יום חמישי, 27 בדצמבר 2018

י"ג מידות של רחמים



לאחר שמחל ה' לישראל על חטא העגל, ואף הסכים כי ישראל יהיו מופלים לטובה מכל העמים, בקשר המיוחד שלהם עם הקב"ה, ביקש משה רבנו: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". ענה לו ה': "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ", כלומר אגלה לך את שמי הקדוש שמתגלה לעולם, אבל את עצמותי אי אפשר כלל לתפוס, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, יח-כ). "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא (משה) בְשֵׁם ה'". "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (ה' קרא וגילה את שמותיו למשה): ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לד, ה-ז). אלו הם שלוש עשרה מידות רחמים.

בגמרא במסכת ראש השנה נאמר: "אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (יז, ב).

נחלקו חכמינו ראשונים והאחרונים כיצד להסביר את דברי הגמרא הללו. בואו נעיין במדרש יחד.

ההבנה הראשונה היא המובן מאליו עבורנו. רובינו מבינים כי הכוונה היא אמירת י"ג מידות כפי שאנו אכן נוהגים לומר בסליחות. האמירה הזו פועלת פעולות בעולמות עליונים ובאופן כלשהוא מביאה סליחה מחילת עוונות. להבנה זו שותפים גם רבי פנחס בעל ההפלאה והבני יששכר [מאמרי אלול ב, ד].

אך לדעת הרמב"ם [מו"נ ח"א פנ"ד], האלשייך הקדוש, והראשית חכמה [שער הענווה, וכן משמע מהתומר דבורה], הנקודה העיקרית איננה אמירת י"ג מידות בלבד אלא המשמעות שלהן. מה הכוונה?
חז"ל לימדו אותנו כי יש מצווה שנקראת 'הליכה בדרכי ה' יתברך' ועניינה - להיות דומה לקב"ה. בנוהג שבעולם, לאדם דתי צורמות המילים להידמות לה' – וכי אפשר להידבק בה' והלוא אש אוכלה הוא?! התשובה לכך טמונה בי"ג מידות.
'אל רחום וחנון' - מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו'. י"ג מידות מלמדות אותנו כיצד הקב"ה מנהיג את העולם ועל ידי זה אנחנו יכולים לנסות ללכת בדרכיו. במובן מסויים יש במצווה זו את פוטנציאל מימוש הדבקות בה' הגבוה ביותר. לא רק שעושים מצוותיו ופקודותיו של הקב"ה, אלא ממש נדמים לו כביכול. לכן לדעת החכמים שהזכרנו יש 'להיות' י''ג מידות ולא רק לומר אותן בפה. כך גם מדוייקים דברי הגמרא 'יעשו לפני כסדר הזה'.   

המהר"ל [באר הגולה באר רביעי] הוא שיטה שלישית בסוגיה. הוא סובר שעיקר המדרש בא לדבר דווקא על העטיפה בטלית ושליח הציבור דהיינו 'והראה לו למשה סדר תפילה'. לא התוכן הנאמר הוא העיקר במדרש זה, לדעת המהר"ל העיקר הוא האופן בו נאמר התוכן, וזה בעצם מה שיקבע האם י"ג מידות יביאו מחילה או לא. העיטוף בטלית מסמל כובד ראש, בגמרא גם דיינים 'מתעטפים ויושבים בדין'. במילים כובד ראש כלול גם ריכוז, לכן העיטוף הזה גם מסמל היתפנות טוטאלית והתרכזות בנקודה אחת. בעיטוף אנו כביכול מוחקים את סימני חילוק האברים שלנו והופכים ליחידה שלמה אחת כאשר הפתח היחיד הוא הפנים המופנות לסידור ובעצם - לשמיים.

אז מי צודק?
כידוע, במחלוקות בענייני אגדה כולם צודקים. לעניות דעתי ניתן לומר שכשאומרים סדר י"ג מידות נפעלת פעולה בעולמות העליונים [כדעת ההפלאה] אלא שעוצמתה תלויה בכוונה שבה הסדר נאמר [כדעת המהר"ל] ובמידה בה אתה נאמן ומתאים לסדר אותו אתה אומר [הרמב"ם].

יום שלישי, 25 בדצמבר 2018

מתיקות של סיום




לאחר שהומלך שלמה למלך על ישראל עשה סעודה והקריב אלף עולות בגבעון. שם התגלה לו ה' בחלום נבואי. בחלומו שאל אותו הקב"ה מה הוא מבקש. שלמה יכל לבקש הכל. עושר אגדי, אריכות ימים ובריאות, ניצחון במלחמות, בקיצור - כל דבר שמלך צריך או חולם עליו. אך חלומו של שלמה מלך ישראל אחר הוא. 'ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע' הוא מבקש. שימו לב לנקודה. שלמה לא מבקש אוזניים שומעות וגם לא ראש חכם. שלמה מבקש לב שומע. זהו האדם שנולד מדוד המלך שביקש כל חייו 'לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי'. הלב הטהור שבין אדם למקום הוא אותו לב שומע שמבקש שלמה על מנת לשפוט בין אדם לחבירו.

פעמים רבות השמיעה וההבנה העיקרית תלויה דווקא ב'אובנתא דליבא' כלשון הגמרא – הבנת הלב. לראות מי עומד מולך, לחוש את מצבו להבין לליבו, ורק מתוך כך לפסוק דין או הלכה. 

הקב"ה עונה לשלמה שבגלל שביקש כך, יקבל את משאלתו ולאר שיהיה חכם ונבון יותר מכל אדם לפניו ואחריו, יקבל בנוסף - עושר, נצחונות, ואריכות ימים – כבונוס. לאחר החלום עושה שלמה סעודה גדולה ומשתה לעבדיו.
זהו אחד המקורות האהובים עלי בהקשר של 'סעודת סיום מסכת'. שלמה עושה סעודה לאחר שכביכול לומד את החכמה. כך גם אנו בסיום של מסכת, ספר משמעותי או בסיום התורה [שמחת תורה] עושים שמחה בסעודה ושירים על החכמה המתוקה שהתגלתה לנו.

ישנו מקור נוסף לסעודת סיום – כשסיימו להביא עצים למזבח עשו שמחה ומשם למדו חכמים ש'עושין סעודה לגומרה של מצווה'. מקור זה הוא מקור נוסף לסיום מסכת אך הוא מקור לסעודת סיום גם על כל מצווה אחרת. במקור זה יש ביטוי לכך שלימוד התורה הוא לא רק הנאה מן החכמה אלוקית אלא גם עול ומצווה כשאר כל המצוות.

השבת אנו מסיימים את חומש בראשית. חומש זה נקרא גם ספר הישר מפני שהוא מלמד אותנו מידות טובות מתוך מעשיהם של האבות הקדושים. בלימוד של החומש הזה מודגש הערך של לב שומע כפי שביקש שלמה, של בין אדם לחבירו.  רבקה שמבינה לליבו של הלך צמא במדבר. שרה שמבינה את רצונו הכנה של אברהם בבן צדיק ונותנת את שפחתה לו. ואותה שרה שיודעת להבין את הסכנה הטמונה במגורים משותפים של יצחק הממשיך יחד עם הנער ישמעאל ומשכנעת את בעלה לעשות את המעשה הנכון. כל אלה דוגמאות לאותה נקודה. לב שומע.

בדיוק כשם שעורכים סעודת סיום מסכת ולא מחכים לסיום כל הש"ס כך לא צריך לחכות עד שמסיימים את כל התורה כדי לערוך שמחה לתורה. אדם שאוהב את התורה באופן כנה, כבר בקריאת 'חזק חזק ונתחזק' המסורתית מרגיש ששמחה גדולה מציפה את ליבו. לשמחה זו כדאי לתת מקום בסעודת השבת. לאכול משהו טעים או מיוחד, ולשיר שירים לכבוד התורה. כך נזכה להוסיף קדושה בשבתות סיום החומשים. דבר זה גם יכניס בכל בני הבית שלנו אהבה לתורה ולדברים שבקדושה וישאיר טעם מתוק בפה ורצון ללמוד ולסיים עוד ספרים רבים.

חזק חזק ונתחזק!

יום שבת, 22 בדצמבר 2018

מה הקשר בין פרשות 'חיי שרה' ו'ויחי'?



מעניין שבשתי הפרשות שיש בשמן 'חיים' מדובר בעיקר על קבורה...

כנראה ששוב העין האנושית רואה הפוך. 

מאיר הרב קוק בקודשו [אוה"ק ח"ב עמ' ש"פ]: המוות הוא חזיון שווא טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים.

בעיניים שטחיות, המוות הוא סוף החיים. אפשר אפילו להתבלבל יותר ולראות בו חידלון.

אך המוות הוא רק שלב בדרך לתיקון של העולם. 
אם לא היה מוות לא היינו יודעים להוקיר מספיק את החיים. 
ועוד והוא עיקר, לעתיד מבטיח לנו הקב''ה שהמתים עוד יחיו, ולא לחינם כשתינוק נולד מבטן אימו עיקר התהליך נקרא 'פתיחת הקבר'.

לכן הקבורה ומיקום הקבורה משמעותיים ביותר. הקבורה דומה לזריעת הגוף בקרקע, באמא אדמה. הזרע נרקב ורק אח"כ צומח. כך גם הגוף - חוזר ליסודו ולאחר מכן צומח טהור יותר.

נלמד משרה אמנו, מיעקב אבינו ומיוסף הצדיק - זכות עצומה להיקבר בארץ הקודש, אל לנו לנו לוותר עליה!

יום שלישי, 18 בדצמבר 2018

דבר תורה לפדיון הבן



נשאלת השאלה- מדוע אנו שמחים בפדיון הבן? הרי לכאורה אנו מורידים את הבכור במעלה ובעצם מחללים אותו?! [1] ונראה לי לעורר על שני כיוונים של תשובות.


  • דווקא בהיות הבכור הפדוי יכול הוא לתת קדושה לבית. אנו פודים אותו מקדושתו הכוהנית ע"מ שיוכל להשאר בבית ולקדש את המציאות שם. אם היה נשאר ככהן בבית הישראל לא היה יכול לקדש מפאת הפער הגדול ביניהם. רעיון זה יובן היטב גם על דרך הפשט – ככהן, החיים נמצאים ב'מתח' אחר של טהרה מאשר חייו של ישראל ממוצע. כהן חייב להשאר טהור על מנת לאכול בתרומה מה שאין כן ישראל. לכן חיים בבית אחד של כהן עם ישראל הם חיים לא פשוטים כלל[2].


  • הרעיון הבא הוא 'חסידי' יותר אך נראה שבסופו של דבר יש בו הסברה נפלאה של הפשט. אנו שמחים במצווה עצמה מתוך קבלת עול שלימה, ללא קשר לתוצאותיה. כביכול אומרים אנו לה' יתברך שאפילו אם ירצה להמעיט בקדושתנו נעשה זאת בשמחה כיוון שזה רצונו. וזה שיא של ביטול לרצון ה' הנמשך מהיראה[3]. וכן יש בזה מימד של אהבה שהאוהב מוכן אפילו להתרחק כדי לרצות את אהובו. יראה ואהבה אהבה ויראה[4] רק כך מכוננים את הקשר עם האינסוף.
ובהקשר זה יש להזכיר את הסיפור על מוט'ל והאדמו"ר מרוז'ין בפורים. [ולצערי נביא זאת כאן בקיצור נמרץ - מופיע בספר סיפורי חסידים של הרב זווין].

 מוטל היה ליצן החצר של האדמו"ר מרוז'ין ופורים אחד כשלא הצליח לשמח את האדמו"ר שאל מוט'ל למה זה כך שחסידי הרבי יש להם גיהנום בעוה"ז מול שאר חסידים שיש להם ג"ע הרבי חייך ושאל את מוט'ל אז אולי תהיה חסיד של רבי אחר ומוט'ל ענה טוב לנו גיהנום של הרבי מג"ע של רבי אחר. כששמע זאת הרבי עמד ואמר כלפי שמיא כך עמ"י אומרים למרות כל הרדיפות והצרות טוב לנו גיהנום בעוה"ז איתך ולא ח"ו אפילו ג"ע אך בלעדיך ואמר הרבי שבזה הומתקה גזירה קשה שח"ו הייתה מתרגשת לבוא לעולם...

אם נמשיך עם הקו הזה - באופן עמוק, בספר הכוזרי ריה"ל מבסס את דבריו על יסוד אחד – הכל ממנו [מהקב"ה] ולא ממנו [מאיתנו]. 
בעיני ריה"ל, מהות חטא העגל הייתה הניסיון לעבוד את ה' ממנו [מאיתנו] ע"פ הדעת האנושית, ולא כפי שה' ציווה. במובן זה גם אם עם ישראל היה בונה בית כנסת שלא צווה עליו זה היה חטא שווה ערך.
לאחר חטא העגל מאס ה' בעבודת הבכורות ובחר בעבודת מי שלא חטא כמותם - בני לוי. לכן בשמחה בפדיון הבן אותה הזכרנו יש תיקון גדול לחטא העגל. בכך שהבכורות יבטלו דעתם לה', יוכלו להתעלות חזרה למעלתם המקורית וכך לעתיד לבוא עבודה תחזור לבכורות ודבר אלוקינו אחור לא ישוב ריקם.


כך ה'עונש' אותו מטיל ה' איננו נקמה אלא טומן בחובו תיקון.




[1] ובפרט קשה שהרי התורה עצמה מצווה "קדש לי כל בכור",משמע שיש בו קדושה ולא חילול בלבד. ואכן בספר החינוך משמע שיש בבכור עדיין קדושה. ועוד יש לשאול כיצד מהווה פדיון הבן תיקון של חטא העגל ולא רק עונש שלנקמה ח"ו, או 'חישוב מסלול מחדש'.

[2] ואכן בבית הכהן כל 'מקנת כספו' אוכל בתרומה וזה כולל עבדיו וכו'. זהו דין שמאפשר חיים נורמלים בבית אחד. כולם מיישרים קו עם האטמוספירה הרוחנית של הכהן.

[3] ואכן עיין במהר"ל נתיבות עולם נתיב היראה, וכמודגש היטב בכתבי חב"ד בנוגע לעדיפות העובד על המשכיל. ואב לכולנה ריה"ל בכוזרי וכדלקמן.

[4] וכלשון הלשם יחוד – בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו. [סוד תרין גדפין בזוהר הקדוש ואכמ"ל].

יום שבת, 15 בדצמבר 2018

בטוח שאצליח! - האומנם?



[עיון בדברי חובות הלבבות פרק א' משער הביטחון]




פתיחה

פעמים שכשלומדים ספרי 'אמונה' אנו נופלים ללימוד 'מחשבת ישראל'. ניתן ללמוד ספר הכוזרי או שמונה פרקים לרמב"ם למשל בשני אופנים שונים, כלימוד אמונה או כלימוד מחשבה. ההבדל המרכזי הוא החיבור של הלב אל תוכן הלימוד. שאלה מרכזית שעל האדם לשאול את עצמו תוך כדי לימוד או לאחר סגירת הספר[1] היא היכן הלימוד פוגש את עבודת ה' שלי. מה ההתחזקות או התובנה שלי מתוך הלימוד.
ישנן סוגיות שבהן קל יחסית לראות את עבודת ה' העולה מהן, אחת מהן היא סוגיית הביטחון בה'. לקמן נסקור ונדון בסוגיה אמונית שצפה מדברי רבינו בחיי עת למדנו בתכנית האמונה הישיבתית את פרק א' משער הביטחון.
שער הביטחון עצמו הוא אחד מהקטעים הנלמדים ביותר בספרי המוסר. רבים מגדולי ישראל המליצו על לימודו כמה פעמים והוא גם נדפס בנפרד מהספר בכמה מהדורות.

הצגת הסוגיה

שאלה נכבדת ובסיסית בעבודת ה' היא מה הגדר של ביטחון בה'. ננסה לתאר לעצמנו את הסיטואציה- יוסף למד כל הלילה למבחן חשוב. בבוקר נכנסה דאגה בליבו שמא לא יעבור. יוסף שמע רק לפני שבוע שיעור מחזק במיוחד בעניין מידת הביטחון בה' ולכן הוא יושב ומרגיע את הלחץ שלו באמירות של ביטחון: 'ודאי אצליח הלוא ה' איתי!' וכדומה, אלא שלפתע עולה בליבו הרהור – מי אמר שעניין הביטחון כאן הוא לבטוח שאצליח במבחן. אולי עלי לבטוח שמה שיקרה הוא לטובתי ושאם אכשל זה מה שה' רוצה?

ספר אמונה ובטחון

החזון אי"ש נודע בייחוד בלמדנותו המיוחדת ופסיקותיו החשובות. אך בעולם נתפרסמו בשמו גם דברי מוסר ישרים ומתוקים הן באגרותיו והן בספרו קטן הכמות ורב האיכות אמונה וביטחון.   
כה דברי החזון אי"ש בספרו[2]:

 'טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים נסתובבה במושג חובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם ועמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב ואם מסתפק וחושש על היפוך 'הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו ית'. אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם...'

מדברי החזון אי"ש עולה תמונה ברורה יחסית. אין מקום להאמין שדווקא טוב יקרה לאדם אלא גדר הביטחון הוא האמונה כי הכול משמיים. בדבריו כאן החזו"א אפילו לא עוסק באמונה שמה שעושה ה' הכל לטובה, אלא בעצם האמונה שה' משגיח על הקורות את האדם. החזו"א אף אומר במפורש שהמחשבה כי יגיע דווקא טוב לאדם היא טעות ישנה שקנתה שביתה בלבבות.
בהמשך דבריו החזו"א מדייק עוד יותר –

וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפויה אליו סכנה מדרכי הטבע... ולהשרות בקרבו את האמת הידועה אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכול מאיתו ית' בין לטוב בין למוטב ואשר שורש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אומץ להאמין באפשרות ההצלה ושאין לפניו נטייה לרעה יותר מנטייה לטובה עניין זה יקראהו מידת הביטחון.

כאן מבואר שגדר הביטחון הוא להאמין שאין נטייה לרעה או לטובה מצד עצם המציאות אלא הכול ביד ה' גם כשהמצב נראה קשה. אך שוב במוצהר אין כאן שום זכר למחשבה שה' דווקא יוציא אותי מחשיכה לאורה.
דברים מעין אלו כתב רבינו בחיי[3] בספר כד הקמח.

ומעניין הביטחון שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות יתאמץ בעבודת הי"ת ויבטח בו באמת כי שכרו כפול ומכופל וכי הי"ת יבחר לו הטוב, וכי אין הבחירה ביד עצמו כי לפעמים הוא חושב שבחירתו טובה ותהי להיפך ולכך יש לאדם למסור כל ענייניו אל בחירתו העליונה כי הוא יבחר ולא אנחנו.

בדברי כד הקמח מתבארת נקודה נוספת - הבחירה האמתית שייכת לגדר היכולת. לאדם אין בחירה אם לעוף פשוט כי אין לו יכולת לעוף. מכיוון שבעל היכולת האמתי הוא הקב"ה לכן בחירותיו הן החופשיות והאמתיות. לכן קובע הרב - האדם משתדל לעשות אך הקב"ה קובע את התוצאות ובזה אפשר וצריך להיות בטוח.
אך האם לפי כד הקמח ניתן להיות בטוח שיקרה הטוב הנראה והנגלה בדווקא, אם ננסה לדלות מדבריו כאן לא נוכל לגלות. אך הוא גם מביא מדברי רבינו יונה[4] -

עניין הביטחון בה' ית' הוא שידע האדם עם לבבו כי הכול בידי שמיים... ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט וגם כי צרה קרובה אליו ישועת ה' קרובה לבוא כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה גם כי יראה החרב על צווארו אין ראוי לו שתהיה ההצלה נמנעת מליבו.     

אף שבהמשך עוד נחזור לדברי רבינו יונה, מדברים אלו משמע לכאורה כדברי החזו"א. עיקר הביטחון הוא בכך שהי''ת יכול לעשות כרצונו ואין לפניו מעצור מלהושיע ולכן לא תהיה ההצלה נמנעת מליבו, אך אין כאן כלל איזכור לכך שוודאי ה' יושיע.

ואם ישאל השואל על דברי רבינו יונה, כד הקמח והחזו"א - 'הלוא זוהי בדיוק האמונה בהשגחה פרטית ומה השייכות למושג 'ביטחון' וכי אלו מילים נרדפות?' על זאת עונה החזו"א בפסקה הבאה[5] שאכן האמונה והביטחון הם דבר אחד, האמונה היא המבט הכללי והביטחון הוא מעין פעולת האמונה, המימד המעשי שלה, מבטו הפרטי של המאמין על עצמו ועל הקורה אותו.

שיטת חובות הלבבות  

אלא שבלימודנו בספר חובות הלבבות מצאנו דברים שונים במקצת. בתחילת שער הביטחון כותב רבינו בחיי כך[6]:

אך מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו במה שמפיק טובתו.

בדברי רבינו בחיי ישנם שני שלבים. השלב הראשון הוא גדר שניתן להסביר אותו בדומה לדבריו החזו"א – 'שיעשה הטוב והנכון לו'. כל אדם יודה שאיננו יודע מה בדיוק הוא 'טוב' עבורו. ולכן ניתן לומר שהביטחון הוא שיעשה ה' את מה שהוא יודע שהוא הטוב עבורי. אלא שמיד בהמשך הדברים רבינו בחיי עובר לשלב הבא -   

אבל העיקר אשר בעבורו יהיה הביטחון מן הבוטח ואם יפקד לא ימצא הביטחון הוא שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו שיקים מה שאמר ויעשה מה שערב ויחשב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו שיעשהו נדבה וחסד.

כאן הרב כבר מפרש דבריו, לא רק במה שה' הבטיח לו האדם יבטח אלא גם בטוב מעבר לכך. ואם ישאל השואל והרי אולי לא מגיע לאדם על פי מעשיו ומצבו טוב זה. בדברי רבינו בחיי כבר טמונה תשובה מסוימת - האדם בוטח בטוב ה' 'שיעשהו נדבה וחסד'.

אם כן, יוצא דבר מעניין. ה'טעות' אותה מכוון לתקן החזו"א מופיעה כהגדרת הביטחון בחובות הלבבות.

טראכט גוט וועט זיין גוט!

כותרת פרק זה איננה טעות כתיב. זהו משפט ביידיש שאומר בפשטות 'תחשוב טוב יהיה טוב'. המשפט הזה הוא משפט ידוע בחסידות חב"ד עוד מימי האדמו"ר השלישי שלה בעל הצמח צדק. הרבי מנחם מנדל מליובאוויטש ,האדמו"ר האחרון של חב"ד, דיבר ארוכות בנושא וכדרכו ביסס אותו מכמה מקורות[7]. המקור הראשי עליו הוא מבסס את דבריו הוא דברי רבינו בחיי בשער הביטחון.

נראה כי יסוד מחלוקתם הוא האם עניין הביטחון הוא פרט של מצוות האמונה הכללית או שמא הוא עניין בפני עצמו. לדעת החזו"א שהובאה לעיל זהו פרט הנובע מעניין האמונה וכן דברי כד הקמח. ואילו לדעת הרבי הוא עניין בפני עצמו שכן אם היה פרט מפרטי האמונה אין צורך לצוות עליו בייחוד[8]. אם זהו אכן יסוד המחלוקת, הרי שמצינו ראשונים שכתבו בהדיא שהביטחון הוא פעולת האמונה.

הרבי שואל את השאלה המתבקשת ביותר על שיטתו– שמא לאדם לא מגיעה ישועה ע"פ מעשיו - ועונה בצורה מקורית, שעניין הביטחון איננו מפקיע את האדם מעבודה ומשכר ועונש חס ושלום. עצם הביטחון שבוטח האדם בכל ליבו בה', מספיק בכדי לפעול שהאדם יהיה ראוי לישועה[9]. אין כאן בריחה מעבודה כי אם עבודה נפשית ויגיעה לסמוך באמת רק על הקב"ה. הרבי מביא כמה מקורות לדבר [ומציין שיש עוד[10]] –

מדרש ילקוט שמעוני ישעיה[11] -
יש ביניהם ירא שמיים וכו' בטחו שמי והוא עומד לכם וכו' שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו.

ספר העיקרים[12] -
אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הביטחון להמשיך חסד חינם על הבוטחים בהשם.

ומהר"ל נתיבות עולם[13]

כמה גדול מדת הביטחון שבוטחים בו ית' בכל לב עד שכל הדברים נעשים לו לטובה וכו'.

יישוב דברי הספר אמונה ובטחון

בדברי הרב בעל אמונה ובטחון היה במשמע שאדם שמקבל הבטחה מנביא וכל שכן הנביא עצמו, אכן צריך לבטוח בה' שיעשה הטוב הנראה והנגלה. בסוף הפרק הרב משייך זאת גם לאנשים רגילים במקרים יוצאי דופן.

יש עוד ממידת הביטחון, כי על הבוטח שורה רוח קודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו ה' וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום אם תחנה עלי מחנה לא יירא ליבי וזה עניין מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קודשו.

  בסוף דבריו החזון אי"ש מניח לפתחנו פתרון אפשרי. העניין עליו דובר אינו אחיד, חד וחלק, אלא משתנה באופן אינדיבידואלי.
אולי את דברי חובות הלבבות וסייעתו ניתן יהיה להסביר באופן הזה. רבינו בחיי שהיה דיין בספרד בתקופת הראשונים דיבר לאנשים מופלגים ביראת שמיים, להם מתאים היה לנקוט בעמדה שכזו. אבל אנחנו ,לפי ערכנו, צריכים לאמץ השקפה אחרת בביטחון.
השקפה כזו עולה גם מדברי המסילת ישרים בפרק י' לגבי דוד המלך –

ואמרו זכרונם לברכה (פתיחתא דאיכה רבה ל) שדוד היה נזהר ומנקה עצמו נקיון גמור מכל אלה, ועל כן היה הולך למלחמה בבטחון חזק, והיה שואל (תהלים יח, לח) ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, מה שלא שאלו יהושפט אסא וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל כך. והוא מה שאמר הוא עצמו בתוך דבריו (שם יח, כא) יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי.

 אך אם כן, יש להבין במה חולק הרבי. הרבי עצמו עונה על כך בין דבריו ואומר שמכיוון שעניין הביטחון הוא כדברי רבינו בחיי בחובות הלבבות מנוחת הנפש מתוך אמונה בהצלתו דבר שאפשרי לכאורה לפי ביאור זה רק לצדיקים, א"כ כיצד כל ישראל יקיימו את עניין הביטחון ולכן הרבי סובר שיסוד הביטחון אחר כנ"ל. נראה אם כן שהרבי כלל איננו מניח שישנה שיטה אחרת בגדר הביטחון. מכל מקום יישוב שכזה לספר אמונה וביטחון יהיה יישוב מספק לדעת הראשונים מהם נראה אחרת.

שיטת רבינו יונה
לעיל מצאנו שאת דברי החזון אי"ש ניתן לסמוך על דברי רבינו יונה שהובאו בספר כד הקמח. אלא שלמרבה ההפתעה, בין המקורות עליהם הרבי מבסס את דבריו בספר שערי אמונה, אנו מוצאים שוב את רבינו יונה[14].

כי תצא למלחמה על אויבך... לא תירא מהם שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה.

נראה כי על מנת להבין את הסתירה שבין שני הכתובים עלינו להביא מקור שלישי שיכריע ביניהם. בביאור רבינו יונה למשלי[15] כתוב כך –

וידע באמת כי הא רב להושיע מכל צרה וישועתו כהרף עין ועל כן יקווה לישועתו גם אם החרב מונח על צוואר האדם... והיא תוחלת אצולה מן הביטחון... ולא ישים ליבו לפחד המכה ויוסיף יראה לשם ותקווה ותוחלת אליו... כי הנה התקווה קשורה עם היראה בהכרח ואל תבהלו מקרבת הצרה. והמדע מחשבת ההצלה כי הנה ידע כי השי"ת רב להושיע אחרי שהצרה קרובה ומוכנת כמו לפני הצרה. וכפי גדולת התקווה ואומץ הלב בתוחלת תגדל מעלת הנפש.

אם כן, מדברי רבינו יונה עולה שיטה ממוצעת. מחד – התקווה היא אצולה מן הביטחון ואיננה הביטחון עצמו, כהחזו"א. מאידך בדברי רבינו יונה עידוד לתקווה שהיא תולדת הביטחון, ואדרבה ה'סרגל' הפוך – לא ע"פ גודל הנפש כך בטחונה אלא ע"פ גודל הביטחון כך גדלה המעלה הנפשית. וכאן התייחסות לביטחון כעבודה בדרכו של הרבי.

אלא שיותר נראה שקרובה שיטת רבינו יונה אל שיטת הרבי כמדרגת ביטחון עליונה יותר, שכן רבינו יונה אף ממשיך ואומר –

עוד יחייב עניין הביטחון לבטוח באמת על רחמי השם ית' כי רבים רחמיו ועל רוב חסדיו... והתקווה אצולה מן הביטחון הזה – כי גם בהיות עוונותיו רבים ועצומים יקווה אל רחמי השי"ת... וכן אם גברו עליו צרות ונכנע מפניהם, יבטח על רחמי השם כי ירחם עליו מפני צרותיו ומפני הכנעתו ומפני תקוותו אל השם... ודע כי התוחלת האצולה מן הביטחון הזה יחזק התוחלת עד כי כאשר תקרב הצרה ויירא מעוונותיו לא יהיה שקול הפחד עם התקווה אך תחזק התקווה ממנו כי חסדי השי"ת יתרים על כל עוון ומרחם על כל הנכנע ומבקש רחמיו... ודע כי זאת המדרגה גדולה עליונה בביטחון ונזכיר סוד הדבר שנאמר קיויתי ה' קוותה נפשי – פירוש: הנפש המתאווה קיבלה הביטחון.

ואם כן העולה בידינו מכאן הוא כי בשיטת רבינו יונה ישנו ממד בסיסי ובו מדובר כמו שכתב החזו"א וממד עליון יותר הנדרש מכל אדם. בממד זה הביטחון הראוי הוא הביטחון עליו דיבר הרבי, בטוב הנראה והנגלה אף אם איננו ראוי על פי מעשיו.

לסיכום
למדנו כי ישנה מחלוקת ראשונים בגדר הביטחון וביחס בינו למצוות האמונה הכללית בהשגחת ה'. מחלוקת ראשונים זו משתלשלת עד מחלוקת בין שניים מגדולי ישראל בדור הקודם הלוא הם הרבי מליובאויטש והחזון אי"ש. שיטת רבינו בחיי בעל חובות הלבבות וסייעתו בעניין הביטחון בה' תואמת לשיטת הרבי מליובאויטש ואילו שיטת רבנו בחיי בעל כד הקמח וסייעתו תואמת לשיטת החזו"א. השתדלנו ליישב את שיטת החזו"א עם שיטת רבינו בחיי בעל חובות הלבבות. לבסוף הראנו כי רבינו יונה בביאורו לספר משלי מבטא גישה כוללת בדבריו על שתי מעלות הביטחון אם כי למעשה נראה ששיטת הרבי מליובאויטש מקבלת משקל כבד יותר בדבריו.

ולעניין השאלה שהצגנו בכותרת המאמר – האם בטוח שאצליח? – ובכן, תלוי עד כמה אתה בטוח...




[1] כדברי הרמב"ן לבנו באגרת המפורסמת.
[2] ריש פרק ב'. ועיין גם בעולת ראיה על פסוקי דזמרה ואני בחסדך בטחתי.
[3] להעיר שזה איננו רבינו בחיי אבן פקודה הדיין שכתב את ספר חובות הלבבות, אלא רבינו בחיי בן אשר שכתב את הפירוש הידוע על התורה.
[4] לפנינו בביאור רבינו יונה למשלי ג', כ"ו.
[5] שם פס' ב'. וכ"כ רבינו בחיי בכד הקמח בשם רבינו יונה.
[6] פרק א' עמ' שי"ט – כ' במהדורה עם פירוש לב טוב, ועיין גם עמ' שכ"ב שם.
[7] סיכום מסודר של הנושא מלוקט משיחות הרבי נדפס בספר שערי אמונה בערך ביטחון בה'.
[8] ובלשונו – חובת הביטחון שנצטווינו עליה אינה רק פרט [ותוצאה בדרך ממילא] מהאמונה שהכל בידי שמיים ושהקב"ה הוא רחום וחנון דאין צורך בחיוב מיוחד על זה. אלא חובה זו היא עבודה בפני עצמה, שמהותה וגדרה – שהאדם יסמוך וישען על הקב"ה עד שישליך כל גורלו ביד ה'... ולכן מובן שבטחון זה בהקב"ה הוא באופן שאין המצב הטבעי משנה כלל, וגם אם על פי דרכי הטבע נמנע שיינצל הרי הוא סומך על הקב"ה שאינו מוגבל בחוקי הטבע ח"ו.
[9] הערה חשובה בדברי הרבי עצמו היא שכל זה איננו עומד במקום עשיית כל ההשתדלות הטבעית האפשרית בעניין, אלא בנוסף. מן הראוי לקבוע מאמר מיוחד על מקום ההשתדלות הטבעית מול הביטחון. סיכום מקיף בדבר עשה הרב עודד וולנסקי שליט"א בריש ספר אבן ישראל חלק ג'.
[10] יש לציין כי הרבי מציין גם למקור דומה בספר כד הקמח ובו מבואר כי חלק משכר הביטחון בה' הוא עצם הישועה. אך ביאורו יהיה בפשטות שעצם הביטחון הוא האמונה שיש ביד ה' להושיעו בכל מצב ועניין זה של הבאת הישועה בפועל היא תוצאה אפשרית ומתבקשת של הדבר אך אין זה עצם הביטחון. וכן משמע למעיין במהר"ל לקראת סוף נתיב הביטחון. וכן עיין ברמב"ן ספר האמונה והבטחון פרק א', ושערי הלשם חלק א' סי י"א. כמו כן עיין בשיטת רבינו יונה לקמן. 
[11] רמז תע"ג.
[12] מאמר ד' סוף פרק מ"ז.
[13] סוף נתיב הביטחון. ועיין בהערה 9.
[14] שערי תשובה שער ג' אות ל"ב.
[15] הנ"ל הערה 4.