יום שישי, 26 במרץ 2021

משפחה חופשית

 

'חופשי זה לגמרי לבד' אמר המשורר ודבריו לכאורה מובנים. כל אדם נוסף שגורלך נקשר בגורלו הוא בעל רצונות וצרכים משלו שמדרך הטבע יגביל במעט את רצונותיך וצרכיך. בימינו מתרבות הבדיחות על כך שנישואין הם כמו אזיקים וילדים הם בית כלא. כאן מגיע חג החירות היהודי ומפתיע אותנו – את קרבן פסח אוכלים משפחות משפחות "דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת" (שמות יב,ג). מה באה התורה ללמד אותנו?

האווירה התרבותית בימינו מקדשת את האינדיבידואל (או הסובייקט), ולכן מתקשה לראות בהזדהות שמעבר לגבולות גופו ונפשו של האדם חירות כלשהיא. אך היהדות מלמדת אחרת.

הגמרא (יבמות סב:) אומרת שאדם לא נשוי שרוי בלא שמחה, בלא טובה ובלא ברכה. בשם חכמי ארץ ישראל היו מוסיפים גם ששרוי בלא תורה ובלא חומה. הזוהר הקדוש (למשל בח"ג דף ז:) צועד צעד קדימה ופותח לנו פתח להבין את עומק המהות של זהותו של אדם. איש ללא אשה נקרא פלג גופא – חצי בן אדם. הזוגיות איננה בונוס אלא הכרחית, איש לא יכול להיות שלם ללא אשה. ואם יאמר האומר כי חידוש זה כבר רמוז בגמרא (סוטה יז) שהרי איש ואשה משלימים יחד את שם ה' – איש ואשה זכו שכינה ביניהם, באיש האות יו"ד ובאשה האות ה"א וביחד שם י"ה. אך שוב גם כאן הזוה"ק מצעיד אותנו צעד קדימה. בפרשתנו פרשת צו (לג ע"ב) הזוהר אומר ששם השם שורה דווקא במשפחה – באב ובאם י' ו -ה' ובבן ובבת – ו' ו- ה', וביחד שם הוי"ה מלא.

הציווי שמכין את ישראל להבדל ממצרים ולהיות עתודים לרגע הגאולה נגע בדיוק בנקודה הזו. ה' ציוה על ישראל למרוח על המשקוף ועל המזוזות דם מקרבן הפסח ובכך להנצל מהמשחית. רבינו בחיי (שמות יב, כג) מסביר שבמצרים את הדם לא מרחו סתם, יצרו על ידו את שם הוי"ה. על כל פתח במצרים כתבו ישראל את שם ה' ובכך הראו קבל עם ועולם שהי"ת משרה שכינתו במשפחה, הבית היהודי קדוש ומוכן להיות משכן לשכינה.

מסתבר ששדה הקרב מול תרבות מצרים משתרע לא רק על תחום החומר והגוף ואפילו לא על תחום הרוח בלבד, הוא חודר לעומק ההגדרה העצמית של האדם. הדברים נכונים גם לימינו ימים של תהליך גאולה מואץ שאנו זוכים לראות בעינינו ודווקא עכשיו מתעורר הבירור של קדושת המשפחה.

מתאים לסיים בדברי אותו רבינו בחיי (שם, כא):

'למשפחותיכם' - מכאן שחייב אדם לקרב קרוביו כדי שישמחו עמהם בימים טובים, וכן בימות הגאולה הבטיחנו הקב"ה להתקרב איש אל משפחתו שנאמר (ירמיהו ל׳:ח׳) בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל.





לקריאה נוספת וכיווני חשיבה בנושא - 
אובונטו - 
https://alaxon.co.il/thought/אני-דרכך/


יום רביעי, 24 במרץ 2021

כיצד ננהג השנה בערב פסח שחל בשבת?

 ערב פסח שחל בשבת (התשפ"א)

נהגו הבכורים להתענות בערב פסח, זכר לנס שנעשה להם במצרים, שכל בכורי מצרים מתו ובכורי ישראל ניצלו. ההצלה לא הייתה בזכות מעשיהם הטובים אלא כחסד משמיים ולכן יש מעין דין שמתעורר כל שנה – האם אכן בכורות ישראל שונים מהותית מבכורי אומות העולם. כשערב פסח חל בשבת מקדימים את התענית ליום חמישי, ואם כן ביום חמישי הקרוב תחול תענית בכורות. בקהילתנו נקיים סעודת סיום מסכת מגילה (שדחינו בגלל הקורונה) לאחר תפילת שחרית ובכך יפטרו הבכורות מתענית. 

לקראת שבת הבאה ערב פסח     

כשחל י"ד בניסן בשבת, כיוון שאי אפשר לבדוק את החמץ ולבערו ביום י"ד, מקדימים לבדוק חמץ בברכה בליל י"ג בניסן (חמישי בלילה אור ליום שישי). לאחר הבדיקה מבטלים את החמץ כמו בכל השנים. למחרת ביום שישי שורפים את החמץ שנמצא, וטוב לשורפו עד שעה שישית (כמו בשנה רגילה) כדי שלא יבואו לטעות בשאר השנים (שו"ע תמד, א-ב). ומשיירים חמץ לשתי סעודות ראשונות של שבת. אילו היה מותר לאכול בערב פסח מצות, כנראה שהיינו אוכלים מצות בסעודות השבת, כדי שלא להיכנס לבעיות חמץ. אבל כיוון שאסור לאכול מצות בערב פסח, כדי שהמצה תהיה חביבה עלינו בשעת מצוותה, יש להשאיר לחם חמץ לשתי הסעודות הראשונות של שבת, אפשרות נוספת היא להשתמש במצות מבושלות כדלקמן.

מומלץ שכל האוכל של שבת הבאה יהיה כשר לפסח בכלים כשרים לפסח למעט פיתות ספורות שנכין ללחם משנה. לאחר שמסיימים לאכול את הפת, מנקים את הידיים והבגדים, ועוברים לאכול במקום הקבוע לאכילה בפסח, ושם אוכלים את תבשילי הסעודה. מי שבכל זאת רוצה לבשל חמץ לליל שבת יבשל דברים שאינם נדבקים כדי שיוכל לנקותם בקלות לפני זמן איסור חמץ (11:25 בערך). במקרה בו אוכלים חמץ בסעודת בוקר שבת – חובה לסיים את הסעודה קודם השעה 10:10. ובכל מקרה חובה לבער ולבטל את החמץ עד השעה 11:25. אמנם מי שיודע שלא יוכל למנוע את פיזור החמץ בביתו עדיף שיאכל מצה עשירה (= מבושלת או מטוגנת עם טעמים) ללחם משנה ולא ישאיר חמץ כלל מלבד לביעור.

 בסעודה השלישית ישנה בעיה, חמץ אסור לאכול כבר מסוף השעה הרביעית, ומצה אסורה בכל יום י"ד. וכיוון שכך יוצאים ידי סעודה שלישית בבשר ודגים, או במיני פירות (שו"ע תמד, א). וכן מותר לאכול קציצות מבושלות מקמח מצה, ולדעת רבים מותר גם לבשל מצות שלמות ולאוכלן (זהו פיתרון טוב לכל הסעודות למי שלא רוצה להשאיר חמץ כלל לשבת). ואין להרבות באכילה בסעודה שלישית, כדי שבערב יהיה כח לאכול את המצה לתאבון. 

המצות השמורות של ליל הסדר הן מוקצה מחמת גופו בשבת זו מכיוון שאין לאכול מצה בערב פסח.
יש להקדים לאכול סעודה שלישית ולסיימה לפני 15:50 במידת האפשר, ולכן נתפלל בשבת זו מנחה גדולה ב13:30. ויש נוהגים לומר לאחר מנחה את סדר קרבן הפסח (כמובא במחזורים) שכן דבר בעיתו מה טוב.

בשבת זו אין להכין שום דבר לליל הסדר משום הכנה מקודש לחול. לימוד ההגדה הלכות ליל הסדר והכנת דברי התורה מותר משום שדברי תורה נלמדים לשמם ואין בהם משום הכנה. כמו כן מותר לישון בשבת זו קצת יותר כדי יהיה כוח לליל הסדר אך אין לומר כך במפורש.

מותר להוציא את הסירים של האוכל של ליל הסדר מהמקרר כבר בשבת ולהניח על השיש או במקום שרגילים להניח, אך אין להניח על הפלטה משום הכנה. לאחר שהסיר יהיה בטמפרטורת החדר גם אם נשים רק לאחר צאת השבת את האוכל על הפלטה הוא יספיק להתחמם בקלות ובפרט בליל הסדר בו המגיד הארוך קודם לשולחן עורך.

אין להדליק את נרות היו"ט לפני צאת השבת -  19:35 ואמירת ברוך המבדיל בין קודש לקודש. ניתן להתחיל שאר הכנות לליל הסדר שאינן כרוכות בחילול שבת כבר מצאת הכוכבים 19:15.

שימו לב שבקידוש עושים גם הבדלה על ידי העברת אש מאש מנר ששבת. זה אומר שצריך להכין מיום שישי נר שידלוק זמן ארוך (48 שעות) וממנו מדליקים גם את נרות היו"ט וגם את נר ההבדלה. בגלל שאסור לכבות את נר ההבדלה נכון לומר את ברכת מאורי האש על שני גפרורים ולאחר מכן להניח אותם בכיור כדי שיכבו מאליהם.

יום ראשון, 21 במרץ 2021

המשל הטוב ביותר שתשמעו לליל הסדר

 

בעיירה אחת גר גביר גדול ולו בת יחידה מעולה בכל מיני מעלות. יודע היה הגביר כמה מיוחדת ביתו ואף ידעו זאת הסובבים ולכן מגיל צעיר נתנו רבים עיניהם בה לשאת אותה לאשה. אלא שהגביר שהיה בעל כושר אבחנה יוצא מן הכלל כמעט שלא מצא בחור שיהיה ראוי להיות לבתו לחתן, וגם כאשר היה מוצא מי שבכל זאת היה נראה ראוי, כשהייתה פוגשת בו הבת לא היה מוצא חן בעיניה. וכך עברו שנים ולא באה הבת לחופה. ביום מן הימים קם הגביר רתם את עגלתו וערך מסע בין העיירות לראות אולי ימצא חתן מתאים לבתו. יום אחד שמע שמדברים אודות בחור אחד שכולו מושלם ורק חסרון אחד יש לו - עני מרוד האיש. אמר לעצמו הגביר 'מה בכך? אלוקים ברכני בעושר רב ואם כן אכניס אותו כשותף בעסקיי הענפים ויהנה מהוני'. ובאמת מייד כשפגש העשיר בבחור מצא חן בעיניו וראה כי כל אשר דברו אודות הבחור אמת הוא ואף למעלה מזה. לקח העשיר את הבחור לבתו ואף בעיניה מצא חן ממבט ראשון. כשבאו לדבר בעניין הקידושין שאל אותו העשיר את השאלה הרטורית כמעט – 'האם תחפוץ לישא את בתי לאשה?' אך הבחור לא ענה כמצופה. 'כן, אבל יש לי תנאי' אמר הבחור, 'ומהו?' תמה העשיר.  'מוכן אני לישא את בת כבודו לאשה ובלבד שתהא החתונה היום!' קבע הבחור. העשיר ניסה להסביר שאין לו אלא בתו זו והוא מבקש לערוך חתונה מפוארת, וכן שאין לאן לרוץ וכו' אך כל דבריו עלו בתוהו, והבחור בשלו. אמר לעצמו העשיר בשביל בחור שכזה כדאי להתפשר. גייס העשיר את כל הונו ואונו ועשו חתונה עוד באותו ערב. חליפה לחתן ושמלת כלה מצאו, תזמורת מצאו ואף אולם היה פנוי, רק דבר אחד לא היה אפשר לעשות מהיום להיום כראוי. האוכל נעשה במהירות ובחוסר תשומת לב מלאה ולכן הדג יצא 'ככה – ככה', הבורקס לא כל כך אפוי, אבל בסך הכל הייתה השמחה שלמה.

אך לצערנו השמחה לא ארכה. רק נסתיימו ה'שבע ברכות' ומצד הבחור החלו זיופים. כבר אין הוא קם לתפילה בזמן, לא מגיע לעבודה בצורה רציפה, לא דואג להופעתו החיצונית וכדומה. העשיר ניסה לרמוז לו דרך חבריו ובני משפחתו ובאמת מדי פעם היה 'מתיישר' אך לאחר מכן שוב חזר לסורו. יום אחד באה בתו של העשיר לפניו ודמעתה על לחיה וסיפרה שבעלה מזלזל ופוגע בה. את זאת לא יכל העשיר לסבול והוא הזמין את הבחור לשיחת 'יחסנו לאן'. ההזמנה הייתה רשמית ולקונית, והפגישה התקיימה במשרדו של העשיר. 'שב' אמר לו העשיר ביובש, ובעודו אומר זאת הוציא מתחת לשולחנו שק והניח על השולחן. 'מה זה?' שאל הבחור, 'תפתח ותראה' ענה העשיר. הבחור הוציא מהשק בגדים בלויים והבין, אך העשיר אמר זאת בכל זאת – 'אלו בגדיך הישנים, אל תשכח מאיפה באת משום שאתה יכול לחזור לשם בכל עת...'. החתן לקח את המסר אל ליבו אך לא איבד את העשתונות והוציא גם הוא שק מתחת לשולחן. הפעם היה זה תור העשיר להתבלבל – 'מה זה?' שאל, והחתן ענה 'תפתח ותראה'. העשיר פותח את השק ורואה בורקס  לא אפוי, ודג 'ככה – ככה' ועוד לפני שהוא מספיק לשאול כבר אומר לו חתנו – 'אבל אתה אל תשכח כמה רצית אותי...'

בליל הסדר אומר לנו ה' יתברך להרים את המרור ולזכור את השעבוד, כביכול אומר הוא – זיכרו מאין באתם והישמרו במעשיכם. אך אנו מרימים את המצה ואומרים לו – זכור גם אתה עד כמה רצית אותנו שפדית אותנו ממצרים עוד לפני שהגיע הקץ והרצת אותנו משם עד שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ...      (ע"פ דברי מהרי"ד מבעלז)

יום שישי, 19 במרץ 2021

איך זוכים לגילוי אליהו?

 

היה זה בפורים כששלמה החסיד פנה אל רבו האדמו"ר ושטח את ליבו. "רצוני לראות את אליהו הנביא, לזכות ל'גילוי אליהו'" הוא אמר בשקט. "אתה רוצה לזכות לראות את אליהו הנביא?" חזר רבו אחריו, "יש לכך סדר שלם של התקדשות צומות ואורח חיים שלם" אמר הרב ופניו של שלמה נפלו. "אך אם תרצה יש לי קיצור דרך. שלמה התרגש והנהן בראשו והרבי המשיך: "בעוד ימים ספורים יחול חג הפסח. בכפר קטן, במרחק לא רב מכאן, מתגוררת משפחה יהודית. סע אליהם ובקש להתארח בביתם בליל הסדר. שם תזכה להתגלותו של אליהו. אבל אל תשכח לקחת עמך אוכל, מצות ויין. המשפחה עניה מאוד ואין להם כלום בבית."

החסיד הנלהב מיהר לארוז את חפציו ולבקש רשות מאשתו לעזוב את הבית לחג הפסח. היא, כמובן, הבינה לליבו: הלא לא בכל יום זוכה אדם לראות את אליהו הנביא! עם עגלה מלאה במזון משובח לקראת החג עשה החסיד את דרכו לבית המשפחה. ליל הסדר הגיע. החסיד דפק בדלת של המשפחה הענייה בהתרגשות, הוא אמר את מילות ההגדה בזריזות ובשמחה, וקיים את כל מצוות הסדר עם כל ליבו, וכל אותה העת הוא לא הפסיק לחכות לרגע בו יראה את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו! אך עבר ליל הסדר ואליהו לא בא.

לאחר החג הוא מיהר בחזרה לחצרו של רבו. "רבי, עשיתי בדיוק כפי שציוית אבל לא ראיתי את אליהו!" אמר מאוכזב. הרבי הביט בו במבט אוהב ואמר "אל דאגה, עוד תראה אותו, בשנה הבאה בחג הפסח, שוב לביתה של המשפחה וקח עמך מזון ממש כמו שעשית בשנה שעברה". ובאמת בשנה הבאה מצא את עצמו החסיד עם עגלה מלאה כל טוב שוב מול הדלת השבורה. הוא השתהה שם, הרים עיניו לשמיים וביקש 'אנא הפעם ברצוני לראות את אליהו', או אז שמע מעבר לדלת בכי ילדים ואת הילדה הקטנה, שואלת את אבי המשפחה: "אבא, אנחנו רעבים! לא אכלתי כלום מהבוקר ואין לנו שום דבר בבית לליל הסדר." והאבא משיב: "אל דאגה, רוחל'ה שלי, בורא העולם לא יטוש אותנו! אני בטוח שהוא ישלח לנו שוב את אליהו הנביא, בדיוק כמו שהוא שלח אותו בשנה שעברה..."

ספר הקרבנות, חג הקרבן

 


Karly on Unsplash

במשך הגלות עברה היהדות תהליך של מה שאני מכנה 'וירטואליזציה'. ניקח לדוגמא את אמירות התורה לגבי הלכות מלחמה, צבא ומשטרה. במשך אלפיים שנה למד יהודי פסוקים אלו ומייד 'תרגם' אותן לאמירות כנגד היצר הרע. כי תצא למלחמה על אויבך – מי הוא אויבו של אדם? יצר הרע. אין הכוונה שבאלפיים שנה האחרונות לא היו לעמנו אויבים שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אלא שלא הייתה לנו יכולת להקים צבא וממילא רק רובדי הדרש הרמז והסוד היו פתוחים מבחינתנו, כל השאר נחשב להלכתא למשיחא. כך היה גם בנוגע למושגים כמו שנת השמיטה, תרומות ומעשרות ואפילו גאולה ויציאה לחירות. הלכות רבות הפכו מדברים מעשיים לדברים שהם 'בחינת'.

עם העלייה לארץ וקיבוץ הגלויות שמתקיים לנגד עינינו השבח לבורא עולם, היהדות מתחילה להתעורר ולהפוך 'בחינת' ל'ממש'. היום ב"ה כולם מכירים את הלכות המצוות התלויות בארץ או לפחות מודעים אליהם. לשם ההבנה - סבינו וסבתותינו בזמן שחיו בגלות לא היו מכירים בחותמת הכשרות שלהם את המילים 'ללא חשש טבל או שביעית'. חייל דתי בצבא יודע שציווי התורה 'ויתד תהיה לך על אזנך', ו 'והיה מחניך קדוש' הן מצוות הנוהגות בזמן הזה ויש הלכות מעשיות שמשתלשלות מהן.

ספר ויקרא הוא ספר שאנו רגילים לעשות לו וירטואליזציה. זהו ספר שלם של קרבנות – דבר שלא יכלנו לקיים כמעט אלפיים שנה והתרחק מאוד ממציאות חיינו היום, ולכן אנו לומדים בו הכל חוץ מפשט. אבל אנו חייבים לקחת בחשבון – אם לא נלמד גם את פשטי המצוות והלכותיהן לא יתעורר בנו החשק לקיימן כפשוטן. ואפילו ברמה הטכנית לא נדע מה לעשות לכשייבנה בית המקדש. לכן לימד מרדכי את ילדי ישראל בשושן הבירה את הלכות קמיצה (אסת"ר פ"ט, ד)  אפילו שבית המקדש עדיין לא היה בנוי ודווקא עסק זה דחה את גזרת המן.  

ליל הסדר הוא דוגמא נפלאה ללילה שאנו חסרים בו את העיקר ואם לא נלמד את ציוויי התורה כפשוטם כלל לא נרגיש בחיסרון זה. קערת ליל הסדר שלנו ריקה ונראית קטנה ועלובה מול קערת הסדר האמיתית. רצון ה' היה שכבר בערב פסח נהיה כולנו יחד בירושלים, נימנה על הקרבן משפחות משפחות (שכן מי יכול לסיים כבש לבדו כמצוות התורה שלא להותיר ממנו עד בוקר) ונשחט אותו בבית המקדש אחר חצות (גם כשיוצא בשבת כמו בשנה זו). לאחר מכן היינו לוקחים את הקרבן וצולים אותו בחצרות הבתים בירושלים ומתארחים לליל הסדר (ללא תשלום) בקומות הקרקע של העיר (שכן קומות עליונות לא התקדשו). קערת הסדר הייתה מצות רכות וחמות מלמטה, עליהם עלי חסה רבים ועל כולם גדי מקולס צלוי ראשו על כרעיו ועל קרבו לקיים מה שנאמר – על מצות ומרורים יאכלוהו. את הקרבן היינו אוכלים בבית אחד, ישובים במעגל (במסיבה – לשון סבוב והסיבה). מיד לאחר אכילת הפסח החפוזה היינו עולים להמשיך את הסדר על הגג או בקומה הראשונה בכדי לאפשר לעוד חבורות לאכול את הקרבן על הקרקע. כך כשההלל נשמע מכל גגות העיר עד תחושה שהגג מתפקע ונבקע עוצמת הקולות היינו ממשיכים לספר ביציאת מצרים וחשים היטב את היותנו בנים לה' אלוקינו. הזרוע והביצה שנמצאים בקערה הקטנה שלפנינו נועדו לסמל ולהזכיר את אשר אמור להיות באמת באותה הקערה, הקרבן שעל שמו נקרא החג – פסח.

יום שלישי, 16 במרץ 2021

למה להלחם אם בטוח מתישהו ניפול?

 

שלום רבנו,
אני מצליח להחזיק מעמד כבר יחסית הרבה זמן בלי ליפול, אבל זה ממש מייאש אותי שאני מרגיש שזה חסר לי, ואני יודע שאני אחזור ליפול, אז למה להילחם בזה אם בטוח אני בסוף אפול שוב?!

כיתה ט


שלום גיבור החיל,
נגר אחד נשכר כדי להכין ארון, הוא קיבל כסף מראש כדי לקנות חומרים ולשכור פועלים ועבד במרץ. לאחר חודש התקשר הנגר למזמין העבודה ואמר לו שהרהיט מוכן. אך מה התפלא בעל הבית כשהגיע הרהיט וראה שלא מדובר בארון כי אם בשולחן. מובן שרצה את כספו חזרה, את השולחן השליך מביתו ואף תבע פיצויים על עוגמת הנפש. אך ביחסים שבין בעל הבית של כל העולם – מלך מלכי המלכים הקב"ה ל'נגר', האדם – אין זה כך.

ביהי רצון שלפני הכניסה לבית המדרש אנו אומרים – אנו עמלים והם עמלים אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שים לב לדיוק שבמילים – אנו עמלים - ומקבלים שכר. איננו עובדים בקבלנות אצל הקב"ה. אדרבה, לפעמים נראה לנו בבירור שלא נוכל לסיים את המלאכה ואף על פי כן מלמדנו השם יתברך – לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה. אדם לעמל יולד, להשתלמות ולאו דווקא לשלמות. זו טעות שהשתרשה אצלנו מהעולם המערבי והטכנולוגיה כאילו העיקר הוא ההצלחה והתהליך לא חשוב. בספר חובות הלבבות הרב מדגיש שהאמת היא הפוכה - ההצלחה בעבודת ה' היא בונוס והיא לא תמיד תלויה בך, ההשתדלות היא העיקר. רבי נחמן המשיל את עבודת ה' למילוי ברכה גדולה על ידי חביות מחוררות:

מעשה באנשים אשר עבודתם הייתה למלא חביות. אך החביות היו נקובות, כך שכל מה שהוכנס לתוכן נשפך אל החוץ. הטיפשים שבין השכירים נטשו את משמרתם באמרם: "היות וכל הנכנס נשפך אל החוץ, למה לנו להתייגע ולמלא שוב ושוב?". ואילו החכמים שבהם אמרו: "מה לנו אם נשפך, הלוא שכרו אותנו כדי שנמלא ולא כדי שיתמלא".

כל ניסיון שעמדת בו ולא נפלת יקר מאוד בעיני ה' יתברך. יהלום שתשמח בו שמחת אין קץ בעולם הבא בראותך את חשיבותו - חשיבותך.

נדמה לך כאילו אחרי נפילה הכל חזר לקדמותו אך האמת היא שבכל פעם שאתה עומד בניסיון אתה עולה והנפילה הבאה לעולם תהיה במקום גבוה יותר. כמו גרף של מגמת עליה שיש לו גם ירידות קטנות בדרך, אבל כל מי שמבין בגרפים יודע – מה שחשוב זה המגמה. היה סמוך ובטוח  שכל התחזקות שלך מרימה את נשמתך, ובאותו זמן ממש עליך לזכור שהחיים בנויים מעליות וירידות.

בצעירותי למדתי אומנויות לחימה. כל השיעורים הראשונים הושקעו בדבר מעצבן למדי. למדנו בלימות. לא בלימות של מכות של היריב אלא בלימה של נפילת הגוף לקרקע. שעות רבות שקענו בללמוד ליפול עם מינימום נזק. לאחר מכן בצבא היו לנו גם אימוני ספיגה. לא למדנו רק לתת מכה מנצחת אלא גם לדעת לספוג מכות מהיריב. כיום שאני חושב על זה אני רואה בדברים לימוד רוחני גדול. רוב הצדיקים ומורי הדרך שלנו מלמדים אותנו איך לקום ואיך לעלות אך רבי נחמן מלמד שבעל תשובה, מתמודד, כולנו בעצם, צריכים גם לדעת וללמוד איך ליפול. מה זה לדעת ליפול?

לא לקחת את הנפילה קשה מדי, לא לתת לתדמית שלך ליפול בעיני עצמך, גם אם נפלת קצת לא לומר לעצמך – נפלתי אז אפול כבר עד הסוף...

 ולגבי מה שכתבת 'אני מרגיש שזה חסר לי', לא נותר לי אלא לומר... ברוך ה'. כל עוד הנושא של היצר מטריד אותך ו'בוער לך' זה אומר שאתה בריא ובעז"ה בזמן הנכון היצר הזה יהיה יצר שמביא ליצירה נפלאה של זוגיות ומשפחה.



בהקשר הזה אמליץ לך בחום לקרוא גם אגרתו הידועה של הפחד יצחק - הרב יצחק הוטנר, לתלמידו - https://www.aish.co.il/sp/pg/112016294.html


בברכת חזק ואמץ

הרב נתנאל טל שאוליאן

ר''מ בישיבת נתיבות ישראל

רב קהילת מחזיקי תורה

וראש ציון בית להתחדשות יהודית

 

----- חזקים ברשת -----

המקום למי שבוחר להתמודד ברשת ולנצח!

בקבוצה תוכל לשאול באופן אנונימי על ההתמודדות שלך באינטרנט, ולקבל תשובות ממיטב הרבנים והעוסקים בתחום.

👈להצטרפות לקבוצה ולשליחת שאלה אנונימית :

https://mmb.org.il/chazakim/

יום שישי, 12 במרץ 2021

נוער בונה משכן

 


אחת הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את החינוך הדתי כיום הוא כיצד מונעים את הידרדרות הנוער בכלל וביחוד בעידן הקורונה והעצמת זמן המסכים. בעולם כולו מדברים כבר מאתיים שנה על תנועות נוער במובן של נוער שלוקח אחריות, מחליט על כיוון ופועל להגשמת יעדים גדולים. השתייכות לתנועת נוער בדרך כלל מקנה חברה טובה, בגרות, אחריות ותחושת שליחות לנוער ובכך מהווה גורם שמשפר את מצבו הכללי. המדינה שמבינה את העניין מוכנה לתקצב את הנושא ואפילו כאשר מגיעים לצו ראשון בצבא השתייכות לתנועת נוער מעלה את מתאם הקצונה ואת הקב"א.

על רקע זה מעניין לגלות כי בונה המשכן, בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה חגג את בר המצווה שלו עם חנוכת המשכן שעל בנייתו היה מופקד (סנהדרין סט ע"ב, ואמנם עיינו ברש"י דה"י א,ב שסבר שהיה בן שמונה עשרה)...

מה הרעיון להפקיד את בניית המשכן בפני אנשים צעירים או אפילו ילדים? 
אפשרות ראשונה היא הדגשת חכמת הלב הטבעית והזורמת שיש בילדים. הנוער שעדיין לא הסתאב בעוה"ז חש ביתר שאת את פעימות הלב ויש בו רצון כנה להתעלות ללא התפשרות עם מה שהמבוגרים קוראים לו 'גבולות המציאות'. אפשרות שנייה היא להדגיש את טהרת הנוער מחטא העגל שהמשכן הוא תיקונו. אפשרות שלישית היא ההתמקדות בעובדה שהילדים לא היו בעלי רוח עבדותית משום שלא הספיקו לחוות כל כך הרבה שיעבוד והם הדור החד שגם יכנס לארץ שהרי בחטא המרגלים נגזר שבשל חטא העגל לא יכנסו מבן עשרים שנה ומעלה לארץ (עיין רש"י במדבר יד, לג).

אך באמת כל האפשרויות דלעיל יכולות להיות נכונות ביחד – ליבו של הנער טהור מטומאות הנאות עוה"ז והשעבוד אליו, לכן ליבו רותח ושואף בגעגועים וכיסופים למרום ביתר קלות. הוא שומע את הקב"ה בהר סיני ורוצה להנציח בתוכו את המעמד במונומנט של השראת שכינה קבועה.

גם בהגדה של פסח אנו מוצאים את הרבנים הגדולים של דור מרד בר כוכבא מספרים ביציאת מצרים כל הלילה ואת הדור הצעיר, דור התלמידים רואה כבר את עלות השחר של הגאולה מבעד לחלון – רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. לא עת להתאבל אלא עת להלחם על חרותנו ולהבנות מחדש. ואכן ראש חכמי ישראל רבי עקיבא, שהיה גם המארח של אותו סדר מכונן בבני ברק תמך במרד בכל ליבו עד שהיה לנושא כליו של בר כוכבא.  

רבי עקיבא לא זלזל בנוער אלא הבין שיש לדור החדש וללב הטהור משהו לתרום לגאולת העם התורה והארץ. בדור בו שואפים לגאולה יש לשים לב שמחד לא מאבדים את הקשר לאבות, לדורות הקודמים, ויודעים כיצד לשמר את ההלכות בדקדוקיהן. מאידך לדעת לאמץ את הבנים ולתת להם מקום של כבוד בהנהגה ובבניה. ואולי זוהי התגשמות הנבואה - והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

יום שלישי, 2 במרץ 2021

עניין של חיים ומוות

 

קשה מאוד לדמיין כיום עולם שהמוות איננו חלק ממנו. דומה כי המוות הוא מהמגדירים היסודיים של היותנו בני אדם על פני האדמה, כל אשר סביבנו בלה ומתכלה וגם בני האדם הם בני תמותה. אך התורה מלמדת כי לא כך ראויים היו להיות פני הדברים. העולם נברא מלכתחילה באופן בו לאדם הראשון הייתה הזכות והאפשרות לחיות חיי נצח, המיתה נגזרה על האדם בעטים של מעשיו. בפעם השנייה בתולדות האנושות קרה דבר זה בפרשת השבוע - כשעמדו ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן, ומשעשו את העגל חזרה. הפסקת זוהמת הנחש במתן תורה היא סוגיה עמוקה בעלת השלכות הלכתיות (עיין למשל בע"ז כב ובשו"ע אה"ע כד, א) שהביאה יחד איתה את אחת מהתקוות האנושיות השורשיות ביותר – הפסקת המוות מעל עם ישראל 'חרות על הלוחות – חירות ממלאך המוות' (ע"ז ה). אך הבחירה האנושית בחטא העגל שוב עשתה את ההיפך והחזירה את גזירת המוות על ישראל. לפי הזוהר הקדוש (פקודי רלו) בעת תחילת תיקונו של העגל בחנוכת המשכן שוב הופיעה הפסקת המוות באופן מסוים.

מדוע מופיע המוות כאשר הוא מופיע ומסתלק כאשר הוא מסתלק? במובן הפשוט – האדם מעל במתנת החיים שהעניק לו הבורא ולכן הוא נטל אותה ממנו. במובן פנימי יותר -הקב"ה הוא חי העולמים, במובן שהוא מקור החיים בכל רגע. מוטיבציית החיים צריכה לינוק ממקור עליון זה של דבקות באלוקים חיים. אך יש שהאדם מתרחק מהקב"ה ואז מוטיבציית החיים שלו הופכת להיות היראה מפני המוות. כאשר מעל האדם מרחפת גזירת מוות מיום לידתו הרי שהחיים הם משאב מוגבל והוא מבין כי עליו לדאוג להמשכיות המין והעולם. במובן זה אם המוות לא היה, היו בני האדם צריכים להמציא אותו (שמנה קבצים ה, רלב). אך החיים בצילו של המוות אינם חיים עצמיים, שראויים מצד עצמם.

פחד המוות הוא בעיה אנושית קיומית. אם אדם מתרגל ומתמכר לזמניות של החיים הרי שעומדות בפניו שתי אפשרויות – או יראת מוות פסימית ומלנכולית שבהופעתה הקיצונית מדכאת יצירתיות ושמחה או התעלמות מהמוות דרך הגברת החיים הגשמיים תפיסה שבעצם מנכיחה אותו עוד יותר, 'אכול ושתה כי מחר נמות'. בנקודה זו יש להאריך אך די אם נתבונן במעט דוגמאות - במבט פרטי, אם אכן מתוך ניסיון לשכוח מפחד המוות הקיומי אדם ישקע את עצמו באכילה ושתיה מרובה הרי הוא רק 'מרבה בשר מרבה רימה' ובפן הרפואי כנראה אף יזיק לבריאותו ויחיש את פטירתו. במובן כללי יותר, המשכיות המין בהבאת ילדים היא מילוי העולם בחיים אך במידה שווה גם במוות שהרי סוף ילדים אלו למות ממש כמו אביהם. ובמובן עמוק יותר הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שהחלה להתפרסם בסוף ימי הראי"ה ובעיקר בספר הוויה וזמן מבית מרטין היידגר ימ"ש הראתה תפיסה של ההווה שבמבט מעמיק ניתן לראות קשר בינה לבין האידיאולוגיה הנאצית. בסופו של תהליך הפכה התנועה הנאצית את המוות למפעל החיים שלה.

הראי"ה מכנה את המוות דבר זמני, 'מום עובר' בבריאה ולא כעובדה מוגמרת (אוה"ק ח"ב עמ' שפו). אם בתוכניתו המקורית של הבורא לא היה המוות צריך להופיע אזי אין הבחירה האנושית יכולה לשבש את התכנית אלא רק לעכב אותה ולכן גם לעתיד חייב המוות להסתלק מן העולם. ואכן אחד מיסודות האמונה היהודית הוא האמונה בכך שסוף התכנית האלוקית להופיע בשלמותה בתחיית המתים שבה יתקיים מאמר הנביא ישעיה "ובלע המוות לנצח". תחיית המתים מבטאת את ניצחון הטוב המוחלט בכל המדרגות - במובן הפרטי של כל בריה ובמובן הכללי של כל העולמים, לכן כל צעד של הטבת חייהם של הבריות במובן הגשמי או הרוחני הפרטי או החברתי, הוא חלק מהמסע הארוך אל חיי הנצח (שם עמ' שעח). עבודתנו היא לקחת את הרגע ולהפוך אותו לנצח על ידי התורה והמצוות, באופן הפוך ממה שעשה אבי האנושות שהפך את הנצח לרגעי. הוא עשה מעולם עליון עולם תחתון ועלינו מוטל לעשות מעולם הזה עולם הבא, שאחד משמותיו הוא 'עולם שכולו ארוך' (קידושין דף טל). לכן סוד זה נקרא גם אריכות ימים, היכולת של האדם להאריך את היום, כמו שנאמר בזוהר הקדוש על אברהם אבינו שבפטירתו הביא איתו את כל ימיו – "ואברהם זקן בא בימים" (אורות ישראל ותחיתו כ).

את התרופה האמיתית ליראה מפני המוות רואה הראי"ה בהרחבת המבט של האדם. ההזדהות של האדם עם הנשמה וההבנה שסוד אריכות הימים נמצא בו פנימה דרך ההתחברות לנשמה והשלטתה על הגוף. המוות שייך להיפרדות הנשמה והגוף, אך בשעה שהגוף כלה ונרקב באדמה בקצב מהיר, הנשמה במובן מסוים רק נולדת ומתחילה את חייה (שמנה קבצים ג, כא). לכן אריכות הימים תלויה בהרחבת מושג האני של האדם ופריצת מסגרות גופו. ההזדהות של האדם עם גופו כולאת אותו במובן אחד של חיים, הקבלה, נשמת התורה עוסקת בנשמת האדם (ובין היתר באמונת הגלגול) מראה כיצד האדם הוא ניצוץ מדבר גדול בהרבה שהנצח כרוך בו.


מקורות נוספים שלא הספיקו להכנס למאמר זה:
אוה"ק חלק ד עמ' תר ברצי"ה, חלק ב עמ' שפ – שפב – קובץ א תפו. היחס להל' אבלות – דברה תורה נגד יצה"ר אגרות הראי"ה עמ' רעו,