מי הוא עמלק? על הקשר שבין עמלק, גרמניה, איראן והפלשתינאים

מי אנחנו מזהים כעמלק?

מגילה ו. – ו:

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״אַל תִּתֵּן ה׳ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה״ — אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תִּתֵּן לְעֵשָׂו הָרָשָׁע תַּאֲוַת לִבּוֹ. ״זְמָמוֹ אַל תָּפֵק״ — זוֹ

גֶּרְמַמְיָא (גיר' היעב''ץ גרמניא ומוסיף - היא אשכנז) שֶׁל אֱדוֹם, שֶׁאִלְמָלֵי הֵן יוֹצְאִין, מַחֲרִיבִין כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: תְּלָת מְאָה קְטִירֵי תָגָא אִיכָּא בְּגֶרְמַמְיָא שֶׁל אֱדוֹם, וּתְלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְחַמְשָׁה מַרְזְבָּנֵי אִיכָּא בְּרוֹמִי, וּבְכׇל יוֹמָא נָפְקִי הָנֵי לְאַפֵּי הָנֵי וּמִקְּטִיל חַד מִינַּיְיהוּ, וּמִיטַּרְדִי לְאוֹקֹמֵי מַלְכָּא.

דף על הדף שם
בגמ': גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו. בהגהות היעב"ץ כותב דקאי על מדינת גרמניה ע"ש. וראה בספר ימות עולם - אמשינוב (עמ' ק"פ) המביא שהרה"ק השפת אמת זצ"ל אמר, שמדינת גרמניה היא קליפת עמלק ע"כ. וכן מובא בספר כוכב בעלטה בשם הרה"ק בעל השפתי צדיק מפילץ זצ"ל ע"ש. והנה כבר נוכחנו לראות כמה פעמים שענין זה דהם היו בגדר "מחריבין כל העולם כולו" רח"ל. ועיין בראש גולת אריאל (חלק ב' עמוד ש"ג) מה שהביא שם מר"פ כהן ז"ל קבלה שהגרמנים הם מזרע עמלק. ולהמבואר בזה קמים וגם נצבים דבריו הברורים והנחרצים של הגרי"ד הלוי סאלאווייציק זצ"ל ראש ישיבת בריסק שנדפסו ב"ישורון" כרך ח', אודות השמועה בשם מרן הגר"ח זצ"ל שהמ"ע של מחיית עמלק אינו רק על זרע עמלק בלבד אלא גם על כל אותן הרשעים שבכל הדורות הנלחמים כנגד ה' ועמו והולכים בדרכו של עמלק...

זוהר תרומה רעיא מהימנא קכ ע"א
וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, עִרְבּוּבְיָא בִּישָׁא. עֲמָלֵקִים, (בראשית ר"ה ע"א) נְפִילִים, תַּעֲרוֹבֶת דְּכָל אוּמִין, בְּכָל סִטְרָא, בְּגָלוּתָא בַּתְרָאָה, בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין בְּיִשְׁמָעֵאל, בֵּין בְּעֵשָׂו. (באומות העולם) וּבַבְּהֵמָה, אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו. דְּשׁוּלְטָנְתְּהוֹן בְּכָל הָאָרֶץ.

זיהוים של הנאצים את עצמם - מתוך ויקיפדיה ערכים - גזע ארי, תעודת ייחוס ארית, תורת הגזע
במאה ה-19 נעשה מחקר בהשוואת לשונות בין השפות העתיקות שהיו ידועות באותה תקופה. באופן זה נמצא דמיון לשוני רב בין השפה האווסטית (שפת כתבי הקודש הזורואסטריים) ושפת הסנסקריט (מצפון הודו) לבין השפות לטינית, היוונית, הגרמנית והקלטית. המסקנה הייתה כי התקיים עם קדום, שנדד ממרכז אסיה לאירופה והיה מקור השפות האירופאיות.

לעם הקדום הוענק השם "ארי" (Aryan) מהמילה "אַרְיַה" (ārya) בסנסקריט, שפירושה "אדם אציל", אולם מקור המושג נעוץ בהודית-איראנית עתיקה, ושימש להגדרה עצמית של ההודו-איראנים הקדומים. השם "אריים" נזכר על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), שמספר כי זה היה שמם הקדום של המדיים.[1]

במשך השנים היה ויכוח רב על המרחב הפיזי בו חיו הארים. הועלו השערות שונות למדינות בין ארמניה לצפון הודו, מדינות בהם שכנו ועודם שוכנים עמים דוברי שפות איראניות. בגלל הסכמה שהייתה באותן שנים על קשר של הארים עם פרס הקדומה, זוהה מקום המוצא עם פרס, בין השאר באמצעות שמה המודרני - איראן (שנקבע על ידי רזא ח'אן ב-1935), שפירושו המילולי "ארץ הארים". גם שמה הקדום של גרמניה ושם מדינה נוכחית בפדרציה כיום נקרא פרוסיה או בלועזית פרייסן, כמו המילה פרס.

מחקרים מודרניים המבוססים על השוואת DNA הוכיחו כי יש קשר גנטי חזק (ולפיכך מוצא משותף) בין תושבי צפון הודו, פרס ומזרח אירופה (בעיקר אוקראינה ופולין) וכן צפון אירופה, בפרט פינלנד. תאוריות אחדות על הלשונות והגזעים אומצו על ידי מספר אידאולוגים אירופים שהשתמשו בו להצדקת קולוניאליזם וגזענות במהלך המאה ה-19 ולאחר מלחמת העולם הראשונה. הבולטים ביותר בשימוש בתאוריה זו היו הנאצים שטענו, באמצעות תורת הגזע שפיתחו, כי הארים מחולקים לתתי גזעים שונים, 'איכותיים' יותר ופחות, כשהעמים הגרמאנים (ובכללם הנורדים) מצפון אירופה, נמצאים בראש הרשימה, כבני הגזע העליון והמובחר.

מעריכים כי התאוריה הארית השפיעה על הקשר החם שהיה בין היטלר לרזא ח'אן, להחלטה על הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן ב-1941 ולמעמד שנתנו הגרמנים בתקופה הנאצית לאיראנים ולשאה רזא ח'אן כארים.

הדרישה למוצא ארי הופיעה בהבדלים מסוימים בחוקים השונים שנחקקו בתקופת השלטון הנאצי. לדוגמה: בחוקים מסוימים נדרשה עדות ל-100% מהשושלת עד שנת 1800, בעוד שלשם קבלה למשרות בכירות ב-אס אס נדרשה עדות לשושלת ארית "טהורה" החל מ-1750.

מי היה יוליוס שטרייכר?
שטרייכר היה גם ממחוללי חוקי נירנברג ומיוזמיהם, וכבר ב-1938 דרש, בכתבה 'מלחמה באוייב העולם' להשמיד כליל את העם היהודי. במרס 1940 הושעה ש' מתפקידו בעקבות חקירה של בית-המשפט העליון של המפלגה על מעורבותו בלקיחת שוחד בקשר ל'אריזציה' של מפעלים ועסקים. ואולם, גם אחר-כך בלט שטרייכר כאחד הממריצים הראשיים של האנטישמיות הלוחמנית.

הוא היה אחד הנאשמים במשפט פושעי המלחמה העיקריים בבית-הדין הצבאי הבין-לאומי בנירנברג (ראה משפטים). בפסק-דינו קבע בית- הדין, כי '25 שנה הטיף ש' בנאומים ובכתב לשנאת היהודים, ונודע ברבים כ"אוייב היהודים מספר אחד"'. במאמר פרי-עטו שפירסם ש' ב-25 בדצמבר 1941 כתב ש': ’אם רוצה מישהו לשים קץ להמשך קיומו של הדם היהודי, שהוא קללה משמיים, אין לו אלא דרך אחד בלבד: לעקור משורש ולחסל כליל את העם הזה, את זרע השטן הזה, מבלי השאיר לו שריד.‘
(מתוך אתר יד ושם https://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201637.pdf?WT.mc_id=wiki)

זיהויו של שטרייכר את הנאצים
למחרת ליל הבדולח (10.11.1938), נשא שטרייכר נאום בפני יותר מ־100,000 בני אדם בנירנברג ובו הצדיק את האלימות נגד היהודים בטענה שהיהודים רצחו 75,000 פרסים בלילה אחד. לטענתו, לגרמנים יהיה אותו גורל אילו יכלו היהודים להגשים את תוכניתם להנהיג 'פורים רצחני' חדש בגרמניה. (מקור הנאום ביטוורק, "ציוני דרך בנאומי הנאציזם" אונ' A&M טקסס, 2008)

שטרייכר היה בין הנידונים למוות במשפטי נירנברג, בהם הורשע ונידון למוות. לפי המגזין "ניוזוויק", בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבה תש"ז (16 באוקטובר 1946), קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946". לפי דניס ברק ודייוויד גרס[1], אמר שטרייכר - "הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוהים. משתה פורים 1946! הבולשביקים יום אחד יתלו את כולכם"[2]. שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו ברדיפת היהודים. להגנתו טען שמעולם לא קרא להשמדת יהודים, אלא רק לגירושם.
(מתוך ויקיפדיה ערך יוליוס שטרייכר)

אמין אל חוסייני (מתוך ויקיפדיה)

מוחמד אמין אל-חוסייני (בערבית: الحاج محمد أمين الحسيني תעתיק מדויק: אלחאג' מֻחמד אמין אלחֻסֶיני, ידוע כחאג' אמין; 1895[1] – 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל והמנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל לפני הקמת אש"ף. אל-חוסייני השפיע יותר מכל מנהיג אחר על עיצובה של האידאולוגיה השוללת את זכותה של המדינה היהודית להתקיים.[2] הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות,[3] והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל ובארצות ערב.

בין השנים 1921–1937 כיהן כמופתי של ירושלים וגם כנשיא המועצה המוסלמית העליונה. בתחילת שנות ה-30 עלה לעמדת המנהיגות הבכירה של ערביי ארץ ישראל.[4] עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936, כיהן כראש הוועד הערבי העליון. באוקטובר 1937 ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית והקים בוואפן אס אס יחידות מתנדבים מוסלמים. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז כפושע מלחמה. בזמן מלחמת העצמאות הנהיג את ערביי ישראל ממקום גלותו.

כבר ב-28 במאי 1930 יצר המופתי קשר עם משרד החוץ הגרמני, מסר לו את מחאתו על התנהלות הבריטים בארץ ישראל וטען כי הם מגינים רק על האינטרסים של עצמם ושל הציונים.[77] ב-31 במרץ 1933, חודשיים לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ביקר המופתי את הקונסול הגרמני החדש, ד"ר היינריך וולף (Heinrich Wolff), בלשכתו בירושלים, והיה הראשון לברכו בבואו.[78] במברק ששלח באותו היום אל משרד החוץ, מסר הקונסול כי אל-חוסייני אמר לו ש"המוסלמים בתוך פלסטין ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטות שיטת הממשל הפשיסטית, האנטי דמוקרטית, גם לארצות אחרות".[79] וולף ציטט את המופתי, שהביע בפניו, בשם הערבים, רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים:[80] "ההשפעה היהודית על הכלכלה והמדיניות מזיקה בכל מקום ויש להילחם בה. כדי לפגוע ברווחת היהודים, מצפים הערבים כי גרמניה תכריז חרם על היהודים בגרמניה, שאליו יצטרף בהתלהבות העולם המוסלמי כולו". אל-חוסייני הביע לפיכך את ציפייתו מהגרמנים שייצאו את סחורותיהם לארץ ישראל דרך יבואנים לא-יהודים.[78]

ב-28 באפריל 1933 נפגש וולף עם אל-חוסייני ומנהיגים נוספים בחגיגות נבי מוסא. אלה הביעו בפניו את הערצתם לגרמניה החדשה, ואת תמיכתם במדיניות האנטי-יהודית בגרמניה, אולם ביקשו ממנו שגרמניה לא תרשה ליהודים להגר לארץ ישראל.[78] בשנת 1934 ביקר בארץ ישראל וילהלם פריק, ובעיתונות העברית פורסם שהעביר לאל-חוסייני 120,000 פונט לתעמולה נאצית.

בשנת 1935 קיבל אל-חוסייני מימון בשווי מיליוני דולרים משר החוץ בממשלת מוסוליני, גליאצו צ'אנו, על מנת להרעיל את בארות המים של תל אביב. הפעולה לא יצאה לפועל כמתוכנן, והסתכמה בנזק מינורי לצינורות, שתוקן במהרה (לקמן – נסיון נוסף בשיתוף הנאצים עצמם).

 

בזמן שהותו באיראן, קיים אל-חוסייני מגעים סודיים עם שגריר גרמניה במדינה ועם גורמים שונים במודיעין הגרמני... בצהרי ה-6 בנובמבר 1941 הגיע אמין אל-חוסייני לברלין.[128][129] משרד החוץ הגרמני קידם את פניו כ"לוחם אמיץ למען תנועת השחרור הערבית ואויבם המובהק ביותר של הבריטים והיהודים, אשר ישאר בברלין זמן רב".[110] הוא ביקש מפריץ גרובה להתקבל לפגישה אצל אדולף היטלר, והבטיח כי פגישה כזו תעורר הד תעמולתי אדיר בעולם המוסלמי כולו.[130] בעשרת הימים הבאים, דן אל-חוסייני על טקסט ההצהרה שהכין, עם מזכיר המדינה ארנסט פון וייצזקר ועם תת-מזכיר המדינה, ד"ר ורמן.[130] בטיוטה הסופית, שהייתה שונה רק במעט מהצעתו המקורית של אל-חוסייני, מדינות הציר הצהירו על נכונותם להסכים לחיסול (Beseitigung) הבית הלאומי היהודי בפלשתינה.

המופתי ציטט ביומנו את היטלר כמבטיח לו: "אנו נגיע לקווקז הדרומי...ואז תבוא גם שעתם של הערבים לשחרור... תגיע השעה כאשר אתה תהיה ראש המדברים בעולם הערבי ולא רק המעביר אליו את הצהרותינו. אתה תהיה האיש אשר יעמוד בראש הכוח הערבי וברגע זה יקשה לי אפילו להעלות בדמיוני מה יהיה בגורלם של עמי המערב".[110] אל-חוסייני טען ביומנו שקיבל הבטחה מהיטלר כי עם כיבוש המזרח התיכון, "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים". לאחר הפגישה העיר היטלר למרטין בורמן: "המופתי הגדול נראה כמלאך שליו - אך מתחת לגלימתו מסתתר פר של ממש...הוא איש שנון מאד".[135] יומן החדשות הגרמני הציג תיעוד מצולם של הפגישה ודיווח: "הפיהרר מקבל את פני המופתי הגדול מירושלים".

המופתי הפיץ שמועות בברלין, שאף שודרו בשידורים בערבית ב-20 באוקטובר 1942, על כך שהבריטים הקימו מחסני נשק ותחמושת ליד כיפת הסלע וכנסיית הקבר בירושלים.[150] באמצע 1943 הציע למפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני), הרמן גרינג, להפציץ את בניין הסוכנות היהודית במרכז ירושלים ב"יום הציוני", ה-2 בנובמבר 1943 (יום השנה להצהרת בלפור), אולם ב-17 ביולי דחה גרינג את ההצעה, משום שלא ראה בירושלים מטרה צבאית והיה מודע לחשיבותם של המקומות הקדושים ושל מוסדות הצדקה הבינלאומיים. במסמך של מטה חיל האוויר הגרמני מ-29 באוקטובר 1943, מסופר כי בחצי שנה האחרונה הציע המופתי מספר פעמים להפציץ את תל אביב.[150] הוא הציע לבצע "התקפת אוויר על תל אביב, מבצרה של היהדות בפלשתינה", אולם הצעה זו נדחתה על ידי הגרמנים בשל שיקולים צבאיים.[109] ב-1944 עמד אל-חוסייני מאחורי היוזמה לתכנון מבצע "אטלס", שיש הסבורים שנועד להרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את יהודי תל אביב, על ידי שלושה צנחנים גרמנים ושני ערבים שצנחו באזור יריחו. יש הערכות שכרבע מיליון איש היו מתים אם התכנית הייתה מצליחה.

ב-1942 פתחו הגרמנים בהשמדה המונית של יהודים באירופה. המופתי תבע את הגדלת קצב ההשמדה. בין היתר, טרח להכשיל תוכנית להוצאת יהודים דרך רומניה והעברתם לארץ ישראל. ב-1942 הסכימה ממשלת רומניה להתיר את צאתם של רבבות יהודים תמורת תשלום כופר, אולם ממשלת גרמניה התנגדה לכך בנימוק כי "יישובם של יהודים בסוריה ובפלשתינה סותר את ההסכמים עם הערבים".[109] בסוף 1942 ותחילת 1943, ערב ההתפנות מלוב של כוחות הציר, הציע אל-חוסייני "לטהר" את טריפולי מיהודיה ולהפקיע את רכושם.[154] ב-12 במאי 1943 פנה אל-חוסייני לרוזן קוסאטו, שגריר איטליה בברלין, וסיפר כי נודע לו שהצלב האדום הבינלאומי קיבל מממשלת בולגריה אישור להעברת 4,500 יהודים לפלשתינה, וביקש ממנו לשגר למשרד החוץ האיטלקי איגרת על הסכנה שמהווה העברה זו. למחרת פנה בעניין גם למשרד החוץ הגרמני.[158] ב-28 ביוני 1943 הוא שלח מכתבים כמעט זהים (בצרפתית) לשר החוץ ההונגרי ולשר החוץ הרומני.

מתוך אתר יד ושם (אמנם שם דוחים טענה זו)
אחת הטענות שהועלתה בהקשר זה היא שהמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שכנע את היטלר לבצע את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים", הוא מבצע הרצח המקיף והשיטתי של היהודים, וכי דבר זה התרחש בעת הפגישה בין היטלר לבין המופתי ב-28 בנובמבר 1941, אשר קדמה למה שמכונה "ועידת ואנזה". טענה כזאת הושמעה על ידי בארי רובין וולפגנג שוואניץ בספרם Nazis, Islamists and the Making of the Modern Middle East, וכיוון שהספר פורסם על ידי ההוצאה לאור האקדמית היוקרתית של אוניברסיטת ייל, הטענה הזאת קנתה לה מעמד והכרה. הטענה כשלעצמה אינה חדשה, והיא נשמעה בעבר גם על ידי אחרים, כשהיא נסמכת בדרך כלל על תצהירים של דיטר ויסליצני, פקיד נאצי מהמחלקה לענייני יהודים בראשותו של אדולף אייכמן במשרד הראשי לביטחון הרייך שבמסגרת הס"ס.
yadvashem.org/he/docs/haj-amin-al-husseini.html

אנקדוטה מעניינת

מסתבר שכח באייר הוא יום מסוגל לנצחון על עמלק. מלחמת עמלק במדבר סיני ארעה בכח באייר (שיחות הרב נבנצאל שמות עמ' תלב). שמואל הנביא ששיסף את אגג מלך עמלק נפטר בכח באייר. ולמרבה הפלא גם תאריך תלייתו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן יצא בדיוק בכח באייר. בזמננו זכינו לחוג את חגה של ירושלים בכח באייר תוך נצחון מזהיר על חמשת צבאות ערב.

יש מצוה להרוג?

מצוות מחיית עמלק היא מצווה שלכאורה קשה להסביר. כיצד יכול להיות שיש ציווי בתורה למחות זכר של עם שלם, של אנשים שלא בחרו להיוולד כך (ועל פי האמור בנביא גם בהמות)? עוד מתקשה הלב לקבל - אם אראה עמלקי כעת ברחוב עם עיתון בידו וכי עלי להתנפל ולרצוח אותו על שעשו אבותיו לאבותיי?

יש שהסבירו כי אכן עלינו להסתכל על כל ילד עמלקי כעל 'היטלר בפוטנציה' ולכן עלינו להורגו, אך הדבר מערער על עקרון היסוד של הבחירה החופשית שהוא לדברי ספר העיקרים בסיסי יותר מעיקרי האמונה עצמם. אחרים פנו לאמירות רוחניות שמשוות למצוה מראה לא רלוונטי 'אין לנו כלל עמלק וגם לא יהיה ולכן המצווה בטלה'. אלו גם אלו לא עומדים במבחן ההלכה הפסוקה. מלימוד דברי גדול הפוסקים הראשונים והיחיד שכתב ספר שעוסק גם בהלכות צבא ומלחמה הלא הוא הרמב"ם, עולה תמונה שונה בתכלית.  

הרמב"ם מסביר שגם כיום ישנה מצווה למחות את זכר עמלק, היא לא בטלה אלא שאנו לא יודעים מי הוא עמלק באופן זמני. לעתיד לבוא ישנה כמעט הבטחה שעמלק יחזור (סה"מ עשה קפז[1]).

אך ההנחה שעמלק חייב להיהרג בכל מקרה איננה נכונה. ראשית, הרמב"ם סובר שהמלחמה שלנו בעמלק איננה מלחמה של יהודי פרטי עם עמלקי פרטי, אלא חובת הציבור. לכן גם אם כיום יבוא אליהו הנביא ויעיד לך על נכרי מסוים שהוא עמלקי, אסור לך להרוג אותו אם לא שהעם בנציגות מלך ישראל עושה עמו מלחמה (רמב"ם סה"מ סוף מצוות עשה[2]).

ועוד והוא עיקר, מלך ישראל עצמו מצווה לקרוא לשלום בטרם יתחיל בהתקפה כלשהיא. הרמב"ם בהל' מלכים ומלחמותיהם (פרק ו) כותב במפורש:

אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ לשָׁלוֹם. אֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְאֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לְמַס... וְאִם לֹא הִשְׁלִימוּ אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת עוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה...

הלשון כללית ומוחלטת – 'אין עושין מלחמה עם אדם בעולם' והכוונה ברורה – גם לעמלק קוראים לשלום. אך מה יקרה אם העמלקים באמת יחליטו להשלים איתנו, הרי יש ציווי למחות אותם? ממשיך הרמב"ם ומחדד -

אֲבָל שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ אֵין מַנִּיחִין מֵהֶם נְשָׁמָה שֶׁנֶּאֱמַר ... (דברים כ, טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּעֲמָלֵק (דברים כה, יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא, יט) "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי ישְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה" (יהושע יא, כ)  וכו'

עמלק יכולים לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח וכניעה לעם ישראל וכך להיות גרים תושבים ובזה נמחה זכרם כאומה מרושעת. אם עשו כן אין שום מצווה להורגם או לעשות עמהם מלחמה משום שכל הציווי למחות אותם נוגע רק למצב בו העם העמלקי ממשיך להרשיע – בנים שאוחזים אומנות אבותיהם הרשעים[3]. ה'מלחמה לה' בעמלק' איננה עניין גנטי או גזרת גורל. אם ירצו העם העמלקי לשנות את דינם, עליהם רק להושיט יד אל מול ידו המושטת של עם ישראל לשלום אמת. אכן לאור מעשיהם הרעים ותרבותם הרצחנית, אם לא יעשו כן המלחמה איתם תהיה עדי אובד שכן גם הנשים והילדים של העמלק שרויים בתוך הטינופת של השנאה והאכזריות. ולגבי מחיית זכר עמלק גם בהרג בהמותיו, סובר הרמב"ם ככל הנראה שמדובר היה בהוראת שעה ע"פ נביא לאותו דור בלבד (מנחת חינוך מצוה תרד).

---

[1] ועיין הל' מלכים ה,ה.

[2] וכן יראים מצוה תלה. וכן כתב גרי"פ בשם רס"ג עשה נט, וזאת שלא כהחינוך מצוה תרד שיש מצוה על כל יחיד ובכל זמן ושם תמה עליו. עוד בעניין זה עיין העמק דבר דברים כה, יט.

[3] גם בעל השו"ע בספרו הכס"מ הבין כן את דעת הרמב"ם, בקבלתם את שבע מצוות בני נח עמלק הופכים להיות ככל בני נח הכשרים ויש איסור להורגם. והאבני נזר פסק כן להלכה בשו"ת סי' תקט. ויש שתלו הדבר בגירות שלמה ויש שכתבו (דעות במדרשים תנחומא ומכילתא) שלא מקבלים גרים מעמלק אך כאמור לא נפסק כן להלכה ואכמ"ל.

לתקן את הלב, למחות את זכר עמלק!

                                     

חדשות לבקרים אנו שומעים 'איבחוני עמלק' מאושיות תקשורת ולעיתים גם מאנשי תורה כאלו ואחרים. מכל הכיוונים (ובעיקר בתקופת בחירות) נשמע דיבורים כמו 'פלוני הוא עמלק', 'במפלגה זו יש עמלקיות', 'הצד השני בעצם טוען בדיוק את טענת המן' ו 'חסידות פלונית היא היא ההמשך של זרש...'

ראוי להתבונן, מה היא דרכה של תורה במחיית עמלק, כיצד באמת מוחים את זכר עמלק? על עמלק נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", הוא לא פוגע בחזקים, בצדיקים. עמלק זינב והיכה בנחשלים שלנו, באלו שפלט אותם הענן מרוב רשעותם (רש"י במקום). ניתן לשער שהיו אי אלו מיושבי הענן שאמרו לעצמם, 'מוטב ילמדו הרשעים לקח ואל יתנו לעצמם להיפלט מהענן להבא'. ואולי היו שאף בירכו על מפלת אותם רשעי ישראל ואמרו לעצמם שבראותו את גורל הרשעים יפחת הסיכוי שאחד מבנינו יצא לתרבות רעה. אך לא כך מחשבת משה רבינו עליו השלום. משה יוצא למלחמה אדירה על כבודם ומראה בכך שכל יהודי שייך בעצם אל הקודש ואל הענן, גם כאלה שלעת עתה נפלטו.

כוחם של ישראל איננו רק כאשר הם מקיימים את התורה והמצוות. בפורים מתגלה כי גם כאשר יש מקום למקטרג לומר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" ולהתכוון לכך שהעם הזה כבר ישן מהמצוות (מגילה יג ע"ב) וממילא ישן אלוהיהם של אלה מלעזור להם (מדרש רבה שם), אף על פי כן הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. עינו של הקב"ה פקוחה להיטיב לעמו ולשמור אותם ולא ישנה אפילו לרגע אחד. בפורים אנו מבינים שלפני כל הפיזור והפירוד אנחנו עם אחד. כולנו, גם אלה שפלטם הענן, חלק ממציאות אחת שלמה שבחר בה ה' יתברך. הגזרה נגזרה בפורים על שהשתחוו לצלם כמה עשרות שנים קודם לכן. עוד חטאו ישראל באותו דור בכך שנהנו מסעודתו של אותו רשע שחגג את הייאוש מכך שעם ישראל עוד יתקבץ לארצו ויבנה בית מקדש ולכן הוציא את כלי המקדש ושתה בהם (מגילה יב). ועל אף הבגידה הכפולה - רוחנית וגם לאומית, בכל זאת מרדכי לא זיהה באותם רשעי ישראל את העמלק. אדרבה הוא זיהה את העמלק מחוץ לנו ופעל נגדו בכך שכינס את כל היהודים והתפלל יחד איתם. זוהי התשובה האמיתית לעמלק שמנסה לקרר את לבבות ישראל מלאהוב אחד את השני, וליצור בתוכם פירוד - להרבות אהבה ואחדות בסעודה משותפת, במשלוח מנות ובמתנות לאביונים.

יסוד זה מוזכר גם בפרשת תצווה. על החושן כתובים שמות השבטים: "ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על ליבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני ה' תמיד", צדיקים למדו מכאן סגולה נפלאה לקיבול תפילות – שמות השבטים, שמותיהם של ישראל. כמו אב שרק איזכור שמות בניו 'פותח את ליבו' כך הקב"ה מקבל את התפילות כשמזכירים את שמות בניו. ולמדנו מכאן עוד דבר. גם הצדיק הגדול ביותר, הכהן הגדול, לא ראוי להיכנס לקודש הקדשים אלא אם שמות כל בני ישראל על ליבו.

בל נא נטעה ובהפוך על הפוך 'נרבה זכרו של עמלק' בכך שנאמר על אלו שהם עמלקים ועל אלו שהם עמלקים. אדרבה נמחה זכרו של עמלק מליבנו - נמחה כל זכר של שנאה, הקפדה, סטיגמה והכללה שלילית כלפי אחינו בני ישראל. נמחה מלבנו את הגאווה (עמלק גימ' רם) לחשוב שאנו גדולים מאחרים נתכנס, נתפלל מכל הלב האחד על השני, ונדע שגם אם למראית עין לא כל יהודי הוא קודש, כל יהודי הוא קודש הקדשים.   

התמונה - Photo by freestocks on Unsplash           

מה הקשר בין תצווה, זכור ופורים?

מאז שהופיע משה רבינו על בימת סיפור התורה, שוב לא ירד ממנה. אך קשה שלא לשים לב שבפרשתנו שמו לא נזכר אפילו פעם אחת.
ואמנם רבי יעקב בן הרא"ש ,בעל הטורים, שם לב לדבר והסביר כי בגלל דברי משה 'מחני נא מספרך אשר כתבת' היה צורך לקיים את דבריו על מנת שלא ישובו ריקם כביכול. 

במבט ראשון יש כאן מעין עונש וצריך להבין – מדוע שמשה ייענש על כך שעשה את רצון ה' ומסר נפשו על בניו?

מצאנו דבר דומה במגילת אסתר – כידוע, אין במגילת אסתר ולו פעם אחת אזכור של שם ה'. הוי אומר שמו של הגיבור האמתי של סיפור המגילה לא מופיע בה. בשיעור 'מגילת אסתר לא מצונזרת' שמופיע ברשת עסקנו בשאלה זו על דרך הפשט. אך יש בזה עומק נוסף.

בכתבי האריז"ל אנו מוצאים כי כל המגילה מלאה בשמותיו של הקב"ה בראשי תיבות, סופי תיבות, גימטריאות ועוד. יתרה מזאת, הגאון מוילנא מסביר שסוד פורים הוא השגחת ה' המתבטאת בתוך הטבע. הקב"ה איננו מחוץ לעולם ושולט בו אלא נמצא גם בעולם עצמו, בעצת בגתן ותרש לערוך פוטש, בנדודי השינה של מלך גוי, ובעצת המן לתלות צדיק על עץ. זהו עומק הביטוי ה' הוא האלוקים'. שם אלוקים עולה בגימטריא הטבע. ה' יתברך מופיע בטבע עצמו. זהו סוד גדול שיישאר גם לאחר שכל המועדים יתבטלו, כשכבר לא נצטרך ניסים כי הטבע עצמו יצעק כבוד ה'. השמיים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו.

זו הסיבה הפנימית לכך ששמו של הקב"ה לא מופיע במגילה במפורש,  ללמדנו שכל המגילה היא שמותיו של הקב"ה. אנו מברכים על קריאת מגילה כפי שהייתה יכולה להיכתב גם בספרי פרס ומדי ובזה אנו מגלים לעולם כי כל המגילה היא כולה ספוגה בשם ה'. ומה נאוו דברי חכמי הסוד – מגילה אותיות מגל – י"ה, מגלים את שם ה'.

הרב דוד בן פנחס אמר פעם שאפשר לומר מעין זה על כך שמשה רבינו לא נזכר בפרשתנו. לאחר שהסכים משה רבינו להימחות לחלוטין למען עם ישראל, משה נהפך למהות אחרת. משה רבינו איננו אדם עוד, הוא חתיכה מהתורה. הוא מחוי בתוך התורה כי משה והתורה הם מציאות אחת. בפרשת תצווה אנו אומרים זאת בקול רם. כשקוראים את המילים 'ואתה תצווה', אין יהודי אחד מקצה העולם ועד סופו שלא מבין שמדובר במשה רבינו. כל האזכורים של ועשית, עשה, וכו' הם כולם אומרים משה, אך לא כדבר חיצוני לתורה אלא כחלק ממנה ממש. הוי אומר – פרשת תצווה כולה ספוגה במהותו של משה.

איך כל זה קשור לפרשת זכור? עיקר מאבקו של עמלק היה על קדושת הגוף היהודי. את האוייב הראשי של עם ישראל לא מעניינת רמת קיום המצוות שלך, הוא רוצה לאבד אנשים טף ונשים ביום אחד, ומוכן לזנב גם את הנחשלים אחריך. פעם שאל רופאו של הצורר הנאצי ימ"ש – מה בעצם יש לך נגד היהודים. תשובתו של העמלקי הייתה מהממת – אני שונא את המוסר שהם לימדו את העולם.  ישראל והמוסר, ישראל וגילוי שמו של הקב"ה הם דבר אחד ומלחמה בגוף של ישראל פירושה מלחמה נגד ה'. הגוף שלנו ספוג בשמו של הקב"ה. שמו קשר בשמנו – ישר- אל.

בציווי חז"ל לבסומי עד דלא ידע, ישנו ביטוי מיוחד לרעיון הזה. גם כשאנו שרועים ללא דעת – אנו שרויים בתוך מצווה. הגוף היהודי קדוש כי בו שרוי שמו של הקב"ה. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.