הרפורמה המשפטית האמיתית

 

ודאי יצא לכם לשמוע את התקשורת מדברת על כך שהמדינה סוערת בגלל הרפורמה המשפטית. אלו חשים ששלטון בג''צ כופה על העם את דעתו, שופט שלא ביושר ובעצם מתנהל פה כדיקטטורה, ואלו מרגישים שלולא אותם המשפטנים היה העולם חרב. לברי הדעת כבר מובן שאין זו מחלוקת רק בתחום שבין כתלי בית המשפט. זוהי מחלוקת גדולה בהרבה – האם המדינה צריכה להיות מדינה יהודית או שמא מדינת כלל אזרחיה שגם יהודים יכולים לחיות בה. מסתבר שהשאלה 'מי השופט שלך' עשתה מה שלא עשו חוקים רבים, ואפילו מה שלא עשתה איוולת גירוש גוש קטיף.

הנקודה הזו מרעננת מחדש את הימים הבאים עלינו לטובה. החל מראש השנה נדגיש את היותו של מלך מלכי המלכים – 'המלך המשפט'. הדבר קריטי עד שע"פ השו"ע, מי שבטעות חתם בנוסח הרגיל של ימי החול, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולברך. כאשר אנו מצהירים על כך שהקב"ה שופט, ואנו חלים ומזדעזעים מאימת דינו, בעצם אנו ממליכים אותו עלינו ומצהירים שאנו רוצים במלכותו. אנו רוצים לחיות בעולם שבו ה' הוא המלך והוא ושמו אחד. כל שאר ה'בוסים' בעיני עצמם מאבדים את משמעותם בעינינו, ואנו מתחייבים לשמור אמונים רק לבורא העולם ומנהיגו האמיתי.

לכן תקיעת השופר לצד היותה מעורר אדיר של נקודות פנים נפשיות לתשובה (רמב"ם וחסידות) ותזכורת לימים גדולים משחר הבריאה ועד אחריתה (רס"ג), תרועת השופר היא גם תרועת המלכה, העם מריע למלכו – "ותרועת מלך בו". אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם... ובמה? בשופר (ר"ה טז.). 

כמובן, האמירה הזו מחייבת גם למפרע – אם 'ה' מלך' (בהווה) אז ה' גם מלך (בעבר), ואם כן מה היה בשנה הקודמת? היכן היית עד עכשיו? האם עבדת כראוי את המלך? כאן מגיעים ימי התשובה ונותנים לנו את היכולת לכפר ולתקן עד יום הכיפורים בו ה' מעביר אשמותינו וסולח עוונות ישראל.

האמירה הזו גם מעודדת לעתיד – אם 'ה' מלך' (בהווה) ו'ה' מלך' (בעבר) אז בעז"ה 'ה' ימלוך לעולם ועד'. עוד נשמח עם המלך במסיבו בסוכות הכבוד של המלך, בצילא דמהימנותא.

תשובה מאהבה (מאהבת ישראל)

בימים בהם איסור התקהלות בראש השנה ויום הכיפורים מאיים לשבור את ליבנו אני מוצא נחמה גדולה בדברים שכתב רבי שלמה אפרים לונטשיץ על פרשת השבוע (וילך) לפני כארבע מאות שנה :

וכך אומר הכלי יקר על מצוות הקהל (דברים לא, יב): 
ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רז"ל (ויק"ר לז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, ע"כ הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כבושים, וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי ע"י שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ הקב"ה מקבל תשובת היחיד אבל בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים, (ר"ה יח.) וזהו שדרשו רז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות כו'. ולמה הזכיר הכתוב ענין זה דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ד' מינים ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה, אלא לפי שבלקיחת ד' מינים נרמזו כל ד' כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפר' אמור (כג מ) והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת למה דווקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ר"ה עד יום כיפור הקב"ה מקבל אפילו תשובת היחיד על כן אינן צריכן עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן י"כ עד חג הסוכות אין עושין עונות כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב ומצוה גוררת מצוה ע"כ מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עונות, ע"כ צריכין לעשות הכנה אל התשובה והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ד' מינים אלו לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כנותן טעם לשבח למה זה צויתי לכם על לקיחת ד' מינים אלו באגודה ביום זה דווקא, לפי שהוא יום הראשון לחשבון עונות ע"כ אתם צריכין לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה והכנה זו היא כשתהיו באגודה אחת כמו ד' מינים אלו אז יקבל ה' תשובתכם כי הן אל כביר לא ימאס.

מהלך חגי תשרי - בניית הזוגיות העליונה

כהמשך לשאלה שנשאלה במאמר 'למה לי סוכות עכשיו', אנו מוכרחים לתת את דעתנו על התהליך שאנו עוברים בחגי תשרי. במאמר הזה הדברים מובאים כסקירה כללית. כדרכה של סקירה, הפרטים בה אינם מובלטים, וודאי שיש לדבר על כל חג בנפרד, אך עדיין יש ערך רב לפרספקטיבה הכללית.

בעצם, האריז"ל אמר כבר הכל ובמילים קצרות - שמאלו תחת לראשי - זה ראש השנה ויום הכיפורים. וימינו תחבקני - זה סוכות.

בשורות הבאות ננסה להבהיר קצת את דבריו הנשגבים.
האר"י הקדוש בחר בפסוק משיר השירים להמחשת הרעיון של חגי תשרי. שיר השירים הוא שיר האהבה שבין הדוד לרעיה בין כנסת ישראל לקב"ה. במבט ראשון נראה קצת צורם להמשיל את האהבה של הקב"ה וישראל לאהבה זוגית של איש ואשה. אך כבר בספר איוב למדנו כי 'מבשרי אחזה אלוק' והבנו שהעולם כולו הוא משל לעולמות הרוחניים. ממילא דבר נשגב ומדהים כמו אהבת איש לאשתו, דבר שהוא המקיים את העולם כפשוטו, מוכרח לטמון בחובו סוד גדול.

הימים הראשונים של חודש תשרי נקראים ימים נוראים. שלא כבמשמעות המקובלת כיום למילה נורא [משהו שמקביל למרושע או מגעיל] המילה נורא בלשון הקודש היא מלשון יראה. הימים האלו הם ימים של יראה.  כיום, אנו נוטים לזלזל קצת במושג יראה. באמת ניתן לומר שההנהגה האלוקית כיום עם ישראל היא הנהגה של אהבה. אך חשוב מאוד לדעת שעל החלק העיקרי של היראה אין שום אפשרות לוותר. יראה היא ההקדמה ההכרחית לאהבה הנכספת. שימו לב למבנה המילים בלשון הקודש - יראה גם מסתיימת איפה שהאהבה מתחילה – יראהבה, אך היראה היא גם הקדמה הכרחית אליה.

האהבה לבדה[1] עלולה להיות אהבה של האדם אל עצמו. אל הסטטוס החברתי שזוגיות מסוימת מקנה לו או אפילו אל ההנאה שמימוש התאווה מספק. אהבה כזו איננה אהבה אמתית שכן אין בה מקום לאחר כלל אלא כאובייקט. זהו אחד ההסברים לכך שהתרבות כיום שלא מפסיקה לדבר ולשיר על אהבה מובילה באחוזי גרושין [שליש מכלל הזוגות הנישאים מתגרשים!] הסיבה לכך היא שתרבות שנעדרת כבוד ונתינת מקום אמיתי לאחר היא גם נעדרת אהבת אמת.
לכן היראה חייבת להיות ההקדמה של האהבה. היראה מפנה מקום, מכבדת[2] את האחר. גם בזוגיות היראה, ההערכה והכבוד לאישיותו של האחר הן תנאי בסיסי לצמיחה של אהבה אמיתית בעתיד.

בראש השנה אנו מתפנים לתת מקום לקב"ה בעולמנו – מלוך על כל העולם בכבודך. הקב"ה אתה המלך. הלך הקדוש וממילא גם המלך המשפט. אין זה הזמן ל'אבינו' אלא בעיקר ל'מלכנו'. יחס של יראה, מציאות שונה ממני שתופסת את מרכז הבמה.
יתרה מזאת, בראש השנה מתגלה שהזהות שלי נגזרת מהיחס לקב"ה – לאחר שאנו מדברים על מלכותו של הקב"ה, אנו חוזרים לדבר על עצמנו – תן כבוד לעמך תהילה ליראיך וכו'. או כמאמרו המתומצת של הפייט 'במלכותו אני אמלוך[3]'. יש בחינה בה רק כאשר אתה אוזר אומץ להוציא את עצמך מהמרכז רק אז אתה באמת מתחיל להכיר ולכבד את עצמך. בבחינת מאמר הגמרא ביבמות כל השרוי בלא אישה אינו קרוי אדם. העולם מתחיל להיוולד בגניזו (בכסה ליום חגנו - בחינת הלבנה שם אבל לא רואים אותה), הוא עדיין לא נראה בגלל היראה שמאיינת אותו, אבל הוא כבר מציאות נפרדת. יש אני שיהפוך לאין, יש אני שימליך את ה'. ממש כמו בהריון - היום הרת עולם.

לימדנו הרמב"ם שקול השופר אמור לעורר אותנו לתשובה, לימדנו האריז"ל שקול השופר מעורר גילויי אלוקות גבוהים בעולמות ובקרבנו. בראש השנה ערך הקב"ה את הנסירה של אדם וחוה. בנסירה הייתה תרדמה (דורמיטא) שממנה אדם וחוה חייבים להתעורר. אדם וחוה מקבילים לגילויי אלוקות והנהגה של הקב"ה בעולמו, הנהגה זכרית (קוב"ה, ז"א, חמה) והנהגה נקבית (שכינתיה, נוק', לבנה). השופר משחרר את הכל מחבלי השינה הכובלים שלהם ומוציא אותנו לחירות.
עד עכשיו דברנו על השופר של ראש השנה מצד מאה הקולות שבו. אך בכתבי האריז"ל מודגש גם עניין ההבלים היוצאים מן הבעל תוקע [3*] השופר בו אנו תוקעים הוא ביטוי לשופר עליון, מעין הבעה של קול קדם נבואי [כדוג' השופר שקודם מתן תורה]. שופר נקרא בפיוט שאומרים קודם תקיעת שופר 'קול משמיים' ואכן השופר קשור לענני הכבוד - אתה נגלית בענן כבודך מתחיל את ברכת השופרות במוסף.   

התוצאה של יחס של כבוד לרבונו של עולם היא חרטה ובקשת מחילה על כל הפעמים בהם לא התייחסתי לקב"ה כראוי. כאן אנו נפגשים עם עשרת ימי תשובה. בימים אלו אנו עוברים בחשבון נפש מדוקדק על כל מעשה קטון כגדול ומתקנים בכך את היחס שלנו לרבונו של עולם על כל פרטיו. בעומק אנו משחררים את כל פרטי נשמותינו והופכים להיות תינוק עם אברים. בעומק עומקים אנו בונים את עצמנו כהכנה למפגש זוגי.

לאחר מכן מגיעה השלב הבא ביחסים, יום הכיפורים.  ביוהכ"פ אנו מקבלים מעין אהבה אימהית שמיימית שמביאה איתה סליחה על כל עוונותינו. אך באהבה הזו כבר טמון הזרע הבא – ההתייחסות הזוגית של הדוד והרעיה. לכן הכרובים תופסים מקום מרכזי בעבודת היום הקדוש.

בתוך קודש הקדשים ניצבים הכרובים. הכרובים הם למעשה זוג דמויות של נער ונערה שעומדים זה כנגד זו. הדמויות עשויות זהב ו'יוצאות' מתוך הכפורת [המכסה של ארון הברית]. 

שיא עבודת יוהכ"פ היה בכניסתו של האיש הקדוש בעולם למקום הקדוש בעולם בזמן הקדוש בעולם. שם במעמד הנשגב הזה אשר אפילו מלאכים אינם יכולים לעמוד בו נאמר הפסוק: כי בענן אראה על הכפורת. הכהן הגדול מקטיר קטורת בתוך קודש הקדשים, מהקטורת מתהווה ענן, ומעל הכפורת מבין הכרובים מתגלה השכינה. בין אותם בני זוג הרומזים לזוגיות העליונה – דווקא במרחב הזוגי שביניהם שם מופיעה השכינה. 

האמת היא שזה כנראה המקור להבנת העומק של דברי גמרא הידועים במסכת סוטה.

איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן.

הרמז בלשון הקודש ידוע – אם האיש והאשה מזככים את עצמם מהאגואיזם ומפנים מקום אחד לשני אזי מה שנשאר הם אותיות שם ה' מהאיש י' ומהאשה ה'. אך אם הם מלאים בעצמם, וכל אחד מתגדר לעצמו אזי אותיות השכינה פורחות מהם ומה שנשאר הוא – אש ואש...
אך המקור הוא ככל הנראה מכאן, מהכרובים. אם זכו ישראל – שכינה בין הכרובים וכמאמר הכתוב למשה רבינו אבי הנביאים 'ונועדתי לך שם מבין שני הכרובים'. ואם לא זכו ח"ו אזי ,כדברי הזוהר, קושרים שלשלת של ברזל לרגלי כהן גדול שמא ישרף באש בכניסתו לקודש הקדשים ויצטרכו לגרור אותו משם...

יום הכיפורים הוא בבחינת הפגישה הראשונה של אדם וחוה. לאחר שהתעוררו ומצאו את עצמם כבר לא קשורים זה לזה בקשר של הכרח אחור באחור, הם נפגשים פנים אל פנים.  במקרה שהצליחו ישראל בעבודת יום הכיפורים, האהבה העצומה הזו שבין הדוד לרעיה של 'כרובים מעורים זה בזה' מביאה שמחה עצומה של שידוכים גם כאן לארץ. חז"ל מספרים לנו שביוהכ"פ אחר הצהריים היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים והיו בחורי ישראל הולכים ומשתדכים עימן (סוף תענית).

אך הזוגיות איננה דבר ערטילאי, הזוג לא רק מתארס בקידושין רוחניים, אלא גם נישא בתהליך של נישואין בחופה ובחיים יחד [4]. כאן אנו פוגשים את חג הסוכות. בט"ו לחודש עם מילואה של הלבנה ישנה מעין פגישה עליונה בין המאורות. בחינות הלבנה והחמה מאירות במילואן וקוב"ה וכנס"י 'מתחתנים' זה עם זו [4*]. אותו ענן של קטורת שהיה בבית קודשי הקדשים מתפשט והולך לכל בתי ישראל והופך להיות סוכת ענני כבוד. מעניין לציין כי הכרובים הם אחד המקומות בהם נאמר השורש סכך. 'סוככים על הארון בכנפיהם' - והגמ' אף לומדת את גובה הסוכה המינימלי [י' טפחים] מהחלל שבין כנפי הכרובים לארון. הוי אומר בסוכה אנו בעצם בין שני הכרובים.
כל סוכה היא מעין חופה בין עם ישראל לרבונו של עולם ולכן הסוכה מעיקרה איננה מקום פרטי[5] – אדרבה, הגמ' דורשת 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' – מלמד שראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת[6]. ולעת"ל אכן נשב כולנו בסוכת עורו של לוויתן. הסוכה היא סוכת השלום, סוכת היסוד של הבית והזוגיות. יש בסוכה מעין 'מכניסה לביתו' של הדוד כלפי הרעיה שכן הפסוק 'הביאני המלך חדריו' נדרש על חג הסוכות.
כך גם יובן מה שחג הסוכות נחגג שבעה ימים, מעין שבעת ימי משתה של החתן והכלה העליונים, מה שאנו קוראים כיום 'שבע ברכות'. ומה עם האושפיזין הקדושים? אולי הם שבעה שושבינים שמביאים איתם מתנות יקרות[7] ואולי הם גם משמשים כפנים חדשות[8]...

הסוכה עצמה מבטאת את היחוד והקשר הפיזי הזה היטב. האדם שרוי במרחב האלוקי בכל גופו[8*]. בסוכה שרוי סוד הדעת. "למען ידעו דורותיכם", בפנימיות מבואר שזוהי המילה בה בוחרת התורה כדי לדבר על הזיווג והיחוד, "והאדם ידע את חוה אשתו" (אגרת הקודש לרמב"ן). אך הדעת והחיבור נוגעים לא רק למרחב החיים היסודי (ברית המעור) כי אם גם למרחב התקשורתי (ברית הלשון).

הענן שיצא מבין הכרובים אותו ענן שבו דיבר ה' עם משה, שהוא אותו ענן שנזכר גם בברכת שופרות בראש השנה – 'אתה נגלית בענן כבודך'. הענן הזה מופיע הפעם כענני כבוד, כסוכה שבה הכל סוכין ברוח הקודש ומלשון 'ושכותי כפי עליך עד עוברי'[9]. התקשורת הזוגית מתחדשת. בחג סוכות יש פוטנציאל גדול לנבואה – ולכן נקראה שמחת בית השואבה ששואבין ממנה רוח הקודש ויונה בן אמיתי מעולי הרגלים היה.גם בימי שלמה המלך חנוכת בית המקדש וחגיגת השראת השכינה בעולם הייתה בימים אלו.

פלא גדול נמצא שלאחר התשובה של נינוה ושל יונה, גם יונה הולך ובונה לו סוכה. ואפילו במשנה ביומא אנו מוצאים סוכות בדרך לכפרה על כלל ישראל (סוכות האיש העיתי). אך יתרה מזו מצינו בקשר שבין השופר של ראש השנה לסוכה - התקיעות והתרועות מלוות אותנו גם בסוכות דרך התקיעות של שמחת שאיבת המים כמובא במשנה בסוכה. תרועות היראה המאיימות ומשברות הלב [תרועה לשון רעוע ושבר] הופכות לתקיעות ותרועות של אהבה [תרועה לשון רעות].

מאה הקולות הופכות להיות הסכך בו אנו סוכין שהרי סכ"ך גימ' מאה. וכך הבלי השופר בר"ה, הופכים לענן קטורת ביוהכ"פ, ענן שהלך והתפרט לשבעת ענני הכבוד בחג סוכות.

אמנם, השיא של כל התהליך הזה הוא בשמיני עצרת שם הקשר בין ישראל לקב"ה עולה דרגה לייחוד עליון ביותר אך כבר הארכנו מספיק, ואם יזכנו ה' נכתוב על בחינה זו בהמשך.

---

[1] יש לשים לב כי גם יראה לבדה היא דבר מכוער שעלול לסובב את האדם סביב עצמו – הפחד שמא יקרה לי, למשפחתי או לרכושי משהו (ועיין בתומר דבורה בעניין המלכות). משל נפלא שממשיל הזוהר הקדוש ליראה ולאהבה הוא לשתי כנפי ציפור. ברור שאם אין איזון בריא ותיאום בין הכנפיים, הציפור לא תתרומם מעלה כי אם תסתובב סביב עצמה.

[2] בלשון הקודש ישנו ביטוי - 'מכבדין את הבית' והכוונה שמפנים אותו מפסולת [כמו לטאטא]. המילה כבוד מצביעה על כך שאדם מנקה קצת מעצמו על מנת לנות מקום לאחר בעולמו.
[3*] ובאמת לפי ההלכה כל הקולות כשרים בשופר וממילא נראה כי אכן ההבל הוא העיקר ובתנאי שמשמיע קול.

[3] תקיעתא דאנסיכה בפיוטי אחינו האשכנזים. 

[4] באופן עקרוני הקידושין והנישואין הם שני תהליכים. הקידושין הם נתינת הטבעת ולאחריהם האשה נחשבת אשת איש אך עדיין בני הזוג אינם מותרים זה לזה במגע. הנישואין הם המימוש של הקידושין [או במילים אחרות הארוסין] והם נעשים באופן של 'מכניסה לביתו' או כמו שנהוג כיום בחופה ושבע ברכות. בעבר היה פרק זמן משמעותי בין שני התהליכים אך כיום נהגו להסמיך אותם מתחת לחופה וליצור ביניהם הפסק מלאכותי בקריאת הכתובה.

[4*] ואכן לעתיד לבוא כפי הרצון המקורי בבריאה, בחינת הלבנה תושלם ותהיה כבחינת החמה - שיוויון, לא עוד בעלי כי אם אישי. ומצד שני תהיה בחינת החמה שבעתיים לעניינים מסוימים - "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים". בע"ז ג נאמר שהבירור בין ישראל לגויים תהיה בבחינה הזו של חמה חזקה מאוד - מקדיר עליהם חמה. 

[5] אולי כך יוסבר גם מה שהאריכו לבאר עוצם איסור לשון הרע בסוכה. לשון הרע מבטא את הנפרדות והפרטיות של כל יחיד בישראל. וכמו שביטא זאת הגר"א בחריפותו: המילה סוכה מורכבת מאותיות מכל ארבע מוצאות הפה. סמך מהשיניים [אותיות זסש"ץ], ואו מהשפתיים [אותיות בומ"ף], כף מין החך [אותיות גיכ"ק] והא מן הגרון [אותיות אהחר"ע]. ורק ממוצא הלשון [אותיות דטלנ"ת] אין 'נציגות' במילה סוכה. ללמדך שאין מקום ללשון בסוכה.

[6] מעניין לציין שחתן וכלה בשבעת ימי המשתה שלהם פטורים מסוכה, אולי זה מפני שהם עכשיו בתהליך מאוד פרטי משלהם שמצריך צניעות גדולה ואולי להיפך - זה מפני שמבחינה מסוימת הם מבטאים את אותה הקדושה בחופה הפרטית שלהם. בספר מועד לכל חי כתב שהאידנא נהגו לעשות סעודות שבע ברכות בסוכות ולארגן סוכות גדולות שיכילו את כל הקרואים.

[7] כבסיפורו של רבי נחמן שבעה קבצנים (סעבען בעטלערס) ועיין שם היטב בקשר שבין החופה לסוכה בבור שמעליו ענפים וכו'.

[8] על פי ההלכה סעודות שבע ברכות זוקקות פנים חדשות על מנת לברך את כל שבע הברכות. פנים חדשות הם אנשים שלא היו בשבע ברכות הקודמים.

[8*] ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון - שנתי המצוות אליהן נכנסים עם כל הגוף סוכה וישוב הארץ. ואף בדרך הרמז סוכה גימ' צ"א שילוב הוי"ה (ז"א) ואדנו"ת (נוק').

[9] בשל"ה וכן איתא בגר"א ובספר החקירה לאדמו"ר הצ"צ..

ימי החירות - לא מה שחשבתם...

ימי החירות – לא מה שחשבתם...

על פי הגמרא, בראש השנה נחתמים הצדיקים הגמורים לאלתר לחיים והרשעים ח'"ו להיפך. הבינוניים - שאלו הם רובנו כנראה – 'תלויים ועומדים עד יום הכיפורים'. אמרו על כך פעם בעלי המוסר שלהיות תלוי ועומד זה מצב מאוד לא נוח. דומה הדבר לאדם שעומד כנידון למוות ח"ו, חבל תלייה על צווארו והוא עומד על כיסא. כל מה שחסר עד להוצאה לפועל של העונש הוא הזזת אותו כיסא, בינתיים הוא תלוי ועומד. ביום כיפור יוחלט אם להוריד לו את החבל מעל הצוואר או חס ושלום להוריד לו את הכיסא מתחת לרגליים...

אבל ישנה גם הסתכלות שונה על היחס שבין ימים נשגבים אלו – ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים.

החטאים נמשלו בדברי דוד המלך ע"ה לכמה דברים – כתמים, מחלות אבל גם לאזיקים ולמאסר. התשובה היא שחרור ממאסר החטא. 

בכל מופע של השופר אנו מוצאים חירות – אם זה בחירות של יום הכיפורים ביובל – שחרור עבדים וחזרת קרקעות לבעליהן, אם זה חירות מיצר הרע וממלאך המוות במעמד הר סיני או בתחיית המתים או שחרור של יהודים מן הגלות וקיבוץ גלויות ב'תקע בשופר גדול לחרותנו'. אפילו בקרב השחרור הראשון של מלחמת השחרור הראשונה ביריחו אנו תוקעים בשופרות ובכך משברים חומה.

הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל מספר לנו על סדר היציאה לחירות של העבדים בשנת היובל. נזכיר כי עבד יוצא לחירות ביובל ואין זה משנה אם נמכר לעבד בגניבתו או ברצונו ואפילו נמכר חודש לפני שנת היובל יוצא לחירות. יתירה מכך גם מי שנרצע והתורה אמרה עליו 'ועבדו לעולם' לימדה אותנו הגמ' – 'לעולמו של יובל'. דהיינו ביובל גם הוא משתחרר.

בא' בתשרי היו העבדים מפסיקים לעבוד. גם במצרים הופסקה העבדות בראש השנה [גמ' ר"ה י"א]. במשך עשרה ימים העבדים אוכלים ושותים ועטרותיהם בראשיהם ואחר כך ביום הכיפורים בתקיעת השופר היו משתחררים באופן סופי.

ניתן ללמוד מכאן גם על אופן שחרורנו מהחטא. 

בראש השנה קבלנו עלינו אדון חדש בכך שהמלכנו את הקב"ה בתקיעת שופר. אנו מריעים למלך תרועת המלכה. מכאן, מעתה איננו עובדים עוד אצל האדון החטא, אלא רק הקב"ה הוא אדוננו.

מכאן – עשרת ימי תשובה אלו ימי שחרור ושמחה בהם אנו מבטאים את חרותנו לנהוג כפי שאנשים שמלך העולמים הוא מלכם – להחמיר בעשיית רצונו, לבקש את קרבתו ואהבתו ולהיות טובים יותר אחד אל השני.

ביום הכיפורים אנו משתחררים באופן סופי, השחרור הוא כל כך גדול שאנו חשים שכנשמות קדושות היינו רוצים להיחלץ אף מכבלי הגוף עצמם – לא אוכלים ולא שותים, לא מתפנקים פינוקים מיותרים בסיכה ורחיצה של תענוג, ומשחררים את המנעלים [מנעולים] הכובלים אותנו לקרקע כביכול. מעין של נעליך מעל רגליך של כלל ישראל. משה מוריד את מנעוליו בסנה וה' מתגלה אליו, ואף אנו מקבלים ביוה"כ את הלוחות השניים.

בשלב זה נשמתנו החופשית לא רוצה בשום מנעולים.
המנעול היחיד שאנו מוכנים לקבל על עצמנו הוא תפילת הנעילה. להינעל יחד עם המלך לעוד כמה דקות קדושות ומרוממות...