למה קוראים לשלחן שלחן?

אחד מהכלים המופלאים של בית המקדש הוא שולחן לחם הפנים שנמצא בתוך היכל הקודש. כפי שאנו למדים בפרשה על השלחן צריך להיות מונח בקביעות לחם הפנים, שנקרא כך משום שהוא מונח בקודש לפני ה' - "לחם פנים לפני תמיד". רבינו בחיי (שמות כה, כג) מסביר שהסיבה שהשולחן נקרא שולחן היא מפני שהקב"ה שולח את ברכתו דרך השלחן 'ומשם הברכה משתלחת בכל המזונות ויבוא שובע לכל העולם'. בהקשר זה יש להבין את פשר הנחת הלחם לפני ה', לא יותר היה מתאים לו היה הלחם מונח על השלחן יש מאין? והרי נסים תמידיים שונים היו בבית המקדש ובכללם הופעת אש מלמעלה ומדוע שלא הייתה יורדת יד ומניחה לחם על השלחן? היה בכך ביטוי טוב יותר לכך שה' שולח את הברכה. נראה שהצורך בכך שהשלחן יהיה מלא תמיד הוא צורך אקוטי שכן הגמרא דנה כיצד מחליפים את הלחמים מדי שבוע שהרי ברגע ההחלפה לא יהיה לחם על השולחן, ולהלכה פוסק הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ה,ד):

וְכֵיצַד מְסַדְּרִין אֶת הַלֶּחֶם. אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִים. שְׁנַיִם בְּיָדָן שְׁנֵי סְדָרִין. וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְּזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְּזִיכִין שֶׁהָיוּ שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן. הַנִּכְנָסִין עוֹמְדִין בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. וְהַיּוֹצְאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ טִפְחוֹ שֶׁל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ל) "לְפָנַי תָּמִיד":

את הסיבה לכך שחייבים להיות לחמים כל העת על השלחן מסביר הרב בצורך של הברכות להיות יש מיש. כהדגמה לכך הוא מביא את סיפורי כד הקמח של אליהו הנביא (מלכים א פרק יז) ואסוך השמן של אלישע (מלכים ב פרק ד). בשני הסיפורים הנביאים לא בקשו ברכה מה' אלא כל עוד היו כלים לקבל אותה ולא לפני שהיה לברכה על מה לשרות. הסיבה לכך היא שאין הברכה שורה אלא על היש ואותה היא מרבה. למעשה מגלה לנו המהר"ל מפראג שהדבר רמוז במילה ברכה שכל כולה אומרת ריבוי, שכן השורש ב - ר – כ מתייחס בגימטריא לריבוי השלם – האות ב' הכפלת היחידות (וכן המעבר מיחיד לרבים) – 2, האות כ' הכפלת העשרות 20 והאות ר' הכפלת המאות 200.  

אנחנו רגילים להביט בהשתאות על גדלות ה' שמופיעה דרך בריאת היש מתוך האין. אך מעניין שמאז בריאת העולם הקב"ה מצווה את הברכה בדרך אחרת לחלוטין. ה' יתברך כביכול אומר, מכאן ואילך ברכתי שרויה דווקא במעשה ידיך. וכמאמר הגמרא בנידה (ע ע"א) –

מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה, אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב. מאי קמ"ל דהא בלא הא לא סגי (שזה בלי זה לא מספיק).

מאז בריאתו של אדם הפך הוא שותף בפרוייקט הגדול שנקרא מעשה בראשית, עליו האחריות לתקן את העולם ולשמור עליו. אך אלוקים לא עזב את האדם הוא זה ששולח את הברכה במעשה ידיו. אחד מהפתגמים השגורים בלשונו של אבי ז"ל היה פתגם פרסי שמשמעותו הייתה שרבנו של עולם אומר לאדם - 'ממך ההשתדלות, ממני הברכה'. דומה כי יש צורך לשנן את הדברים בימינו ולהתרגל להביט על מעשינו ועל מעשי ה' כיצירה משותפת.

מעשה ידי אדם או מעשה ידי שמיים?

רבים מביאים מפשט הכתובים ראיה לכך שהקב"ה הוא זה שעתיד לבנות את בית המקדש או להקים את בית הדין הגדול מחדש. "ואשיבה שופטייך כבראשונה", "ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך" וכו'. בדרך כלל אותם אנשים הסבירו כך גם את הנבואות הקדומות על כך שהקב"ה הוא זה שיגאל אותנו מן הגלות על 'ענני שמיא' ולא ראו במהלך הארצי של עלייה וישוב הארץ חלק ממעשה ה' עם עמו. למרות שחלקם הגדול של האנשים שהחזיקו בעמדות אלו מצאו את מותם בשואה בשעה שאלה שעלו נצלו דומה שאופן הקריאה הזה בתורה, ותפיסה רוחנית שטחית זו עדיין לא סרה מאיתנו.

עיון פשוט בפשט התנ"ך מגלה את טעותה של שיטה זו. עוד בהיותם במצרים בא משה רבינו לפני עם ישראל ומתנבא: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ". המילים 'והבאתי' ו'ונתתי' מורות בפשטות שהארץ תינתן בידי שמים לישראל, לפי הדעה שהוזכרה קודם היו צריכים ישראל לחכות לניסים גלויים וודאי לא להלחם או להתאמץ. ואף אם תאמר שהיו צריכים ישראל להיכנס ללא מלחמות אלא שגרם חטא העגל ולבסוף היה צורך במלחמת כיבוש, מכיוון שנבואה טובה לא חוזרת ריקם חובה לומר שגם מלחמות יהושע ולאחר מכן כיבושי השופטים והמלכים כולם בכלל המושג נתינה מיד ה'.  

דוגמא נוספת לכך היא האמירה השגורה 'ה' יעזור' מול הביטוי התנ"כי 'לעזרת ה' בגבורים'. השותפות בין האדם לאלוקים היא המכוון בתורה.

יהיו הדברים קריאת כיוון גם במצוות נוספות שמרגלא בפומיה דאינשי שיקרו בידי שמים, כמו הקמת בית הדין הגדול או בניין בית המקדש.