דרוש מנהיג

 

Photo by Jehyun Sung on Unsplash

מדינת ישראל מחפשת מנהיגות, ועדיף מוצלחת. כולנו הולכים לקלפי בפעם הרביעית תוך שנתיים. זו בעצם שבירת שיא של מספר בחירות תכופות, שיא צעיר יחסית, הוא נקבע רק בשנה שעברה בסבב הבחירות השלישי...       
נראה שכדאי לעצור לשמוע את פרשת השבוע (במנייני הרחוב או בבית) ולהיזכר בתיאור שמתארת התורה את לידתו של המנהיג הראשון של עם ישראל.

במקורות מכונה המנהיג 'דבר' – דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור. הדבור הוא הכלי העיקרי של המנהיג. אך משה הוא כבד פה וכבד לשון. הבה נעמיק בעניין. הפירוש המקובל למילים אלו הוא שהוא היה מגמגם. אך בין אם הפירוש הוא שהוא מדבר לאט מדי או מהר מדי (כבד פה בלשון סגי נהור), לא מספיק רהוט, עמוק מדי (אונקלוס) או שהוא פשוט שכח את המצרית שלו לאחר עשרות השנים במדיין, דובר רהוט וכריזמטי הוא לא היה. כנראה שבוהק חיצוני ואפילו כישרונות אינן ערובה למנהיגות טובה.

מהן התכונות שבאמת דרושות למנהיג?

משה רבנו לא ישן טוב בלילה כשהוא יודע שאחרים סובלים. הוא יוצא לראות את אחיו בסבלותם על אף שהוא יכול להמשיך לחיות בארמון. אך סיפור דומה יספרו שנים אחר כך על סידהרתא גאוטמה הנסיך ההודי שיצא לראות בסבלות עמו ונקרא לימים בודהה (המואר) בפי חצי מליארד איש בימינו. זהו לא החידוש במנהיגו של העם הנבחר. משה רבינו רואה את הסבל הוא לא נשאר אדיש ובטח שלא מנסה להיחלץ ממנו על ידי שיתרגל אליו, משה פועל לתיקון.

במדרש מובא סיפור שמתאר את הפיכתו של משה לכבד פה וכבד לשון בידי פרעה עצמו. כשהיה משה תינוק נפל חשדם של החרטומים על משה כילד שע"פ נבואתם יביא פדות לעם העבדים ולנפילת מצרים. לכן עוד בהיותו ילד קטן ערכו לו מבחן אכזרי הניחו לו בקערה אחת זהב ובקערה השניה גחלים לוחשות וציפו לראות לאן שולח משה את ידיו. משה ביקש לשלוח ידיו אל הזהב המלכותי אך מלאך משמיים דחף את ידיו אל הגחלים. הבן איש חי בספרו אדרת אליהו מסביר את המדרש כפשוטו וסובר שזה היה עיקר הטיעון של משה באמירתו שהוא כבד פה וכבד לשון – פרעה יזהה אותי בתור התינוק החשוד ובוודאי לא ישמע אותי.  אך אני חושב שיש גם סמליות גדולה במדרש.

משה יודע לתת ביקורת על המצב הקשה ממרומי הכס המוזהב ממעמדו השלטוני, נכון הוא יוצא לראות בסבלות אחיו אך בערב הוא שב לישון על מיטה מוצעת בארמון. האם משה רודף אמת מספיק כדי לעשות כך גם כשהוא אדם ללא בית, בורח ממקום למקום, חי 'על גחלים' אך יותר מזה כשהוא נכווה, נבגד וסובל מייסורים. כאן אנו מגלים את משה במלוא מנהיגותו, אותו משה שרודף צדק בהיותו נסיך במצרים הוא משה שבתור זר בורח מציל את בנות יתרו מהתעללותם של הרועים.  

תכונה מנהיגותית נוספת היא התקווה. משה נמצא במשבר בתחילת הפרשה. לאחר שבעקבות דיבורו עם פרעה בני ישראל סובלים עוד יותר משה שוב לא רוצה להמשיך בשליחות. הנבואה בתחילת הפרשה על שינוי השם של הקב"ה מיועדת למשה ומנחמת אותו – אל תתייאש, מעתה לא עוד אלוקים שמתגלה בתוך הטבע, מין אל שדי שרק מציב לעולם גבולות. מעתה עיקר ההנהגה תהיה בשם הוי"ה (או בלשון בה הוא נקרא אדנ"י) שם שמבטא את השליטה המוחלטת של הקב"ה בכל היש. משה מרים את העיניים וממשיך למרות הכל.

איך מנהיג נולד?

Photo by Nynne Schrøder on Unsplash

אם אנחנו היינו מספרים את הסיפור הזה הוא היה נשמע אחרת. היינו מתמקדים ב'ייחוס' של משה כבנו של גדול הדור עמרם, ממשפחת הלוי המכובדת. אולי היינו מוסיפים גם כמה מילים על חכמתו של משה כתינוק קטן והיינו מחביאים את העובדה המצערת שבשנותיו הראשונות גדל משה במקום הכי לא מתאים לילד יהודי, בבית מלא ע"ז ורשעות.

אך התורה בוחרת לספר דווקא על הנשים שסבבו את משה. שלושת הנשים שסבבו את משה היו שונות מאוד. יוכבד ומרים הן בנות לעם שמשועבד כבר למעלה ממאה שנים, לעומתן, בתיה בת פרעה היא לא רק מצרית, היא הבת של המלך המשעבד. ובכל זאת. המשותף ליוכבד, מרים ובתיה מדהים בפשטותו כולן הולכות אחר האמת והטוב גם כנגד כל הסיכויים.

שתי מיילדות מתוך אלפים כנראה, שתיים שמוכנות לומר 'לא' למלך מצרים. שתי נשים שלא נותנות לפחד לנהל אותן וגם במציאות קשה ביותר מצליחות לשים את הערכים שלהן ('ותיראנה המילדות את האלוקים') מעל הכל, אפילו במחיר חייהן. מרים משכנעת את הוריה יוכבד ועמרם להביא עוד ילד לעולם למרות הגזירה הנוראית של הטבעת התינוקות. לאחר שעשתה ככל יכולתה כדי להציל את חייו ולהצפין את משה, יוכבד מניחה את בנה הקטן בתיבה ביאור. מה הסיכוי של תינוק קטן לשרוד ביאור? מרים מונעת מאמונה עמוקה בטוב של אלוקים וזוכה לגלות את הטוב שבאדם, בת פרעה מוצאת את התיבה.

משה יורד לראות בסבלות אחיו. הוא יוצא מהארמון הנוח רק כדי להביט בסבל של אחיו בתקווה להקל עליו. שנים לפני כן הנסיכה המצרית יורדת אל היאור כדי לטבול. ניתן להניח שהאמבטיות המלכותיות היו מפנקות בהרבה, מדוע ירדה בת פרעה אל היאור. יתרה מזאת, חז"ל מסבירים שהיא עשתה זאת כדי לטבול מגילולי אביה, טבילה לשם גירות. במבט ראשון הדבר לא מובן, מניין לחז"ל שזו אכן מהות הטבילה ביאור?

במבט מעמיק יותר הכל מובן. חישבו בעצמכם - כיצד נראה היאור בימים שלאחר גזירה להשליך את הבנים של בני ישראל ליאור. ה'טיול' ליאור משול להליכה למחנה השמדה בימי השואה. כשבתיה יורדת ליאור היא בעצם לא משלימה עם התודעה האלילית ש'בראה' מציאות של עם שהוא עבד ועם שהוא בן חורין. כשהיא שומעת על העם הסובל ובכל זאת יורדת ליאור היא מורדת באביה ובכך מתחילה לקשור את גורלה בעם הזה, 'עמך - עמי' קדום*. כשהיא שולחת יד ומצילה תינוק אחד בתיבה מתוך יאור מלא גופות היא מחליטה שהיא הולכת כנגד כל הסיכויים. חז"ל מסבירים שאמתה של בתיה התארכה כמה אמות. נשאלת השאלה – אם התיבה הייתה רחוקה מדוע בכלל שלחה בתיה את ידה? התשובה לכך היא שבתיה החליטה לעשות את שלה, אף שהתוצאה לא בידה. היא מוכנה להציל את כל שתוכל אפילו אם זה רק תינוק יהודי אחד. ואכן, המעשה הזה, שנראה קטן וחסר סיכוי קיבל סייעתא דשמיא עצומה ובסופו של תהליך באמת הביא להצלת כל בני ישראל מיד מצריים.

משה רואה איש מצרי שמכה איש עברי. זהו מחזה שקורה במצריים מאות אלפי פעמים ביום במשך שנים רבות. כשהוא מחליט להציל הוא עושה את מה שצרוב בדי אן אי שלו מיוכבד, ממרים ומבתיה המיילדות של הגאולה. כך נולד מנהיג.

*ע"פ מהלך זה מובן גם איך קורה שנסיכה מצרית נותנת שם עברי משה כי מן המים משיתיהו.