סיפור עם

'בן אדם למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים' משורר הפייטן רבי משה אשקר הכהן בשורה של בית שמשמש כ'פתיחה' ידועה בשירת הבקשות העתיקה. נראה שהקשר בין כסף לחיים איננו פונטי בלבד. הכסף נקרא בלשון הקודש 'דמים', וגם בימינו עדיין ישנו שימוש במונח זה בניבים כמו 'דמי כיס' או 'דמי מפתח'. אך המילה דם משמשת גם לביטוי אחר. כחלק מאיסור אכילת הדם מנמקת התורה "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), את קין מוכיח הפסוק "מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"  (בראשית ד, י). הכסף והחיים מתלכדים למילה אחת.

גם המילה כסף עצמה מבטאת יותר ממה שנהוג לחשוב. הכסף נקרא כך מלשון כיסופים, דבר שנפשו של האדם נכספת אליו. מפתיע לגלות שבלשון הקודש כיסופיו של האדם הם חלק מההגדרה שלו. חישבו על אחת המילים הרווחות ביותר בשפת היומיום שלנו – 'אני'. כאשר אנו שואלים אדם 'לאן הוא הולך' אנו מתכוונים לשאול לאיזה יעד מועדות פניו, להיכן הוא שואף להגיע. אם נפרק את המילה 'לאן' נגלה שה'אן' שלך הוא השאיפה שלך, היעד. אני הוא אם כן היעד שלך או במילים אחרות המקום אליו אתה נכסף.

וגם קשר הופכי מצאנו בין הכסף לחייו של האדם. על הגוזל את הדל אומר שלמה המלך (משלי כב, כג) "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" והגמרא במסכת בבא מציעא דורשת שמדובר על נפשו של הנגזל והגזלן. הגזלן כאילו גוזל את נפשו של הדל ולא רק את ממונו, לכן ראוי שה' יריב את ריב הדל וישלם לגוזלו מידה כנגד מידה.

בפרשה מצווה ה' את ישראל להשיא תרומה בסכום קבוע מראש. כל אחד מחוייב להביא 'מחצית השקל' לעבודת המשכן. מכסף זה יבנו את המשכן בפרשות הבאות ואף בעתיד העבודה השוטפת תמומן ממנו. מדוע ציוה ה' להשיא דווקא מחצית מהשקל ולא שקל שלם או בכלל מדוע לא לאפשר לכל אחד לתת כנדבת ליבו.

מפוזר ומפורד היה העם היוצא ממצרים. בתור עבדים השאיפות הלאומיות היו חלשות אם בכלל היו קיימות, כל עבד או משפחת עבדים היו גרים אצל משפחה מצרית אחת, פעמים שגודלו משפחות במחוזות שונים במצרים וכל סיפור משפחתי היה שונה לגמרי. כחלק מהפיכת התפזורת האנושית הזו לעם עומד הפרוייקט המשותף עליו מדברות הפרשות האחרונות – המשכן.

שמעתי פעם מהרב שבתאי רפפורט ששאל שאלה טריוויאלית – מניין בכלל היו לעם ישראל שקלים באמצע המדבר? הוא הביא משפט מן המדרש - 'גדולה ביזת הים מביזת מצרים'. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל לא האמין שהמצרים נעלמו מחייהם לתמיד. כחלק מהבניית המחשבה העבדותית, משהו בהם סירב להאמין שהאדונים יכולים פשוט למות, 'הם ודאי עלו מהצד השני' - אמרו לעצמם העבדים לשעבר. לכן הים פלט את גופות המצרים אל החוף לעיניהם המשתאות של בני ישראל. למצרים היה מנהג להתקשט לפני הקרב ולקחת איתם כסף, המדרש ממשיך ומספר שכל אחד מישראל הלך אל המצרי ששיעבד אותו ואת משפחתו ולקח ממנו את הכסף שהביא. קשה לתאר בשורות קצרות עד כמה 'סגירת המעגל' הזו חשובה מבחינה נפשית ורוחנית. אך כפי שאנו רואים מהחיבור שעשה הרב שבתאי רפפורט - כל אחד הביא יחד עם שקליו גם את סיפור הגלות הפרטי שלו.

כשעם חוזר מגלות ארוכה טבעי שלכל משפחה ועדה יהיה סיפור גלות שונה. חלקנו סבלנו משעבוד גשמי וחלקנו משעבוד שהתאפיין בהתבוללות. יש לנו כבר מאכלים אחרים, בגדים שונים, ואף הלך רוח ומנטליות שונה. מה שה' מלמד אותנו הוא להתאחד סביב פרוייקט משותף – משכן או בניית מדינה – ולהבין שכל אחד מאיתנו מביא את החיים שלו, על כל מה שכולל הביטוי ועדיין מדובר רק במחצית. כל אחד מביא יחד איתו את הסיפור האישי שלו במלואו אך הוא לא שוכח שסיפורו לעולם איננו שלם ללא סיפורו של חברו. כך בונים סיפור של עם.