העם הנבחר

 (מתוך הביאורים בסוף ספר לאור עמים)

בשאלת הבחירה בישראל ישנן שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה רואה בבחירה בישראל גזרת שמיים, ללא טעם מובן; מעין אקסיומה שאין לתהות עליה מבחינה מוסרית או רציונאלית. בהיבטים מסוימים של גישה זו, ניתן לומר כי מדובר ב"גנטיקה רוחנית", ואולי אפילו פיזית, שונה מזו של הגויים. גישה זו ידועה בשם המהר"ל (נצח ישראל יא, וע"ע גבורות ה' כד), אשר מתחיל משאלה בסיסית ביותר - מדוע לא מתוארת בתורה צדקתו של אברהם אבינו בטרם דיבר אליו ה'? מדוע התורה עצמה לא מנמקת, כפי שעשתה אצל נח, את הסיבה שהקב"ה בחר לומר "לך לך" דווקא לאברהם? (הוא מביא את השאלה הזו מהרמב"ן שתירץ באופן אחר, ע"ש) תשובתו המפתיעה של המהר"ל: משום שאברהם כלל לא נבחר בגלל מעשיו - הוא נבחר מלידתו; ואף אם היו מעשיו רעים, לא היו יכולים לקלקל את הבחירה בו. בספר הכוזרי (א צה) מתוארת השתלשלות של אב ובן (עם דילוגים קלים) שבהם עוברת הסגולה, או העניין האלוהי, כלשונו, באופן גנטי. על פי גישה זו, ההבדל בין ישראל לאומות כלל לא נובע ממעשים רעים או טובים שלנו או של אבותינו, אלא מדובר בפער בלתי ניתן לגישור כהבדל שבין האדם לחי. מתפיסה זו נובע יחס שונה לגרים. לדעת ריה"ל גר לא יכול לקבל נבואה, כך שההבדל הקטגוריאלי בין ישראל לגוי נשמר. את הצורך בעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו יסבירו מצדדי גישה זו כגילוי הכוחות שבו, ולא כבירור אמיתי האם הוא מתאים לשליחות האלוהית או לא. כך גם יש להסביר את המושג "סגולה", כדבר שאינו תלוי במעשינו, אלא בבחירה האלוהית בלבד. ישנן תובנות רבות נוספות הנובעות מגישה זו, ואין כאן המקום להאריך בביאורן.

וע"ע במאירי (פתיחה למסכת אבות) שכתב על אברהם 'הוקדש מרחם ומלידה ומבטן ומהריון' וכן בהקדמה לפירושו לתהילים. ובהקדמה לחיבורו על התשובה הוסיף המאירי ראיה לכך מהגמרא (נדרים לב א) האומרת שאברהם הכיר את בוראו מגיל שלוש, וכתב על כך שבגיל שלוש זה אמנם ניכר כלפי חוץ, אך בפועל זה היה כך כבר מהרחם.  ועיין גם בפירוש רש"י לתהלים קי ג.

גישה זו מעלה סוגיה מוסרית ראשונה במעלה: האם המוסר האלוהי הוא שרירותי, והוא אינו עשוי להשמיע כל נימוק בכלים מוסריים ההולמים את טבע האדם? כך עולה מגישה זו. הבחירה באברהם אבינו היא אינדיפרנטית למעלתו המוסרית, והיא נכונה אך ורק בגלל שהקב"ה בחר כך באופן שרירותי, ככל הנוגע לנו. בנוסף, היא הופכת את האדם הישראלי לדואלי, אזרח בשני עולמות. מחד, הבחירה בו ובעמו היא שרירותית וחסרת משמעות מוסרית, מאידך מצופה ממנו להתנהל על פי אמות מידה מוסריות של התורה (שמירת מצוות, מעשים טובים), שעל פיהן הוא נשפט ונמדד. השניות החריפה שנוצרת בין הסגולה לבחירה החופשית קשה מאוד להבנה.

הגישה השניה רואה את הבחירה באבות וממילא  בישראל כפועל יוצא של מעשיהם הטובים. בתמצית: האבות בחרו בקב"ה, וכתוצאה מכך בחר הקב"ה באבות. הרמח"ל (דרך ה' ב ב) מחלק את האנושות לשתי תקופות: תקופת השורשים ותקופת הענפים. בתקופת השורשים כל באי עולם יכלו לבחור לתקן את דרכיהם ולהיות השורשים לתיקון העולם. בתקופת הענפים ממשיכה הבריאה על פי התבניות שנקבעו בתקופת השורשים. מי שירצה כעת להשתתף בפרויקט האדיר של תיקון העולם, יהיה חייב להצטרף לקבוצת המשימה שנקראת "עם ישראל", מיסודו של אברהם אבינו. תקופת השורשים נגמרה בדורו של אברהם אבינו, לא רק מפני שהוא נמצא מתאים ונבחר ע"י הקב"ה, אלא גם מפני שהיה זמן קצוב מראש לתקופת השורשים. בתקופה זו, אברהם היה היחיד שתיקן את דרכיו באופן הרצוי לפני ה' יתברך, כפי שהתברר בעשרה נסיונות שעבר, אשר חלקם התרחשו עוד בטרם זכה להתגלות. גם לאחר מכן היו צריכים להוכיח את עצמם שאר האבות, ואכן הם נבררו בקפידה: יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עשו. לגישה זו יש סימוכין חזקים מאוד בפשטי התורה; הן בנימוקים לבחירה באבות והן בנימוקים לבחירה בעם ישראל. לגבי אברהם אבינו כותבת התורה שני שבחים עיקריים; הראשון נוגע לאמונה שביטא: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו ו), ופירש רש"י שהצדקה היא הזכות של אברהם. השני מופיע בפסוק המתאר את הליכתם של אברהם ובני ביתו בדרך ה', והנחלת דרך זו לדורות הבאים: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח יט).
גם להסברה זו אנו מוצאים מקורות רבים ומהם – רב ניסים גאון בהקדמה לש"ס, הרמב"ן עה"ת דברים לב, כו, ר"י ג'יקטיליא בפירושו להגדה של פסח צפנת פענח, בני יששכר סיון מאמר ב אות יח, ועוד.

ומה בדבר הבחירה בעם ישראל כולו? בשני פסוקים מסבירה התורה את טעם הבחירה בישראל. הראשון: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם, וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים י טו). והשני: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז ז). ההנמקה בפסוק הראשון ברורה - ה' אוהב את האבות ולכן בוחר בישראל. אך מהי ההנמקה בפסוק השני? חז"ל מלמדים אותנו (תנחומא עקב ג, ומעין זה בחולין פט א): "'לא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם', לא ממה שאתם מרובים מכל האמות, ולא ממה שאתם עושין מצוה יותר מהם. שהאומות עושין מצוה שלא נצטוו יותר מכם, והם מגדילים שמי יותר מכם… אלא בזכות שאתם ממעטין את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם". הקב"ה בחר בנו משום שהוא ידע שזה לא יגרום לנו להתנשא על אחרים. המדרש עצמו מחבר את ההנמקה הזו לבחירה באבות: "זה שאמר הכתוב: 'וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר', ללמדך שכל המצטער בתחלתו, נוח לו בסופו. ואין לך שמצטער מתחלתו יותר מאברהם, שהושלך לכבשן, וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ששה עשר מלכים, ונתנסה בעשר נסיונות, וקבר את שרה, ולבסוף נח, שנאמר: 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים'. דווקא הענווה וחוסר ההתנשאות כלפי האומות, העומדים ביחס הפוך למאמצים שעשה עם ישראל כדי להגיע למעלתו הרוחנית, משמשות כהנמקות יסודיות של הבחירה האלוהית. בניגוד לגישה הראשונה שהצגנו, שיש בה זלזול כמעט מובנה בגויים, בגישה זו ההיפך הוא הנכון. גישה זו כמעט מחייבת כבוד מסוים אל אומות העולם, שהרי מתוך כך, בין השאר, נובעת הבחירה בישראל. 

מה בקשו בלק ובלעם לעשות?[1]

 
בפרקי אבות מדובר על ההבדל שבין תלמידי בלעם הרשע לתלמידי אברהם אבינו ע"ה. אברם עבר מארם ממולדתו ומשפחתו כדי להיות אב המון גויים. הוא חש אחריות גם לרחוקים ממנו ביותר כמו אנשי סדום ורואה תקווה לכל האנושות.

כבר בתחילת המדרש מובאת כותרת לפרשה – 'להודיע למה סילק הקב"ה רוה"ק מאומות העולם'. והמדרש מסביר שההבדל שבין נביאי האומות לנביאי ישראל הוא שנביאי ישראל דואגים לעולם, משתתפים בכאבו ורוצים בטובתו, ונביאי אומות העולם להיפך – מאבדים את הבריות על ידי פרצות ועומדים במידת אכזריות – 'שזה עמד לעקור אומה שלמה חינם על לא דבר'.

בלק היה נציג הלאומיות השונאת זו שדואגת לאומה שלה על חשבון האחרות. הוא מבקש להעמיד את הגבולות שנקבעו בימי נח על תילם. 'אמר לו הגבולין הללו שנקבעו מימי נח שלא תכנס אומה בגבול חברתה הללו באין לעקור אותן'. האם בלק מעליל על ישראל עלילה או שמא הוא מזהה תהליך של אמת?

במבט פשוט חלוקת האומות לשבעים אומה ולשון הייתה עונש בעקבות מעשה דור הפלגה. החזון של היהדות שואף להביא את העולם על תיקונו, להגשים את התכנית האלוקית בעולם. אברהם שחי בדור הפלגה וראה מה שקרה מנסה להקים עם שיביא בסופו של דבר לחזרה לשפה ברורה אחת 'כי אז אהפוך כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. לכן סיסמת היהדות היא שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – ה' שעתה הוא אלוקינו לעת"ל יהיה אלוקי העולם כולו. רעיונה של היהדות יוביל לאחדות העולם כולו תחת דגל של מלכות ה'.

אך לבלעם הייתה מחשבה אחרת, בלעם עצמו כבר היה אותה אישיות קוסמופוליטית – 'וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה... כשולחני היה שהיו מלכי האומות נמלכים בו'. בלעם לא אב לגויים אלא בלי עם, כי הוא רוצה שכולם יאהבו ויכבדו אותו.

בנקודה מסוימת מתלכדות שתי ההשקפות הסותרות – זו של בלק שרוצה בלאומים ישנים שנלחמים אלה באלה וזו של בלעם שמבקשת עולם של הפקרות ללא גבולות של מגדר וללא עמים – הנקודה הזו היא המאבק נגד עם ישראל.

לכן על פי הזוהר הקדוש מה שביקש בלק לעשות ומה שניסה לעשות בלעם בפועל הוא 'ויקר כה' – לעקור את מידת 'כה' שהיא כנסת ישראל. לעקור את עם ישראל ולייצר לו תחליף. קורבנותיו של בלק היו מעין פיתוי לבורא עולם – 'למה שבעה כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו... שהיה אומר לפני הקב"ה למה קבלת את אלו – לא בשביל עבודה שעבדו לפיכך קבלתם? ולא נאה לך שתיעבד משבעים אומות ולא מן אומה אחת? כביכול רוח הקודש אומרת טוב פת חרבה ושלוה בה... מבית מלא זבחי ריב – שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל'.

בזוהר הקדוש מנגידים בין עינו הרעה של בלעם הרשע לעינו הטובה של דוד המלך. הקשר שבין אברהם לדוד קשור לאותו תיקון העולם. מצאצאיו של אברהם יוולד דוד המלך שיכבוש את ארץ ישראל ויקים בה מדינה. אך המדינה הזו לא מיועדת להיות תכלית בפני עצמה, עם ככל העמים. המדינה הזו תהיה התשתית למלך המשיח שישפוט עמים רבים ויביא שלום לעולם. דוד שיש בו טיפת מואב בתיקון דרך רות המואביה מבנות בנותיו של בלק, מתקן את הלאומיות. משיח מתקן את האוניברסליות. וכך יבוא תיקון לאד"ם בשלושת האישים – אברהם, דוד, משיח.

---

[1] בעקבות מדרש תנחומא, רבה וזוה"ק על הפרשה.

 

 

האזינו

מסופר (הו' בספר 'והגדת', של הגה"צ רבי יעקב גלינסקי), על סוחר יהודי שהתגורר בסין והחליט לייבא בעצמו סחורות מאירופה. הפליג ויצר קשרים עם יצרנים וספקים, ולפני שובו נסע לראדין לקבל ברכת ה'חפץ חיים'. הציג עצמו: כאדם שהגיע מסין.

סין, בקצה העולם. "מה נשמע בסין?", התעניין ה'חפץ חיים', נאנח: "העניינים יגעים. היהודים מפוזרים. אין חנוך יהודי, אין שחיטה כשרה, יש ניסיונות קשים בשמירת השבת, השם ירחם".

ה'חפץ חיים' לא התפעל. ענה: "צרתכם צרת רבים בדורנו. בקהילות רבות, מאוסטרליה ודרום אפריקה ועד לדרום אמריקה וצפונה. חברתי עבורם את ספרי 'נדחי ישראל'. קח עמך כמה ספרים תפיץ אותם בסין. הם מורים איך להחזיק מעמד בתנאים הקשים  - "ומה עוד נשמע בסין?"

תמה: על מצב היהודים כבר ספר, על מה עוד ידווח? אמר: "זה כמה שבועות שיצאתי משם". "אבל לפני שהפלגת, על מה דברו שם, על מה דווחו העיתונים?", ענה: "הסינים בנו סכר ענק, שפנה עמק שלם להתיישבות חקלאית, אבל הסכר נבנה ברשלנות ומסת המים הכבירה ערערה אותו. הוא קרס ומאה אלף סינים טבעו למוות!"

ה'חפץ חיים' הזדעזע: "אוי ואבוי, מדת הדין מתוחה, עד לסין הגיעה!", "הרב, מותר לשאול שאלה?", "ודאי", "כשספרתי על מצבם העגום של היהודים, הגיב הרב בהשלמה. וכשספרתי על טביעתם של איכרים סיניים, מזדעזע הוא כל כך?!". "ברכות יחולו על ראשך! אמור לי, בוורשה היית?", "ודאי!", לראדין, מגיעים דרך וורשה.

"כמה יהודים גרים שם, ומה חלקם באכלוסיה?", תמה, אבל ענה: "מספרים שכשלוש מאות אלף יהודים, מתוך כמיליון תושבים". "כן" אשר ה'חפץ חיים', "כך אומרים". "אמור נא, אלו היית רואה אדם עומד בכיכר העיר ונואם באידיש, אל מי הוא פונה?", "מה השאלה? ליהודים העוברים ושבים!", "אבל בעצמך אמרת שאינם אלא מעוט!", חייך: "אכן הגויים הם הרוב, אבל אינם מבינים אידיש. אם דיבר באידיש, ליהודים דיבר!".

"כדבריך", הנהן ה'חפץ חיים', "אם כך, הלא תבין? שטפון הגורף מאה אלף יצורי אנוש, 'מי במים', השם ירחם, שפת שמים הוא, אותות ממרום. אך מי מבין אותו? מי יתבונן בו ומי יזדעזע ממנו? הסינים? אינם מבינים שפה זו! אם כן, אל מי פנו, למי אותתו? לנו! אבל אנו, בראדין אנו. ומהיכן נדע על האתות, איך נשמע את הנאום השמימי? הביאוך הנה, שתספר אודותיו!". זה המבט הנכון, המפוכח, המבט של ה'חפץ חיים' זצ"ל. ע"כ.

הפרשה מבקשת מאיתנו בראש ובראשונה להאזין, לשמוע, להקשיב ולשים אל ליבנו את הקורה סביבנו. רק אם נאזין וננסה להבין מה ה' רומז לנו יש סיכוי שנוכל להיטיב את מעשינו ולשנות את המצב.

מדוע לא נתנה התורה בארץ ישראל?

 

Photo by Eddie & Carolina Stigson on Unsplash מדבר בארץ ישראל

אסור לנו להשאיר מאחור את השאלות הפשוטות. פעמים רבות כאשר אני לומד עם אנשים שמתחילים בלימוד התורה בפעם הראשונה, כמו ילדים או חוזרים בתשובה, אני שם לב שאופי השאלות שלהם שונה מעט משל לומדים מבוגרים. אלו שאלות שקוראות תיגר על המהלך כולו ומבקשות להבין את הכל מהשורש. לאחרונה למדתי עם בתי את ספר יהושע ובפרקים האחרונים שלו בנאומי הסיום שמה לב בתי לדבר שלא שמתי לב אליו מעולם – היא שאלה על מה יהושע לא אמר – מדוע לא מינה יהושע את מי שימלא את מקומו. כל  מי שילמד לעומק יבין שההבנה הזו שילדה בכיתה ב' שמה אליה לב היא מה שמניע את כל ספר שופטים לעבר ספר שמואל עד מלכות דוד. 

למרבה ההפתעה, נראה שגדולי ישראל ידעו לשאול לצד השאלות המורכבות גם שאלות פשוטות מאוד. ראוי לציון מיוחד הוא מורנו הרב חיים פאלאצ'י  שבספרו "עמודי חיים" (עמוד תורה, אות כ, ט ע"ד-י ע"ג) מביא תשע עשרה הנמקות שונות בסוגיה זו, בפשט ובדרשנות.

חז"ל עצמם שאלו את השאלה במכילתא (יתרו פרשה ה): מפני מה לא נתנה תורה בארץ ישראל? ותשובתם כפי שהסבירו אותה גם רב ניסים גאון (בהקדמתו לש"ס) והמבי"ט – הקב"ה ייעד את התורה לתיקון העולם כולו ולכן הוא נתן אותה במקום הפקר, מעין שטח מפורז בינלאומי, מקום בו יהיה נוח לכל האומות להצטרף. לצערנו אף אחת מהאומות לא עשתה זאת ובמקום שלום עולמי ירדה בסיני שנאה של אומות העולם לישראל נושאי התורה. מקום נתינת התורה אם כן מלמד על היסוד האוניברסלי שבה.

בבמדבר רבה (יט, כו וכן מופיע גם במכילתא שם) תשובתם של חז"ל לאומית יותר – התורה נתנה במדבר כי אם הייתה ניתנת בארץ הייתה ניתנת באחת מנחלות השבטים והיו השבטים מתקוטטים ביניהם. זאת אומרת שהתורה ניתנה במקום נייטרלי כדי להורות על השייכות שלה לכל עם ישראל ועל חשיבות האחדות ביניהם.

המהר"ל ענה על שאלה זו אחרת. בתפארת ישראל (פרק כו) אומר המהר"ל שהתורה לא נתנה במקום שאפשר לחיות בו ברמה החומרית כדי ללמד על כך שהיא רוחנית וזוקקת הזדככות מהגשמיות. בספר אש קודש (דרשות האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד בתוך ימי השואה) פרשת יתרו המשיך קו זה ואמר שהתורה ניתנה במקום שהוא לא מקום כדי לומר לנו שהתורה לא תלויה במקום מסוים או בזמן ויש לקיימה בכל מצב, בארץ או בחו"ל. הבן איש חי בספרו שבת מלכתא (דרשות לשבת שלפני שבועות) שעוסק כולו בשבח התורה עונה שיש בזה ללמד על שבחן של ישראל שקבלו התורה במדבר כשהקיום שלה קשה מאוד ולא חיכו למקום יישוב פורה כמו א"י שאז היו אומרים שבשביל הארץ קיבלו התורה.

תשובה מיוחדת שמשמיטה את עיקר השאלה נמצאת דווקא באלשייך הקדוש בפרשתנו (דברים יא, ד)[1]. לאחר שהתורה מציינת במדוייק היכן נאמרה הברית: הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃ מסביר האלשייך: 'הלא תאמר למה זה בחר ה' תהיה קבלת התורה באלה ושבועה בהרים ההם מבשאר מקומות א"י ומבארץ סיחון ועוג שגם היא נתחלקה לשבטים. אל תתמה על החפץ כי הלא כמה בעבר הירדן שהוא בגבול קדוש מאד... יען כי אלה הם אחרי כלומר נכנסות תוך גבול הארץ מופלג מירדן שבשפת הגבול ... מורה היותם נכנס הרבה בתחום א"י... וגם הם מול הגלגל כלומר שיש בחינה אחרת על היותם מול המקום ששרתה שכינה י"ד שנה של כיבוש וחילוק שהיה משכן בגלגל... ושמא תשאל א"כ יהיה בגלגל עצמו לזה אמר אצל אלוני מורה והוא כי שם נשבע ה' פעם ראשונה לאברהם לתת לישראל הארץ'. מובן כי לשיטתו התורה כן  התקבלה בארץ – כאן בפרשה[2].

 

---

[1] יש לציין שגם לשיטת ריה"ל בספר הכוזרי שמדבר סיני הוא בכלל ארץ ישראל, קושיה מעיקרא ליתא.

[2] ועיין בדבריו בהמשך, שלדידו היה מונח שהתורה נתנה בארץ ולכן יש לשאול באופן הופכי – הרי התורה שייכת בכל העולם ומדוע היה חשוב לשוב ולקבלה בארץ? ותשובתו הרמתה – כדי ללמדך שהארץ ניתנת לך כדי שתיישם בה את התורה ועל תנאי היא ניתנת.

ירושלים - אנחנו וכולם

Photo by Dave Herring on Unsplash

'ירושלים לא מוזכרת בשמה אפילו פעם אחת בכל התורה'.

למעשה, השורה הזאת יכלה לפתוח דיונים בין - דתיים לגבי היחס לירושלים, ממש כמו השורה 'ירושלים לא מוזכרת אפילו פעם אחת בקוראן', אלא שבנביאים ובכתובים ירושלים נזכרת כ- 700 פעמים, בכל מקום שבו מתפללים צריך לכוון את הפנים אליה, ושירים ותפילות נכתבו עליה בכל הדורות. לכן אין חולק על מרכזיותה של ירושלים ביהדות. אך דווקא לאור מרכזיות זו השאלה קשה יותר - מדוע ירושלים לא מוזכרת בתורה אפילו פעם אחת?

במקום בו התייחסה התורה לירושלים היא מזכירה אותה כך: 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם' (דברים יב, ה). העם ההולך במדבר יודע שכשיגיע לארץ, הקב"ה כבר יודיע להם באיזה מקום הוא בוחר. זה לא קרה מייד, רק בימי דוד המלך, מאות שנים לאחר הכניסה לארץ, בוחר הקב"ה בירושלים להיות המקום המיוחד לשמו. וגם כאן צפה השאלה – מדוע להשאיר את ירושלים בצל?

על שינוי התודעה הלאומית שבין הגלות לארץ ישראל נכתב רבות. היהדות של ארץ ישראל היא עצמאית, בוטחת בעצמה ובכוחה ומחזקת את ההבדלה שלה משאר הלאומים. לא עוד יהודי חלש שמוצא עצמו מובל על ידי הפריץ, מעתה סיפורים על גבורת לוחמינו במבצע הצלה הרואי יהיו המיתוס המכונן. התהליכים האלה קרו לנגד עינינו והם בריאים ומתועדים בספרי הנבואה. נראה כי הזכייה בירושלים כרוכה בשינוי תודעתי לאומי נוסף. אם בצמד המילים הדרמטי 'הר הבית' המילה 'הבית' מסמלת את הבית הלאומי שלנו, אז טעינו בכתובת. הבית הוא הבית של ה' אלוקי השמיים והארץ, אלוקי ישראל והעמים, ומתוך כך אנו מצפים לבנות שם את בית התפילה של האנושות כולה. המעמד הלאומי שלנו איננו העיקר בסיפור הארוך של עם ישראל. התפקיד של ישראל להיטיב את העולם מכל הבחינות ולהוביל בו את האומר המוסרי הוא הנקודה העיקרית. הלאומיות שלנו היא הגוף, החשוב וזה שאין לו תחליף, אך עדיין הגוף שנועד לתפקיד זה.

המילים אב המון גוים שנאמרו לאברהם אבינו כבסיס לתפקידו וייעודו מבטאות קשר של אהבה ואחריות כפי שאר העולם. כאב הרוצה בטובת בניו ומימושם העצמי מביטים ישראל על שאר העולם ומתוך מבט של אחווה אך ללא נאיביות מעושה הם מנסים לתת לכל אחד מהעמים מקום של כבוד בתיקון העולם.

לכן התורה לא מדברת על ירושלים במפורש. ירושלים, הר הבית ובית המקדש אמורים להגיע לידינו כפרי של תהליך נפשי ורוחני ברמה הלאומית שמבטא הבשלה של התפיסה העצמית שלנו.

ומה קורה איתנו? האם עלינו לעבור את אותה הבשלה שוב עם חזרתנו השנייה לציון? בימי עזרא ירושלים עמדה במרכז התודעה של העם. השבים ניגשו כמעט באופן מידי להקרבת קורבנות, וברגע שהתאפשר מבחינת המפה הפוליטית העולמית גם לבניין הבית. והם אכן בנו אותו, בדם יזע ודמעות, חציים בונים וחציים אוחזים בנשק. בימינו, ההנהגה הפוליטית שלנו כלל לא תכננה לכבוש את ירושלים, היא נפלה לידם כפרי בשל. עלינו לקבל את המתנה ולהבין שה' מאמין בנו שנצליח להיות ראויים לה ורק מתוך תפיסה זו המבוססת על היסוד האוניברסלי של היהדות נצליח לכונן שלום המבוסס על הלאומיות האוניברסלית הישראלית המבקשת את תיקון העולם כולו. שלום שאנו וכל עמי העולם כה זקוקים לו.  

(פורסם במקור ראשון ראה התש''פ)

פרשת בלק - לקבל 'הסכמה' מגוי...

ערב הכניסה לארץ מתחולל מפגש בלתי מודע מצדו של עם ישראל עם נציג מיוחד של אומות העולם. בלעם הרשע עומד מול העם היוצא ממצרים ומנסה להזיק לו. היינו יכולים לחשוב שהתורה מספרת לנו את האירוע הזה על מנת שנראה את חסדו של ה' שגם כאשר אנו כלל איננו יודעים וחשים בסכנה הקב"ה מגן ומושיע. ועל ניסיך שבכל יום עימנו תמיד. אך נראה שהמפגש עם אישיות שכזו היה צריך לקרות מטעם עמוק יותר.

פגישות עם גויים משמעותיים נוספים קרו בצמתים חשובים בקורות עם ישראל. קודם היציאה ממצרים הצטרפו לשורותינו בתיה בת פרעה וגם ציפורה אשת משה אשר לשתיהן הוא חב את חייו, במתן תורה היה זה יתרו כהן מדיין שבחר להצטרף אל משה, ובכניסה לארץ רחב התגיירה ואף התחתנה עם יהושע בן נון. לפני הקמת מלכות ישראל רות הצטרפה והפכה לאמה של מלכות ובימי בית ראשון באו מלכת שבא, נעמה העמונית ובת פרעה להדבק בשלמה המלך ע"ה (עיין שמות רבה כז, ד). הן ביציאה מהגלות הראשונה והן בשניה אנו מוצאים קבוצות שהתגיירו (במצריים ערב רב ובשיבת ציון "ורבים מעמי הארץ מתיהדים") מדוע?

להערכתי, הפסוק המצוטט ביותר מפרשת השבוע הוא "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הכוונה של רוב המצטטים היא שאין מה להתחשב בדעת הגויים ואנו צריכים להבין שנגזרנו לחיי בדידות לאומית. אך אולי ההבנה של הפסוק צריכה עדכון גירסה לאור היציאה מהגלות לעצמאות מדינית? 

חלק מייעודו של עם ישראל הוא להביא ברכה עצומה לכל האנושות. אלא שהאנושות ברוב הזמנים הייתה במצב מוסרי שפל ביותר. רובה הייתה עובדת עבודה זרה וממילא נושאת בתוכה עיוותים מוסריים חריפים כמו אלימות, ניצול החלש והפקרות מינית. לכן היה קושי גדול לחבר בין ישראל לעמים וברוב הזמנים ברכנו על ההבדלה "עם לבדד ישכון". ובכל זאת על מנת שנוכל לקיים את תפקידנו כראוי עלינו לשמור על חיבור עם כלל האנושות וכביכול לקבל את הסכמתם של הגויים להובלה המוסרית של עם ישראל. לכן חשוב לתורה לספר לנו על ישמעאל אבי קידר שחזר בתשובה והקדים את יצחק אביהם של ישראל (בבא בתרא טז ע"ב). אנו גם לומדים על הפגישה ההיסטורית בין יעקב אביהם של ישראל לעשיו אבי אדום ועל כך שאמר לו עשיו 'אחי יהי לך אשר לך' ובנוסח המדרש – כאן הודה לו על הברכות (רש"י על בראשית לג, ט). כאן הודה עשיו שהברכות שקבל יעקב מיצחק אביהם אכן ראויות לו בהיותו הבכור (המוביל המוסרי) האמתי. נציגי הגויים מסכימים לקבל את הובלתנו המוסרית, הכשרים שבהם עושים זאת בחפץ לב ומצטרפים אלינו, אלו גרי הצדק שמוזכרים לעיל. חלק אחר פשוט מביע את הסכמתו, ברצונו או בעל כורחו. בלעם כלל בתוכו את הנציגות הרוחנית של האנושות. אדם בלי עם, אישיות קוסמופוליטית שהכל צריכים לה המשמש כנציג ה' לגויים חייב להודות בכישלונו המוסרי ולראות כיצד האומות נצרכות לעם ישראל. אע"פ שבגלל שחיתותו המוסרית האישית הוא לא יכול לזכות ולהתגייר, בוקע קולו הפנימי ומכריז: 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'.

אחד הפירושים למילים "ובגוים לא יתחשב" אומר שעם ישראל לא נספר בחשבון שבעים האומות. מפני שכמו היחס בין משה לשבעים הזקנים בסנהדרין של שבעים ואחת החכמים, עם ישראל איננו ככל האומות, הוא המנחה והמוביל. ולבסוף הוא גם הוא המכריע, האומה השבעים ואחת.

דווקא היום כשדעתנו חזרה להיות חשובה בין שבעים האומות עלינו לזכור את יחודנו ותפקידנו המיוחד באנושות. איננו עם ככל העמים.

קרדיט על התמונה: (צילום: חיים צח\לע"ם) מתוך אתר סרוגים 







להרחבה עיינו גם במדרש הבא על ההבדל שבין נביאי אומות העולם לנביאי ישראל: המדרש (תנחומא תחילת פרשת בלק) מעמיד את ההבדל שבין נביאי ישראל לנביאי הגויים על מוסר לאומי ודאגה אוניברסלית: "ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות, וכן הוא אומר 'צופה נתתיך לבית ישראל', ונביא שעמד מן האומות (בלעם) העמיד פירצה לאבד הבריות מן העולם הבא (בנתינת העצה של הפקרות בנות מואב). ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה 'על כן מעי למואב ככינור יהמו' וגו', וכן יחזקאל אמר 'שא על צור קינה', וזה אכזרי עמד לעקור אומר שלימה על חנם, על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם -  להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם, שזה עמד מהן וראה מה עשה". 

העולם קורא לנו

במשך שנים רבות סבל עם ישראל מאוד מהסוד הנבואי שביטא ירמיהו הנביא במילים "כל צריה היו לראש". הגמרא במסכת מגילה מספרת שכך גם עלה המן הספר העלום מכפר קרצום להיות יועצו של המלך הגדול בעולם בתקופתו. את הסוד הזה ניתן לנסח במילים פשוטות: לאחר החורבן כל מי שמיצר לישראל נעשה לראש בין האומות.
מסתבר שעם התפתחות תהליך הגאולה אנו אמורים לראות תנועה הפוכה, ואכן לפני כשנתיים נבחר, כנגד כל הציפיות, תומך נלהב של מדינת ישראל - דונאלד טראמפ. בשבוע שעבר זה קרה שוב בבריטניה - ג'ונסון הביס את קורביין שונא ישראל מוצהר שקיבל על עצמו פרישה מהחיים הפוליטיים בעקבות הפסד צורב זה. תומכיה היו לראש, וצריה יורדים מטה מטה.
ומה כל זה מסמן לנו? האם עתה עלינו בעיקר להיזהר מנשיקותיו נשיכותיו של עשיו או שמא העולם ממתין לשמוע את הקול הישראלי המקורי?

בכנס ההשקה של החיבור 'לאור עמים' לפני כחודש, עסקנו בשאלה הזו בפאנל מכובד.
מוזמנים לראות ולהתרשם...

(ניתן להשיג את החוברת בעשרה שקלים בטלפון: 0524833882)

החוברת נכתבה על ידי הרב גיא אלאלוף שליט"א ועל ידי, הכנס משותף לאיגוד רבני הקהילות ולברית עולם.

ריבית

איסור ריבית הוא מהאיסורים החמורים שבתורה. המלווה עובר בשישה לאוין, הלווה בשני לאוין ואפילו הערב העדים והסופר בהלוואה שכזו עוברים באיסור אחד או שניים. העובר באיסור ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים, פורק עול מלכות שמים מעליו ואין עפרו ננער בתחיית המתים (ב"מ עה ע"ב, ספרא ויקרא כה, לח, רמב"ם הל' לווה ומלווה פרק ד').

מדוע אם כן מותר (ויש אומרים שאף מצווה) להלוות לגוי בריבית- "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך"?

לקיחת ריבית אינה פעולה לא-מוסרית, מדובר בסחר לגיטימי בכסף או השכרה של כסף. כשם שאני מקבל דמי שכירות על השכרת הדירה שלי כך אקבל תשלום מסוים על השכרת הכסף שלי לשימושך. כך מקובל גם בעולם המודרני בן זמננו להציע הלוואות בריבית לצרכים שונים. אם כך, החידוש הוא בכיוון ההפוך: באיסור לקיחת ריבית מישראל. כשהתורה אוסרת על לקיחת ריבית, היא מנמקת: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". היסוד הוא שמדובר באחיך, שניכם חלק מן המשפחה שיצאה ממצרים ובכך הפכה לעם. וכמשפחה לכם אחריות גדולה אחד כלפי השני. ברור לכל כי התנהלות כלכלית בתוך המשפחה שונה מהתנהלות כלכלית עסקית. כשם שאנחנו לא נוהגים לבקש מהבנק טובה שילווה לנו קצת כסף לצרכינו, כי ברור לנו שהבנק הוא לא אבא או אמא שלנו, כך אנחנו לא מחפשים דרך להרוויח כסף על גב הילדים שלנו, כאשר הם זקוקים לעזרתנו. החידוש של התורה באיסור הריבית הוא כללי: כל ישראל הם משפחה אחת, ובמשפחה עוזרים זה לזה ללא תמורה כספית. לכן הבטחת תחיית המתים לא רלוונטית לאדם שמלווה בריבית מצער את אחיו ונושך בו ובכך כורת את עצמו מעם ישראל. התחיה הובטחה לכלל העם, למי שרואה את עצמו חלק מעם ישראל ולא לכל אחד באופן אישי. כך גם איסור חיתון עם גויים שומר עלינו כשבט אחד גדול ומובחן, כך שנוכל לבצע את הייעוד שלנו מבלי להילחם מלחמות מבית על עצם קיומנו. עם שמאפשר כניסה של גורמים זרים אליו, שאינם מקבלים את עצם מהותו והייחודיות שלו, גוזר על עצמו כליה. כמובן, מי שרוצה להצטרף לעם ישראל יכול להתגייר, ולכן לא מדובר בגזענות אלא בשמירה על הרעיון אודותיו אנו סובבים. אך עלינו לדעת: כל אלו הדברים אינם רלוונטיים לעתיד לבוא, והם נועדו רק לשלב הנוכחי של ההיפרדות שבו אנו נמצאים. כאשר העולם יתוקן ונמלא את ייעודנו כראוי, הרי שלא ישתמרו עוד ההבדלים בינינו לבין הגויים, כי לא יהיה עוד "אנחנו" ו"הם".

ידיעה חשובה זו עשויה לעזור לנו ביחס הנוכחי שלנו אל גויי העולם. הן אמת, חשוב מאוד לשמור על היבדלות כעת. ניסיון לקיים את הייעוד שלנו ללא שנהיה לאום מובחן נידון לכישלון, ואף עלול להמיט עלינו אסון בדמותה של התבוללות ושל מאבק על עצם הקיום שלנו. אולם אל לנו לשכוח כי הגויים מהם אנחנו נבדלים כיום, הם אלו שנחיה איתם שכם אחד לעתיד לבוא (כמו שבארנו בעבר – לעיון נוסף עיינו ברשומות הרלוונטיות לאוניברסליות). הגויים אינם גוף זר לקדושה ולרוח הישראלית אשר עתיד להיעלם מן העולם, ההפך. הם עוד עתידים להצטרף אלינו ולחזור למטרתה המקורית של האנושות – אחדות סביב מי שאמר והיה העולם.

נביאי ישראל

התנ"ך מתאר את הנביאים כאנשים בעלי שם גם בקרב הגויים; החל מאברהם, אשר הפלשתים מכירים בו כנביא: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (בראשית כ ז), ונקרא בפי בני חת 'נשיא אלוהים' (בראשית כג ו). עבור דרך אלישע, אשר שר צבא האויב מגיע אליו כדי להתרפא מצרעתו (מלכים ב ה), וכלה בדניאל, יועץ מלכי בבל פרס ומדי. ועזרא - הוא מלאכי (מגילה טו ב) - שהיה מושל מטעם המלך, ותפקד כמנהיג בעיני עמי האזור; כולם אנשי אלהים שהשפעתם חורגת מעבר לתחומי הלאום. גם בנביאים אחרים נמצא את הפן האוניברסלי - שליחותו של ירמיהו מוגדרת כ'נביא לגויים נתתיך' (ירמיהו א ה ומלבי"ם שם וכן העמק דבר בראשית יז ו), והחשוב מכל - סיפורו המכונן של יונה הנביא אשר ביקש לברוח משליחותו האוניברסלית בגלל דאגתו הפרובנציאלית לשלום עמו והלקח שלימד אותו אלוקים במשל הקיקיון (תנחומא ויקרא ח, יונה ד י - יא). לעתיד לבוא נביאנו מכוונים לשלום עולמי וברכה כללית (ועיין בזה באורך ברשומה נפרדת). נציין מספר נבואות שמופנות ישירות לאומות העולם: בבל - ישעיהו יג -יד. מואב - ישעיה טו - טז, עמוס ב. דמשק - ישעיהו יז. מצרים - ישעיהו יט.  עמון - יחזקאל כה. צור - ישעיהו כג, יחזקאל כו - כח. אדום - עובדיה כולו.

נביאי ישראל מצוינים בכך שהם מרחמים על אומות העולם ומעוניינים בתיקונם (עיין בהקדמת הנצי"ב לספר בראשית). למעשה, המדרש (תנחומא תחילת פרשת בלק) מעמיד את ההבדל שבין הגויים לישראל על נקודות אלו - מוסריות לאומית ואכפתיות אוניברסלית: ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות, וכן הוא אומר צופה נתתיך לבית ישראל (יחזקאל ג יז), ונביא שעמד מן האומות (בלעם), העמיד פירצה לאבד הבריות מן העולם הבא (בנתינת העצה של הפקרות בנות מואב). ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה על כן מעי למואב ככינור יהמו וגו' (ישעיה טז יא), וכן יחזקאל אמר שא על צור קינה (יחזקאל כז ב), וזה אכזרי עמד לעקור אומר שלימה על חנם, על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם שזה עמד מהן וראה מה עשה. ע"כ. וע"ע מלכים ב ו, ירמיהו כח ח.  נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

ממלכת כהנים במובן האוניברסלי

בפיוט העתיק לסדר העבודה של יום הכיפורים "אתה כוננת" מתואר תהליך בו הכהונה עוברת מאדם הראשון עד לאהרן הכהן. גם בזוה"ק, בגדי הכהן הגדול הם שריד מבגדי אדם הראשון, אבי האנושות כולה (מדרש רבה במדבר ד ח, ועל חשיבות בגדי כהונה עי' זבחים יז ב). הכהונה מייצגת את האחריות על השראת השכינה בעולם הזה. האחריות עברה מכלל האנושות אל חלק מסוים ממנה, ממש כפי שקרה לנבואה (עיין ברשומה בעניין). התורה מציינת את המעבר בין כהונה קוסמופוליטית לכהונה של לאומיות אוניברסלית דרך סיפור המפגש של אברהם עם מלכי-צדק מלך שלם: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד יח-כ). על פי המסורת מלכי צדק הוא שם בן נח, וכאן הוא מוסר את תפקיד הכהונה לאברהם ולזרעו (נדרים לב ב). כיאה לעיר הבירה של אומת כהני העולם, גם שלם, שבעתיד תקרא ירושלים, היא עיר שתפקידה אוניברסלי; עיר שהיא מרכז הצדק העולמי (יהושע י א ורד"ק שם, ישעיהו א כו וכן עיין בראשית רבה מג ו). אמנם, לשם העיר חסר ממד הקדושה ויראת השמים של ישראל, ממד אשר יושלם בקריאת אברהם למקום "יראה" לאחר עקדת יצחק (בראשית כב יד), ומכאן שמה: ירו-שלם - יראה ושלמות.

נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

למה ניתנה תורה לעם ולא ליחידים?

מדוע בחר הקב"ה לתת את התורה לעם ישראל כולו ולא ליחידים צדיקים? המהר"ל (תפארת ישראל יז) מסביר שההבדל בין קדושת היחיד לקדושת הציבור היא שאצל היחיד הקדושה בעל כורחה תופיע בצורה מקרית וחולפת, מכיוון שסופו של אדם למות, ובלכתו נעלמת הופעתו בעולם ואיתה גם הקדושה. לעומת זאת קדושה של ציבור היא קדושה נצחית, כיוון שהציבור קיים לנצח. אמנם האנשים מתחלפים, אך העם במהותו נשאר כשהיה. הראי"ה (אורות למהלך האידאות בישראל ב) נקט בקו שונה. לפי דבריו, התורה ניתנה לעם שלם בעל מערכות פוליטיות כלכליות וכדומה ולא ליחידי סגולה בלבד, מפני שמטרת התורה היא לרומם ולתקן את כל האנושות הבנויה מעמים. העם הוא השחקן המתאים להביא מזור לאומות העולם. וע"ע מורה נבוכים ג נא ואברבנאל שמות יט א.


נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

דף מקורות - האם התורה אוניברסלית?

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פרק ח, ט - יא        
וְכֵן עִיר שֶׁהִשְׁלִימָה אֵין כּוֹרְתִין לָהֶן בְּרִית עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וִיאַבְּדוּ אֶת כָּל מְקוֹמוֹתֶיהָ וִיקַבְּלוּ שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. שֶׁכָּל עַכּוּ''ם שֶׁלֹּא קִבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אִם יֶשְׁנוֹ תַּחַת יָדֵינוּ:
משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִנְחִיל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ד)"מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". וּלְכָל הָרוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר(במדבר טו, טו) "כָּכֶם כַּגֵּר". אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וְכֵן צִוָּה משֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה לָכֹף אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לְקַבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל יֵהָרֵג. וְהַמְקַבֵּל אוֹתָם הוּא הַנִּקְרָא גֵּר תּוֹשָׁב בְּכָל מָקוֹם. וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו לָמוּל וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל הֲרֵי זֶה כְּמִן הָאֻמּוֹת:
כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם:

ע"ז ב ע"ב

ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן. מַאי בָּעֵי בְּשֵׂעִיר? וּמַאי בָּעֵי בְּפָארָן ? מְלַמֵּד, שֶׁהֶחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה עַל כָּל הָעוֹלָם, וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלָהּ, עַד שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְקִבְּלוּהָ.

ירושלמי שביעית ד, ג

ולא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם העוברים אלו אומות העולם שהן עוברין מן העולם.

בית אלוקים למבי"ט שער היסודות פרק נ"א

ועתה בזמן המשיח והתחייה יהפוך את לבם לטובה, ובזה יתקיים כוונת בריאת העולם כי לא נברא אלא בשביל התורה וכל זמן שכל העולם כולו אינם מקיימים התורה אין הבריאה בשלמות כי אין קיום העולם כי אם על התורה... ויש בעד לעניין זה מעניין בריאת העולם שנברא בשביל התורה וכן אדה"ר שהוא עיקר העולם נברא הוא וכל זרעו בשביל התורה ובהיותו יציר כפיו של הקב"ה היה הוא מוכן וזרעו מוכנים לקבלה אלא שהרעו רוב זרעו ולא זכו אז לקבלתה... וכמו שכל הדברים יחזרו אל תכונתם הראשונה בזמן העתיד כמ"ש הכתוב ופרה ודב תרענה יחד ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן כן העמים יחזרו אל תכונתם הראשונה והוא היותם בני אדה"ר אשר היה יציר כפיו של הקב"ה ויוכנו להיותם ממקבלי התורה.

דרשות הר"ן הדרוש השביעי עמ' רע"ז במהדורת בארות משה

ואחד מן היעודים הגדולים שיעד בביאת משיחנו הוא זה, כאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד (צפניה ג), ירצה בזה, כי כל האומות ישובו לאמונתנו בכללי התורה ובפרטיה כפי דעתנו. וזה שאמרו במסכת ע"ז... והוא אמרם ז"ל מה אשווה לך ואנחמך, לכשאשווה לך אנחמך. הפירוש ידוע, שכל הקטטות שבינינו והאומות הם מסיבת חילוף האמונה, כמו שאמרו בשבת פט: דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו מאי הר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עלינו. וכמו שאמר אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני, הגידו לו שכל חלאים שהאומות העולם מביאים עלי אינם אלא בשביל שאני אוהבת אותו. והטעם בזה, מפני שהבדילנו השם יתברך מכל האומות שלא נתחתן בהם ושלא לאכול המאכלות האסורות, והריחוק וההבדל מביא על כל פנים לידי כך. ולפיכך אמרו לכשאשווה לך אנחמך, כלומר לכשאשווה לך שאר האומות, שכולן יהיו באמונה אחת עמך, אנחמך. כי אז יהיה הנחמה שלמה, שאין אחריה דאגת מלחמה ושנאת האומות הנ"ל עלינו. והוא שסיים המדרש לכשיגיע היום ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, וזהו בזמן משיחנו.

ע"ז כד
פתח אידך מינייהו ואמר מאי אותיבו ליה חברוהי לר"א (ישעיה ס') כל צאן קדר יקבצו לך וגו' אמר להן ר"א כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא אמר רב יוסף מאי קרא (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' אמר ליה אביי ודלמא מעבודת כוכבים הוא דהדור בהו אמר ליה רב יוסף לעבדו שכם אחד כתיב.

ברכות נז ע"ב
מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה: תנו רבנן הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל והשב לב עובדיהם לעבדך ובחוץ לארץ אין צריך לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובה גויים רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בחוץ לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה.
ופסקו רמב"ם ושו"ע כרבי שמעון בן אלעזר, ועיין כס"מ שגם ת"ק לא חולק שעתידין להתגייר.

בילקוט שמעוני רמז תתקס"א וכן הובא ברש"י דברים ל"ג י"ט     
עמים הר יקראו, מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכיות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל והם אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה ועולין לירושלים ורואין את ישראל שעובדין לאל אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שעובדי אלילים לא אלוהו של זה כאלוהו של זה ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה, והם אומרים אין יפה להדבק אלא באומה זו. מנין אתה אומר שאין זזין משם עד שמתגיירין ובאים ומקרבים זבחים ועולות, תלמוד לומר שם יזבחו זבחי צדק.

ירושלמי נדרים, פרק ט הלכה ד
'ואהבת לרעך כמוך'  - רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול מזה.

זכריה פרק ב

רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָֽה׃ וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־יְהוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ׃ וְנָחַ֨ל יְהוָ֤ה אֶת־יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם׃

מידות הראי"ה אהבה
אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל אדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית. והשנאה צריכה להיות - רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של 'הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם,לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם.

דף מקורות על ירושלים

בראשית רבה כב, ז
ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו'. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין... רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין. ועל מה היו מדיינין? אלא, זה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה. וזה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה, שנא' ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בהמ"ק. היך מה דאת אמר (מיכה ג): ציון שדה תחרש. ומתוך כך (בראשית ד): ויקם קין אל הבל אחיו וגו'.

שם העיר: בראשית י"ד
וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדָרלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ׃ וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֽוֹן׃ וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃ ויֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃ וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃ בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃

בראשית כ"ב
וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃... וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃... וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃

שמות כ"ג [ומעין זה גם שם ל"ד בדברים ט"ז]
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה׃

דברים י"ב
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה׃

תהלים קכ"ב
יְרוּשָׁלִַ֥ם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו׃ שֶׁשָּׁ֨ם עָל֪וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם יְהוָֽה׃ כִּ֤י שָׁ֨מָּה ׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט כִּ֝סְא֗וֹת לְבֵ֣ית דָּוִֽיד׃ שַׁ֭אֲלוּ שְׁל֣וֹם יְרוּשָׁלִָ֑ם יִ֝שְׁלָ֗יוּ אֹהֲבָֽיִךְ׃ יְהִֽי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ׃

ישעיה ב [והשווה למיכה ד]
וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם׃ וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃

ישעיה א
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה׃

בראשית יא
וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃ וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר׃ וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ וַיֵּ֣רֶד יְהוָ֔ה לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת׃ הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃ וַיָּ֨פֶץ יְהוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר׃ עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְהוָ֖ה שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְהוָ֔ה עַל־פְּנֵ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃

צפניה ג
כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃

ירמיהו לג

הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֛רְתִּי אֶל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־בֵּ֥ית יְהוּדָֽה׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ וּבָעֵ֣ת הַהִ֔יא אַצְמִ֥יחַ לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צְדָקָ֑ה וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ תִּוָּשַׁ֣ע יְהוּדָ֔ה וִירוּשָׁלִַ֖ם תִּשְׁכּ֣וֹן לָבֶ֑טַח וְזֶ֥ה אֲשֶׁר־יִקְרָא־לָ֖הּ יְהוָ֥ה ׀ צִדְקֵֽנוּ׃

שהש"ר א, ה
דָּבָר אַחֵר, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהֵעָשׂוֹת מֶטְרוֹפּוֹלִין לְכָל הַמְדִינוֹת, וּלְהַמְשִׁיךְ כְּנָהָר אֵלֶיהָ לִכְבוֹדָה.

וזה שער השמיים

פסיקתא דרב כהנא כ'
תני ר' אליעזר בן יעקב עתידה ירושלם להיות רמה ועולה עד שתהא מגעת לכסא הכבוד ואו' להק' צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיה מט כ).

מקום: יומא כא
תנן עשרה נסים נעשו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחווים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים... והאמר ר' לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה ואמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין.

זמן: זבחים פז
אין לינה מועלת בראש המזבח.

אדם: רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ו וכן ד, ב
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא טז יז) "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה וִדּוּי דְּבָרִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהוּא מִתְוַדֶּה בְּיוֹם זֶה שְׁלֹשָׁה וִדּוּיִים. אֶחָד עַל יְדֵי עַצְמוֹ תְּחִלָּה. וִדּוּי שֵׁנִי עַל יְדֵי עַצְמוֹ עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים. וּשְׁנֵיהֶם עַל פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. וְהַוִּדּוּי שְׁלִישִׁי עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּמַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּכָל וִדּוּי מֵהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים... וְכָךְ הוּא אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטְאוּ עָווּ וּפָשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" וְגוֹ'.

פסחים נט
דתניא ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין.