איזה פירוש הוציא האמרי אמת מבית המדרש?

Photo by Alexander Mils on Unsplash

מה אתם אומרים על הפרשנויות הבאות?

מכת דם היא תופעה שקורית לעיתים באגמים ולפעמים אפילו בימים ובאוקיינוסים שנקראת 'גאות אדומה'. זוהי מעין פריחה צבעונית של אצות חד-תאיות החיות בים, האצות הללו משחררות רעלנים למים וצובעות אותם באדום. הרעלנים שמשתחררים מהאצות הללו מסוגלים להרוג דגים, סרטנים ורכיכות ימיות.         

במכת ערוב לא היו חיות מגוונות אלא רק מכה של להקות זאבים משוטטים שהפילו חיתתם על המצרים וזה לשון ערוב כמו זאבי ערבות (רשב"ם). ובמכת חושך גדל למצרים מעין תבלול מוחשי בעין שגרם שלא יוכלו לראות, כך נוצר מצב שלישראל הייתה אפשרות לראות ואילו למצרים לא (התורה תמימה והכתב והקבלה). מספרים שכשהאדמו"ר מגור בעל האמרי אמת שמע את הפירוש האחרון הוא הורה להוציא את הספר מבית המדרש...

המשותף לכל הפירושים האלו הוא המגמה להראות כיצד לניסים הללו יש מבוא בטבע. מנגד, המדרש מספר שבמכת דם בכוס אחת היה שותה הישראל מים והמצרי דם. ובמכת חושך היה אפשר למשש את החושך מרוב שהוא היה מוחשי. הוא גם מספר שבמכת ערוב היו לא רק חיות מגוונות כמו דובים נמרים נחשים ואריות אלא שיחד עם כל חיה הגיע גם חבל הארץ אליו היא שייכת (!). רש"י למשל הביא את המדרשים האלו בפירושו.

לפנינו אם כן שתי מגמות קוטביות בין המפרשים. חלק מהמפרשים טורחים להדגיש בכל מכה כיצד היא קרובה אל ההיגיון. לרוב מבינים שהסיבה למגמה זו היא שקל יותר להאמין שאכן הסיפור התרחש כלשונו שהרי גם אנו מכירים מעין המכות בחיי היומיום. אך אני חושב שיש למגמה זו טעם נוסף. בדרך זו מכות מצרים לא נשארות דבר שנכון לדור אחד אלא רק דוגמא להשגחה של הקב"ה בבריאה תמיד. השגחה שהאדם באמת בדרך כלל ימצא אותה דרך הטבע ולכן שם ראוי לחפש אותה. חשוב לציין שאין כאן הקבלה מוחלטת בין פשטנים לדרשנים, שכן לעיתים נראה שדווקא פשט הכתובים מראה על גדולת הנס ושבירת הטבע שבו, במובן זה המדרש בוודאי מתאים יותר לרוח הכתוב, ופעמים רבות הוא מתאים יותר גם למילים. ואכן החלק השני של הפרשנים (ואולי רובם) מנסה להראות בדיוק להיפך.

מי שלמד את פירוש הרמב"ן על התורה יודע שככלל הוא שם לעצמו מטרה להסביר על דרך הפשט (והסוד). במקומות רבים הרמב"ן חולק על רש"י על רקע רדיפת פשט הכתובים ולעיתים אף מפרש שלא כמדרש חז"ל מאותה הסיבה. בסיפור של מכות מצריים הרמב"ן לא רואה שום צורך להקטין את המכות למימדי הטבע והשכל. הסיבה לכך מצויה בפירושו המונומנטלי בסוף פרשת בא. הרמב"ן כותב שהסיבה שיציאת מצריים היא סיפור כל כך מכונן הוא כי הקב"ה לא עושה ניסים בכל עת וזמן. ובכל זאת יש צורך לגלות לעיני כל העולם את מציאותו, השגחתו ויכולתו של הבורא. לכן עשה בדור אחד 'תצוגת תכלית', ניסים שהם למעלה מכל הסבר והיגיון ולאחר מכן אמר לאותו דור לא לשכוח ולשמר את הזיכרון של הנעשה בקרבם ובקרב בניהם עד עולם. כשמבינים את שתי ההנחות העומדות בבסיס מגמות הפרשנים נראה כי לשתיהן יש מקום מכובד ולא כדאי להוציא אף אחת מהן מבית המדרש...

להסבר נוסף ומעמיק של מגמת הפרשנים שמקרבים את הניסים אל השכל והטבע - עיינו ברשומה הבאה - אלוקים טובע?

על הניסים

מלחמת ששת הימים מהווה נס מיוחד בתולדות עם ישראל. הייתה זו מלחמת מעטים מול רבים קלאסית. מדינה קטנה אחת שנלחמה מול מצרים, ירדן לבנון וסוריה. אך המעצמה המצרית לא הייתה לבד, היא נעזרה בדב הסובייטי ששימש לה כגב וספונסר. הצד הערבי קיבל גם תמיכה פעילה  ממדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, ואפילו מרוקו ואלג'יריה. אי אפשר להבין את הנצחון לולא ההבנה כי ה' נלחם יחד איתנו.

לפני המלחמה האווירה בארץ הייתה קשה ומתוחה אצל כולם, תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכונים אף יצאו לעזור בביצורים. ההערכות היו שגם אם המדינה תנצח ותשרוד המחיר הרוגים רבים באוכלוסיה האזרחית. גנים ופארקים הוכשרו לשמש כבתי קברות המוניים. האופטימיים פחות נהגו לומר: 'שהאחרון שיוצא מתל אביב יכבה את האור'. להבנת האווירה נסתפק בגילוי ההיסטורי החדש לפיו היו תכניות מגירה להפעלת נשק גרעיני בתוך שטחי א"י אם המדינה תיקלע לעמדת הפסד וסכנת השמדה בעימות הצפוי. מבצע סודי זה כונה מבצע  שמשון, על שם הפסוק 'תמות נפשי עם פלשתים' ודי למבין.

ניסי מבצע מוקד

המלחמה החלה במכה מקדימה אדירה במבצע מוקד על חיל האוויר המצרי, ובהמשך גם על חיל האוויר של ירדן וסוריה. כשנודע על כוונה עיראקית לתקוף הושמד גם הבסיס העיראקי H3. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. רק להבנת גודל ההישג - השטח הכולל של ישראל אחרי המלחמה גדל פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה. 
לימים התגלה שמה שאפשר את הצלחתו של המבצע היה 'צירוף מקרים' נדיר. בין היתר של הגורמים הבאים:

א. שבועיים לפני פרוץ המלחמה, קבלו קבוצת מדענים ישראלית את פרס ביטחון ישראל על פיתוח “רקפת". זוהי מערכת שאפשרה לראות מה שהמצרים רואים במכ"ם באל–עריש ובמקומות אחרים.

ב. בצירוף מקרים מדהים תכנן הפיקוד המצרי העליון, בדיוק לאותה שעה [7:45 בבוקר], טיסות אח"מים לשדות תעופה בסיני: במטוס אחד היה סגן נשיא מצרים ושר המלחמה, הפילדמרשל עבד אל–חכים עאמר, בחברת מפקד חיל האוויר ומפקד ההגנה האווירית המצרית, ועוד קצינים בכירים; במטוס השני ראש ממשלת עיראק וגנרל סובייטי בכיר. כדי לשמור על ביטחון האח"מים, קיבלו אנשי סוללות הנ"מ המצריות בנתיבי הטיסה פקודה לא לפתוח באש. שימו לב, ההגנה האווירית המצרית כלל לא תפקדה במשך כשעה ומטוסי צה"ל יכלו לעבוד כמעט בשקט. זו מטרה שבלתי אפשרי היה להשיג אותה בדרך אנושית צבאית. השבתה מוחלטת.

ג. על אחד הרכסים בהרי עג'לון (גלעד) בירדן, בגובה של 1,350 מטר, היה ממוקם מכ"ם בריטי משוכלל שכיסה את כל שטחה של מדינת ישראל. ערב המלחמה הוא הועמד לרשות צבא מצרים. מכ"ם זה היה מסוגל להבחין בכל תנועה בשדות התעופה של ישראל. ישראל החליטה לא לתקוף אותו כדי לא למשוך את תשומת לב הירדנים והמצרים. מצד שני גם לא הייתה חסימה אלקטרונית עבורו. כשהמריאו מטוסי צה"ל ליעדם, ב–7:14 בבוקר, בגובה של 30 מטר מעל פני הקרקע, הבחין בהם המכ"ם בעג'לון ומפעיליו דיווחו למצרים את מילת הקוד המוסכמת שהגיעה לחדר המבצעים של המפקדה המצרית העליונה. אבל בדיוק באותו היום הוחלף הקוד. מעג'לון לא שודר הקוד החדש אלא הישן שכבר הוחלף, והמידע שעלול היה להכשיל את המבצע פשוט לא הועבר.

משה דיין וככלל שדרת ההנהגה הישראלית התנגדה לכיבוש ירושלים. לכן, במהלך תקופת ההמתנה ישראל התאמצה להעביר למלך ירדן את המסר, שאינה רוצה מלחמה עמו ואין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה ובכלל זה ירושלים המזרחית ויהודה ושומרון. 
לפחד שלהם היה סיבה טובה - במלחמת העצמאות בכל הקרבות מול הליגיון הירדני - נחלנו מפלה קשה. בעצם מעולם לא ניצחנו באף קרב מול הליגיון. התחושה הייתה שאם נילחם גם מול ירדן - אנחנו בטוח נפסיד...
בדרך נס, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (שעבר רשמית לפיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד) לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על שטחי המפתח ביהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן. יום הלחימה הרביעי הוקדש להשתלטות על יתר שטחי יהודה ושומרון, כמעט ללא התנגדות.

והזכיר נפלאות ה' הרב שמואל אליהו בדרשה מיום כז אייר התשפ"א:
עוד לפני מבצע מוקד, מצרים ריכזה בסיני כח צבאי עצום של כשבע דיביזיות שהתבצרו והתחפרו היטב. כח זה כלל כמאה אלף חיילים, אלף טנקים, מאות תותחים ועוד הפתעות לא נעימות. הם התכוונו לפרוץ את גבולות מדינת ישראל ולשעוט לכיוון אשדוד אשקלון באר שבע ושאר ערי ישראל ולהשמיד להרוג ולאבד את היהודים שגרים בהם טף ונשים ביום אחד. 

הכוחות הללו היו מצויידים בטנקי "סטאלין" חדישים. מצרים היתה בין המעטות שברה"מ סיפקה להם טנקים מדגם זה, בעלי שריון בעובי 20 ס"מ בחזית, בלתי חדיר לפגזים שהיו לצה"ל בעת ההיא. לתותח הענק של "סטאלין" הייתה יכולות פגיעה מעל ומעבר לכל מה שצה"ל הכיר בעת ההיא. 

לטנקים של ישראל באותה תקופה היה שריון של 7 ס"מ עד 12 ס"מ באזור הכי מוגן בחזית הטנק. צרפת וארה"ב סירבו למכור נשק למדינת ישראל טנקים חדישים, וישראל נאלצה להשתמש בטנקים מיושנים מול טנקים חדישים ביותר שהרוסים סיפקו למצרים בכמויות אדירות. 

אחרי שמטוסי צה"ל הכו את חיל האויר המצרי בניסי ניסים במבצע מוקד, הייתה לצה"ל בעיה איך להתמודד עם צבא היבשה המצרי האדיר. כאן באה יד ההשגחה הגלויה והפילה על הפיקוד המצרי בהלה לא מובנת. ממש התקיים בהם "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ".

הרמטכ"ל המצרי נתן פקודה לשבע חטיבות שריון המצריות שהיה במדבר סיני לסגת במהרה למצרים. החיילים המצרים מיהרו לקיים את הפקודה הזאת אחרי שראו מה קרה למטוסים המצריים. הם נטשו בחיפזון את העמדות שנבנו בעמל רב. נטשו כלי הרכב משוריינים על חימושם, נטשו מאות טנקי "סטאלין" מדגם משופר. 

חיילים מצריים עלו על כל כלי רכב אפשרי והתחילו נעים מערבה בכל המהירות. חיילים רבים, שלא הצליחו למצוא כלי רכב, התחילו לברוח ברגל דרך המדבר, ואף חלצו את נעליהם כדי להקל על בריחתם. אבל כאן חיכתה להם הפתעה לא נעימה. חיל האוויר הישראלי, ששלט שליטה מלאה במרחב האווירי של סיני, ירד על השיירות המצריות והשמיד אלפי כלי רכב. מי שניצל מהתקפות המטוסים, נפוץ לכל עבר והמשיך את המנוסה ברגל. 

במיוחד נלכדו השיירות המצריות במעברים הצרים של הגידי והמתלה, שהפכו בתי קברות ענקיים של הצבא המצרי. התקיימה בצבא ישראל ההבטחה של ה' ביד משה "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". (ויקרא כ"ו ז'). 

התותחים והטנקים החדשים על ציודם היקר נפלו שלל בידי צבא הגנה לישראל. חלקם שימש אותנו במלחמה שהייתה יומיים אחר כך מול צבא סוריה והפגיזו את דמשק מרחוק. "חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה".

עד כאן דברי הרב שמואל אליהו שליט"א.

אכן, לא הייתה זו מלחמת ששת הימים אלא מלחמת יומיים למצרים, יומיים לירדן ויומיים לסוריה. כאשר בכל גזרה הנחילנו ה' ניצחון מזהיר עם כיבושים מעל לכל דמיון והערכה. 

אוויר הרים

התחושה לאחר המלחמה הייתה של 'עשיית היסטוריה', אך יותר מזה של השראת שכינה. או כהגדרת הרב אורי שרקי שליט"א - מדובר במאורע תנ"כי בעידן המודרני.

חייל צעיר בהגיעו אל הכותל המערבי תיכף לאחר שחרורו, מעיד: 'אני לא מספר לכם צ'יזבטים, נלחמנו ממש שי"ן בשי"ן (שריון בשריון). ודהרנו דהרנו עד למימי הסואץ. רחצתי את רגלי במימי התעלה ולמרות כל זה לא הרגשתי את מתק הניצחון עד שבאתי הנה, אל הכותל המערבי. אני לא דתי, אבל בעצמי ראיתי את הניסים. מיששתי את הניסים בידיים, אני רוצה להתפלל. לא סתם ככה, אני מפציר בכם: תלבישו לי תפילין, על הראש, על היד. קשרו אותם חזק, חזק! מעולם לא לימדו אותי להתפלל, איך אקרב אל הכותל? מה אומר, מה אלחש לאבנים? התקרבתי לישישה אחת שמזגה לאנשים כוס מים לשתיה מתוך נד גדול. אמרתי יחד איתם "שהכול נהיה בדברו", הישישה ענתה: "אמן"! ואני התפרצתי בלי בושה בבכי'.

עיתונאית חילונית כתבה: 'אי אפשר בימינו לכתוב קטע, מאמר, רשימה או כתבה בלי לערבב את הקדוש ברוך הוא או להסתמך לפחות על ניסים. מעמדם של השמים עלה בששת הימים האלה... אפיקורסים נהפכו למאמינים וגם כופרים אומרים תודה לה'.'

חנה זמר, עורכת עיתון "דבר", כתבה: "עתה הלב כמעט מאמין כי הכול - כל מה שכתוב – הכול, הכול אמת".

במועצת הרבנות הראשית ביקשו הבבא חאקי ורבי חיים דוד הלוי רבה של ראשל"צ לקבוע קריאת התורה והפטרה לכבוד היום הגדול. מארי סאלם [הגר"ש יצחק הלוי רב עדת התימנים] סבר שיש לקבוע שישה ימי חג כנגד ששת ימי המלחמה. ואף רבנים מהאגף החרדי כמו הרב שריה דביליצקי והרב עובדיה הדאיה סברו כי יש לומר ביום זה הלל.

'עד שיכספו אליה תכלית הכוסף'

כמו כל דבר רוחני גדול, בניית ה'כלים' או הצנור שעל ידו יעבור השפע אלינו תלויה ברצון, בכיסופים אליו. וביותר בנוגע לירושלים המקום אשר בחר ה', עליו נאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.

שלושה שבועות לפני כ"ח באייר תשכ"ז, נחגג יום העצמאות הי"ט למדינת ישראל. בישיבת 'מרכז הרב' חגג הרב צבי יהודה קוק עם תלמידיו, בסעודת מצווה, בשיר-הלל והודאה את יום ההולדת התשע - עשרה למדינתנו הצעירה. כל תלמיד קיבל גם מתנה ייחודית  באותו יום העצמאות, מעין מזכרת משמחת לעצמאותנו ובה תמונת הכותל המערבי המעוטר במילות שבועת-הדורות 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. לפתע החל הרב לספר לתלמידיו בזיכרונות תחושותיו באותם רגעים היסטוריים של החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה: 'לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו!"  ואז, במפתיע, הרים הרב צבי יהודה את קולו והחל שואג בזעקה נוראית, מתוך המיית לבו: איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!'. לימים תוודע שיחה מכוננת זו כ'מזמור י"ט למדינת ישראל'.

באותו היום בדיוק, במרחק רחובות ספורים מהישיבה, נערך ב'בנייני האומה' ברוב עם 'פסטיבל הזמר העברי' של יום העצמאות, שם, לבקשת טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, נשמע לראשונה שירה המופלא של נעמי שמר, 'ירושלים של זהב', ע"י מי שהייתה אז חיילת אלמונית וצעירה, שולי נתן.

הרב יוחנן פריד מספר שכאשר שב לביתו באותו מוצאי יום העצמאות, וזעקת רבו עדיין מהדהדת באוזניו, שמע את שידור הרדיו מפסטיבל הזמר העברי, ואת השיר החדש 'ירושלים של זהב'. בתום השיר, שמע את קהל האלפים ב'בנייני האומה' מצטרף לפזמון המופלא 'ירושלים של זהב'. פריד מספר שהשירה ריגשה אותו כל כך, עד שלמרות שהיה זה חצות הלילה, מיהר לבית הרצי"ה כדי לשתף אותו בשירת האלפים כשכולו נרגש ונלהב. הרב, בדמעות של גיל בעיניו, ענה ואמר: "אם כל אלו שרו שם כך, ודאי הוא שנגיע לשם"...

שופר קורא בהר הבית

הרב גורן וגבורתו במלחמה קובעים פרק לעצמם. מפאת קוצר היריעה כאן נמליץ לקרוא על הנושא במקורות למטה. אך לגבי תקיעת השופר הידועה שלו כדאי להכיר את סיפור השופר.

נשוב מנקודת הזמן עליה דברנו כשבעים שנה אחורה לשנת התרמ"ח. בהיותו דיין באלג'יר, נודע לרבי דוד הכהן סקאלי[1] כי הסטודנטים הגויים מתכננים לעשות פוגרום ביהודים. לאחר שכל נסיונות הבקשיש למושלים תמו, בעת שהתאספו הסטודנטים יצא לקראתם הרב סקאלי לבדו. מראהו של הרב עטוף טלית ובידו שופר היה אומר הוד. המראה לבד כבר הפיל פחד על הסטודנטים המתלהמים אך כשתקע הרב סקאלי בכל כוחו בשופר תרועה גדולה ההמון הערבי הרים רגליו וברח. אז קרא הרב דוד הכהן סקאלי לתלמידו ואמר שלא ירחק היום ורגלינו יעמדו בירושלים עיר הקודש. את נבואתו זו אף כתב הרב בספריו. הרב סקאלי לא זכה לראות את התגשמות נבואתו במלואה אך הוא נפטר לאחר שהוקמה מדינת ישראל.

בספרו “נתיבי עם” של  רבי עמרם אבורביע אשר נפטר בשנת 1966 (שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים) הוא מפרש את דבריו של הרב דוד הכהן סקלי (שנפטר ביום כ”ד באייר תש”ח 1948). “נדפס ספר ‘לך דוד’ .. ובדרשה לפרשת ויחי עה”פ באחרית הימים דקדק בחשבון של עידן ועידנין ופלג עידן ומצא שהוא בשנת תשכ”ח (1967)”. כאן ממשיך הרב אבורביע בחישובים ובהסברים שבסופם הוא מגיע למסקנה שהכוונה היא “לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים” להזכירכם: כל זה קורה זמן רב לפני המלחמה.

ברביעי ליוני פוגש הרב גורן את מוטה גור מח”ט הצנחנים שמבטיח לו שאם יטילו עליו את הפריצה לירושלים העתיקה הוא ייקח אותו אתו כדי שיהיה היהודי הראשון שמגיע לכותל המערבי. בחמישי ליוני עם פרוץ הלחימה עולה הרב על קומנדקר צבאי כשהוא מצויד בשופר וספר תורה כדי להצטרף לכוחות הלוחמים באזור עזה. אך הקומנדקר סופג פגיעת פגז ישירה, “נתתי עם רגל שמאל ברקס כדי לעצור את הקומנדקר והחזקתי את ההגה…, הרכב היה מלא בדם, נתתי הוראה לרדת”, שיחזר הרב גורן. והשופר שהיה ברכב נשרף כליל…
הרב ושלישו מנחם הכהן שהיה אתו מפנים חללים ומטפלים בפצועים עד אשר מגיע רכב שמפנה אותם משם. באותו לילה מקבל הרב עדכון שהמצב בירושלים נעשה רציני והוא עוזב הכל ונוסע לירושלים. בשישי ליוני כשהרב גורן נמצא עם חייליו של מוטה גור במוזיאון רוקפלר הוא מבין שיש הוראה מגבוה שלא להיכנס לעיר העתיקה והוא מחליט להישאר במקום למרות שהתבקש לעזוב. הוא שב אל חפ”ק החטיבה ומשם הוא יוצר קשר עם מוטה גור שאומר לו להגיע בדחיפות לשער האריות. הרב גורן נוטל את השופר ואת ספר התורה ויוצא בריצה לכיוון שער האריות.
אך באיזה שופר מדובר?
כך מספר הרב מנחם הכהן, שלישו של הרב גורן אשר ליווה אותו במהלך המלחמה כולה. עוד בלילה, כששהינו ברוקפלר שלח אותי לארגן שופר כיוון שהקודם נשרף. “הוא ביקש ממני ללכת לבית של  הרב הנזיר. מצאתי את השופר שהיה מעל ארון גבוה, טיפסתי על כמה כיסאות והורדתי אותו”. נותר לנו איפוא לברר מיהו אותו שופר שזכה שתרועתו תבשר את שחרור העיר העתיקה והכותל ותהפוך לסמל של גאולה ומיהו אותו ‘הרב הנזיר‘ ואיך הגיע השופר לביתו ?

לשם כך אנו שבים בזמן אל אוהראן של שנת 1932 שם מכהן הרב דוד הכהן סקלי כראב”ד ותלמידו הרב דוד אבן כליפא שהיה גם חתנו עומד לעבור מאוהראן לעיר מולדתו עין תמושנט שבה הוא מונה לראב”ד.

לרגל הפרידה מוסר הרב דוד הכהן סקלי את שופרו שלו לידיו של חתנו כאות הוקרה. חתנו הרב דוד אבן כליפא שהיה ציוני נלהב מבקר פעמים רבות בארץ ובכל ביקוריו הוא נושא אתו את השופר שקיבל מידיו של הרב דוד הכהן. פעם אחת בביקור שלו בארץ בשנת 1965 הוא פוגש את ידידו משכבר הימים הרב אליהו פרדס רבה של ירושלים והוא לוקח אותו לפגישה אצל הרב שאר ישוב בחיפה. הרב שאר ישוב הוא בנו של הרב הנזיר, בפגישה נכח אדם נוסף, גיסו של הרב שאר ישוב - הרב גורן.

בתום אותה פגישה ניגש הרב דוד אבן כליפא אל הרב גורן, מספר לו על חותנו הרב דוד הכהן סקלי, על צדיקותו הרבה ועל השופר שקיבל ממנו במתנה ואז מוסר לידיו את השופר ואומר לו שהמקום הראוי לו ביותר לשופר הוא אצלו והוא מפקיד בידיו של הרב גורן את השופר. הרב גורן שהתרגש מאד מהמתנה המיוחדת משיב לו בלי היסוס כי גם חותנו שלו נקרא בשם דוד כהן הלא הוא ‘הרב הנזיר‘ וגם הוא נודע בצדיקותו הרבה ואת השופר שקיבל במתנה זה עתה הוא ימסור לחותנו כי זה המקום היאה לו. הוא מספר לו שהרב הנזיר לא רק ת"ח ומקובל גדול אלא מיוחד באהבת ירושלים המיוחדת שלו. לאחר שבמלחמת העצמאות איבדנו את העיר העתיקה גזר על עצמו הרב הנזיר שעד שלא נכבוש חזרה את ירושלים הוא לא יצא מביתו. ואכן כתשע עשרה שנה הרב כמעט שלא יצא מהבית. שני הרבנים לא תיארו לעצמם שהם משמשים כשליחים להעברת שופרו של הרב דוד הכהן סקלי לביתו של הרב דוד הכהן ‘הנזיר’ כדי שיהיה קרוב לזירה שבה הנבואה עתידה להתגשם. כשנתיים מאוחר יותר תפרוץ מלחמת ששת הימים, נבואתו של הרב דוד הכהן במאמר ‘יפיח לקץ’ תתגשם לעיני כל והשופר שלו שעושה את המסע הארוך משנת תרצ”ה ועד לשנת תשכ”ח וממתין בביתו של ‘הרב הנזיר’ לשעת פקודה זוכה להיות השופר המביא את הבשורה הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה. מסיים הרב מנחם הכהן ומספר. “… הרב גורן רץ עם ספר התורה ועם השופר…לאט לאט החלו להגיע יחידות של חיילים מאזורים אחרים של ירושלים והר הבית התמלא. כולם עמדו שם על ההר ובאופן ספונטני החלו לשיר את ‘ירושלים של זהב’ בגרסתו המקורית”.

מקורות והרחבות מעולות שכדאי לפתוח:

על ניסי מבצע מוקד

 https://www.maariv.co.il/news/military/Article-582755

סיפור הרב גורן של שחרור חברון

https://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94/%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9F-%D7%91%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%A4%D7%9C%D7%94/

סיפורי הרב גורן

 https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4900980,00.html

שיר הלל מאותם ימים שמספר על הרב גורן

https://www.youtube.com/watch?v=yvVphrdEA5Q

על הנבואה והשופר

http://www.hacohenskali.com/%D7%94%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%A8

---

[1] נולד בדבדו שבמזרח מרוקו בשנת תרכ”ב (1862). רבי דוד הכהן סקלי בגיל שלוש עשרה היה לתלמידו של החכם אברהם בן שושן ולאחר מכן לימד תורה את ילדי דבדו מהם יצאו רבנים גדולים ומוכרים.

בשנת תרנ”ו ביקש להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל אך בני הקהילה בדבדו הפצירו בו להישאר עמם. בשנת תרנ”ז (1897) עבר לעיר תלמסאן שבאלג’יריה שם לימד בישיבה והיה לדיין. בשנת תר”ס (1900) הוזמן ללמד בישיבתו של חכם אברהם חסן בעיר אוראן שבאלג’יריה והיה לדיין ובשנת 1923 התמנה לראב”ד.

רבי דוד הכהן עסק בתלמוד, משפט עברי, פסקי הלכה, בזוהר ובקבלה וכתביו מכילים ציטוטים רבים מהזוהר ומכתבי האר”י. הרב ניתח את מקורותיהם של עשרות מנהגים.

ההתקדמות המדעית והטכנולוגית בתקופתו הביאה אותו להתייחס בכתביו באריכות למכשירי רדיו, טלפון, מטוס ועוד. כמו כן מתייחס הרב בכתביו לשלטון יהודי בארץ ישראל ולשפה העברית.

נחשב בדורו לאחד מגדולי הפוסקים של יהודי צפון אפריקה וזכה להערכה רבה מצד הרבנים מארץ ישראל ורבני צפון אפריקה. הרב יוסף משאש שהיה רבה הראשי של חיפה כינה אותו באחד ממכתביו “המלך דוד הכהן”.

אוהב ניסים?

 [הכוזרי 25]

בימינו עוסקים הרבה בשמות. הרצאות שכותרתן 'שם האדם ומהותו' וכדומה, צצות כפטריות אחר הגשם, ומגלות לנו כי מה שגילה לנו בזמנו המהר"ל ששם מבטא מהות, נעשה כיום לדבר טבעי בעיני כל.

מתוך נקודת מבט זו כדאי שניגש לדבר על שמותיו של – לא פחות ולא יותר – הקדוש ברוך הוא.

היהדות משופעת בשמות לאלוקים. שבעים שמות ועוד אינספור כינויים נודעו לה' יתברך עד שבהקדמת הרמב"ן לפירושו על התורה הוא מזכיר בשם חכמי הסוד (כמובא בזוה"ק) כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה.

בתחילת המאמר השני בכוזרי, ריה"ל  נוגע בהבדל שבין שם 'אל שדי' שבו נגלה ה' אל האבות הקדושים לבין שם 'הוי"ה' שבו נגלה ה' למשה. מסתבר שהבדל זה חשוב מאוד לעניין יציאת מצריים שכן התורה רואה צורך לציין את ההבדל הזה כהקדמה למכות בתחילת פרשת וארא. ריה"ל מסביר כי שם הוי"ה קשור בבריאת העולם וחידושו יש מאין בשונה מאל שדי שמבטא ניצחון בדרך הטבע. אם נקשיב למילה בעברית – השם המפורש על פי הניקוד המקובל שלו [כמו ניקוד המילה לעולם] מבטא בצליל שלו [לא לומר בפה רק להרהר] שהוא האל שהיווה מהווה ויהווה את העולם והכל ברגע אחד. זהו זמן שאין אותו בעברית רגילה – לא עבר לא הווה ולא עתיד. אל שדי לעומתו הוא כוח שמסדר את העולם.  פירוש המילה אל בעברית הוא כוח, כמו בפרשת ויצא 'יש לאל ידי'. על השם שדי אמרו חז"ל במדרש – שאמר לעולמו די. דהיינו העולם היה הולך ומתפשט ולא היו יכולים להתקיים בו חיים ללא גבולות. שם שדי הוא השם שבו מתבטאת ההתגברות לשים גבולות ולסדר את העולם מבפנים. לכן ההתגלות על ידי שם הוי"ה השם המיוחד לה' תמיד מביאה יחד איתה ניסים, וההתגלות בשם אל שדי – לא. ואכן חייו של משה רבינו ע"ה היו רצף של ניסים גדולים, ההצלה הפלאית בבית הצורר עצמו, מכות מצרים, קריעת ים סוף, המן במדבר, ועוד. חייהם של האבות לעומת זאת לא התאפיינו בניסים גדולים כי אם בעמידה בניסיונות וחיים של הצלחות בדרך הטבע.

למראית עין גדול הנאמר במשה ובישראל בזמנו מאשר באבות הקדושים. אך ריה"ל מגלה לנו דבר מדהים:

'ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות שבורא העולם ברא את הדברים ההם - בריאה חדשה מכוונת כמו מכות מצריים וקריעת ים סוף וכו' לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב! אך מפני שהם רבים והיה הספק בלבבם והאבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב שאפילו לא הייתה מוצאתם כל ימותם כי אם רעה לא הייתה אמונתם באלוקים נחלשת ולא היו צריכים לכל זה'. 

הצורך בנס הוא בדיעבד, הנס נועד למי שצריך עדיין חיזוקים. הנאמן לקב"ה באמת הקב"ה פועל איתו בדרך הטבע.


אז מי לא אוהב ניסים? – כנראה הקב"ה בעצמו...   

נראה לך רציונלי?!

[הכוזרי 20]

עם נפילותיה של הבורסה האמריקאית וההתמוטטויות שהביאה עמה ברחבי העולם, חששו מאוד מהשלכות כלכליות קשות גם בארץ. לכן, נקרא אל הדגל מומחה כלכלי ידוע שם מארה"ב על מנת לאבחן את מצבה של מדינת ישראל בהקשרים אלו. לאחר זמן ממושך של דרישה וחקירה, במקום לומר מה לתקן, הוא אמר דברים בסגנון הבא – 'הייתי אומר לכם אילו צעדים עליכם לנקוט אך כל המשוואות והנוסחאות שלי פשוט לא תואמות את המתחולל לנגד עיניי, הכלכלה הישראלית פשוט עומדת ואף מתפתחת בנס'!
דברים דומים היה נוהג לומר שמעון פרס גם בהקשרים בטחוניים –
'במזרח התיכון מי שסומך על ניסים הוא לא רציונלי, אך בהחלט יש לקחת ניסים בחשבון...'

לקראת סוף מאמר ראשון בספר הכוזרי בוחר רבי יהודה הלוי ללמד אותנו על האופי של הנהגת ה' את ישראל. ההנהגה ה'רגילה' של ישראל היא הנהגה שמעורבים בה ניסים. ענני כבוד, עמוד האש ועמוד הענן, צרעה שנשלחת להביס אויבי ישראל, הפלת חומות באמצעות שופרות ועוד הם רק חלק ממערכת ההשגחה המופלאה של ה' על עמו. אומנם אלו ניסים גלויים אך ישנם ניסים נסתרים רבים כמו נס הניצחון במלחמת החשמונאים, ההצלה בפורים או נסי מלחמת העצמאות וששת הימים. מטרת התורה בעשייתה זכר לאותם ניסים גלויים היא בעיקר על מנת שמתוך זכירתם ע"י מצוות כמו תפילין, ציצית, מצה וכדומה ניתן את ליבנו לכך שגם שאר מאורעותינו אינם מקרה אלא רקמה אותה רוקם הי"ת לטובתנו.

יסודיים מאוד הם דברי הרמב"ן בהקשר זה [שקראנו יחד בעבר בבית הכנסת] על כך שזהו יסוד אמונה: 

'ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון!'

גם בימינו הנס הכלכלי המדהים של כלכלה שמתעצמת ומתפתחת פי 9 [!] מכלכלת המדינה השכנה ירדן, והתל"ג לנפש שלה גדול בהרבה אפילו משל נסיכות הנפט הסעודית, וזאת ללא משאבים טבעיים [הכוונה – שמשאביה עדיין לא נתגלו שהרי בתורה נאמר 'ארץ אשר מהרריה תחצוב נחושת']. רק להמחשה - ברוב המדינות הערביות שמסביבנו למרות הנפט מגיע התל"ג השנתי לכארבעה אחוז לעומת ישראל.
כמובן שלהתעצמות הכלכלית הזו ישנה השפעה מכרעת על יכולתנו לשמור על בטחוננו ועל עצמאותנו.

גם ניסים אלו נחשבים נסתרים וזאת משום שצריך עבודה של הסקת מסקנות והשוואת נתונים כדי לקלוט אותם. אך מעת שנחשפנו לסוד שלימדונו רבותינו ריה"ל והרמב"ן – אנו כבר יודעים היכן לחפש את הניסים ויודעים ש"מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו".

אשריך ישראל מי כמוך!