור התמונה: cynic zagor (Zorbey Tunçer) - https://www.flickr.com/photos/cyniczagor/2726113679/in/set-72157606510968511/

בפרשת ויגש יורדת משפחת יעקב אבינו למצריים, יוסף והאחים חותרים להתיישב דווקא בארץ גושן. מדוע?

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שבמעבר מהתיישבות נודדת להתישבות של קבע במצריים הגדולה רצו בני יעקב לשמור על יחודיותם ולכן בחרו במקום שהיה מבודד משאר מצריים. מתוך עיון במדרשים ניתן לדלות סיבה נוספת.

בטרם יורד יעקב מצריימה הוא כבר שולח את יהודה 'להורות לפניו גושנה', מה הכוונה?

רגילים להזכיר את רש"י שאומר שהיה זה על מנת להקים בית אולפנה – בית חינוך תורני, אך מבית מדרשם של נכדיו של רש"י עולה תשובה אחרת. בפירוש דעת זקנים של בעלי התוספות על פסוק זה הובא מדרש פרקי דרבי אליעזר (פרק כו) מדהים. כולנו זוכרים את המעשה המתואר בפרשת לך לך בו לקח פרעה מלך מצריים את שרה בגלל יופיה ותכנן לשאת אותה לאשה. לאחר שה' העניש אותו שרה לא יצאה מבית פרעה בידיים ריקות. פרעה חש חרטה עמוקה על מעשיו ונתן לה את מה שתכנן לכתוב בכתובתה. המדרש מספר שהייתה זו גושן היושבת על שפת הנילוס מצידו המצרי[1], והיא ניתנה לשרה על ידי פרעה במתנה.

ממילא יוצא שארץ גושן בעצם שייכת שלנו...

ואכן גם בין כיבושי יהושע בספר יהושע פרק י"א נזכר שכבש את ארץ הגושן[2].

אם כן ה"ויאחזו בה" בסוף הפרשה לא נדרש במשמעות שלילית של היאחזות בגלות כפי שכתב הכלי יקר שם אלא כמו 'היאחזות הנח"ל'' והכוונה לראשית ההתנחלות בטריטוריה משלנו. אכן ירד יעקב למצריים אבל ברחמי שמיים היה זה ע"פ קורא הדורות מראש בצורה ממותקת.

ואם לכל זה נוסיף את רש"י (שהוזכר לעיל) שלימד כי יהודה נשלח לגושן כדי להקים בית מדרש, המטרה הייתה לקיים עיקר ישוב הארץ וללמוד תורה בא"י[3].

זוהי תשובה מקורית לשאלה נוספת. בסוף הפרשה התורה מספרת את כל סיפור העברת יוסף את העם המצרי מנחלתו משטח לשטח. מדוע חשוב לתורה לספר לנו על כך? לאור האמור לעיל ניתן לצרף לתשובות שאר הפרשנים תשובה נוספת. שהיה זה מעין תחבולה של יוסף הצדיק בכך שכולם עברו מנחלותיהם וכך לא ישימו לב ויתעוררו למחות כנגד המימוש של בעלותנו על ארץ גושן שיש שיקראו לו 'כיבוש שקט'.

נמצינו למדים, יש את ארץ ההבטחה של אבינו אברהם ויש ארץ שהיא כולה מתנה מאמא שרה.

(חלק מרעיון זה השמיעני הרב דוד בן פנחס הי"ו בדרשה בשבת בישיבת נתיבות ישראל בת ים)



[1] הוא נחל מצריים גבולה הדרומי של א"י ע"פ רש"י, ריה"ל, גר"א, הרצי"ה ועוד ולא אל עריש כדעת הרדב"ז, הגר"ש ישראלי וסיעתם.

[2] וע' רד"ק שם ודלא כדעת מקרא.

[3] ע' תוס' ריש גיטין.


יום שני, 21 בדצמבר 2020

אבא עשיר אבא עני

 


מהדמות של יוסף הצדיק לומדים שני שיעורים חשובים על עוני ועל עושר. 

השיעור הראשון שלמדנו ממנו הוא איך להיות עני.
לאחר שנמכר על ידי האנשים הקרובים לו ביותר, יוסף גולה בעל כורחו ובחוסר כל שהרי אפילו כותנתו נלקחה ממנו בכוח, וכך הוא מוצא את עצמו כעבד בבית שר הטבחים. כל אחד אחר היה מתייאש או מנסה להתחנף לאדון (או לגברת הבית), אך יוסף נשאר נאמן לעצמו ולערכיו. יתרה מזאת, יוסף עושה את תפקידו על הצד הטוב ביותר לא משנה היכן הוא נמצא. הוא לא מחכה ל'פריצה הגדולה' ולא מחפש את האור בקצה המנהרה, יוסף רואה בעצמו את האור שבמנהרה. לכן גם בבית פוטיפר כולם נמשכים אחריו וגם בבור הכלא אנשים מתקרבים אליו ממש כמו פרפרים לאור. במפגש שבין יעקב ועשיו בפרשת וישלח עשיו מכריז 'יש לי רב' – פשוט הרבה, לעומתו יעקב אומר 'יש לי כל'. אלו שתי תפיסות עולם, אך לא פחות מכך תפיסות של האדם כלפי עצמו. יוסף בנו האהוב ותלמידו הגדול של יעקב מתנהג כאדם שיש לו הכל, הרבה לפני שיש לו רב. ויש שיאמרו שזה סוד כוחו.

מתוך ההבנה שהכל תלוי בו והשמחה בכל מה שיש לו, יוסף ביצירתיות יודע להפוך את מה שאחרים רואים כקטסטרופה ומשבר להזדמנות. לכל אדם אחר שבע שנות רעב שיבלעו שבע שנות שובע נשמעות די מייאשות, הרי סה"כ השבע והרעב מתקזזות - 'ולא נודע כי בא אל קרבנה'. אך מתוך אמונה בה' ובטוב שבמציאות יוסף משכיל להבין שאם אלוקים מודיע לפרעה את אשר הוא עושה אזי יש מידיעה זו ברכה גדולה. יוסף הופך את יתרון הידע המוקדם על הרעב שיבוא להצלחה כלכלית מסחררת, בשעה שכל העולם רעב מצריים מתעשרת משום שהשכילה לשמור אוכל וכך הופכת למעצמה עולמית. 

השם יוסף מרמז על שתי ההנהגות האלו. מצד אחד הוא תמיד מוסיף והולך, משתדל יותר ומחפש היכן יש מקום להשתדרג. מצד שני מתוך אמונה הוא עומד בתפילה לה' שיוסיף לו כוח ואכן ה' פותח בפניו דלתות עליהן יכל יוסף רק לחלום.

השיעור שני שלמדנו מיוסף הצדיק הוא איך להיות עשיר.
העושר הוא דבר שנותן לאדם תחושת כוח. ישנו חשש ממשי שכאשר אדם יקבל עמדת כוח הוא ישכח את הדרך הקשה שהביאה אותה אליה, ואת האנשים שלא זכו להגיע לאן שהוא זכה. חישבו על הסיטואציה: בוס צועק על העובד שלו על שהוא לא עושה את עבודתו בדיוק כמצופה. אילו יכל העובד היה אומר – 'קצת סבלנות, אדוני הרי אך לפני כמה שנים היית אתה הבחור החדש במשרד, הסטאז'ר או המתלמד בסדנה'. ואכן כתבו חכמי המוסר הראשונים 'ניסיון העושר גדול מניסיון העוני'. לכן כאשר לאדם עמדה מכובדת אותה הרוויח ביושר, משמיים יעמידו אותו דווקא אז בניסיון השכחה. יוסף הצדיק עומד בניסיון כאשר הוא לוקח את חכמתו ועושרו ורותם אתם לטובת מצרים, להביא שפע לכל העם ואולי גם לעמי הסביבה הסובלים מרעב. ובכל זאת, כלפי עצמו הוא חושב שיש מקום לשכחת החיים הקודמים שלו, והוא קורא לבנו מנשה 'כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי'. אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, כנגד כל הסיכויים עומדים לפניו אחיו, ושלא במודע מזכירים לו כי הוא עדיין אחיהם האובד.

בפרשות מקץ וויגש יוסף מחליט להשתמש בכוח שלו למשימה חשובה נוספת - כדי לאחד מחדש את המשפחה תוך בחינת מידת נאמנותם לאחיו בנימין, בנה השני של רחל צרת אימם. בכך שוב לוקח יוסף אחריות ולא משתמש בממונו לטובת עצמו בלבד ועומד באופן מלא בניסיון העושר.

יום רביעי, 16 בדצמבר 2020

על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים



Photo by Fidel Fernando on Unsplash

מנחם רויטמן ואברהם אברונין הם כוכבים של שיר אחד. על אף שלא כולנו מכירים את השמות האלו, ככל הנראה שיר אחד שלהם כולנו שרים כמעט בעל פה. השיר 'ימי החנוכה' הוא תרגום של אברונין[1] לשיר ילדים שנכתב במקור ביידיש על ידי המשורר מ. רויטמן והוא מבטא את רוח החילוניות הלאומית הישראלית. כשמקשיבים טוב מגלים שאת הנס לא חולל האל אלא 'חוללו המכבים'. ה' אינו מוזכר כלל בשיר והנס הוא למעשה ביטוי לפעולתם האמיצה של בני האדם בעולם. היזכרו במילות השיר:

ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו, בגיל ובשמחה ממלאים את ליבנו לילה ויום סביבונינו יסוב סופגניות נאכל בם לרוב.
האירו, הדליקו נרות חנוכה רבים - על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים.

במסיבות גני הילדים הדתיים ישנו פער בין דורי מעניין. הדור המבוגר מכיר את הגירסה המקורית של השיר בעוד הדור הצעיר שר את גירסת הגננות הדתיות שמסיימת את הבית כך: 'על הניסים ועל הנפלאות אשר חולל ה' למכבים'. ואולם לבית השני של השיר לא מצאו הגננות פתרון אלגנטי כל כך – 'ניצחון המכבים נספר, נזמרה, על האויבים אז ידם כי גברה ירושלים שבה לתחיה עם ישראל עשה תושיה', ושוב - אין זכר לקב"ה.

שנים רבות מתנצחים ביניהם הציבור החילוני והציבור החרדי בשאלה כיצד נכון להציג את נס חנוכה. האתוס החרדי – גלותי 'שוכח מהמלחמה' וגורס כי נס פך השמן הוא העיקר, וגם כאשר כבר מזכירים את המלחמה מדגישים את פעולתו של ה' והתגלותה כנגד הטבע ממש. מנגד גורס האתוס החילוני - ציוני כי עלינו להשמיט את יסודות הנס ולדבר על גבורת הלוחמים בלבד. ניסים מגבירים את הבטלנות האנושית מול מעשה האל, את הדור הצעיר יש לחנך לנטילת אחריות אישית ו'אם אין אני לי מי לי'. או כמילותיו החריפות של שיר חנוכה מודרני אחר: 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו –בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור'.

אך הרבה לפני שהתחילה המחלוקת הזו כתבו כבר חלק מחכמינו זכרונם לברכה את פתרונה הפשוט והלא מתלהם. בספר חמדת הימים שנכתב על ידי מקובל ארץ ישראלי ששמו לא נודע כתוב כך:

'וכמעט נר אלוקים טרם יכבה[2] העיר ה' רוח כהני ה' ... וחיזק ואימץ ידי חשמונאי ובניו להיות אמיץ לבו בגיבורים הוא ובניו איתו ויעבירו קול במחנה לאמור מי לה' אלי. ויאספו אליו כל זקני יהודה כל איש חיל רב פעלים אשר נגע ה' בליבו לנקום נקמת ה', קנאת ה' צבאות תעשה זאת, וילחמו בו ויגרשוהו וילך, ויכו אותו עד בלתי השאיר לו שריד. ובשובם נתנו שבח והודאה לאל, וחיזקו את בדק הבית, והיה אור ישראל לאש והארץ האירה מכבודו כימי עולם[3]. ודבר זה היא לבדה תספיק לעשות זיכרון לבני ישראל לנס ההוא ולקבוע שמונת ימי חנוכה בהלל ובהודאה, ולא כמו שעלה על רוח רבים לאמור אשר עיקר קביעותן הייתה מפני נס הפך. כי אין לקבוע ימים טובים בהלל ובהודאה מפני נס הנעשה באיזה עניין היפוך הטבע אלא כשיהיה עניין הצלה מאיזו צרה... ואולם אצלי עיקר הקביעות היה מפני התשועה הנעשית להם בניצחון האויבים... ומפני התשועות הללו הוצרכו לקבוע יום טוב בהלל ובהודאה בכל שנה ושנה אלא מפני שנוספה בחינת הנס שנעשה בפך והדליקו ממנו שמונה ימים שמום על הנס שמונה ימים אלו בהלל ובהודאה'.

חמדת הימים מזהה את יד ה' בהתעוררות גבורת הלוחמים ורואה בניצחון במלחמה את עיקר הנס. העולה מדבריו הוא בעיקר הערכה לגבורת הלוחמים ללא שום סתירה להבנה העמוקה שהיא עצמה מגיעה ממקור הגבורה והעוז. דווקא הדבקות בתורה ובמצוות היא שהביאה אותם לעצמאות מדינית. לא 'אשר עשה ה' למכבים' כגירסת הגנים הדתיים ולא גבורה משוללת מקור כגירסת השיר היידישאי המקורי. אלא גבורה אנושית ממקור אלוקי שמופיע בנשמת האדם, אלוקים מתגלה בגבורת האדם. אם  מעשי האדם הם הם מעשי ה', אזי ממילא הבטלנות היא חילול השם. ואולי מתוך תפיסה כזו השיר ימי החנוכה בגירסתו המקורית כלל לא מחייב תיקון או הוספה?

והשאלה מתעוררת, האם האתוס הציוני היה מתמרד כנגד תפיסה יהודית שלא רואה סתירה בין האדם לאלוקיו? האם לא הוצגה היהדות באור אחיד ומתנכר כלפי ההשתדלות האנושית שלא ככתוב במקורותינו?[4] לאלוקים פתרונים. איך שלא יהיה, התשובה שלנו מוכרחה להיות לימוד תורה אותנטי בנוי על יסודות של מקורות אך בהתאמה לשאלה מה צריך לשמוע הדור. דבר זה יושג רק אם נלמד את מקצוע האגדה (אמונה, מחשבת ישראל) ברוחב ובעומק ונדע במקביל להקשיב למציאות ולמה שחשים האנשים שסביבנו.


[1] אברונין היה מורה ועסק בחקר הלשון העברית ובתרגום.

[2] בשתי הערות הבאות תמצאו שאלות מנחות להעמקה נוספת: שימו לב – לפי אנלוגיה זו מהו הנר והיכן הוא נמצא?

[3] מה קרה לאורם של ישראל? בכבודו של מי מדובר?

[4] להזכיר שהמהר"ל בחידושי אגדות לשבת כא וכן הנר מצוה עונה לשאלה בדומה לחמ"י, ע"ש.

יום שישי, 4 בדצמבר 2020

למה איסור גיד הנשה הוא מצוות הלא תעשה הראשונה בתורה?

 

בסין נקראת היהדות באופן מסורתי "דת הסרת הגיד". זה מעניין ואולי קצת מובן לאור העובדה הבאה. בפרשת בראשית לימדה התורה את אדם וחוה, ראשית האנושות, את מצוות העשה הראשונה בתורה – פרו ורבו. עם הופעת אברהם אבינו עליו השלום למדנו את המצווה המיוחדת לישראל – ברית המילה. מצווה יסודית לכל הדעות. בפרשתנו, מיד לאחר קריאת שמו לראשונה ישראל, קיבל יעקב אבינו את המצווה השלישית, מצוות הלא תעשה הראשונה – גיד הנשה. מהו עניינה של מצווה זו?

בספר החינוך כתב שטעם המצווה הוא שנזכור את המאבק והניצחון של יעקב מול המלאך. כך גם בזמנים הקשים של גלותנו לא נאבד תקווה ונזכור שכבר היו דברים מעולם וישראל למרות האבדות תמיד מנצח. גם הלילה הארוך ביותר ייגמר ויעלה השחר. אך לפי דבריו עדיין לא מובן מדוע זוהי מצוות הלא תעשה הראשונה שנזכרה בתורה?

    ישנן שתי טענות בסיסיות שאומר לנו היצר הרע כנגד האיסורים בהם נאסרנו. הטענה הראשונה – ה'     שונא את בני האדם ולא רוצה שתהנו ולכן אוסר עליכם דברים. הטענה השניה – נכון, המצוות יתנו לכם עולם הבא, אבל אני אתן לכם עולם הזה.                                                                                                    

הגמרא במסכת חולין מלמדת שגיד הנשה אינו ראוי לאכילה, ומספרת לנו שטעמו כמו טעם של עץ בעלמא. מדוע אוסרת התורה לאכול דבר חסר טעם? התשובה היא: "רצה הקב"ה לזכות את עם ישראל במצוות לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". מאותה הסיבה התורה אוסרת גם את אכילת הדם - דבר שנפשו של האדם קצה בו. כבר בפעם הראשונה שמלמדת התורה מה לא לעשות חשוב לתלמוד להבהיר שמצוות הלא תעשה לא באו להקשות על החיים אלא אדרבה להיטיב אותם. בסופו של דבר, התורה רוצה לזכות אותנו גם בדברים שהיינו אנו עושים ממילא גם ללא ציווי. כמו שאין אוכלים את גיד הנשה- כי טעמו טעם עץ בעלמא – התורה אוסרת לאוכלו כדי לתת לנו הזדמנות לקיים עוד מצווה. זוהי תשובה לטענה הראשונה. דווקא בגלל שה' טוב אלינו הוא מבקש לזכות אותנו וכביכול להחליף עולם הזה בעולם הבא. אך באמת יש כאן טענה מעמיקה וחשובה אפילו יותר.

התשובה שנותנת התורה לטענה השנייה נאמרת מתוך היכרות מעמיקה עם היצר הרע. כבר בפרשת בראשית למדנו שהנחש מנסה למכור את עצמו באצטלה של קדושה – והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע, חכמים במדרש הבינו שהוא מציע להם לא רק חיים נצחיים אלא גם כוח בלתי מוגבל – 'להיות יוצרי עולמות'. בפועל האדם שיכל לטעום מעץ החיים האמיתיים הפך לבן תמותה, ובמקום שכל הבריאה תשרת אותו עליו יהיה לעבוד קשה בשביל לשרוד. יצר הרע אינו נותן לנו לא עולם הבא ולא עולם הזה- אלא רק עץ בעלמא! למרות כל הדמיונות, טעמו של עץ הדעת למרבה האכזבה, כטעם עץ רגיל. אל תחשוב שבכך שנאסרו עליך דברים אתה מפסיד משהו, באמת יצר הרע מוכר פייק – רק עובד ה' מרויח באמת.

הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד מָה אֲנִי אוֹחֵז ? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה את כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוַותוֹ וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם... כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה. (שיחות הר"ן אות ו).

עוד בעניין גיד הנשה - לחצו כאן.

יום שישי, 27 בנובמבר 2020

תורת העונג - מקום העונג בעבודת ה'



Photo by Mantas Hesthaven on Unsplash

לאחרונה פנתה אליי בתי בשאלה בה דנו בכיתתה. מה גדול יותר - לקיים את המצוות בלי להבין בהם טעם בבחינת חוקים, או דווקא כדאי לנסות ולהבין את טעמי המצוות בבחינת המשפטים?

תשובתי הייתה: תלוי.

בפרשתנו אנו מוצאים יסוד חינוכי חשוב. הקב"ה נגלה ליעקב ואומר לו ציווי מהופך מזה שנאמר לאברהם - לא 'לך לך מארצך וממולדתך' כי אם "שׁ֛וּב אֶל-אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ". מובן מאליו שאנו מצפים שיעקב עבד ה' יקרא לנשותיו ואנשי ביתו ויחד יקומו ויצאו מחרן באופן מיידי. אך כאן נופתע לגלות כי הדברים התגלגלו בפועל מעט אחרת. אנו מוצאים את יעקב קורא לרחל וללאה אל השדה ושם מדבר איתן באריכות וממש יעקב מנסה לשכנע אותן מדוע כדאי לעזוב את בית לבן. הוא עושה זאת בדיבור על הרעה שעשה לו אביהן:

"רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת-פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי-אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי: וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל-כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת-אֲבִיכֶֽן: וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא-נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי:"

ומנגד גם בדיבור על הטובה שעשה לו אלוקים:

"אִם-כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל-הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם-כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל-הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים: וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת-מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן-לִֽי:"

רק בסוף דבריו יעקב מזכיר שבעצם הקב"ה התגלה אליו ואמר לו לעזוב את חרן ולחזור לארץ ישראל: 

וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי... אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית-אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל-אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ:"

 

מדוע לא ניגש יעקב ישר לעניין ואומר להן 'ה' יתברך אמר ללכת, אז התחלנו לארוז'. הרב אליהו לופיאן בספרו לב אליהו[1] מסביר אסור שלמתחנך תהיה תחושת החמצה על שהוא עובד את ה'. אין להשלים עם ההרגשה שמנוסחת כך: בתור ה' אין לי כל כך עולם הזה אבל לפחות עולם הבא יהיה לי'. לא משלמים עוה"ז תמורת עוה"ב אלא מרוויחים גם עוה"ז וגם עוה"ב.

 

אך אף אם הדבר נכון בחינוך, לכאורה כאשר מדברים עם נביאות יש מקום לומר רק את ציווי ה' או לפחות נקדים את ציווי ה' ואחר כך נסביר את הנימוקים ההגיוניים?

השאלה מתעצמת לאור העובדה שבסדר זה מציגות רחל ולאה עצמן את הסכמתן – 

"וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ: הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם-אָכ֖וֹל אֶת-כַּסְפֵּֽנוּ: כִּ֣י כָל-הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה:".

בנפש החיים מדייק הרב חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א - 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. 'לעולם' הכוונה שבכל מדרגה אליה תעלה עליך להקדים את ה'שלא לשמה'.

הסברים שכליים והגיוניים נדרשים תמיד גם אם אתה כבר עובד את ה' כמו עבד אמיתי, ואפילו כמו נביא. חשוב לדייק, את דברי נפש החיים אפשר להבין כ'זריקת עצם' ליצר הרע, בבחינת נתינת שעיר לעזאזל. אך על פי הראי"ה קוק, יש בדברים כוונת עומק נשגבת.

במבט של פנימיות התורה, הכל הרמוני. עולם הזה ועולם הבא, תורה רוחנית ומציאות גשמית הכל שלמות אחת של גלוי ונסתר. היחס שבין טובות העולם לקיום התורה איננו רק שכר ועונש חיצוני, ואפילו לא רק של הוראות הפעלה למכשיר. היחס צריך להיות אחדותי, העולם הוא ביטוי גשמי של התורה – הסתכל באורייתא וברא עלמא. לכן, מכיוון שהתורה היא סדר העולם רק דרכה יש עונג אמיתי. וממילא במצב של סדר ע"פ תורה וביחוד בעת היציאה מן הגלות והשיבה לארץ ישראל של יעקב ובניו (בני ישראל), יש עניין מיוחד בכך שהתורה תופיע בעונג[2]. העונג שנובע מקיום התורה והמצוות מבטא את העובדה שהעולם נשלט בלעדית על ידי הקב"ה, ואולי לכן נאמר בספר יצירה שאין בקדושה למעלה מעונג. הכול צריך להיות מלא השלמה ושמחה לא כי זה צורך תחתון של האדם כי אם צורך עליון. ההבנה וההרגשה המוחשית שטוב לעבוד את ה' מבטאים את רצון ה' באופן העמוק ביותר.

זו גם הסיבה שעם ישראל נקרא בתפילת השבת 'עם קוראי עונג'. בכתבי החסידות הקריאה מתפרשת כפשוטה – כאדם העומד בקרן רחוב וקורא לעוברים ולשבים[3]. והכוונה היא שעלינו להיות לא רק העם שמשפיע תוכחות אלא העם שקורא לעולם להתענג[4].

לכן עניתי על השאלה של בתי – תלוי. אם כוונתך בלימוד טעמי המצוות כדי להחליט אם לקיים או לא, גדול יותר המקיים כעבד. אך אם כוונתך להבין ולהרגיש את טוב ה' אין למעלה מזה, זו עבודה של נביאות ובזה ה' חפץ!

לאחר שמבינים את כל זה מעניין לשים לב שגם בהנהגת ה' כלפי יעקב אבינו עצמו יש מהלך דומה. עוד לפני הדיבור עם רחל ולאה מובא שדבר ה' עצמו מופיע רק לאחר שרשרת מאורעות שמובילה את יעקב עצמו להבין ולחוש באופן פנימי את הדברים:

 "וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי-לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים:  וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת-דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי-לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל-הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה: וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת-פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶנּ֛וּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל-יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל-אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ:"[5].

 



[1] פרשת ויצא מאמר להתענג על ה'.

[2] תורה היא סדר העולם – מהר"ל נתיבות עולם ריש נתיב התורה. גולה היא הפך סדר העולם – מהר"ל פרקים כד - כה.

[3] כך מסביר רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן את הביטוי מקרא קודש. ובאדמו"ר הזקן מצאנו על הביטוי קורא בתורה כוונה נוספת – כאדם הקורא לקב"ה שכן התורה שמותיו של ה'. ואולי יפים הדברים גם לכאן ודוק.

[4] קשה להמנע מלהביא את דברי הראי"ה עצמם: עד דור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות מוסר וצדק היוצא מדעת אלוקים אמת וחובות אין העולם חפץ לקבל ואם הוא מקבל נשאר בלב טינה על המעורר... אבל בבוא התור של העולם להתגלות יוודע לעולם שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם... ועונג ואושר זהו דבר השווה לכל על כל פנים לחשוק בו ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים... (אורות ישראל ה, טו).

עניין חשוב נוסף - ארץ ישראל היא ארץ העונג ולכן נכון לדבר בשפה זו בדורנו. עיין במעייני הישועה לרב חרל"פ - עמ' רנט, רסה, ער. ואכמ"ל.

[5] ואפילו במתן תורה הקב"ה קודם מספר על כך שהוציאנו ממצרים ורק אח"כ שנעבוד אותו, פשוט כדי לומר לנו שכדאי. העמק דבר שמות יט, ד. ועיין גם נצי"ב שמות ג, ח (בקשר לסוף ההערה הקודמת).

יום רביעי, 25 בנובמבר 2020

לימוד זכות במשנת הרב חרל"פ



התמונה מאת צבי אורון - Central Zionist Archive in Israel - הארכיון הציוני המרכזי בישראל (via Harvard University Library), CC BY 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=11538518

בימינו מתרבות הפעמים שאנו מוצאים פשקעווילים מכאן ומכאן. כדאי לזכור את דברי הרב חרל"פ בעניין המחאה וחובת לימוד הזכות.

במה תלויה התקדמות הגאולה? 'ישועת ישראל תלויה בעיקר ברצון ישרי לב ללמד זכות על ישראל...' שלא כפי שאנו עלולים לחשוב, הגאולה מתקדמת דווקא על ידי חיזוק החיובי שבחברינו ולא על ידי מציאת מומים באחרים. אך ידוע כי בעקבתא דמשיחא החוצפה מתגברת – מה נעשה מולה? באופן הפוך על הפוך הולך הרב חרל"פ צעד קדימה וטוען 'אולם בזמן שישרי הלב שוכחים את החובה הזאת, וגם בפנימיותם רואים הם חובה על כולם ולא עוד אלא שתמיד הם מדברים על הפלגת החוב של ישראל... זה עצמו גורם שהדרך לגילוי הרצון בישועתם של ישראל תבוא ותתגלה ע"י דרכים עקלקלות וזהו סוד החוצפה המתגברת וקרירות הדעת שמתרבה בעקבתא דמשיחא'. החוצפה של עוברי העבירה שואבת כוחה דווקא מהמחאה וההסתכלות השלילית של הטובים.

ואם עולה בכם השאלה כיצד נשמור את היידישקייט ללא פשקעוויל טוב? עונה הרב מייד – 'ידעו נא זאת ישרי הלב שאם רצונם שדקדוקי הדינים וכל מנהגי ישראל ישארו אצלם בכל החומר והחמימות שיש מקודם עליהם להרחיק מפנימיותם כל חוב וכעס על שום אחד מישראל'. והרי זו לאו דווקא האמת, וכי כולם עובדים את ה' בכל ליבם? 'ויציירו במחשבתם כאילו כל ישראל זכאים הם ועובדים את ה' בקדושה ובטהרה ובזה יתחזק קיום התורה ותשועת ישראל תבוא במהרה'. (מעייני הישועה עמ' רכח)

ואם לא נמחה לא נתפס בעוונם? ואם לפני ה' גלוי שלא ישמעו לתוכחתנו וכי לפנינו גלוי (שבת נה)? 'הפשעים המתרבים בעקבתא דמשיחא מתגברים בכל כך עוז וחוצפה באופן שלא יענשו אחרים בעדם על שלא מיחו ותסתלק הטענה של אם לפניך גלוי להם מי גלוי מפני שבעקבתא דמשיחא גלוי שאין בידינו למחות'. (מעייני הישועה עמ' רכ).

אין תרוצים - רק עין טובה!

יום שישי, 20 בנובמבר 2020

מדוע מכר עשיו את הבכורה?

נזיד עדשים Photo by Ting Tian on Unsplash

במבט ראשון נראה שעשיו הסכים בקלות יתרה למכור את הבכורה, כמעט כאילו הוא חיפש לעשות זאת מזמן. עבור נזיד עדשים שיכל לקבל בכל מקום אחר בחינם מכר עשיו את מדרגתו הרוחנית. התירוץ לכך מופיע בפסוקים לאחר מכן לעשיו בוז סמוי בקרבו אל הבכורה - 'ויבז עשיו את הבכורה'. אך בדברי עשיו 'הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה' נראה שיש טענה נוספת. מדוע עשיו חש כי הוא הולך למות?

הפשטנים (אבע"ז, רשב"ם) הסבירו שמקצועו של עשיו הוא מקצוע עם 'תוספת סיכון'. מלאכת הציד היא מלאכה מסוכנת ולכן הוא חושש שמא יטרפו אותו חיות רעות וכדומה. 

במדרש (ספר הישר) מצאנו שעשיו נמלט לאחר קרב קשה שבו הרג את נמרוד ועוד אחד מהמלכים וחשש מאוד מנקמת הדם שתבוא בעקבות המעשה. לכן חש עשיו כי הוא הולך למות ומתוך ראיה פסימית ללא תקווה ואמונה אמר בצער 'ולמה זה לי בכורה'.   

אפשרות אחרת (חזקוני) היא המחשבה על הבנים שלא העסיקה את עשיו. עשיו לא רואה עצמו חלק משרשרת אלא מסתכל על עצמו כנפרד (לתאוה יבקש נפרד). לכן בזוכרו כי את הארץ יקבלו בני אברהם רק אחר מילוי ההבטחה של ברית בין הבתרים - ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, אומר לעצמו עשיו - אני הרי לא אחיה עד אז וממילא למה זה לי בכורה.

אחרים (אלשייך, המלבי"ם) העמיקו יותר והסבירו שהסיבה לכך שעשיו מרגיש שהוא הולך למות טמונה בהשקפה על העולם הזה והעולם הבא. עשיו שאין לו בעולמו אלא עולם אחד, בהשקפת עולמו הולך כל הזמן לקראת המוות. בעולם כזה אין מטרות רוחניות ושאיפות אותן יש לבכורה מקום לספק. יעקב לעומתו הולך לקראת חיים חזקים יותר בעוה"ב וממילא יש מקום לרוחניות ויחס של כבוד כלפיה כבר בעולם הזה.

אך את התשובה המתוקה ביותר לשאלה כיצד עשיו מוותר על בכורתו קבלתי דווקא ממוהרש"ו - רבינו שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל גדול תלמידי האר"י הקדוש. בדרשות מקור חיים שואל הרב את השאלה ועונה בערך כך. כבר מקטנות ידע עשיו על הנבואה שקבלה אמו - ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר[1]. עשיו הבין שכבכור יאלץ לעבוד את יעקב והדבר חרה לו עד מוות. לכן חשב עשיו להתחכם ועל ידי טריק 'להפוך את הקערה על פיה'. הוא מכר את בכורתו ליעקב וציפה שעכשיו התמונה תתהפך ויעקב בהיותו הגדול כביכול ייאלץ לעבוד אותו. כך חשב גם כשקרא לו יצחק על מנת לברך אותו, הכל מסתדר היטב. אלא שדבר אלוקינו יקום לעולם, ולמרות התחבולה של עשיו מקבל יעקב את הברכות והבכורה גם יחד. אין עצה ואין תבונה נגד ה'.

לאחר מכן בפרשת וישלח כשימסור יעקב את מנחתו לעשיו יאמר עשיו – יש לי רב אחי יהי לך אשר לך. מצד הדין אני צריך לעבוד אותך, מצד שני אתה מפחד ומביא לי מנחה והרי 'יש לי רב' יש לי את קללת הרב יעבוד צעיר. לכן אני מבקש – בוא נתקזז אני לא אעבוד אותך ואתה לא תעבוד אותי – יהי לך אשר לך. אך יעקב לא מסכים ואומר לו ואני אתנהלה לאיטי, בעולם הזה אתן לך מעת לעת מנחות ומתנות, אך לעוה"ב (דהיינו עולמו של משיח) שמורה לי ההבטחה שזה שיש לו רב עוד יעבוד אותו...   



[1] כיצד נבואה זו לא סותרת את יסוד הבחירה החופשית. כמו כן רש"י מביא בשם מדרש שתחושת 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' נבעה מכך שכשהייתה רבקה אימנו עוברת ליד בתי ע"ז היה בועט עשיו וכשהיתה עוברת ליד בתי מדרשות היה בועט יעב. ושוב חוזרת השאלה – וכי לעשיו לא הייתה בחירה חופשית להיות צדיק? נראה כי התשובה לשאלה זו טמונה בייעוד של עשיו. עשיו נועד להתמודדות עם החוץ, עם הע"ז. בפועל ע"פ ספר הישר הוא אכן היה זה שנקם את נקמת אברהם אבינו מנמרוד הרשע והרג אותו. עשיו היה בעל יכולת התמודדות בחוץ – איש שדה. יעקב אבינו לעומתו היה אמור להוות איש התורה והרוח, איש הפנים. ידיים וקול שמשמשים יחידה אחת של השראת השכינה בעולם. אלא שבין החומר לרוח יש מאבק וחייב להיות שלום בו רב יעבד צעיר, החומר יהיה משועבד לרוח. לא כקללה אלא כהבנה מהותית של טיב היחסים בין חומר לרוח. וכך הוסבר ברמח"ל בספר קנאת ה' צבקות ובחת"ס בפירושו תורת משה ובעוד מקומות רבים.


יום שישי, 13 בנובמבר 2020

עד הלב

 

Photo by cyrus gomez on Unsplash

"מי זה ר' אריה לוין אתה יודע?" שאל הקצין דרור ויינברג הי"ד את חבירו. "הצדיק הירושלמי, לא שמעת עליו?" התפלא. כאילו שאני מכיר צדיקים. "הוא היה אדם גדול, שעסוק כל הזמן במעשי חסד. משהו מיוחד. עזר לעניים, הלך לבקר חולים שאין להם משפחה ואין מי שיבקר אותם, אבי האסירים, הלך אפילו לבקר מצורעים." דרור הסתכל עלי, בודק אם אני איתו. "מספרים עליו שפעם שם לב שאחד ממכריו מתחמק מלומר לו שלום. ר' אריה התפלא ושאל אותו מדוע. האדם הזה ענה שהוא מסתובב בלי כיפה והוא מתבייש שר' אריה יראה אותו ככה. ר' אריה ענה לו בנחת: 'אל תדאג. אני נמוך קומה. אני לא רואה אם יש לך כיפה על הראש. אני רואה רק עד הלב!"
(מתוך הספר וקראתם דרור בכל הארץ)

התורה הרחיבה והאריכה בסיפור פרטי שליחותו של אליעזר עבד אברהם, פעמיים. הסיבה לאריכות שבסיפורי התורה בניגוד למצוותיה שנכתבו בקיצור יחסי נובעת מהצורך להשריש את הלימוד בליבנו. כך מסביר הרב שך, בכל מה שקשור לתיקון המידות "לא די ללמוד על ידי רמז" כלשונו. הסיבה לכך היא שיש התנגדות פנימית לאדם בשעה שדורשים ממנו לבצע חשבון נפש ותיקון פנימי. לכן יש צורך לפרט ולהאריך, שכן אם הדברים יבואו בקצרה וברמיזה פשוט "לא ירצו להבין" (מחשבת מוסר, א, עמ' תצח). וזו כנראה גם הסיבה לכך שענייני המידות נכתבו כסיפור שמלמד בעקיפות ולא כדרישה במפגיע כציווי על שאר המצוות. אולם, למרות חשיבותם הברורה של סיפורי התורה לעולמנו הפנימי אנו לומדים אותם בדרך כלל בלי עיון ולעיתים נשארים עם ההבנה בהם כמעט כפי שלמדנו אותם לראשונה בגן הילדים.

אחד מגדולי בעלי המוסר של הדור הקודם, הרב אליהו לופיאן מכפר חסידים, העיר על כך שאליעזר בוחר ברבקה אמנו על סמך 'מבחן החסד', מבלי שבחן בכלל את מצבה בכל הקשור לתחום האמונות והדעות ויראת השמים: "ופלא גדול יש להתפלא כאן כי אף אם רואה בה מדות נפלאות של גמ"ח ודרך ארץ וזריזות, אבל מה ידע אם היא בעלת יראת שמים או לא? ואכן גם לא ביקש סימן על זה כלל - היתכן? ומה יועיל אם היא בעלת מדות טובות וח"ו שמא יראת שמים אין לה... האם זו היא האישה הראויה ליצחק אבינו לבנות את בית ישראל? אתמהה!".

הרב לופיאן טוען שהעיון ב'פלא' הזה, אמור ללמדנו "יסוד גדול וחידוש נפלא, אשר לאו כל מוחא סביל דא, אבל כן הוא האמת! שאף כי היראה היא העיקר בעבודת האדם... אדם שיש בו עדינות הנפש ומדות טובות... יש בו היסוד לבנות את עצמו ולהגיע לכל המדרגות היותר נעלות, מה שאין כן המושחת במדות, חולה רעה היא ואיומה אשר מעטים מאד זכו להיחלץ ולהרפא ממנה, וכל זמן שהמדות הרעות שולטות באדם כל יגיעתו בעבודת השי"ת לריק הוא והולך לטמיון רחמנא ליצלן", (לב אליהו, חיי שרה).

חשוב לסדר לעצמנו את עולמנו הערכי שכן מסתבר כי בלבול ערכי עלול להיות גם בתוככי בית המדרש. מה שהעסיק את אליעזר זה אך ורק מידותיה הטובות של רבקה, פשוט כי זה הכי חשוב. הרבה יותר חשוב ממה אדם מכניס לפה (= איזה הכשרים אדם אוכל) מה הוא מוציא מהפה...

בעל מוסר אחר, המשגיח הנודע ר' ירוחם ממיר דרש מתלמידיו להתייחס לדברים ברצינות גמורה. לדבריו, אין מדובר בדברי מוסר שנאמרו בלשון גוזמא, אלא לקביעה שיש לראותה כאילו מדובר היה ב"דין בשולחן ערוך" - "שיותר צריכים ליזהר ממידות (רעות) מאשר מן עבירות"... (דעת תורה, פרשת בלק).

נקודת מבט חדשה ועמוקה מצאתי בספר עלי שור לרבי שלמה וולבה (ח"א עמ' צב – צז) שמסביר את דבריו לאור הגמרא בסוכה מט ע"ב (בגיר' השל"ה). הוא טוען שהחסד והיראה הולכים ביחד משום שלשתיהן מטרה אחת - שהאדם יוכל לראות מעבר לעצמו, לצאת מגבולות האנוכיות. היראה מגדרת את האדם שלא יצא ממידותיו. החסד גורמת לו לצאת ולתת לאחר. ע"י היראה מתאפשרת הראיה וכך רואה האדם את חבירו ומתאפשר החסד (מומלץ לראות את הדברים בפנים). ניתן להוסיף על דבריו שהיראה מציבה מישהו אחר במרכז העולם במקום האדם עצמו. ירא השמיים מעמיד את אלוקים במרכז, אותו אלוקים שמחיה את חבירו ממש כשם שהוא מחיה אותו. כך נפתח האדם לעולם בו יש מקום לנתינה ואהבת אמת כלפי האחר.

יום שישי, 6 בנובמבר 2020

מי האדם הכי רחוק מרבונו של עולם?

   

לשאלה הזו יש תשובות רבות ומסתבר שצדיקים ומורי דרך שונים יענו עליה תשובות שונות. רבנו בחיי בעל חובות הלבבות כותב על כפוי הטובה, האריז"ל היה ככל הנראה עונה שהכעסן הוא הרחוק ביותר, ומהבעש"ט משמע שדווקא בעל הגאווה. המהר"ל מפראג עונה תשובה מפתיעה – הקמצן. ר' שלמה קרליבך הסביר זאת פעם במילים פשוטות – הרי הקב"ה כל הזמן נותן והקמצן כל הזמן רק לוקח...

אברהם אבינו נבחר להיות ראש השושלת של משפחת עם ישראל. מידתו של אברהם היא מידת החסד וכולנו מכירים את המדרשים על מידת הכנסת האורחים המופלאה שלו. אך המדרש מתאר את מידת החסד של אברהם באופן קיצוני. הוא משווה אותה למידת החסד של ריבונו של עולם – כביכול כל זמן שאברהם בעולם אין צריכה מידת החסד לשמש בעולם. אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם – אל תקרי בהבראם אלא באברהם. עולם חסד יבנה.

מה מיוחד במידת חסדו של אברהם שהעולם כולו כביכול נברא על ידה ושהיא המחזיקה את העולם?

אם נתבונן בסיפורים שמספרת התורה נוכל להבין שמדובר בחסד שפורץ גבולות, חסד אינסופי, חסד שפועל ובורא. לאמיתו של דבר הסיפור של אברהם ולוט התחיל כשהרן אחי אברהם קפץ לאש. כזכור, נמרוד המלך החליט לזרוק את אברהם לאש על כך שלא 'יישר קו' עם האידאולוגיה של העבודה הזרה שלו. אברהם הושלך, וניצל בנס. הרן שישב מהצד הסכים בדעתו שאם אברהם יינצל יחשוף גם הוא את אמונתו באל אחד וחשב שבכך יציל אלוקים גם אותו. אך הרן קפץ והיה להרוג על קידוש השם הראשון. אברהם שאיבד את בן בריתו היחיד לקח חסות על ילדיו. את אחת מהן נשא לאשה – יסכה (היא שרה) בת הרן ואת השני אימץ כבן – לוט. לכן גם כשמן השמיים נאמר לו לעזוב את בית אביו, חלק מבית אביו נשאר איתו. וכך היה לוט לבן טיפוחיו עד שחשב לוט שהוא גם יהיה היורש. כשהבין לוט שלאברהם הובטח בן, וכשראה לוט את מנעמי החיים שהציעה סדום הוא בוחר לעזוב את האדיאלוגיה מלאת עבודת ה' ועבודת החסד של אברהם והולך לגור במקום שכל כולו אנטיתזה של חסד, וכך היה לוט ליוצא בשאלה הראשון. אברהם מאבד את בן בריתו, אחיינו, גיסו, ואת הדבר הקרוב ביותר שהיה לו לבן. כאן רובנו היו מבינים שאין יותר מקום לחסד מול אדם בוגדני כלוט. אך לא כך פועל איש החסד. כשלוט מסתבך וצריך עזרה אברהם לא מתמהמה ומסכן את נפשו כדי להציל את בן אחיו. בסתר ליבו מקווה אברהם שלוט ילמד לקח ויחזור בתשובה אך שוב לוט חוזר לחיים בסדום, ולמעשה רק שואב כוח ומעמד מדודו הגדול. כך הופך לוט לאחד מראשי סדום ערב הפיכתה. ואברהם מצידו לא מאבד תקווה, בשומעו כי סדום עתידה להיהפך הוא עומד בתפילה נרגשת שמביאה לבסוף להצלתו הניסית של לוט. חסד ללא גבול, מעבר להיגיון. חסד אינסופי כמו החסד האלוקי.

הסיפור השני הוא סיפור החסד המוזר שפעל אברהם עם מלאכים. שנים רבות של חסד מול בני אדם אמיתיים שהיו צמאים ורעבים במדבר ואברהם נתן להם בנדיבות ומכל הלב - לא נזכרו בתורה, אך מעשה החסד עם המלאכים שלא היו זקוקים לדבר -נזכר, מדוע? הקב"ה הקדיר את החמה על מנת שלא יגיעו לאברהם אורחים ויטריחו אותו ביום הכאוב ביותר לאחר ברית המילה. אך אברהם כל כך מצטער שיעבור עליו יום ללא אורחים והוא מתפלל מכל הלב עד שהקב"ה מרחם עליו ובורא מלאכים כדי שיקבלו את הטובה השופעת מאברהם. כשם שה' ברא את העולם כדי שיהיה לו למי להיטיב כך נבראים מלאכים כדי שיהיה לאברהם למי לתת. כאן חסדו של אברהם היה לאחד עם חסדו של בורא עולם.  

עם ישראל צריך להיות שותף להנהגת ה' בעולם. לכן המידה הראשונה בה עלינו להשתלם היא הרצון לברוא עולם. החסד.

 

יום שישי, 30 באוקטובר 2020

מה באמת חשוב לך?


 

Photo by Eiliv-Sonas Aceron on Unsplash

סיפר המחנך הידוע הרב יחיאל יעקובסון:           
יום אחד לאחר שיעור מוצלח ביותר, לאחר שהילדים שרו והתלהבו מדברי התורה והסיפורים, עמד רב בתלמוד תורה (חיידר) ורגע לפני הצלצול שאל בקול רם ובחיוך – 'ילדים יקרים וכי יש משהו חשוב מהתורה?' וכולם ענו – 'לא'. כולם, למעט ילד אחד שקולו כמעט שנבלע בבליל הקולות, אותו ילד צעק 'חמין'. הצלצול נשמע והרב ששם לב לעניין היה מוכרח להבין כיצד דווקא אחד הילדים המוצלחים בכיתה אומר דבר כל כך משונה. הוא ביקש ממנו בעדינות להשאר בכיתה ושאל אותו 'אתה באמת חושב שחמין יותר חשוב מהתורה?' והתלמיד מביט בו ועונה בתמימות 'כן'. הרב הסקרן המשיך ושאל 'מה גרם לך לחשוב כך?' ונענה בפשטות: 'בכל בוקר שבת אבא מבקש שאומר דבר תורה. בינתיים אמא מגישה את החמין לשולחן ואז אני רואה מה באמת משמח ומעניין את אבא שלי...'

פעמים רבות החינוך שלנו נעשה בדרך עקיפה, ברגעים בהם אנחנו חושבים שהילדים לא רואים, לא שמים לב, ברגעים בהם אנחנו לא מחנכים.  בספר כף החיים (פלאג'י) מסופר על מנהג להניח ידיים על הראש ולברך את הילדים לא רק בליל שבת כי אם גם במוצאי שבת, בדרך אגב מלמד אותנו הרב גם כלל חשוב בחינוך. הגמרא מסבירה שתלמידי חכמים לא זוכים שבניהם יהיו תלמידי חכמים 'על שלא ברכו בתורה תחילה'. וכך מסביר רבי חיים פלאג'י (כה"ח לב, סג) על פי העוללות אפרים את הסיבה שפעמים רבות החינוך של תלמידי חכמים לא מצליח:

שמי שאוהב תורה הוא מברך תחילה שיהיה בנו תלמיד חכם אבל מי שאינו אוהב את התורה מברך תחילה שיהיה עשיר ולכן יפה אמרו כי הסיבה שאינם יוצאים בניהם תלמידי חכמים הוא מפני שלא ברכו בתורה תחילה ירצה ברכה ראשונה לא ברכו שיהיו תלמידי חכמים שיעסקו בתורה לשמה.

על מה אנחנו מתפללים מכל הלב? - זו השאלה. בפרשת לך לך מבטיח הקב"ה לאברהם בן, אברהם מצידו אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית יז, יח). אך מה פירוש תפילה זו?

הרמב"ן מסביר שעכשיו אחרי שהובטח לאברהם בן נוסף שממנו ימשיך זרעו והפעם סוף סוף מאשתו שרה פחד אברהם וחשש שזה אומר שבנו ישמעאל ימות, ולכן התפלל שגם ישמעאל וזרעו יחיו ויתקיימו לעולם. אך תרגום יונתן, רש"י ואור החיים מסבירים אחרת. ההדגשה 'לפניך' במילים 'יחיה לפניך' אומרות יחיה כמו שאתה רוצה, יחוש שאתה תמיד איתו וממילא ינהג כרצונך ובלשון רש"י 'יחיה ביראתך'. אור החיים הקדוש מחדד שלא היה זה רק ביטוי של ענווה – 'איני כדאי לקבל מתן שכר כזה' (רש"י שם). רבי חיים בן עטר מסביר שאברהם ראה בישמעאל סימנים לא טובים של התנהגות לא ראויה ולכן על אף שכל חייו התפלל על בן משרה, ועל אף שהובטח לו שמבנו זה יצא לו עושר וכבוד "מלכי עמים ממנה יהיו", באותו רגע קדוש מתפלל אברהם מקירות ליבו על מה שבאמת מפריע לו – שישמעאל בנו יהיה צדיק.

החינוך ה'דתי לאומי' מרים דגלים רבים, אך חשוב שהדגל הראשי יהיה התורה. שהדיבור בבית לא יהיה 'תגדל ותהיה רופא' ואפילו לא 'תגדל ותהיה רמטכ"ל' אלא 'תגדל ותהיה תלמיד חכם' זה הדבר החשוב ביותר. ובעז"ה אם יחפוץ ליבך - רופא תלמיד חכם או רמטכ"ל תלמיד חכם... 

פעם נשאלה אמו של החפץ חיים איך זכתה בבן כזה. לאחר שאמרה בענווה שבאמת אינה יודעת ולאחר הפצרות רבות אמרה כך: 'אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי, אמרה לי אמי: "בתי, הקשיבי לדברי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים, על כן אני מבקשת ממך דבר אחד: בכל עת פנויה, טלי סידור זה לידיך, והעתירי תפילה לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדיך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להזיל דמעות בעת תפילתך" בסיום דבריה, העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהילים'. זה כל מה שעשיתי...' סיימה בתמימות אמו של ה"חפץ חיים". 'בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע"ה ובוכה בדמעות שליש לרבש"ע שיפתח את עיניו של ישראלק'ה שלי, ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים". 
(הסיפור האחרון מהאתר הנפלא של הרב חייא בן חמו הי"ו 'דרשות פור יו')

יום שישי, 23 באוקטובר 2020

אדמה ושמיים (1)


Photo by Steffan Mitchell on Unsplash

למשפחת אדם הראשון נולדו שני בנים - קין והבל. בנים שעליהם היה מוטל לתקן את העולם כולו לאחר הקללות שבאו בעקבות החטא של הוריהם.

קין לקח על עצמו את התיקון והשמירה על האדמה והבל את התיקון והשמירה על החי[1], אין ספק כי הירידה עד עבודת האדמה היא גדולה ומצריכה חוסן רוחני מיוחד על מנת שלא להפוך לאדם שרחוק מאלוקות[2]. שניהם היו צריכים לתקן את העולם במובן של לעובדה ולשומרה אך גם להרים את המבט אל עבר הקב"ה. בשלב הראשון נדמה היה ששניהם עושים עבודה טובה. נראה היה שקין כבכור האנושות עומד במשימה שכן הוא מציע להקריב קרבן לה'. הקרבן לשון קירבה מסמל את הרמת המבט כלפי שמיא בתחינה שתיקונם יעלה לרצון. אלא שאז קין מביא מפרי האדמה הבאוש.

אם ננסה לדמיין את מצב האנושות אחרי הקללות נבין כי הקללה שתפסה את מלוא תשומת הלב כבר מרגע הגירוש מגן עדן הייתה דווקא קללת הארץ ממנה משמע כי בני האדם עלולים פשוט להישאר רעבים. הם יעבדו קשה, יזרעו חיטה והארץ תצמיח במקומה קוץ ודרדר[3]. עלינו לזכור כי לא עמדה בפניהם שום ברירה אחרת, שכן אכילת בעלי חיים הייתה אסורה להם[4] וככל הנראה כלל לא נלקחה בחשבון. הניסיון של קין לא היה קל, את מעט הפירות הטובים שהניבה לו הארץ רצה לשמור לו ולמשפחתו, אך כאן בדיוק טמונה הטעות היסודית של קין. הוא חושב שהקב"ה הוא מעין פריץ שיש לרצות והוא לא מבין שגם למען עבודת תיקון העולם עצמה אתה חייב להחזיר את שם שמיים לבריאה. השראת השכינה מביאה גם את הברכה הגשמית. קין מקנא בהבל על כך שאלוקים שעה למנחתו ובמקום ללמוד לקח ולתקן את עצמו הוא מעלים את הגורם לייסורי המצפון ואת המעורר לשינוי ורוצח את אחיו.

בעקבות המעשה נגזר על קין שהאדמה לא תוסיף לתת לו את כוחה ושעליו להיות נע ונד בארץ, זהו הביטוי של איבוד תפקידו כאחראי על תיקון האדמה. אלא שקין לא מתייאש ומחליט לבנות עיר, מכיוון שעל שמו איננו יכול לקרוא אותה בגלל הגזירה הוא קורא אותה על שם בנו חנוך[5]. חנוך מעבה את העיר וקורא לבנו עירד – ככל הנראה הלחם של המילים עיר עד[6]. בשלב הזה קין מנסה לתקן ולהיטיב את העולם שסביבו ללא קשר לה'. הוא כביכול אומר אם ה' גירש אותי ובכל זאת נתן לי את האדמה הרי שאעשה הכל כדי לחיות בה היטב. אדם שנמצא מגורש מעם פניו של אלוקים לא בונה בגלותו עיר אלא אם כן הוא חושב שהוא הולך להישאר שם. נראה ששושלת קין מוותרת על הנוכחות האלוקית בחייה ומנסה להתגבר על מכשולי המציאות בלי קשר לאלוקים. לכן שם בנו של עירד הוא מחויאל  - מבחינתו מחוי האל, עזב ה' את העולם ח"ו. כשמדברים כך אז אולי גם ה' עצמו לא חזק כל כך שכן במקום שהוא כשל – בריאת עולם מוצלח ונוח, אנחנו בני האדם הצלחנו ולכן בדור הבא נקרא בנו מתושאל (תש האל ח"ו) והוא זה שמוליד את למך. למך זה עתיד להיות אבי הדור השביעי של שושלת קין, הדור הקריטי[7]. התורה מרחיבה מעט בעניינו של למך בן מתושאל וכך גם המדרש. מה אנו יודעים על למך? הוא הראשון במקרא שמתועד שלקח שתי נשים עדה וצילה. המדרש מסביר שכוונתו הייתה אגואיסטית – אשה לילדים ואשה ליופי. אך אם למך הראשון לפגוע במעמד האשה הרי שנשותיו היו הראשונות למרוד בו – גם עדה וגם צילה מולידות והן גם אלה שמחליטות להפסיק להוליד[8]. עדה מולידה את יבל ויובל ואילו צילה את תובל קין ואת אחותו נעמה. כל אחד מבניו של למך היה מיוחד בפיתוח העולם – יבל – אבי יושב אוהל ומקנה שעבוד החומר, ביות הבהמות. מדוע יש צורך במקנה אם לא אוכלים בשר? מסתבר כי בשושלת קין נפרץ גם העניין הזה. אך יש לעמוד גם על המילים יושב אוהל. אצל יעקב אבינו נאמר שהיה יושב אוהלים והכוונה בפשטות שהיה אדם רוחני שלא מצא את מקומו בעיר עם המון האדם. האם גם אצל יבל ישנה נטייה רוחנית? המדרש מספר שיבל היה גם אבי מיסוד העבודה הזרה בבתי ע"ז[9]. אחיו של יבל היה יובל אבי כל תופש כינור ועוגב. המוזיקה גם היא נועדה לפיתוח העולם אך באווירה בה שם האל אינו נישא צפוי שהמקום הרוחני אליו תלך ותתפתח יהיה גם הוא נוטה לע"ז או לתאוות זרות[10] . תובל קין היה הראשון ללמוד להשתמש במתכת. בראיה היסטורית ההמצאה החשובה ביותר שפתחה את עידן המהפכה התעשייתית הייתה המצאת מנוע הקיטור. מקובל לומר כי ההמצאה החשובה ביותר לפניה הייתה המחרשה שעל מנת להמציא אותה היה צריך לדעת להשתמש בברזל. אלא שבניגוד מדהים לשמות שקרא למך לבניו אשר כולם סובבים סביב בקשת היבול, במדרש אנו מוצאים שבמקום להמציא אמצעים פרודוקטיביים מתוך ההמצאה החדשה יצאו למך שהיה כבר זקן וחצי עיוור ותובל קין בנו לציד עם נשק שבנה תובל קין. מסופר שם שתובל קין טעה וחשב שקין הוא חיה ולכן אמר לאביו למשוך בקשת. אביו ירה והרג את קין ומתוך תסכול על המעשה ספק את כפיו והרג בטעות גם את תובל קין[11]. מצמרר לגלות שסופה של שושלת קין אירע ביום אחד בו ראשי החץ שייצר תובל קין סוף שרשרת הדורות הרגו את אבי השושלת ובעקיפין גם אותו. הפיתוח הטכנולוגי אשר לא נקרא עליו שם ה' ולא היה מכוון לרצונו הפך להיות לאדם לרועץ ולמכלה.  

כאן מתפנה התורה לספר כי לאדם וחוה נולד בן נוסף ששמו שת, המילה שת בלשון הקודש משמשת גם ליסוד, תשתית. אלו שתי שושלות מתחרות, שושלת קין ושושלת שת[12]. בשתי השושלות ישנה הקבלה מסוימת בין שמות הנולדים דבר שמרמז על קשר ואולי קשר של ניגוד ביניהן. שת מוליד את אנוש אשר בימיו הוחל לקרוא בשם ה'[13]. עיסוקו הוא רוחני, הוא קורא לקב"ה. המושג קריאה בשם ה' משמש הן לתורה והן לתפילה[14] ובשליחות זו המשיכו גם אבותינו אשר גם עליהם כתובה לשון זו. נכדו של אנוש הוא מקבילו של מחויאל בשושלת קין, אלא ששושלת שת קוראת לו  - מהללאל. שימו לב להבדל העצום, לא מחוי כי אם אדרבה מהולל[15]. בשושלת שת נולד גם חנוך אחר. לעומת חנוך אשר עיסוקו בעיר, את חנוך בן ירד מעניינים השמים – ויתהלך חנוך את האלוקים[16]. אל מול מתושאל נולד בשושלת שת מתושלח וגם הוא הוליד אדם בשם למך. בשתי השושלות למך היה אבי הדור האחרון, בשושלת קין אבי הדור השביעי שכן שבעתיים יוקם קין, ובשושלת שת הדור העשירי שכן עשרה דורות מאדם עד נוח[17].

כשלמך הוליד את נח הוא קרא לו כך משום שהוא האמין שנח יביא מנוחה לארץ ואולי גם נחמה לבני האדם[18]. ואכן נח נשא את נעמה אחות תובל קין והשתמש בהמצאת הברזל והנחושת למטרה יצרנית אשר באמת תביא יבול לעולם – נוח הוא אבי המחרשה. הנישואין בין נח סוף שושלת שת לנעמה סוף שושלת קין הביאו לכך שבפועל שתי השושלות ניצלו ובנו את העולם מחדש לאחר המבול. אלא שנח עצמו בצאתו מן התיבה נוטע כרם נטיעה ששוב מתייחסת להנאות העולם הגשמי ולא חיטה כראוי וכמתבקש מאבי המחרשה.

המבול הוא סוף נאה לאנושות שעסקה מאוד בתיקון הארץ אך שכחה לגמרי מהשמיים. במבול הארץ נמחתה ובכך נקראה האנושות להבנה מחדש שה' נתן את הארץ לבני האדם כדי שיחברו אותה לשמיים.

המשיכו איתנו למאמר הבא על מגדל בבל

[1] מסתבר שגם החלב נאסר עליהם שכן מה שיוצא מבהמה אסורה אסור (היוצא מן הטמא טמא). ואם כן הסיבה שיש צורך ברועה צאן היא למען הצאן. כפי שהקב"ה רועה שלנו במזמור לדוד ה' רועי, וכפי שמשה רבינו הוא הרועה הנאמן של ישראל. לא כדי לקבל מהצאן טובה אלא כדי לשמור ולפתח אותם. עוד על עילוי החי תוכל לקרוא בחזון הצמחונות והשלום של הראי"ה. ואולי החלב הותר להם כדרך שמותר בימינו חלב אשה ואכמ"ל בזה.

[2] שימו לב לכך שדבר דומה חוזר בקשר שבין יעקב לעשיו, יעקב אמור להיות איש הרוח – איש תם יושב אהלים ובתפקידו רועה צאן ואילו עשיו צריך להיות איש השדה. זאת לאחר שיצחק אבינו היה האב היחיד שהצליח להיות איש שדה רוחני – "ויצא יצחק לשוח בשדה", וכן יצחק זורע בארץ וחופר בארות ולא רועה צאן כבנו וכאביו. לאחר שעשיו לא מממש את יעודו (מרשיע דרכו – מתכחש ליעודו) יעקב מקבל על עצמו את שני התפקידים ולכן מקבל גם את אשתו לאה שיועדה בכוונה המקורית לעשיו. בין בני יעקב המאבק הזה יחזור (יהודה ויוסף) וכאשר יוסף יצליח להשאר יוסף הצדיק גם בהיותו משביר לכל הארץ הוא יהפך להיות המקטרג הגדול של עשיו שלא הצליח כמותו - וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יֹוסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ (עובדיה א, יח).

[3] "וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃" בראשית ג, יז – יט.

[4] "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה׃ וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃" בראשית א, כט – ל. סנהדרין נט ע"ב.

 

[5] רמב"ן בראשית ד, כב.

[6] דרישת שמות שושלות בני האדם היא דבר שנעשה במדרש בסוד השם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות (בשין צרויה) (ברכות    ). ולכאורה ההיגיון מכריח את הדבר שכן מדוע תטרח התורה לתעד ארוכות את מהלך הדורות אם לא שיש מה ללמוד מכך. ואמנם יש לציין כי ע"פ המו"נ נכתבו השמות במפורט כדי להביע את האמינות של התורה אמנם אם זו הסיבה היחידה, מדוע להאריך בעניינו של למך בן מתושאל או לספר פתאום על שמות נשותיו ובתו דבר שלא נעשה לשאר בני האדם.

[7]

[8]

[9] בראשית רבה כג, ג, וכן ברש"י ורד"ק. אמנם עיין בהכתב והקבלה מה שכתב בשם הגר"א שהיה מתבודד לעבודת ה'. וע"פ זה אולי יש לומר שדווקא בני האשה שלקח למך לשם הולדת בנים יצאו שמיטיבים את מעשיהם ובנה של צילה הרשיע כמבואר בהמשך.

[10] עיין מלבי"ם שמדייק שעוגב מלשון עגבים. וע"פ ההערה הקודמת אפשר לדרוש לטובה ועיין אבע"ז ורד"ק.

[12] פרקי דרבי אליעזר

[13] לכאורה מצאנו במקורות מחלוקת האם המילים "אז הוחל לקרוא בשם ה' " מבטאות דבר חיובי או שלילי, וממילא האם אנוש היה צדיק או רשע. ניתן ליישב שאנוש היה צדיק והחל לקרוא בשם ה' במובנים חיוביים אלא שדורו היה רשע ובידם הקריאה בשם ה' הפכה לע"ז.

[15] אם המילה הלל מורה על אור (יהל נרו – ישעיה  ) אזי מהללאל הוא כמו יאיר על ה' או יאיר ה' את דרכו.

[16] בראשית ה, כב, וכד.

  [17]ההבדל שבין שבע לעשר בעולם פנימיות התורה מתייחס בד"כ לעם מוחין או ללא מוחין, שכן ג' הספירות העליונות הן הכתר החכמה והבינה. זהו גם אחד ההבדלים שבין הקלי' לעולמות הקדושה. המוחין מסמלים את הקשר למעלה.

[18] רש"י ו