קדושת ירושלים – מראי מקומות בהלכה

משנה כלים פרק א, ממשנה ו ואילך (השלמת הדברים ברמב"ם בהמשך)           
עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִים כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת:                    
עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁמְּשַׁלְּחִים מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצֹרָעִים, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ. יָצָא, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ:            
לִפְנִים מִן הַחוֹמָה מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם...

כתובות קי ע"ב
מַתְנִי׳ הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים.

 

רמב"ם בית הבחירה פרק ז:הל' ז             
אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּקְדָּשׁ הַיּוֹם חָרֵב בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ חַיָּב אָדָם בְּמוֹרָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה נוֹהֵג בּוֹ בְּבִנְיָנוֹ. לֹא יִכָּנֵס אֶלָּא לְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהִכָּנֵס לְשָׁם וְלֹא יֵשֵׁב בָּעֲזָרָה וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ל) (ויקרא כו ב) "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ". מַה שְּׁמִירַת שַׁבָּת לְעוֹלָם אַף מוֹרָא מִקְדָּשׁ לְעוֹלָם שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחָרֵב בִּקְדֻשָּׁתוֹ עוֹמֵד:

שם יא – כג        
כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְהַבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִשְּׁאָר אֲרָצוֹת:

עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִשְּׁאָר הָאָרֶץ שֶׁמְּשַׁלְּחִין מִתּוֹכָן אֶת הַמְצֹרָעִים וְאֵין קוֹבְרִין בְּתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר אוֹ כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר. וְאִם יָצָא הַמֵּת חוּץ לָעִיר אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁרָצוּ כֻּלָּן לְהַחְזִירוֹ. רָצוּ בְּנֵי הָעִיר לְהוֹצִיא הַקֶּבֶר מִן הַמְּדִינָה מְפַנִּין אוֹתוֹ. וְכָל הַקְּבָרוֹת מְפַנִּין חוּץ מִקֶּבֶר נָבִיא אוֹ מֶלֶךְ. קֶבֶר שֶׁהִקִּיפַתּוּ הָעִיר בֵּין מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו בֵּין מִשְּׁתֵי רוּחוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ אִם הָיְתָה בֵּינוֹ וּבֵין הָעִיר יֶתֶר מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָאן וַחֲמִשִּׁים לְכָאן אֵין מְפַנִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּרְצוּ כֻּלָּן. פָּחוֹת מִכָּאן מְפַנִּין אוֹתוֹ:

(למי שמספיק, כדאי לעיין במקור דברי הרמב"ם הבאים בבבא קמא פב ע"ב ולמצוא מילתא בטעמא)
יְרוּשָׁלַיִם מְקֻדֶּשֶׁת מִשְּׁאָר הָעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה. שֶׁאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְפָנִים מֵחוֹמָתָהּ. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אֵין מְלִינִין בָּהּ אֶת הַמֵּת. וְאֵין מַעֲבִירִין בְּתוֹכָהּ עַצְמוֹת אָדָם. וְאֵין מַשְׂכִּירִין בְּתוֹכָהּ בָּתִּים. וְאֵין נוֹתְנִין בְּתוֹכָהּ מָקוֹם לְגֵר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ קִבְרוֹת חוּץ מִקִּבְרֵי בֵּית דָּוִד וְקֶבֶר חֻלְדָּה שֶׁהָיוּ בָּהּ מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. וְאֵין נוֹטְעִין בָּהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. וְאֵינָהּ נִזְרַעַת וְאֵינָהּ נֶחֱרֶשֶׁת שֶׁמָּא תִּסְרַח. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת חוּץ מִגִּנַּת וְרָדִים שֶׁהָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אַשְׁפָּה מִפְּנֵי הַשְּׁרָצִים. וְאֵין מוֹצִיאִין הֵימֶנָּה זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ כִּבְשׁוֹנוֹת מִפְּנֵי הֶעָשָׁן. וְאֵין מְגַדְּלִין בָּהּ תַּרְנְגוֹלוֹת מִפְּנֵי הַקָּדָשִׁים. וְכֵן לֹא יְגַדְּלוּ הַכֹּהֲנִים תַּרְנְגוֹלִים בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַטָּהֳרוֹת. וְאֵין הַבַּיִת נֶחְלָט בָּהּ. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת. וְאֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים:

הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁאֵין זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִין לְשָׁם. וּמֻתָּר לְהַכְנִיס הַמֵּת עַצְמוֹ לְהַר הַבַּיִת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר טְמֵא מֵת שֶׁהוּא נִכְנָס לְשָׁם:

הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁאֵין עַכּוּ"ם וּטְמֵא מֵת וּבוֹעֵל נִדָּה נִכְנָסִים לְשָׁם:

עֶזְרַת הַנָּשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַחֵיל שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם. וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם אֲבָל מִן הַתּוֹרָה מֻתָּר לִטְבוּל יוֹם לְהִכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. וּטְמֵא מֵת שֶׁנִּכְנַס לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת:

עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֶזְרַת נָשִׁים שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנַס לְשָׁם. וְטָמֵא שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם חַיָּב כָּרֵת:

עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה. שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְשָׁם אֶלָּא בִּשְׁעַת צָרְכֵיהֶם לִסְמִיכָה וּלְכַפָּרָה וְלִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה:

בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ וּקְרוּעֵי בְּגָדִים נִכְנָסִין לְשָׁם:

הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם:

בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה:

שו"ת רדב"ז ח"ב תרלג  
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו השוכנים בירושלם תוב"ב שאינם נזהרים בעשר קדושות שיש בירושלים לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ששי מהלכות בית הבחירה ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קדש העזרה וירושלם לשעתן וקדשן לעתיד לבוא ע"כ. והוא ז"ל כתב פ"ז ירושלם מקודשת משאר עיירות וכו' ואלו דברים שנאמרו בירושלם וכו': 
תשובה מטעם זה כתב בעל ספר כפתור ופרח שאם היה בירושלם דקל שלולבו פסול וכיוצא בזה והוה ליה מצוה הבאה בעבירה כענין שאמרו הרי שגזל סאה אין זה מברך אלא מנאץ ושמא יש חילוק בין נטעו ישראל לנטעו עכו"ם כענין שאמרו בשביעית ע"כ. והעלה שמאלה הקדושות מקצתם נוהגים שם היום. ולא ראינו מימינו מי שנזהר באחת מהם ולפיכך צריך לתת טעם נכון לכל החומרות ואומר דנהי דירושלם קדושה ראשונ' קדשה לשעתה ולעתיד לבא לדברים הנוהגים בה מן התורה אבל מה שהוא מדרבנן לא אמרו אלא היכא דשייך טעמא דבשבילה החמירו ואם נסתלק הטעם נסתלקה הגזרה ולפיכך מה שאמרו אין מלינין בה את המת ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם מפני הטומאה ועתה כלנו טמאי מת אנו ולא איכפת לן אם ירבה בטומאה. אין משכירין בתוכה בתים טעמא מפרש בתוספתא מפני שהיא של שבטים ע"כ דקי"ל ירושלים לא נתחלקה לשבטים ועתה כל הבתים של עכו"ם היו ומכח העכו"ם אתו. א"נ טעמא הוי מפני שהאושפזינין היו נוטלין עורות הקדשים והאי טעמא לא שייך האידנא א"נ מפני עולי רגלים שלא ישכירו לעולי רגלים ביותר ונמצאו מעלים בשכירות והאי טעמא נמי לא שייך השתא...

שולחן ערוך אורח חיים סי' תקס - לעשות זכר לחורבן. ובו ה סעיפים:
משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר [פי' מצוייר] כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד והלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקת' ואין מחייבים אותו לקלוף בכותלים:

וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין: הגה ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן (כל בו) . וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנא' אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:

וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם: הגה ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה [טור] ואסור לשומעם מפני החורבן ואפי' שיר בפה על היין אסורה שנא' בשיר לא ישתו יין וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין: הגה וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי [תוס' וסמ"ג והגהות מיימוני]:

וכן גזרו על עטרות חתנים שלא להניח כלל ושלא יניח החתן בראשו שום כליל שנא' הסר המצנפת והרם העטרה וכן גזרו על עטרות הכלה אם הוא של כסף אבל של גדיל מותר לכלה ודוקא לחתן וכלה אבל בשאר כל אנשים ונשים לא גזרו:

אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה:

תקסא דין הרואה ערי יהודה וירושלים והמקדש בחורבנם. ובו ה סעיפים:
א. הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע [ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמן הצופים לירושלים]: [ב"י]:
ב. הרואה את ירושלים בחרבנה אומר ציון היתה מדבר שממה וקורע וכשרואה בית המקדש אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היתה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים ואח"כ כשיראה המקדש קורע קרע אחר וכל קריעה טפח ואם בא דרך המדבר שאז רואה המקדש תחלה קורע על המקדש טפח ואח"כ כשיראה ירושלים מוסיף על קרע ראשון כל שהוא:
ג. אם קרע על אחת מערי יהודה אינו חוזר וקורע כשיראה שאר ערי יהודה חוץ מירושלים שחוזר וקורע עליה קרע אחר בפני עצמו ואם קרע על ירושלים תחלה אינו צריך לקרוע על שאר ערי יהודה:
ד. כל הקרעים האלו בידו ומעומד וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו ואינו מאחה קרעים אלו לעולם אבל רשאי לשללן למללן ללקטן לתופרן כמין סולמות:
ה. היה הולך ובא לירושלים הולך ובא תוך ל' יום אינו קורע קרע אחר ואם לאחר ל' יום חוזר וקורע [והוא הדין בערי יהודה ובמקדש]:

האם הדינים הנ"ל הולכים לפי ישוב בפועל או לפי שלטון? (עי' ב"י וב"ח)

שו"ע אורח חיים רכד, י
הרואה בתי ישראל ביישובן כגון בישוב בית שני אומר בא"י אמ"ה מציב גבול אלמנה. הרואה בחורבנן אומר ברוך דיין האמת:
ב"י
והא דרואה בתי ישראל נראה מדברי רש"י דקאי אבית המקדש שכתב מציב גבול אלמנה כגון בישוב בית שני והרי"ף כתב הרואה בתי כנסיות ישראל וקשה... ויותר נראה לומר דבתי ישראל ביישובן היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע והכי מוכח מדמייתי בגמרא בסמוך עולא ור"ח הוו אזלי באורחא כי מטו אפיתחא דבי רב חנא בר חנילאי נגד רב חסדא ואיתנח וכו' עד מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו וכו' משמע דבתי ישראל בחורבנן דקתני היינו בתי עשירי ישראל ובעלי צדקות ואם כן בתי ישראל ביישובן דקתני כי האי גוונא נמי הוא כלומר בתי עשירי ישראל בתוקפתן ובגבורתן ומה שפירש"י ברוך מציב גבול אלמנה כגון בישוב בית שני היינו לומר דאז שייך לומר מציב גבול אלמנה וקודם שגלו בגלות בבל לא הוי מברכינן הכי דלא הוה שייך לקרות בשם אלמנה ואפשר שאע"פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות אין מברכין עליהם אא"כ היו בא"י ובזמן הבית ונראה שזו היתה כוונת רש"י ג"כ במ"ש כגון בישוב בית שני:

עבודת ה' מאז יום ירושלים - דף מקורות

 

עבודת ה' לאחר שחרור ירושלים – שינוי קו העבודה

שחרור ירושלים הוא מאורע היסטורי רוחני בסדר גודל תנ"כי, לכן עלינו לשאול מה התחדש בעבודת ה' כתוצאה ממאורע זה:

'כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים'
השמחה נחוצה לבנין הבית הכללי של הצבור, וכך גם בבנין הפרטי של כל בית בישראל שנבנה יש לבנותו מתוך שמחה. "אשר ברא ששון ושמחה" פירש רש"י (כתובות דף ח עמוד א) "משמח חתן וכלה - ... ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה". כלומר השמחה היא סוד הדבוק בין חתן וכלה, ולכן יש לשמח חתן וכלה, כדי לגרום לבנין הבית.

במהר"ל - סוד החיבור בין חתן וכלה הוא השכינה שביניהם, וכדי שתשרה השכינה בביתם צריך שמחה, כפי שלמדונו חז"ל (שבת דף ל עמוד ב):

"ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'"

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תסט
"ותאמר ציון עזבני ה'. מה כתיב למעלה מן הענין פרשת מלך המשיח כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו וגו' לא ירעבו ולא יצמאו וגו' הנה אלה מרחוק יבואו וגו' רנו שמים וגילי ארץ וגו' כי נחם ה' עמו וענייו ירחם, ואחר כך ותאמר ציון עזבני ה', לא היה צריך לומר אלא ותאמר ציון ואחר כך פרשת מלך המשיח, אלא כיון שראתה ציון שגליות מתכנסים וכל ישראל והשמים והארץ שמחים והיא אינה נזכרת התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אמר ליה יש כלה בלא חופה שאי סביב עיניך וראי וגו'".

שמחה בבניין ירושלים
כך נאמר בבנין בית המקדש השני בזמן עזרא -
עזרא פרק ג
"ובשנה השנית לבואם אל בית האלקים לירושלם בחדש השני החלו זרבבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק ושאר אחיהם הכהנים והלוים וכל הבאים מהשבי ירושלם ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה': ויעמד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד לנצח על עשה המלאכה בבית האלקים. בני חנדד בניהם ואחיהם הלוים: ויסדו הבנים את היכל ה' ויעמידו הכהנים מלבשים בחצצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל: ויענו בהלל ובהודת לידוד כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לידוד על הוסד בית ה':"

זוהר במדבר
שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ', בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. דְּתַמָּן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, וּכְדֵין הוּא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵחדֵי, וּלְאַחְזָאָה חֵידוּ. דִּכְתִּיב, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ', וְגִילוּ בָהּ דַּיְיקָא.

רִבִּי אַבָּא חָמָא חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה חַדֵּי בְּבֵי טְרוֹנְיָיא דְּבָבֶל, בָּטַשׁ בֵּיהּ, אָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם כְּתִיב (אמר רבי אבא), בְּזִמְנָא דִּיְרוּשָׁלַ ם בְּחֶדְוָה, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחְדֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (תהילים ק׳:ב׳) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (תהילים ב׳:י״א) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. (ד"א) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עֲמַמְיָא.

מכות י ע"א
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם״? מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁיַּעַמְדוּ בַּמִּלְחָמָה – שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שָׁמַעְתִּי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: ״מָתַי יָמוּת זָקֵן זֶה, וְיָבֹא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וְיִבְנֶה בֵּית הַבְּחִירָה וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל?״, וְשָׂמַחְתִּי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ – טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לְפָנַי, מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

קו העבודה – אהבה
ספר ברית מנוחה עקוד ו מאור ג (הובא בשער החצר סי' כג)
היכל אהבה היא ירושלים העליונה שמשם יורד השפע לתחתונה... ויראה שזה שאמר חולת אהבה אני ר"ל חולה בשביל בניין ירושלים שנקראת אהבה.
ובשער החצר סי' כג הוסיף שכך יתפרש הפסוק בתהלים סט – "ואוהבי שמו ישכנו בה".

ובשער החצר סי' כד מביא מרקאנטי – הדר בא"י עובד הקב"ה מאהבה מה שאין כן בחו"ל.

קיום השכינה
שמות רבה (וילנא) פרשה נב
"א"ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם למה שלא יחשב בירושלים ויצר לפי שנקראת משוש כל הארץ".

שמות רבה לו
מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מֵצֵר כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, לָמָּה, שֶׁהָיָה אָדָם נִכְנָס לְשָׁם מָלֵא עֲוֹנוֹת, וְהָיָה מַקְרִיב קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, אֵין שִׂמְחָה גְדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁהָיָה יוֹצֵא צַדִּיק, הֱוֵי: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ.

 

 

ארץ ציון וירושלים

שירת התקווה מסתיימת במילים 'ארץ ציון וירושלים'. אנו רגילים לחשוב ש'ירושלים' ו'ציון' הן מילים נרדפות. אבל מפתיע לגלות שהדבר לא מוחלט. בעל הטורים למשל מנה את שבעים השמות של ירושלים, והשם 'ציון' לא נזכר ברשימה. מה ההבדל בין השמות?

התהליך שבין פסח לשבועות מקביל לתהליך כפול של חומר ורוח. בקציר האומר: בפסח יצאו הגופות של ישראל ממצרים אך רק בשבועות קבלנו את התורה ויחד איתה את החרות של לוחות הברית, לוחות הלב – 'והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות – מלמד שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. זו בשורה אמיתית לאנושות, החופש והחירות אינם מושגים שמצטמצמים לגשמיות בלבד אלא בהכרח מתייחסים גם לרוחניות.

גם בפרשת בהר (שנקראת בדרך כלל סמוך ליום ירושלים) אנו מוצאים את שחרור העבדים של היובל בשתי פעימות. מצד אחד נאמר "וקדשתם את שנת החמשים שנה", דהיינו מראש השנה. מצד שני קריאת 'דרור לכל יושביה' מתחילה עם תקיעת השופר ביום הכיפורים של היובל בעשירי לחודש תשרי. מסביר הרמב"ם שבראש השנה מפסיקים העבדים לעבוד ולאחר עשרה ימים שבהם הם יושבים ועטרותיהם בראשיהם חוגגים ומפנימים את חירותם בתקיעת השופר של יום הכיפורים הם משתחררים כליל. חירות גשמית בראש השנה ורוחנית ביום הכיפורים. ואכן מבחינה היסטורית הפסקת העבדות בפועל של ישראל במצרים הייתה בראש השנה ומתן לוחות הברית השניים (מתן תורה בפועל) התרחש ביום הכיפורים.

מהלך החירות הכפול של פסח ושבועות מקבל ביטוי גם במעשה הקרבנות של המועדים. בכל השנה בבית המקדש אין חמץ למעט בקרבן ציבור אחד (שתי הלחם) ובקרבן יחיד אחד (תודה). בפסח אנו מקריבים מנחה שעשויה משעורים שהם מאכל בהמה דבר שמבטא קומה חומרית. המנחה מגיעה מצה - שכן בהעדר תורה איננו מוכשרים עדיין להתמודד עם מלוא עוזו, עינוגו ותפארתו של החומר. בשבועות לעומת זאת אנו מקריבים את קרבן שתי הלחם. זהו קרבן חיטים שהם מאכל אדם (קומה רוחנית) שבא מן החמץ. לאמור - כעת, כאשר אנו חמושים בסם החיים של התורה הקדושה, אנו מסוגלים להנות מן החמץ ללא חשש. גם בחניכת חומת ירושלים בעת שיבת ציון אנו מוצאים שתי תודות גדולות (קרבנות חמץ, נחמיה יב, לא). ואם כן מה הקשר?

הרב חרל"פ תלמידו של הראי"ה קוק כותב שציון הוא השם שמתייחס לממד החומרי של העיר ואילו לממד הרוחני מתאים השם ירושלים (מעייני הישועה עמ' צב). זאת אומרת שמה שמסמל חג שבועות בממד הזמן מסמלת ירושלים בממד המקום.

ואכן, במהלך ההיסטוריה אנו מוצאים שהקב"ה מוביל אותנו תהליך של תחיה גשמית ולאחריה תחיה רוחנית כפי שכתוב ב'תוכנית הגאולה' בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז) – קודם כל עצמות מתחברות ועליהן גידים ובשר ולאחר מכן זריקת רוח חיים עליונה של טהרה והפיכת לב האבן הערל ללב בשר חי. חג העצמאות מהווה התחלה של תחיה וחירות גשמית, אך בחגה של ירושלים התחלנו את התהליך הרוחני שהתבטא בהיפוך המגמה – במקום ההתרחקות או האדישות לתורה ומצוות שאפיינו את הימים הראשונים, מאז מלחמת ששת הימים אנו מוצאים מגמה של התחזקות של תורה וזהות יהודית בציבור בישראל. זאת על אף גלי בורות ושנאה פוליטית ותקשורת עוינת. לכן צדק המשורר - להיות עם חופשי בארצנו אפשר רק כאשר היא ארץ ציון וגם ירושלים.

ירושלים - אנחנו וכולם

Photo by Dave Herring on Unsplash

'ירושלים לא מוזכרת בשמה אפילו פעם אחת בכל התורה'.

למעשה, השורה הזאת יכלה לפתוח דיונים בין - דתיים לגבי היחס לירושלים, ממש כמו השורה 'ירושלים לא מוזכרת אפילו פעם אחת בקוראן', אלא שבנביאים ובכתובים ירושלים נזכרת כ- 700 פעמים, בכל מקום שבו מתפללים צריך לכוון את הפנים אליה, ושירים ותפילות נכתבו עליה בכל הדורות. לכן אין חולק על מרכזיותה של ירושלים ביהדות. אך דווקא לאור מרכזיות זו השאלה קשה יותר - מדוע ירושלים לא מוזכרת בתורה אפילו פעם אחת?

במקום בו התייחסה התורה לירושלים היא מזכירה אותה כך: 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם' (דברים יב, ה). העם ההולך במדבר יודע שכשיגיע לארץ, הקב"ה כבר יודיע להם באיזה מקום הוא בוחר. זה לא קרה מייד, רק בימי דוד המלך, מאות שנים לאחר הכניסה לארץ, בוחר הקב"ה בירושלים להיות המקום המיוחד לשמו. וגם כאן צפה השאלה – מדוע להשאיר את ירושלים בצל?

על שינוי התודעה הלאומית שבין הגלות לארץ ישראל נכתב רבות. היהדות של ארץ ישראל היא עצמאית, בוטחת בעצמה ובכוחה ומחזקת את ההבדלה שלה משאר הלאומים. לא עוד יהודי חלש שמוצא עצמו מובל על ידי הפריץ, מעתה סיפורים על גבורת לוחמינו במבצע הצלה הרואי יהיו המיתוס המכונן. התהליכים האלה קרו לנגד עינינו והם בריאים ומתועדים בספרי הנבואה. נראה כי הזכייה בירושלים כרוכה בשינוי תודעתי לאומי נוסף. אם בצמד המילים הדרמטי 'הר הבית' המילה 'הבית' מסמלת את הבית הלאומי שלנו, אז טעינו בכתובת. הבית הוא הבית של ה' אלוקי השמיים והארץ, אלוקי ישראל והעמים, ומתוך כך אנו מצפים לבנות שם את בית התפילה של האנושות כולה. המעמד הלאומי שלנו איננו העיקר בסיפור הארוך של עם ישראל. התפקיד של ישראל להיטיב את העולם מכל הבחינות ולהוביל בו את האומר המוסרי הוא הנקודה העיקרית. הלאומיות שלנו היא הגוף, החשוב וזה שאין לו תחליף, אך עדיין הגוף שנועד לתפקיד זה.

המילים אב המון גוים שנאמרו לאברהם אבינו כבסיס לתפקידו וייעודו מבטאות קשר של אהבה ואחריות כפי שאר העולם. כאב הרוצה בטובת בניו ומימושם העצמי מביטים ישראל על שאר העולם ומתוך מבט של אחווה אך ללא נאיביות מעושה הם מנסים לתת לכל אחד מהעמים מקום של כבוד בתיקון העולם.

לכן התורה לא מדברת על ירושלים במפורש. ירושלים, הר הבית ובית המקדש אמורים להגיע לידינו כפרי של תהליך נפשי ורוחני ברמה הלאומית שמבטא הבשלה של התפיסה העצמית שלנו.

ומה קורה איתנו? האם עלינו לעבור את אותה הבשלה שוב עם חזרתנו השנייה לציון? בימי עזרא ירושלים עמדה במרכז התודעה של העם. השבים ניגשו כמעט באופן מידי להקרבת קורבנות, וברגע שהתאפשר מבחינת המפה הפוליטית העולמית גם לבניין הבית. והם אכן בנו אותו, בדם יזע ודמעות, חציים בונים וחציים אוחזים בנשק. בימינו, ההנהגה הפוליטית שלנו כלל לא תכננה לכבוש את ירושלים, היא נפלה לידם כפרי בשל. עלינו לקבל את המתנה ולהבין שה' מאמין בנו שנצליח להיות ראויים לה ורק מתוך תפיסה זו המבוססת על היסוד האוניברסלי של היהדות נצליח לכונן שלום המבוסס על הלאומיות האוניברסלית הישראלית המבקשת את תיקון העולם כולו. שלום שאנו וכל עמי העולם כה זקוקים לו.  

(פורסם במקור ראשון ראה התש''פ)

על הניסים

מלחמת ששת הימים מהווה נס מיוחד בתולדות עם ישראל. הייתה זו מלחמת מעטים מול רבים קלאסית. מדינה קטנה אחת שנלחמה מול מצרים, ירדן לבנון וסוריה. אך המעצמה המצרית לא הייתה לבד, היא נעזרה בדב הסובייטי ששימש לה כגב וספונסר. הצד הערבי קיבל גם תמיכה פעילה  ממדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, ואפילו מרוקו ואלג'יריה. אי אפשר להבין את הנצחון לולא ההבנה כי ה' נלחם יחד איתנו.

לפני המלחמה האווירה בארץ הייתה קשה ומתוחה אצל כולם, תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכונים אף יצאו לעזור בביצורים. ההערכות היו שגם אם המדינה תנצח ותשרוד המחיר הרוגים רבים באוכלוסיה האזרחית. גנים ופארקים הוכשרו לשמש כבתי קברות המוניים. האופטימיים פחות נהגו לומר: 'שהאחרון שיוצא מתל אביב יכבה את האור'. להבנת האווירה נסתפק בגילוי ההיסטורי החדש לפיו היו תכניות מגירה להפעלת נשק גרעיני בתוך שטחי א"י אם המדינה תיקלע לעמדת הפסד וסכנת השמדה בעימות הצפוי. מבצע סודי זה כונה מבצע  שמשון, על שם הפסוק 'תמות נפשי עם פלשתים' ודי למבין.

ניסי מבצע מוקד

המלחמה החלה במכה מקדימה אדירה במבצע מוקד על חיל האוויר המצרי, ובהמשך גם על חיל האוויר של ירדן וסוריה. כשנודע על כוונה עיראקית לתקוף הושמד גם הבסיס העיראקי H3. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. רק להבנת גודל ההישג - השטח הכולל של ישראל אחרי המלחמה גדל פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה. 
לימים התגלה שמה שאפשר את הצלחתו של המבצע היה 'צירוף מקרים' נדיר. בין היתר של הגורמים הבאים:

א. שבועיים לפני פרוץ המלחמה, קבלו קבוצת מדענים ישראלית את פרס ביטחון ישראל על פיתוח “רקפת". זוהי מערכת שאפשרה לראות מה שהמצרים רואים במכ"ם באל–עריש ובמקומות אחרים.

ב. בצירוף מקרים מדהים תכנן הפיקוד המצרי העליון, בדיוק לאותה שעה [7:45 בבוקר], טיסות אח"מים לשדות תעופה בסיני: במטוס אחד היה סגן נשיא מצרים ושר המלחמה, הפילדמרשל עבד אל–חכים עאמר, בחברת מפקד חיל האוויר ומפקד ההגנה האווירית המצרית, ועוד קצינים בכירים; במטוס השני ראש ממשלת עיראק וגנרל סובייטי בכיר. כדי לשמור על ביטחון האח"מים, קיבלו אנשי סוללות הנ"מ המצריות בנתיבי הטיסה פקודה לא לפתוח באש. שימו לב, ההגנה האווירית המצרית כלל לא תפקדה במשך כשעה ומטוסי צה"ל יכלו לעבוד כמעט בשקט. זו מטרה שבלתי אפשרי היה להשיג אותה בדרך אנושית צבאית. השבתה מוחלטת.

ג. על אחד הרכסים בהרי עג'לון (גלעד) בירדן, בגובה של 1,350 מטר, היה ממוקם מכ"ם בריטי משוכלל שכיסה את כל שטחה של מדינת ישראל. ערב המלחמה הוא הועמד לרשות צבא מצרים. מכ"ם זה היה מסוגל להבחין בכל תנועה בשדות התעופה של ישראל. ישראל החליטה לא לתקוף אותו כדי לא למשוך את תשומת לב הירדנים והמצרים. מצד שני גם לא הייתה חסימה אלקטרונית עבורו. כשהמריאו מטוסי צה"ל ליעדם, ב–7:14 בבוקר, בגובה של 30 מטר מעל פני הקרקע, הבחין בהם המכ"ם בעג'לון ומפעיליו דיווחו למצרים את מילת הקוד המוסכמת שהגיעה לחדר המבצעים של המפקדה המצרית העליונה. אבל בדיוק באותו היום הוחלף הקוד. מעג'לון לא שודר הקוד החדש אלא הישן שכבר הוחלף, והמידע שעלול היה להכשיל את המבצע פשוט לא הועבר.

משה דיין וככלל שדרת ההנהגה הישראלית התנגדה לכיבוש ירושלים. לכן, במהלך תקופת ההמתנה ישראל התאמצה להעביר למלך ירדן את המסר, שאינה רוצה מלחמה עמו ואין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה ובכלל זה ירושלים המזרחית ויהודה ושומרון. 
לפחד שלהם היה סיבה טובה - במלחמת העצמאות בכל הקרבות מול הליגיון הירדני - נחלנו מפלה קשה. בעצם מעולם לא ניצחנו באף קרב מול הליגיון. התחושה הייתה שאם נילחם גם מול ירדן - אנחנו בטוח נפסיד...
בדרך נס, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (שעבר רשמית לפיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד) לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על שטחי המפתח ביהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן. יום הלחימה הרביעי הוקדש להשתלטות על יתר שטחי יהודה ושומרון, כמעט ללא התנגדות.

והזכיר נפלאות ה' הרב שמואל אליהו בדרשה מיום כז אייר התשפ"א:
עוד לפני מבצע מוקד, מצרים ריכזה בסיני כח צבאי עצום של כשבע דיביזיות שהתבצרו והתחפרו היטב. כח זה כלל כמאה אלף חיילים, אלף טנקים, מאות תותחים ועוד הפתעות לא נעימות. הם התכוונו לפרוץ את גבולות מדינת ישראל ולשעוט לכיוון אשדוד אשקלון באר שבע ושאר ערי ישראל ולהשמיד להרוג ולאבד את היהודים שגרים בהם טף ונשים ביום אחד. 

הכוחות הללו היו מצויידים בטנקי "סטאלין" חדישים. מצרים היתה בין המעטות שברה"מ סיפקה להם טנקים מדגם זה, בעלי שריון בעובי 20 ס"מ בחזית, בלתי חדיר לפגזים שהיו לצה"ל בעת ההיא. לתותח הענק של "סטאלין" הייתה יכולות פגיעה מעל ומעבר לכל מה שצה"ל הכיר בעת ההיא. 

לטנקים של ישראל באותה תקופה היה שריון של 7 ס"מ עד 12 ס"מ באזור הכי מוגן בחזית הטנק. צרפת וארה"ב סירבו למכור נשק למדינת ישראל טנקים חדישים, וישראל נאלצה להשתמש בטנקים מיושנים מול טנקים חדישים ביותר שהרוסים סיפקו למצרים בכמויות אדירות. 

אחרי שמטוסי צה"ל הכו את חיל האויר המצרי בניסי ניסים במבצע מוקד, הייתה לצה"ל בעיה איך להתמודד עם צבא היבשה המצרי האדיר. כאן באה יד ההשגחה הגלויה והפילה על הפיקוד המצרי בהלה לא מובנת. ממש התקיים בהם "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ".

הרמטכ"ל המצרי נתן פקודה לשבע חטיבות שריון המצריות שהיה במדבר סיני לסגת במהרה למצרים. החיילים המצרים מיהרו לקיים את הפקודה הזאת אחרי שראו מה קרה למטוסים המצריים. הם נטשו בחיפזון את העמדות שנבנו בעמל רב. נטשו כלי הרכב משוריינים על חימושם, נטשו מאות טנקי "סטאלין" מדגם משופר. 

חיילים מצריים עלו על כל כלי רכב אפשרי והתחילו נעים מערבה בכל המהירות. חיילים רבים, שלא הצליחו למצוא כלי רכב, התחילו לברוח ברגל דרך המדבר, ואף חלצו את נעליהם כדי להקל על בריחתם. אבל כאן חיכתה להם הפתעה לא נעימה. חיל האוויר הישראלי, ששלט שליטה מלאה במרחב האווירי של סיני, ירד על השיירות המצריות והשמיד אלפי כלי רכב. מי שניצל מהתקפות המטוסים, נפוץ לכל עבר והמשיך את המנוסה ברגל. 

במיוחד נלכדו השיירות המצריות במעברים הצרים של הגידי והמתלה, שהפכו בתי קברות ענקיים של הצבא המצרי. התקיימה בצבא ישראל ההבטחה של ה' ביד משה "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". (ויקרא כ"ו ז'). 

התותחים והטנקים החדשים על ציודם היקר נפלו שלל בידי צבא הגנה לישראל. חלקם שימש אותנו במלחמה שהייתה יומיים אחר כך מול צבא סוריה והפגיזו את דמשק מרחוק. "חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה".

עד כאן דברי הרב שמואל אליהו שליט"א.

אכן, לא הייתה זו מלחמת ששת הימים אלא מלחמת יומיים למצרים, יומיים לירדן ויומיים לסוריה. כאשר בכל גזרה הנחילנו ה' ניצחון מזהיר עם כיבושים מעל לכל דמיון והערכה. 

אוויר הרים

התחושה לאחר המלחמה הייתה של 'עשיית היסטוריה', אך יותר מזה של השראת שכינה. או כהגדרת הרב אורי שרקי שליט"א - מדובר במאורע תנ"כי בעידן המודרני.

חייל צעיר בהגיעו אל הכותל המערבי תיכף לאחר שחרורו, מעיד: 'אני לא מספר לכם צ'יזבטים, נלחמנו ממש שי"ן בשי"ן (שריון בשריון). ודהרנו דהרנו עד למימי הסואץ. רחצתי את רגלי במימי התעלה ולמרות כל זה לא הרגשתי את מתק הניצחון עד שבאתי הנה, אל הכותל המערבי. אני לא דתי, אבל בעצמי ראיתי את הניסים. מיששתי את הניסים בידיים, אני רוצה להתפלל. לא סתם ככה, אני מפציר בכם: תלבישו לי תפילין, על הראש, על היד. קשרו אותם חזק, חזק! מעולם לא לימדו אותי להתפלל, איך אקרב אל הכותל? מה אומר, מה אלחש לאבנים? התקרבתי לישישה אחת שמזגה לאנשים כוס מים לשתיה מתוך נד גדול. אמרתי יחד איתם "שהכול נהיה בדברו", הישישה ענתה: "אמן"! ואני התפרצתי בלי בושה בבכי'.

עיתונאית חילונית כתבה: 'אי אפשר בימינו לכתוב קטע, מאמר, רשימה או כתבה בלי לערבב את הקדוש ברוך הוא או להסתמך לפחות על ניסים. מעמדם של השמים עלה בששת הימים האלה... אפיקורסים נהפכו למאמינים וגם כופרים אומרים תודה לה'.'

חנה זמר, עורכת עיתון "דבר", כתבה: "עתה הלב כמעט מאמין כי הכול - כל מה שכתוב – הכול, הכול אמת".

במועצת הרבנות הראשית ביקשו הבבא חאקי ורבי חיים דוד הלוי רבה של ראשל"צ לקבוע קריאת התורה והפטרה לכבוד היום הגדול. מארי סאלם [הגר"ש יצחק הלוי רב עדת התימנים] סבר שיש לקבוע שישה ימי חג כנגד ששת ימי המלחמה. ואף רבנים מהאגף החרדי כמו הרב שריה דביליצקי והרב עובדיה הדאיה סברו כי יש לומר ביום זה הלל.

'עד שיכספו אליה תכלית הכוסף'

כמו כל דבר רוחני גדול, בניית ה'כלים' או הצנור שעל ידו יעבור השפע אלינו תלויה ברצון, בכיסופים אליו. וביותר בנוגע לירושלים המקום אשר בחר ה', עליו נאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.

שלושה שבועות לפני כ"ח באייר תשכ"ז, נחגג יום העצמאות הי"ט למדינת ישראל. בישיבת 'מרכז הרב' חגג הרב צבי יהודה קוק עם תלמידיו, בסעודת מצווה, בשיר-הלל והודאה את יום ההולדת התשע - עשרה למדינתנו הצעירה. כל תלמיד קיבל גם מתנה ייחודית  באותו יום העצמאות, מעין מזכרת משמחת לעצמאותנו ובה תמונת הכותל המערבי המעוטר במילות שבועת-הדורות 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. לפתע החל הרב לספר לתלמידיו בזיכרונות תחושותיו באותם רגעים היסטוריים של החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה: 'לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו!"  ואז, במפתיע, הרים הרב צבי יהודה את קולו והחל שואג בזעקה נוראית, מתוך המיית לבו: איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!'. לימים תוודע שיחה מכוננת זו כ'מזמור י"ט למדינת ישראל'.

באותו היום בדיוק, במרחק רחובות ספורים מהישיבה, נערך ב'בנייני האומה' ברוב עם 'פסטיבל הזמר העברי' של יום העצמאות, שם, לבקשת טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, נשמע לראשונה שירה המופלא של נעמי שמר, 'ירושלים של זהב', ע"י מי שהייתה אז חיילת אלמונית וצעירה, שולי נתן.

הרב יוחנן פריד מספר שכאשר שב לביתו באותו מוצאי יום העצמאות, וזעקת רבו עדיין מהדהדת באוזניו, שמע את שידור הרדיו מפסטיבל הזמר העברי, ואת השיר החדש 'ירושלים של זהב'. בתום השיר, שמע את קהל האלפים ב'בנייני האומה' מצטרף לפזמון המופלא 'ירושלים של זהב'. פריד מספר שהשירה ריגשה אותו כל כך, עד שלמרות שהיה זה חצות הלילה, מיהר לבית הרצי"ה כדי לשתף אותו בשירת האלפים כשכולו נרגש ונלהב. הרב, בדמעות של גיל בעיניו, ענה ואמר: "אם כל אלו שרו שם כך, ודאי הוא שנגיע לשם"...

שופר קורא בהר הבית

הרב גורן וגבורתו במלחמה קובעים פרק לעצמם. מפאת קוצר היריעה כאן נמליץ לקרוא על הנושא במקורות למטה. אך לגבי תקיעת השופר הידועה שלו כדאי להכיר את סיפור השופר.

נשוב מנקודת הזמן עליה דברנו כשבעים שנה אחורה לשנת התרמ"ח. בהיותו דיין באלג'יר, נודע לרבי דוד הכהן סקאלי[1] כי הסטודנטים הגויים מתכננים לעשות פוגרום ביהודים. לאחר שכל נסיונות הבקשיש למושלים תמו, בעת שהתאספו הסטודנטים יצא לקראתם הרב סקאלי לבדו. מראהו של הרב עטוף טלית ובידו שופר היה אומר הוד. המראה לבד כבר הפיל פחד על הסטודנטים המתלהמים אך כשתקע הרב סקאלי בכל כוחו בשופר תרועה גדולה ההמון הערבי הרים רגליו וברח. אז קרא הרב דוד הכהן סקאלי לתלמידו ואמר שלא ירחק היום ורגלינו יעמדו בירושלים עיר הקודש. את נבואתו זו אף כתב הרב בספריו. הרב סקאלי לא זכה לראות את התגשמות נבואתו במלואה אך הוא נפטר לאחר שהוקמה מדינת ישראל.

בספרו “נתיבי עם” של  רבי עמרם אבורביע אשר נפטר בשנת 1966 (שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים) הוא מפרש את דבריו של הרב דוד הכהן סקלי (שנפטר ביום כ”ד באייר תש”ח 1948). “נדפס ספר ‘לך דוד’ .. ובדרשה לפרשת ויחי עה”פ באחרית הימים דקדק בחשבון של עידן ועידנין ופלג עידן ומצא שהוא בשנת תשכ”ח (1967)”. כאן ממשיך הרב אבורביע בחישובים ובהסברים שבסופם הוא מגיע למסקנה שהכוונה היא “לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים” להזכירכם: כל זה קורה זמן רב לפני המלחמה.

ברביעי ליוני פוגש הרב גורן את מוטה גור מח”ט הצנחנים שמבטיח לו שאם יטילו עליו את הפריצה לירושלים העתיקה הוא ייקח אותו אתו כדי שיהיה היהודי הראשון שמגיע לכותל המערבי. בחמישי ליוני עם פרוץ הלחימה עולה הרב על קומנדקר צבאי כשהוא מצויד בשופר וספר תורה כדי להצטרף לכוחות הלוחמים באזור עזה. אך הקומנדקר סופג פגיעת פגז ישירה, “נתתי עם רגל שמאל ברקס כדי לעצור את הקומנדקר והחזקתי את ההגה…, הרכב היה מלא בדם, נתתי הוראה לרדת”, שיחזר הרב גורן. והשופר שהיה ברכב נשרף כליל…
הרב ושלישו מנחם הכהן שהיה אתו מפנים חללים ומטפלים בפצועים עד אשר מגיע רכב שמפנה אותם משם. באותו לילה מקבל הרב עדכון שהמצב בירושלים נעשה רציני והוא עוזב הכל ונוסע לירושלים. בשישי ליוני כשהרב גורן נמצא עם חייליו של מוטה גור במוזיאון רוקפלר הוא מבין שיש הוראה מגבוה שלא להיכנס לעיר העתיקה והוא מחליט להישאר במקום למרות שהתבקש לעזוב. הוא שב אל חפ”ק החטיבה ומשם הוא יוצר קשר עם מוטה גור שאומר לו להגיע בדחיפות לשער האריות. הרב גורן נוטל את השופר ואת ספר התורה ויוצא בריצה לכיוון שער האריות.
אך באיזה שופר מדובר?
כך מספר הרב מנחם הכהן, שלישו של הרב גורן אשר ליווה אותו במהלך המלחמה כולה. עוד בלילה, כששהינו ברוקפלר שלח אותי לארגן שופר כיוון שהקודם נשרף. “הוא ביקש ממני ללכת לבית של  הרב הנזיר. מצאתי את השופר שהיה מעל ארון גבוה, טיפסתי על כמה כיסאות והורדתי אותו”. נותר לנו איפוא לברר מיהו אותו שופר שזכה שתרועתו תבשר את שחרור העיר העתיקה והכותל ותהפוך לסמל של גאולה ומיהו אותו ‘הרב הנזיר‘ ואיך הגיע השופר לביתו ?

לשם כך אנו שבים בזמן אל אוהראן של שנת 1932 שם מכהן הרב דוד הכהן סקלי כראב”ד ותלמידו הרב דוד אבן כליפא שהיה גם חתנו עומד לעבור מאוהראן לעיר מולדתו עין תמושנט שבה הוא מונה לראב”ד.

לרגל הפרידה מוסר הרב דוד הכהן סקלי את שופרו שלו לידיו של חתנו כאות הוקרה. חתנו הרב דוד אבן כליפא שהיה ציוני נלהב מבקר פעמים רבות בארץ ובכל ביקוריו הוא נושא אתו את השופר שקיבל מידיו של הרב דוד הכהן. פעם אחת בביקור שלו בארץ בשנת 1965 הוא פוגש את ידידו משכבר הימים הרב אליהו פרדס רבה של ירושלים והוא לוקח אותו לפגישה אצל הרב שאר ישוב בחיפה. הרב שאר ישוב הוא בנו של הרב הנזיר, בפגישה נכח אדם נוסף, גיסו של הרב שאר ישוב - הרב גורן.

בתום אותה פגישה ניגש הרב דוד אבן כליפא אל הרב גורן, מספר לו על חותנו הרב דוד הכהן סקלי, על צדיקותו הרבה ועל השופר שקיבל ממנו במתנה ואז מוסר לידיו את השופר ואומר לו שהמקום הראוי לו ביותר לשופר הוא אצלו והוא מפקיד בידיו של הרב גורן את השופר. הרב גורן שהתרגש מאד מהמתנה המיוחדת משיב לו בלי היסוס כי גם חותנו שלו נקרא בשם דוד כהן הלא הוא ‘הרב הנזיר‘ וגם הוא נודע בצדיקותו הרבה ואת השופר שקיבל במתנה זה עתה הוא ימסור לחותנו כי זה המקום היאה לו. הוא מספר לו שהרב הנזיר לא רק ת"ח ומקובל גדול אלא מיוחד באהבת ירושלים המיוחדת שלו. לאחר שבמלחמת העצמאות איבדנו את העיר העתיקה גזר על עצמו הרב הנזיר שעד שלא נכבוש חזרה את ירושלים הוא לא יצא מביתו. ואכן כתשע עשרה שנה הרב כמעט שלא יצא מהבית. שני הרבנים לא תיארו לעצמם שהם משמשים כשליחים להעברת שופרו של הרב דוד הכהן סקלי לביתו של הרב דוד הכהן ‘הנזיר’ כדי שיהיה קרוב לזירה שבה הנבואה עתידה להתגשם. כשנתיים מאוחר יותר תפרוץ מלחמת ששת הימים, נבואתו של הרב דוד הכהן במאמר ‘יפיח לקץ’ תתגשם לעיני כל והשופר שלו שעושה את המסע הארוך משנת תרצ”ה ועד לשנת תשכ”ח וממתין בביתו של ‘הרב הנזיר’ לשעת פקודה זוכה להיות השופר המביא את הבשורה הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה. מסיים הרב מנחם הכהן ומספר. “… הרב גורן רץ עם ספר התורה ועם השופר…לאט לאט החלו להגיע יחידות של חיילים מאזורים אחרים של ירושלים והר הבית התמלא. כולם עמדו שם על ההר ובאופן ספונטני החלו לשיר את ‘ירושלים של זהב’ בגרסתו המקורית”.

מקורות והרחבות מעולות שכדאי לפתוח:

על ניסי מבצע מוקד

 https://www.maariv.co.il/news/military/Article-582755

סיפור הרב גורן של שחרור חברון

https://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94/%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9F-%D7%91%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%A4%D7%9C%D7%94/

סיפורי הרב גורן

 https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4900980,00.html

שיר הלל מאותם ימים שמספר על הרב גורן

https://www.youtube.com/watch?v=yvVphrdEA5Q

על הנבואה והשופר

http://www.hacohenskali.com/%D7%94%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%A8

---

[1] נולד בדבדו שבמזרח מרוקו בשנת תרכ”ב (1862). רבי דוד הכהן סקלי בגיל שלוש עשרה היה לתלמידו של החכם אברהם בן שושן ולאחר מכן לימד תורה את ילדי דבדו מהם יצאו רבנים גדולים ומוכרים.

בשנת תרנ”ו ביקש להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל אך בני הקהילה בדבדו הפצירו בו להישאר עמם. בשנת תרנ”ז (1897) עבר לעיר תלמסאן שבאלג’יריה שם לימד בישיבה והיה לדיין. בשנת תר”ס (1900) הוזמן ללמד בישיבתו של חכם אברהם חסן בעיר אוראן שבאלג’יריה והיה לדיין ובשנת 1923 התמנה לראב”ד.

רבי דוד הכהן עסק בתלמוד, משפט עברי, פסקי הלכה, בזוהר ובקבלה וכתביו מכילים ציטוטים רבים מהזוהר ומכתבי האר”י. הרב ניתח את מקורותיהם של עשרות מנהגים.

ההתקדמות המדעית והטכנולוגית בתקופתו הביאה אותו להתייחס בכתביו באריכות למכשירי רדיו, טלפון, מטוס ועוד. כמו כן מתייחס הרב בכתביו לשלטון יהודי בארץ ישראל ולשפה העברית.

נחשב בדורו לאחד מגדולי הפוסקים של יהודי צפון אפריקה וזכה להערכה רבה מצד הרבנים מארץ ישראל ורבני צפון אפריקה. הרב יוסף משאש שהיה רבה הראשי של חיפה כינה אותו באחד ממכתביו “המלך דוד הכהן”.

דף מקורות על ירושלים

בראשית רבה כב, ז
ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו'. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין... רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין. ועל מה היו מדיינין? אלא, זה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה. וזה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה, שנא' ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בהמ"ק. היך מה דאת אמר (מיכה ג): ציון שדה תחרש. ומתוך כך (בראשית ד): ויקם קין אל הבל אחיו וגו'.

שם העיר: בראשית י"ד
וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדָרלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ׃ וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֽוֹן׃ וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃ ויֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃ וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃ בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃

בראשית כ"ב
וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃... וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃... וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃

שמות כ"ג [ומעין זה גם שם ל"ד בדברים ט"ז]
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה׃

דברים י"ב
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה׃

תהלים קכ"ב
יְרוּשָׁלִַ֥ם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו׃ שֶׁשָּׁ֨ם עָל֪וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם יְהוָֽה׃ כִּ֤י שָׁ֨מָּה ׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט כִּ֝סְא֗וֹת לְבֵ֣ית דָּוִֽיד׃ שַׁ֭אֲלוּ שְׁל֣וֹם יְרוּשָׁלִָ֑ם יִ֝שְׁלָ֗יוּ אֹהֲבָֽיִךְ׃ יְהִֽי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ׃

ישעיה ב [והשווה למיכה ד]
וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם׃ וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃

ישעיה א
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה׃

בראשית יא
וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃ וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר׃ וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ וַיֵּ֣רֶד יְהוָ֔ה לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת׃ הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃ וַיָּ֨פֶץ יְהוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר׃ עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְהוָ֖ה שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְהוָ֔ה עַל־פְּנֵ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃

צפניה ג
כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃

ירמיהו לג

הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֛רְתִּי אֶל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־בֵּ֥ית יְהוּדָֽה׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ וּבָעֵ֣ת הַהִ֔יא אַצְמִ֥יחַ לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צְדָקָ֑ה וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ תִּוָּשַׁ֣ע יְהוּדָ֔ה וִירוּשָׁלִַ֖ם תִּשְׁכּ֣וֹן לָבֶ֑טַח וְזֶ֥ה אֲשֶׁר־יִקְרָא־לָ֖הּ יְהוָ֥ה ׀ צִדְקֵֽנוּ׃

שהש"ר א, ה
דָּבָר אַחֵר, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהֵעָשׂוֹת מֶטְרוֹפּוֹלִין לְכָל הַמְדִינוֹת, וּלְהַמְשִׁיךְ כְּנָהָר אֵלֶיהָ לִכְבוֹדָה.

וזה שער השמיים

פסיקתא דרב כהנא כ'
תני ר' אליעזר בן יעקב עתידה ירושלם להיות רמה ועולה עד שתהא מגעת לכסא הכבוד ואו' להק' צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיה מט כ).

מקום: יומא כא
תנן עשרה נסים נעשו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחווים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים... והאמר ר' לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה ואמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין.

זמן: זבחים פז
אין לינה מועלת בראש המזבח.

אדם: רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ו וכן ד, ב
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא טז יז) "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה וִדּוּי דְּבָרִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהוּא מִתְוַדֶּה בְּיוֹם זֶה שְׁלֹשָׁה וִדּוּיִים. אֶחָד עַל יְדֵי עַצְמוֹ תְּחִלָּה. וִדּוּי שֵׁנִי עַל יְדֵי עַצְמוֹ עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים. וּשְׁנֵיהֶם עַל פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. וְהַוִּדּוּי שְׁלִישִׁי עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּמַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּכָל וִדּוּי מֵהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים... וְכָךְ הוּא אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטְאוּ עָווּ וּפָשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" וְגוֹ'.

פסחים נט
דתניא ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין.