יום ראשון, 20 בפברואר 2022

להמחות או לא להימחות


שלשה אנשים עמדו בפני קטסטרופות אפיות. נח עמד בדור המבול, אברהם ראה בכיליון סדום ועמורה ומשה כמעט שראה בהשמדתם של ישראל. הזוהר הקדוש (ח"א קו ע"א) מדבר על שלשה אישים אלו ומבדיל ביניהם – נח לא התפלל על בני דורו, לעומתו אברהם התפלל עבור אנשי סדום על אף רשעותם אך תלה את הדברים בזכות הצדיקים שבמקום. שניהם לא הצליחו במשימה. משה רבינו 'למד מניסיונם', התפלל במסירות נפש עד שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' והצליח - העם ניצל. כיצד הצליח משה רבינו במקום בו נכשל אפילו אברהם אבינו איש החסד?

ההבדל המהותי בין השניים היה התפקיד שייעדה להם ההשגחה העליונה. אברהם הוא ראש שלשלת האבות שלנו. אבות מורישים לבניהם גנטית ודרך החינוך את תכונותיהם, ואכן מאברהם אבינו ירשנו כאומה וממילא כיחידים את תכונות האופי המהותיות שלנו. סימניה של אומה זאת ביישנים רחמנים וגומלי חסדים – הביישנות יסודה ביראה של יצחק, הרחמנות ביעקב והחסד באברהם. בראש התכונות הלאומיות של ישראל עומדת האהבה האינסופית של אברהם לכל הנבראים, גם אלה שמחזיקים באידיאולוגיה שהיא האנטיתזה של אברהם. משה הוא לא חלק מ'משפחת אבינו', משה רבינו הוא בפשטות הרב שלנו, מוסר התורה. בפן זה יפה כח הבן מכח האב. במובן של יפה כח הבן יותר מכח האב, משום שהתורה היא סם החיים. משה קיבל ויטמין (ויטאליטי – חיים), חיזוק של הטוב שנמצא בו. וגם במובן של יפה כח הבן מתוך כח האב, רק בגלל הבטחת ה' לאבות הקדושים ובראשם לאברהם – "ואעשך לגוי גדול" יכל משה להגיע למעלה זו.

המילים 'מחני נא' הן מהמילים הנוקבות ביותר בתורה. במבט מעמיק התורה אינה ספר של עולם הזה אלא תכנית בריאת העולמות כולם. כשמשה מוכן להימחות מעל ספרו של ה', הוא בעצם מוכן שנשמתו תימחה מהעוה"ז והבא כאילו לא הייתה. כיצד הגיע למעלה זו?

הרב חרל''פ בספרו מי מרום (נמוקי המקראות) מתאר את הנקודה בה משה נתעלה כל כך עד שהיה מסוגל לומר כך. משה היה 'איש האלוקים', הגמ' אומרת מחציו ומטה איש ומחציו ומעלה אלוקים כביכול. הביטוי הזה מתאים לאדם שממצע כביכול בין שמים לארץ ומקבל תורה מסיני ומוסר אותה לעם ישראל. אך לאחר שעלה להר סיני במתן תורה, שהה בו ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתיה, גבר על מלאכים וקיבל את התורה הקדושה, נתבטלה מדרגת האיש שבו, ישותו נעלמה בתוך הענן המכסה את ההר. לכן טוען העם – "זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", אם איננו איש מה יחבר בינינו ובינו.

בפירושם של בעלי התוס' מצויה אמירה שזוקקת עיון בגלל שאמר משה 'מחני נא' נמחה שמו מפרשה שלמה בתורה, הפרשה הקודמת פרשת תצוה לא נזכר שמו אפילו פעם אחת. אך אם מסירות הנפש של משה מבורכת, מדוע קיבל עליה עונש?

המילה מחייה נמצאת בתורה גם בפרשיית סוטה. שם נמחה שם השם על המים כדי להביא שלום בין איש לאשתו. אך המחייה על המים איננה רק מחיקת הקלף, זהו הקטע שחשוב פחות לכאורה. המים שלתוכם נמחה השם הופכים להיות מים שיש בהם קדושה וסגולה מטהרת. השם נמחה אל המים והם הופכים להיות משהו אחד.

נכון להסביר שזה מה שקרה למשה, הוא לא איבד את ישותו אלא התאחד עם התורה, נמחה לתוכה כביכול. כך פרשה שלמה בתורה מדברת אליו ואין צורך להזכיר את שמו משום שהוא כל כך חלק מהתורה, "ואתה תצוה", "ואתה תדבר" וכו'. משה קישר עצמו כל כך עם האלוקות הרצון של משה ושל השם (שימו לב לכך שאלו אותן אותיות בסדר חוזר) הפכו אחד כמו רפלקציה במים. זוהי מדרגה שרק התורה יכולה לתת, היא הופכת את האדם הדבק בה להיות חתיכת תורה, 'ובתורתו יהגה'.


פורסם לראשונה בערוץ טוב בשנת התשפב
https://bit.ly/3sNfDOL

 

תתכונן!

 

אירע פעם בראש השנה שסיפר אחד המסובים על שולחן רבינו (הרב אוירבך) על תלמיד חכם פלוני, שראה את אחד המתפללים מתרגש ביותר היה בעת ברכת התקיעות, ואמר לו: "וכי בברכת אשר יצר וכדו' הנך ג"כ מתעורר כל כך? ומאי אולמיא דהאי מהאי, הלא חיובם שווה, ולמה זה נרעשת בברכה זו דווקא?" ובשמוע זאת הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך נזדעזע ואמר בסערת רוח: "היאך מלאו לבו של אותו ת"ח לצנן התעוררותו של אדם בזמן נעלה כזה?". ולא נתקררה דעתו זמן רב ממאורע זה.

ובעובדא נוספת ששמע רבנו מפי תלמידו הערה כגון דא, הוכיחו רבנו שאין זה נכון כלל, ובוודאי מדרכי דקדוק ההלכה הוא להיזהר לפעמים בדבר מסוים יותר מחברו, כפי נטיית והרגשת הלב, והראהו דברי הגרעק"א ז"ל במכתבו (מכתבי רעק"א סי' י"ב) לענין מצוות אכילת מצה וז"ל: "ולדעתי מי שיש לו מח בקדקדו ומאמין בתורת ד', איך לא יחוס על נפשו ולא יהא מתיירא שמצווה גדולה כזו, שאין לזכות בה עד תעבור שנה, ומי יודע אם יהי' נפסד בידו, ודי לנו בעו"ה במצוות הרגילין כמו תפילין וברכת המזון  שאין אנו מדקדקים בה, ולמה כזה במצוות אלו ר"ל". ויש להוסיף על כך את דברי הרמב"ם על כך שלכל אדם יש מצוה אחת שבה יכול לזכות לעולם הבא על ידי דקדוק בכל האפשר כל ימי חייו דווקא בה.

בשונה מהפרשות האחרונות נראה כי פרשת כי תשא היא הפוגה מרעננת מה'יובש' של העיסוק במשכן. סוף סוף חוזרים לסיפורי התורה ולא עוסקים בתיאורים של המשכן כליו ובגדי העובדים בו. אך דווקא בגלל זה אנו עלולים לפספס הזדמנות נדירה לעסוק במושג שחיינו סובבים סביבו. ההכנה.

אחד מהכלים האחרונים שמוזכרים בתורה הוא הכיור. מדובר במיכל מים עשוי נחושת שממנו מקדשים הכוהנים את ידיהם ורגליהם (שוטפים אותם). הוא צריך להיות גדול מספיק ובעל ברזים כך שיוכלו לעשות את התהליך ארבעה כהנים במקביל לפחות. קידוש הידיים והרגליים נעשה בעמידה יד ורגל יחד ואח''כ יד ורגל שניה, צורת רחיצה שדורשת מיומנות וגמישות. במקדש שלמה כמו כל דבר, הכל גדל והכיור הפך לברכה ענקית שנקראה הים של שלמה.

הכיור שונה משאר הכלים. הוא לא כלי שבו עובדים במקדש. הוא עומד בחוץ וכל עניינו רק לשרת את הכהנים לפני העבודה. אין כאן רק ציווי על הכהנים ליטול ידיים לפני עבודתם אלא ציווי מפורש על עשיית כלי שכל עניינו הכנה לעבודה. השימוש בכלי נקרא כאמור 'התקדשות לעבודה'.

מהכיור וכנו נלמד שאם תרצה להתכוון ולהתלהב במצווה ובכך למשוך על עצמך קדושה, עליך להתקדש אליה, להתכונן אליה. אינו דומה אדם שנכנס לתפילה ללא הכנה מראש, לאדם שהתבונן בדעתו שעה אחת קודם שהתפלל וחשב לפני מי הוא עומד. אינו דומה אדם שנקלע כמעט במקרה להנחת תפילין, לאדם שאמר לשם יחוד, בירך בכוונה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' ואז הניח ברטט של קדושה ואהבה. שלשת הכריכות סביב האצבע נדמות בעיניו לטבעת אירוסין ואכן פיו ממלל "וארשתיך לי לעולם".

יום ראשון, 6 בפברואר 2022

מקום המלאכים בחיינו


ארון העדות נקרא בכללו ארון עדות על שם לוחות העדות. על מה העדות? בפשטות הלוחות מעידים על כך שבורא שמים וארץ יצר קשר עם האדם בהר סיני. הרמב"ן מסביר יותר מכך. הוא אומר שהעדות איננה עדות על מאורע היסטורי אלא על הקשר החי שבא לידי ביטוי בהר סיני אך קיים בישראל תמיד. אוהל המשכן כולו נקרא אוהל מועד על שם אותה התוועדות של רבונו של עולם עם משה רבינו עליו השלום. בהמשך בבית המקדש ישאבו אנשים רוח הקודש וגם לעתיד בית המקדש ישמש כמקום השראת השכינה והדיבור האלוקי. 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.

אך נראה שיש במכסה של הארון, בכפורת בכדי להעיד על דבר נוסף שמסתבר שאיננו משמש ככיסוי בלבד לארון אלא הוא בא לגלות לנו כיצד להגיע לפתיחות לדיבור האלוקי. על הארון מפוסלים שני כרובים. רבינו בחיי (שמות כה, יח) מסביר:

הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות המלאכים שכשם שנצטוינו באמונת מציאות השי"ת והוא עיקר הראשון מעיקרי התורה כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים והוא העיקר השני לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדבור בפי הנביאים במצות השי"ת שאלמלא כן אין נבואה ואם אין נבואה אין תורה ומפני זה ציוה הכתוב במעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים.

שימו לב לתוקף הגדול שנותן הרב לעניין האמונה במלאכים, תוקף של עיקר אמונה השני בדרגתו רק לאמונה במציאות ה'. בימינו רבים שחושבים שהאמונה במלאכים הייתה שייכת לימים עברו ואולי הם צודקים אם הכוונה לאמונה הלא יהודית ביצורים מכונפים שובבים שעושים במציאות ככל העולה על רוחם. אך עצם האמונה בישויות רוחניות עליונות מאיתנו שלוחות על יד הקב"ה היא אמונה הכרחית. עולם שיש בו מלאכים הוא עולם שיש בו נבואה. הדמיון משחק גם הוא תפקיד חשוב שכן הנביא משתמש בכוח דמיונו. 'וביד הנביאים אדמה'. אם הדבר נראה לכם משונה חישבו על כך שבבית המקדש בתוך קודש הקדשים נמצאים פסלים שנדמים כמלאכים בדמות פלסטית, עשויים זהב. נראה שישנה עבודה שלמה של אמונה ודמיון שעולם הקבלה עוסק בה שעלינו לפתח אם רצוננו לשוב לעולם הנבואה. 

כיצד נוכל לתת לה מקום בעולמינו? ראשית פתיחות לסיפורי מופת ונס של התגלויות. שנית, פיתוח הדמיון וחזרה להבנה של דברים גם כפשוטם אך במימד אחר מעולמנו הפשטני. לבסוף תשומת לב למקומות שבהם נדרשת מאתנו התייחסות למלאכים - שלום עליכם מלאכי השרת - שיר בו האדם פונה אל המלאכים שליוו אותו מבית הכנסת הביתה ועכשיו נמצאים סביבו, ההלכה של 'התכבדו מכובדים' (שו"ע או"ח ג,א)[1] וכדומה.

וכמה חשובים דברי הרב חרל"פ שכתב ביומנו (רזי לי ) -

 עיקר חסרון רוח הקודש בדורנו אינו אלא בשל מיעוט האמונה בה



[1] אמנם השו"ע כתב שלא נהגו לאומרו, אך באחרונים הדברים נראים מורכבים יותר. רבי יעקב חיים סופר בספרוכ ף החיים " ,מביא בשם אחד אחרונים, כי המגיד      הורה לרבי יוסף קארו, לומר "התכבדו מכובדים", אך מיישב את הסתירה בכך שהייתה זאת הוראה פרטית, ולא הוראה לרבים. . בעל "ערוך השולחן" סבור כי אף בימינו "האיש הקדוש היושב על התורה, בקדושה ובטהרה צריך לומר את נוסח התכבדו מכובדים...". ואמנם, יש מי שיאמר שאמירת "התכבדו", אפילו על ידי אנשים שכל עיסוקם בתורה, יש בכך משום יוהרה, אך כבר פסק רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט בספרו פתחי תשובה, כי מאחר שאין התפילה נאמרת בפני רבים, אלא בפרטיות ובשקט, אין בכך משום יוהרה.

יום רביעי, 2 בפברואר 2022

למה קוראים לשלחן שלחן?


אחד מהכלים המופלאים של בית המקדש הוא שולחן לחם הפנים שנמצא בתוך היכל הקודש. כפי שאנו למדים בפרשה על השלחן צריך להיות מונח בקביעות לחם הפנים, שנקרא כך משום שהוא מונח בקודש לפני ה' - "לחם פנים לפני תמיד". רבינו בחיי (שמות כה, כג) מסביר שהסיבה שהשולחן נקרא שולחן היא מפני שהקב"ה שולח את ברכתו דרך השלחן 'ומשם הברכה משתלחת בכל המזונות ויבוא שובע לכל העולם'. בהקשר זה יש להבין את פשר הנחת הלחם לפני ה', לא יותר היה מתאים לו היה הלחם מונח על השלחן יש מאין? והרי נסים תמידיים שונים היו בבית המקדש ובכללם הופעת אש מלמעלה ומדוע שלא הייתה יורדת יד ומניחה לחם על השלחן? היה בכך ביטוי טוב יותר לכך שה' שולח את הברכה. נראה שהצורך בכך שהשלחן יהיה מלא תמיד הוא צורך אקוטי שכן הגמרא דנה כיצד מחליפים את הלחמים מדי שבוע שהרי ברגע ההחלפה לא יהיה לחם על השולחן, ולהלכה פוסק הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ה,ד):

וְכֵיצַד מְסַדְּרִין אֶת הַלֶּחֶם. אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִים. שְׁנַיִם בְּיָדָן שְׁנֵי סְדָרִין. וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְּזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְּזִיכִין שֶׁהָיוּ שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן. הַנִּכְנָסִין עוֹמְדִין בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. וְהַיּוֹצְאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ טִפְחוֹ שֶׁל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ל) "לְפָנַי תָּמִיד":

את הסיבה לכך שחייבים להיות לחמים כל העת על השלחן מסביר הרב בצורך של הברכות להיות יש מיש. כהדגמה לכך הוא מביא את סיפורי כד הקמח של אליהו הנביא (מלכים א פרק יז) ואסוך השמן של אלישע (מלכים ב פרק ד). בשני הסיפורים הנביאים לא בקשו ברכה מה' אלא כל עוד היו כלים לקבל אותה ולא לפני שהיה לברכה על מה לשרות. הסיבה לכך היא שאין הברכה שורה אלא על היש ואותה היא מרבה. למעשה מגלה לנו המהר"ל מפראג שהדבר רמוז במילה ברכה שכל כולה אומרת ריבוי, שכן השורש ב - ר – כ מתייחס בגימטריא לריבוי השלם – האות ב' הכפלת היחידות (וכן המעבר מיחיד לרבים) – 2, האות כ' הכפלת העשרות 20 והאות ר' הכפלת המאות 200.  

אנחנו רגילים להביט בהשתאות על גדלות ה' שמופיעה דרך בריאת היש מתוך האין. אך מעניין שמאז בריאת העולם הקב"ה מצווה את הברכה בדרך אחרת לחלוטין. ה' יתברך כביכול אומר, מכאן ואילך ברכתי שרויה דווקא במעשה ידיך. וכמאמר הגמרא בנידה (ע ע"א) –

מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה, אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב. מאי קמ"ל דהא בלא הא לא סגי (שזה בלי זה לא מספיק).

מאז בריאתו של אדם הפך הוא שותף בפרוייקט הגדול שנקרא מעשה בראשית, עליו האחריות לתקן את העולם ולשמור עליו. אך אלוקים לא עזב את האדם הוא זה ששולח את הברכה במעשה ידיו. אחד מהפתגמים השגורים בלשונו של אבי ז"ל היה פתגם פרסי שמשמעותו הייתה שרבנו של עולם אומר לאדם - 'ממך ההשתדלות, ממני הברכה'. דומה כי יש צורך לשנן את הדברים בימינו ולהתרגל להביט על מעשינו ועל מעשי ה' כיצירה משותפת.