דיבור של חירות

 

מגיד לאדם מה שיחו

במשך שנים רבות עם ישראל התרגל לעבדות. הוא התרגל לחשוב כמו האדון, לדבר כמו האדון ובעיקר שלא לדבר ולהביע דעה בפני האדון. את עיקר החירות אנו מוצאים בפה. הפה ששואל שאלות מביע את עובדת היותו של האדם בן חורין. מסתבר שזו הסיבה לכך שסיפור יציאת מצרים נעשה בדרך של שאלה ותשובה דווקא.

בעבדות, באי-החירות יש גם חוסר אחריות שעשויה להיות נוחה לעיתים, עבדא בהפקירא ניחא ליה. אדם שאין לו בחירה כיצד לנהוג והוא רק ממלא פקודות מבלי לשאול שאלות הוא אדם שאין ציפייה ממנו לקחת אחריות. לעומת זאת מתוך שעם ישראל הוא עם אוהב חירות מושבע הוא משתדל לקחת אחריות מלאה (ולעיתים עודפת...).

בפסח הפה השח ביציאת מצרים מתרגל לשוחח שיח של חירות, אנו מתאמנים להיות אנשים בעלי רוח חירות שבוחרים על מה לדבר ועל מה לא לדבר. בליל הסדר עצמו ישנה הקפדה שלא לדבר דברים בטלים ולהתרכז בדיבור משמעותי משפחתי בסיפור טובותיו ונפלאותיו של המקום עלינו. הסעודה כולה נמצאת בתווך שבין שני חלקי ההלל וכולה עניינה אחד – להודות ולהלל, לשבח לעלה ולקלס לשם כבוד מלכותו.

גם בפרשת השבוע אנו פוגשים באדם שדיבר רעות על אדם אחר. מצורע נוטריקון מוציא שם רע. מידה כנגד מידה הוא יוצא אל מחוץ למחנה וקורא 'טמא, טמא' על מנת שיתרחקו מהשפעתו הרעילה של בעל לשון הרע. ראוי להזכיר למעלתכם מה מוסיף על כך הזוהר הקדוש (פרשת תזריע): 'כְּמָה דְּעוֹנְשָׁא דְּהַאי בַּר נָשׁ בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא. כַּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא, דְּקָאתֵי לִידֵיהּ, וְיָכִיל לְמַלְּלָא, וְלָא מַלִּיל.' הזוהר אומר כאן בעצם שכשם שיש איסור שלא לומר דבר שלילי על מישהו אחר, כך יש בעיה למי שלא אומר מילים טובות שיש לו לומר על מישהו אחר.

בן החורין לוקח אחריות שלא לומר דברים שליליים ומחלישים אך כן לדבר על דברים טובים וחיוביים שמעודדים את הזולת ומחזקים אותו.

נשיח בדברי תלמוד התורה, סיפור נפלאות ה' וזכויותיהם של ישראל ונברח משיח מפלג ומדברים בטלים.

חג שמח!

על היסורין

 

בכל העולם ובמרבית הדורות הצרעת הייתה לא רק מחלה קשה חשוכת מרפא אלא גם סמל לבידוד חברתי קשה. פרשת מצורע עוסקת באדם בעל ייסורים. הייסורים שעוברים עליו קשים מאוד הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית.

 כמודל להתמודדות עם ייסורים התורה לוקחת דווקא את המצורע ועוסקת בכפרתו וטהרתו, כביכול אומרת התורה זו הדרך להתמודדות עם הייסורים הקשים ביותר וממילא גם בכל מקרה אחר שכן 'בכלל מאתיים מנה'. הטיפול אותו נוקטת התורה הוא טיפול שורש מיוחד. לא עוסקים רק בניקיון קוסמטי של העור אלא בגורמים האמתיים של הבעיה.

ביהדות הצרעת או הכאב באים כדי לעצור את שגרת החיים להתבוננות ולעיתים גם התבודדות של חשיבה מחדש על הדרך בה הלכנו. בדיקת עצמנו מול היעדים שאנו מאמינים בהם ובחינה מדוקדקת אולי טעינו בדרך. אולי ניתן לומר שלכן בלשון הקודש 'צרעת' מזכירה את המילה 'עצרת' (בחילוף אותיות), היא מהווה תמרור עצור כדי שהאדם יעשה תשובה. גם הייסורים באים ללמד את האדם מוסר כדי שילך בדרך הישר.

דבר מעניין נוסף הוא העובדה שבמקרים קשים המצורע אמנם מחוייב לעזוב את החברה לצורך אותה התבוננות, אך החברה לא עוזבת אותו. על הפסוק 'וטמא טמא יקרא' מלמדת הגמרא שהסיבה לכך היא כדי לעורר את רחמי הבריות עליו כדי שיתפללו על אחיהם הנתון בצרה ויעוררו עליו רחמי שמיים. המצורע שהוציא שם רע או התגאה על החברה פתאום מבין עד כמה הוא צריך אותה. מכאן נלמד על חשיבותה של החברה הטובה ומקומו של עם ישראל בבניית הזהות של היהודי הפרטי.

המדרש מספר שצרעת הבית נועדה גם כדי שעם ישראל ייאלץ לנתוץ את קירות ביתו וכתוצאה מכך יגלה אוצרות שטמנו שם בעבר. הזוהר הקדוש אומר שנתיצת הבית נועדה על מנת שנבנה אותו מחדש אך הפעם בקדושה ובכוונה רבה. נראה ששני המדרשים הולכים לאותו מקום.

הייסורין מביאים להתבוננות (בינה) שעשויה להביא לשבירה של מה שלא טוב ולבניה עצמית מחודשת. ולכל אדם שחשובה לו ההתקדמות הרוחנית ברור שזהו האוצר הגדול ביותר שיכול אדם לבקש לעצמו, האוצר שהיה טמון בתוכו תמיד.

  

מה נראה לך?

 

Photo by Thomas Griesbeck on Unsplash

'נאמנים פצעי אוהב'

הכהן ניגש אל קיר ביתו של היהודי. הכל תלוי עכשיו במוצא פיו – האם הבית יהיה טהור או טמא. האם ייאלץ בעל הבית לנתוץ את אבניו ולשרוף אותם מחוץ למחנה או שמא תינתן לו הזדמנות שניה. אך אם נקטע רגע את הדרמה באיבה ונעיין בכתוב נגלה שהתורה לא נותנת מקום עיקרי לפסיקתו של הכהן אלא דווקא למראה עיניו. 'וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן' על כל הטיותיו הוא מוטיב חוזר בפרשה כמו למשל 'לְכָל - מַרְאֵ֖ה עֵינֵ֥י הַכֹּהֵֽן', 'וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן' וכדומה. גם בהלכה פוסק הרמב"ם כך:

...בעלי מומין כשירים לראיית נגעים ובלבד שלא יהיה סומא ואפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנאמר: לכל מראה עיני הכהן. (הל' טומאת צרעת ט, ה)

הראיה של הכהן מזכירה את הראיה של הקב"ה לאחר מעשה בראשית, ראייה של טובה וברכה. וירא אלוקים כי טוב,  וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד.

בנגעי הבית התורה מזכירה ראיה גם בדברי בעל הבית "וּבָא֙ אֲשֶׁר־ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת׃". הקורא הרגיש חש בניסוח המיוחד בפסוק שמעלה שאלות. האלשייך הקדוש אומר שהסיבה שבעל הבית אומר 'נראה לי' ולא 'ראיתי' היא כדי להבליט את העובדה שהנגע לא בא סתם אלא הכל מכוון בהשגחה פרטית. הנגע בא עבורי, בשל מעשיי, הוא מדוייק לי. רש"י בוחר להתייחס לאות 'כ' במילה 'כנגע' ואומר שהתורה מלמדת אותנו שלא 'יפסוק' בעל הבית את דינו של הנגע אלא יגיש אותו לפתחו של הכהן ויאמר את השערתו, והכהן יהיה זה שיפסוק.

לרבי יעקב בן הרא"ש המכונה בעל הטורים, יש מתודה מרתקת ללימוד. הוא משתמש בבקיאותו הגדולה בפסוקי התנ"ך ודורש אותה לרוחבה. הדרך בה הוא עושה זאת היא איתור מילה שנמצאת בתנ"ך במופעים לא רבים מאוד ומשווה בין כל המופעים שלה מתוך הנחה שיש קשר רעיוני ביניהם. פעמים רבות שיש לדרך הזו ממצאים מפתיעים נוספים. הצמד 'נראה לי' מופיע על פי בעל הטורים רק עוד פעם אחת בתנ"ך: "מרחוק ה' נראה לי" אומר הנביא ירמיהו (לא, ב). כך מחזק בעל הטורים את דברי רש"י, האדם לומד לומר שיש לך נגע בבית רק כהשערה 'מרחוק' ולא בתורת וודאי.

אך אולי ניתן לקשר את כל מה שלמדנו בשורות האחרונות. הפסוק המלא בירמיהו הוא:

מֵרָחֹ֕וק יְהוָ֖ה נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עֹולָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד׃

ההבדל בין הפסוקים ברור, נגע או אהבה. אך ההבדל האמיתי מצוי בפרספקטיבה. רע או טוב הוא פונקצייה של נקודת מבט. לכן 'בבית' 'נראה לי' הדבר 'כנגע', אך 'מרחוק' – 'ה' נראה לי'. כשמביטים על תהליכים בנקודת מבט הסטורית מגלים כיצד הקב"ה מנהיג את עולמו לטובה ולברכה. לכן החכם מביט על הדברים בפרספקטיבה הנכונה ומבין שכל מה שעושה ה' הכל לטובה, בהשגחה פרטית כדי שאהיה טוב יותר ובסופו של דבר כדי שגם לי יהיה יותר טוב. ראיה של טוב חסד ואהבה, ממש כמו הקב"ה.

זהב טהור זורח בביתך

הנגעים עליהם מדובר בפרשות תזריע ומצורע הם מחלות פיסית שמביאות לידי ביטוי מחלות רוחנית שיש לרפא, נס מיוחד שנעשה למען עם ישראל בזמן מסוים. לכן לא מספיק ללכת לרופא או למרוח משחה בלבד, מצוה מן התורה להיפגש עם המנחה הרוחני, הכהן. חשוב לציין שכיום אין דיני נגעים נוהגים מכמה סיבות אך העקרונות שיש ללמוד מהם נצחיים.

על אף שבמדרש תנחומא נמנו כעשרה חטאים שעליהם באה מחלת הצרעת מקובל לומר שהצרעת מגיעה בעיקר בגלל חטא לשון הרע. בתורה אנו למדים שהצרעת מופיעה בהדרגה - בהתחלה בבית, לאחר מכן בבגד ואם האדם עדיין לא שב בתשובה מגיע הנגע לגוף, או אז לאחר תהליך של הסגר בן שבועיים (מוכר?) ופגישות עם הכהן מוכרח האדם לצאת מחוץ למחנה ולשבת בדד עד שיירפא. מבלי להיכנס לכל הפרטים, במקרה של צרעת הבית ישנו שלב שבו נותצים חלק מהאבנים ומוציאים אותם לשריפה מחוץ למחנה. אלא שהפרשה מתחילה בלשון "כי תבואו אל ארץ כנען לאחוזה וכו'" כאילו הכתוב מספר לדור המדבר שמחכה בכיליון עיניים להיכנס לארץ המובטחת בשורה של שמחה (עיין זוה"ק תזריע נ ע"ב, אור החיים הקדוש יד, לד). מדוע?

רש"י מסביר בשם המדרש (ויקר"ר פי"ז) שהאמורי (דיירי הארץ בתקופת היותנו במצריים) החביאו אוצרות בתוך קירות בתיהם. לאחר שהיה מופיע נגע בבית והיה הכרח לנתוץ את האבנים גילו ישראל זהב שהחביאו האמוריים בקירות והתעשרו. לכן יש בנגע מעין בחינה של שמחה. אך הדברים עדיין לא ברורים. הרי הנגע מגיע בגלל חטא, הנגע הוא דבר רע. יכל ה' להמציא את האוצרות בדרך אחרת. קשה להבין מה הקשר המהותי שבין הנגע לאוצרות שבקירות?

ישנו סיפור עממי ידוע, מעין אגדה אורבנית בת מאות שנים, על אדם עני שחלם על אוצר גדול שמסתתר מתחת לגשר לונדון. בהתחלה לא עשה החלום רושם גדול על אותו אדם, אך משנשנה החלום לילה אחר לילה הבין שיש דברים בגו והחל להתכונן למסע ללונדון. לאחר מסע מפרך הגיע לגשר וגילה שדבר אחד הוא לא לקח בחשבון, מתחת לגשר עומד שומר. בלילה, כשחשב שהשומר לא שם לב הוא הלך והחל לחפור מתחת לגשר. עד מהרה הופיע השומר מאחוריו ושאל אותו למעשיו. האיש סיפר בלית ברירה על חלומו המשונה. מששמע זאת השומר הוא צחק ואמר לו שהוא בעצמו חולם כבר כמה לילות על אדם בשם פלוני אלמוני שגר בכתובת זו וזו בעיירה רחוקה שיש מתחת לתנור שלו אוצר גדול והוא כלל לא מודע אליו השומר סיים 'וכי אסע עכשיו למרחקים בשביל אוצר מארץ החלומות?'. האיש שזיהה את שמו וכתובתו בדברי השומר אמר תודה בשקט ואץ רץ לביתו למצוא את האוצר שאכן חיכה לו שם כל הזמן. הסיפור הזה מלמד על חיפושים ומאמצים שנעשים לפעמים בכיוונים הלא נכונים בשעה שהפתרון נמצא ממש מתחת לאף, אצלך בבית.

אדם שמדבר לשון הרע הוא אדם שמחפש למצוא עניין בחיים על ידי התרכזות בחיים של אחרים. הוא מחפש לדבר על מעשים שעושים אחרים, בחירות והישגים ולעיתים אף עומל למצוא בהם דופי רק משום שבעצם בעומק הוא לא מוצא עניין אמתי בחייו שלו. האות הראשון שמקבל אותו אדם רומז לו, התעסק בחייך שלך, פתח אותם – זהב טהור נמצא בהם, אוצרות של ממש. אך אם לא ימצא את הזהב שזורח בביתו הוא עלול למצוא שבגופו זרחה הצרעת (ע"פ דברי הימים כו, יט ) וכך המצורע בעל הלשון הרעה יוצא מחוץ למחנה לשבת בבידוד חברתי שיאלץ אותו לגלות את עצמו מחדש.   

בימים של קורונה קשה שלא לחשוב שאולי התקופה של הבידוד שנכפתה עלינו בשנה של שלוש מערכות בחירות לא פשוטות באה בדיוק בזמן... 

התמונה מהאתר https://www.pinterest.com/pin/430797520580537457/

ובשיעור המלא תוכלו ללמוד גם את הזוה"ק...

חומש ויקרא

מחפש דבר תורה מקורי לשולחן השבת?
ביקשו ממך לדבר בבית הכנסת ולא מתחשק לך לחפש ב'מעיינה של תורה' שוב?
לפניך דף שמאגד את כל דברי התורה של ספר ויקרא  שמופיעים באתר.

ויקרא - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/03/blog-post_44.html במילה אחת - תודה

צו - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_50.html בית המקדש - כשר לפסח! (במילה אחת תודה)

שמיני -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/03/blog-post_28.html לא מאותו המסטינג

תזריע -

מצורע - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/04/blog-post_22.html זהב טהור זורח בביתך

אחרי מות -

קדושים -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/03/blog-post_28.html תורה ומדע

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/05/blog-post.html ואהבת לרעך כמוך האם אפשר? האם אפשר שלא?

אמור - 

בהר -

בחוקתי - סיפור מתוק על האור החיים https://tlaleyora.blogspot.com/2019/05/blog-post_23.html
 (מתאים לסיום כל חומש) - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html