בין הכותל להר הבית

 

ירושלים עיר קברות אבותיי או עיר העתיד של העולם?

אם תשאל ילד יהודי ברחוב מהו המקום הקדוש ביותר ביהדות הוא יענה בקלות – הכותל המערבי. ואכן הכותל היווה מקום תפילה עיקרי במשך מאות שנים ואבניו ספוגות בדמעות יהודים מכל התקופות והגלויות. למעשה הכותל הפלאי הוא קיר התמך המערבי של הר הבית שנבנה על ידי הורדוס לקראת סוף ימי בית שני כחלק מפרויקט הרחבת ההר ובניית קירות התמך האדירים. ככזה הכותל הקדוש מבטא גם את היותנו בני הארץ הזו ומשכלליה כבר אלפי שנים.

ובכל זאת הילד טועה.  על פי התורה מקום קדוש יותר לעם היהודי הוא הר הבית והמקום הקדוש ביותר נמצא בתוכו - מקום קודש הקדשים (כלים פרק א הל' ו ואילך). תוצאה ישירה לכך הוא הדין הבא - כשיהודי עומד בכותל המערבי לכתחילה עליו לכוון את כיוון תפילתו מעט שמאלה לכיוון מקום המקדש (שו"ע או"ח צד,א).

אך אני סבור שהשאלה והתשובה של הילד לעיל מבטאת דבר עמוק יותר. הכותל מבטא את הערגה והכיסופים לימים עברו בהם המקדש עמד בראש ההר. אך הנוסטלגיה עלולה להיות לעיתים מגבילה. אדם שאמונתו לא נטועה רק במסורת העבר כי אם בעתיד – בציפייה לבוא המשיח ולגאולה שלמה, מבין שיש צורך באיפוס מחודש.

בפרוספקט תיירותי שבעבר הופץ בחו"ל ראיתי דבר שעורר אותי לחשוב. כותב הפרוספקט ניסה לעניין אנשים מחו''ל לבוא לארץ והראה תמונות נבחרות. בעמוד אחד תחת הכותרת 'עבר' הוצגה ירושלים כעיר של עתיקות ציוריות. בצד השני תחת הכותרת 'עתיד' הוצג חוף הים של תל אביב. זה צרם לי מאוד – לפי האמונה היהודית ודברי הנביאים ירושלים היא העיר שעתיד העם והעולם קשור בו. כוחה איננה רק במה שהייתה אלא בעיקר במה שעתידה להיות.

אנו מצפים לירושלים שבטבורה לא חומה כי אם בניין שלם. בית המקדש יהיה גדול מכל בית מקדש שבנינו אי פעם ולכן נצטרך להוריד עתיקות ולבנות חדשות תחתן. הוא יהיה מקום מאחד אליו יתקבץ העם שלוש פעמים בשנה לכן ניצור דרכי גישה נוחות בדמות כבישים רחבים. הוא יהיה מקום שכל העולם יכיר כמרכז של תפילה גם לאומות העולם 'ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. העיר כולה תהווה מטרופולין עולמי שישמש מרכז רוחני להבאת שלום לעולם.

כל זה יוכל לקרות רק אם נמקד את התקווה והאמונה בעשייה לעתיד ולא רק בהתרפקות על העבר. ביום ירושלים אני משתדל לזכור שלא את הכותל בלבד שחררנו כי אם את הנקודה המרכזית – את הר בית ה'.

(פורם בעלון העירוני מן הבאר בחוקותי התשפד)

ארץ ציון וירושלים

שירת התקווה מסתיימת במילים 'ארץ ציון וירושלים'. אנו רגילים לחשוב ש'ירושלים' ו'ציון' הן מילים נרדפות. אבל מפתיע לגלות שהדבר לא מוחלט. בעל הטורים למשל מנה את שבעים השמות של ירושלים, והשם 'ציון' לא נזכר ברשימה. מה ההבדל בין השמות?

התהליך שבין פסח לשבועות מקביל לתהליך כפול של חומר ורוח. בקציר האומר: בפסח יצאו הגופות של ישראל ממצרים אך רק בשבועות קבלנו את התורה ויחד איתה את החרות של לוחות הברית, לוחות הלב – 'והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות – מלמד שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. זו בשורה אמיתית לאנושות, החופש והחירות אינם מושגים שמצטמצמים לגשמיות בלבד אלא בהכרח מתייחסים גם לרוחניות.

גם בפרשת בהר (שנקראת בדרך כלל סמוך ליום ירושלים) אנו מוצאים את שחרור העבדים של היובל בשתי פעימות. מצד אחד נאמר "וקדשתם את שנת החמשים שנה", דהיינו מראש השנה. מצד שני קריאת 'דרור לכל יושביה' מתחילה עם תקיעת השופר ביום הכיפורים של היובל בעשירי לחודש תשרי. מסביר הרמב"ם שבראש השנה מפסיקים העבדים לעבוד ולאחר עשרה ימים שבהם הם יושבים ועטרותיהם בראשיהם חוגגים ומפנימים את חירותם בתקיעת השופר של יום הכיפורים הם משתחררים כליל. חירות גשמית בראש השנה ורוחנית ביום הכיפורים. ואכן מבחינה היסטורית הפסקת העבדות בפועל של ישראל במצרים הייתה בראש השנה ומתן לוחות הברית השניים (מתן תורה בפועל) התרחש ביום הכיפורים.

מהלך החירות הכפול של פסח ושבועות מקבל ביטוי גם במעשה הקרבנות של המועדים. בכל השנה בבית המקדש אין חמץ למעט בקרבן ציבור אחד (שתי הלחם) ובקרבן יחיד אחד (תודה). בפסח אנו מקריבים מנחה שעשויה משעורים שהם מאכל בהמה דבר שמבטא קומה חומרית. המנחה מגיעה מצה - שכן בהעדר תורה איננו מוכשרים עדיין להתמודד עם מלוא עוזו, עינוגו ותפארתו של החומר. בשבועות לעומת זאת אנו מקריבים את קרבן שתי הלחם. זהו קרבן חיטים שהם מאכל אדם (קומה רוחנית) שבא מן החמץ. לאמור - כעת, כאשר אנו חמושים בסם החיים של התורה הקדושה, אנו מסוגלים להנות מן החמץ ללא חשש. גם בחניכת חומת ירושלים בעת שיבת ציון אנו מוצאים שתי תודות גדולות (קרבנות חמץ, נחמיה יב, לא). ואם כן מה הקשר?

הרב חרל"פ תלמידו של הראי"ה קוק כותב שציון הוא השם שמתייחס לממד החומרי של העיר ואילו לממד הרוחני מתאים השם ירושלים (מעייני הישועה עמ' צב). זאת אומרת שמה שמסמל חג שבועות בממד הזמן מסמלת ירושלים בממד המקום.

ואכן, במהלך ההיסטוריה אנו מוצאים שהקב"ה מוביל אותנו תהליך של תחיה גשמית ולאחריה תחיה רוחנית כפי שכתוב ב'תוכנית הגאולה' בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז) – קודם כל עצמות מתחברות ועליהן גידים ובשר ולאחר מכן זריקת רוח חיים עליונה של טהרה והפיכת לב האבן הערל ללב בשר חי. חג העצמאות מהווה התחלה של תחיה וחירות גשמית, אך בחגה של ירושלים התחלנו את התהליך הרוחני שהתבטא בהיפוך המגמה – במקום ההתרחקות או האדישות לתורה ומצוות שאפיינו את הימים הראשונים, מאז מלחמת ששת הימים אנו מוצאים מגמה של התחזקות של תורה וזהות יהודית בציבור בישראל. זאת על אף גלי בורות ושנאה פוליטית ותקשורת עוינת. לכן צדק המשורר - להיות עם חופשי בארצנו אפשר רק כאשר היא ארץ ציון וגם ירושלים.

דגל ישראל

 

זכינו וכיום דגל ישראל מתנוסס בארץ ישראל ובכח באייר התנוסס לראשונה על ראש הר מרום הרים -הר בית מקדשנו. אך נשאלת השאלה – האם דגל הוא דבר שמתאים למדינה של יהודים או שמא מדובר בהמצאה של גויים?

השורש דג"ל מופיע שלוש עשרה פעמים בתורה, כולן בעשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר בהקשר של חניית השבטים. אף על פי שיש שמסבירים שבשונה מהשימוש המקובל היום, מדובר במילה נרדפת לקבוצה מסוימת. אך גם הם מודים שהביטוי בפרשתנו "איש על דגלו באותות לבית אבותם", אכן מתייחס למה שמכונה היום: דגל. וכך אומר רש"י על פסוק זה:

כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ אוֹת מַפָּה צְבוּעָה תְלוּיָה בוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּגוֹן אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַכִּיר כָּל אֶחָד אֶת דִּגְלוֹ; דָּ"אַ: בְּאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם, בְּאוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם כְּשֶׁנְּשָׂאוּהוּ מִמִּצְרַיִם.

גם המלה "נס", למשל בפסוק "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל" (ישעיהו יא, יב),  מוסבר במצודת ציון: "נס – הוא כלונס (מוט) ארוך ובראשו בגד". ישעיה מתנבא לא רק על קיבוץ גלויות אלא גם על ביטול שעבוד המלכויות מעל ישראל כדיבור על הרמת דגל ואומר: "ועל עמים ארים נסי" (ישעיהו מט, כז).

למעשה חז"ל מסבירים שמלכויות העולם הם אלו שהעתיקו מישראל את ההמצאה היעילה והמכובדת הזאת:

באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן, מהם למדו המלכויות להיות עושין מפה וצבע [...] ראובן אבנו אודם ומפה שלו צבוע אדום ומצוייר עליו דודאים, יהודה נפך וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים ומצוייר עליו אריה (שימו לב לדמיון לדגל העיר ירושלים כיום)".

לשם מה אנו נצרכים לדגל?

בהסברו לסיבה שהריגתם של דתן ואבירם מכונה "ויהיו לנס" (=דגל, בלשון המקרא), מטעים הרש"ר הירש (במדבר כו, י): -'נס הוא אות המתנוסס במרום והוא בא להורות את דרכו של אדם שפניו מועדות ליעד מסוים בכיוון מסוים'. השאלה היא מה היא אותה דרך, מה הכיוון שמסמל הדגל הישראלי מבחינתנו?

הציונים הראשונים בחרו לעשות את הדגל כמין צבעי הטלית - לבן ועל גביו תכלת המסמל את התכלית. הם שילבו במרכזו את סמל מגן הדוד המדויק על פי הקבלה ורומז לחוט המשולש שלא במהרה יינתק (עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל). אך נראה שכיום כיוונה של המדינה תלוי בעיקר בנו. אם נוסיף חילים לתורה, אם נראה את הכיוון והדרך, דרך ה' העולה בית אל לאחינו הדגל יהיה באמת קריאת כיוון של קדושה לעולם כולו. אך אם יסמל הדגל את ההליכה אחר הגרועים שבאומות העולם ח"ו יהיה הדגל ריק מתוכן ומחולל. אין הדבר תלוי אלא בנו.

השמחה - בירושלים!

 

רבותינו בעלי המוסר באירופה דיברו רבות על עבודת ה' ביראה ובפחד מן העונש וההחמצה. אך לפני כשבעים שנה שינו רבים מהם את הקו. כשנשאלו על כך הם הסבירו שבדורנו הנשמות חלשות מדי ולא נותר אלא לחזק באופן חיובי ולדבר על אהבה ושמחה במצוות. מדהים לגלות עד כמה מחשבה זו הפוכה על פי הקבלה.

במשך שנות הגלות הצטיינו היהודים בתכונות של מסירות נפש התמדה ועקשנות גם המצבים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל זה בזכות העמידה בניסיונות הגלות על זהותם ועל התורה והמצוות. עם הכניסה לארץ ישנו שינוי רוחני שאנו אמורים לעבור. אם עד עכשיו עבדנו את ה' בקו היראה כעת עלינו לעבוד אותו בקו האהבה והשמחה. וכך אומר הזוהר הקדוש בפרשתנו פרשת במדבר (דף קיח) שבהשגחה נפלאה תמיד קוראים סמוך ליום ירושלים:

שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֛ם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ - בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא...
מדוע כתוב שמחו את ירושלים וגילו בה? השמחה לא נמצאת אלא בזמן שישראל עומדים בארץ הקודש.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא.

פסוק אחד אומר שצריך לעבוד את ה' בשמחה והשני אומר שצריך לעבוד את ה' ביראה – כיצד? (הרי אלו תנועות נפש סותרות – צמצום מול הרחבה)
והתשובה – בשמחה כשישראל בארץ הקודש וביראה כשישראל נמצאים בגלות.

נמצא שעל פי הזוהר הקדוש דווקא בגלל המצב הטוב שלנו בו אנו נמצאים בגאולה עבודתנו בזמן הזה חייבת להיות בשמחה ובאהבה. מסתבר שיום העצמאות פתח פתח של שמחה ויום ירושלים הרחיב אותו מאוד. ויהי רצון עוד נזכה לשמחות וגיל – 'כי בשמחה – תצאו' (ישעיה נה, ב)!

פורסם במן הבאר במדבר התשפב

מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'

ויתבוננו חסדי ה'/ הרב טל שאוליאן 🇮🇱

אחד הטיפים הטובים ביותר לחימום יחסים בין בני אדם נוגע לשימוש במחמאות. אני נוהג לומר לחתנים או זוגות שבאים לשיפור שלום הבית שלהם שכשמחמיאים כדאי להיות מדויקים. לא מחמאה כללית כמו 'האוכל שהכנת טעים מאוד' אלא לבחור משהו ספציפי ולפרט עליו – 'סלט החצילים יצא במרקם מעולה, וגם הטעם בדיוק מאוזן לא מלוח מדי ולא מתוק – שאפו!'. 🌹

בספר תהלים מלמד אותנו נעים זמירות ישראל שזו הדרך הנכונה גם בנוגע ליחסים שבין אדם למקום. להתבונן אומר לשים לב (בינה ליבא ובה הלב מבין) לכל פרט. 

יום ירושלים מתקרב וכדאי להתאמן על לומר תודה. לשים לב לכל פרט מניסי מבצע מוקד (הכל כך מדהים), כניסתה של ירדן למלחמה כנגד כל היגיון מה שאפשר את כיבוש ירושלים והר הבית (וכן יו"ש), והעובדה הפשוטה שלא הייתה זו מלחמת ששת הימים אלא מלחמת יומיים למצרים, יומיים לירדן ויומיים לסוריה. כאשר בכל גזרה הנחילנו ה' ניצחון מזהיר. 

עצה טובה: דווקא בימים בהם מאתגרים את אחיזתנו בבירה, תעשו לכם בבית השבת 'שבת ירושלים'. בכל סעודה ספרו על נס מהניסים, על הכיסופים, על על האהבה ועל הישועה.🔥

בקישור הבא תמצאו כמה סיפורים לדוגמא:

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/05/blog-post_30.html?m=1

ירושלים - אנחנו וכולם

Photo by Dave Herring on Unsplash

'ירושלים לא מוזכרת בשמה אפילו פעם אחת בכל התורה'.

למעשה, השורה הזאת יכלה לפתוח דיונים בין - דתיים לגבי היחס לירושלים, ממש כמו השורה 'ירושלים לא מוזכרת אפילו פעם אחת בקוראן', אלא שבנביאים ובכתובים ירושלים נזכרת כ- 700 פעמים, בכל מקום שבו מתפללים צריך לכוון את הפנים אליה, ושירים ותפילות נכתבו עליה בכל הדורות. לכן אין חולק על מרכזיותה של ירושלים ביהדות. אך דווקא לאור מרכזיות זו השאלה קשה יותר - מדוע ירושלים לא מוזכרת בתורה אפילו פעם אחת?

במקום בו התייחסה התורה לירושלים היא מזכירה אותה כך: 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם' (דברים יב, ה). העם ההולך במדבר יודע שכשיגיע לארץ, הקב"ה כבר יודיע להם באיזה מקום הוא בוחר. זה לא קרה מייד, רק בימי דוד המלך, מאות שנים לאחר הכניסה לארץ, בוחר הקב"ה בירושלים להיות המקום המיוחד לשמו. וגם כאן צפה השאלה – מדוע להשאיר את ירושלים בצל?

על שינוי התודעה הלאומית שבין הגלות לארץ ישראל נכתב רבות. היהדות של ארץ ישראל היא עצמאית, בוטחת בעצמה ובכוחה ומחזקת את ההבדלה שלה משאר הלאומים. לא עוד יהודי חלש שמוצא עצמו מובל על ידי הפריץ, מעתה סיפורים על גבורת לוחמינו במבצע הצלה הרואי יהיו המיתוס המכונן. התהליכים האלה קרו לנגד עינינו והם בריאים ומתועדים בספרי הנבואה. נראה כי הזכייה בירושלים כרוכה בשינוי תודעתי לאומי נוסף. אם בצמד המילים הדרמטי 'הר הבית' המילה 'הבית' מסמלת את הבית הלאומי שלנו, אז טעינו בכתובת. הבית הוא הבית של ה' אלוקי השמיים והארץ, אלוקי ישראל והעמים, ומתוך כך אנו מצפים לבנות שם את בית התפילה של האנושות כולה. המעמד הלאומי שלנו איננו העיקר בסיפור הארוך של עם ישראל. התפקיד של ישראל להיטיב את העולם מכל הבחינות ולהוביל בו את האומר המוסרי הוא הנקודה העיקרית. הלאומיות שלנו היא הגוף, החשוב וזה שאין לו תחליף, אך עדיין הגוף שנועד לתפקיד זה.

המילים אב המון גוים שנאמרו לאברהם אבינו כבסיס לתפקידו וייעודו מבטאות קשר של אהבה ואחריות כפי שאר העולם. כאב הרוצה בטובת בניו ומימושם העצמי מביטים ישראל על שאר העולם ומתוך מבט של אחווה אך ללא נאיביות מעושה הם מנסים לתת לכל אחד מהעמים מקום של כבוד בתיקון העולם.

לכן התורה לא מדברת על ירושלים במפורש. ירושלים, הר הבית ובית המקדש אמורים להגיע לידינו כפרי של תהליך נפשי ורוחני ברמה הלאומית שמבטא הבשלה של התפיסה העצמית שלנו.

ומה קורה איתנו? האם עלינו לעבור את אותה הבשלה שוב עם חזרתנו השנייה לציון? בימי עזרא ירושלים עמדה במרכז התודעה של העם. השבים ניגשו כמעט באופן מידי להקרבת קורבנות, וברגע שהתאפשר מבחינת המפה הפוליטית העולמית גם לבניין הבית. והם אכן בנו אותו, בדם יזע ודמעות, חציים בונים וחציים אוחזים בנשק. בימינו, ההנהגה הפוליטית שלנו כלל לא תכננה לכבוש את ירושלים, היא נפלה לידם כפרי בשל. עלינו לקבל את המתנה ולהבין שה' מאמין בנו שנצליח להיות ראויים לה ורק מתוך תפיסה זו המבוססת על היסוד האוניברסלי של היהדות נצליח לכונן שלום המבוסס על הלאומיות האוניברסלית הישראלית המבקשת את תיקון העולם כולו. שלום שאנו וכל עמי העולם כה זקוקים לו.  

(פורסם במקור ראשון ראה התש''פ)

כמה שווה מטר בהר הבית?

Photo by Joel De Vera on Unsplash

אני זוכר כמה הופתעתי לגלות על ממדים של עמים אחרים. כילד שגדל על כך שיש כחמישה - שישה מיליון יהודים בארץ ישראל וזה היה נשמע לו המון, נדהמתי לשמוע ששכנתנו מצרים למשל מונה כמאה מיליון איש, ועוד לא דברנו על המדינות והעמים הגדולים באמת כמו הודו וסין. במהלך חיי הכרתי כמה אנשים שחזרו ממקומות אדירי מימדים כאלה והתובנה שהם לקחו משם הייתה עד כמה העם היושב בציון קטן ולא משמעותי כמו שאנו חושבים. למרות שאנו נוטים להעריך דברים על פי הנתונים החיצוניים שלהם, מלמדת אותנו התורה שהראיה הזו לא תמיד נכונה.

השבת אנו עוברים מחומש ויקרא לחומש במדבר שנקרא גם 'חומש הפקודים'. פקודים כמו מפקד צבאי – ספירה. ואכן התורה מונה את ישראל כמה פעמים במהלך הספר. הסיבה הראשית לריבוי המניינים הללו היא האהבה לישראל, בלשונו של רש"י בפירושו הראשון בחומש - 'מתוך חיבתם לפניו מונה אותם כל שעה'. כאדם שמונה את מעותיו שוב ושוב ונהנה לראות שלא חסרה מהן אפילו אחת.

לא רק התורה מונה אותנו מרוב אהבה. גדולי החכמים בדורות הראשונים נקראו 'סופרים'. הסיבה לכך מפתיעה במקצת. במסכת קידושין (דף ל ע"א) נאמר שהם נקראו סופרים לא מפני שחיברו ספרים אלא מפני שהם אהבו כל כך את התורה עד שספרו את אותיותיה. גם אנחנו מונים את התורה מרוב אהבה.

מדוע המניין מבטא אהבה? אם נעמוד על משמעות המניין נשים לב שיש בו נתינת מקום לכל אחד ואחד, והבנה שרק בהתאסף כל הפרטים ישנו כלל שלם ולכן כל פרט משמעותי. כשהקב"ה מונה את ישראל הוא כביכול אומר אפילו אם אחד מכם חסר זה לא אותו דבר. כשחכמים סופרים את אותיות התורה זה אומר שהם מתייחסים לכל אחת ואחת מהן ומנסים לעמוד על משמעויותיה. וכך ידועה גם ההלכה שנקבעה לדורות – ספר תורה שחסרה בו אפילו אחת הרי זה פסול ואין בו קדושת ספר תורה כלל ואין קורין בו ברבים אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בו התינוקות (ע"פ רמב"ם הל' ס"ת ז, יא ושם י, א).  

גם בין פירושי התורה אנו מוצאים לעיתים דיוקים מדהימים שנובעים מדקדוק מעמיק בכל מילה, אחד החביבים עלי הוא הפירוש של רבי חיים בן עטר בעל האור החיים הקדוש בתחילת פרשתנו. הפסוק הראשון בפרשה מתאר זמן ומיקום:  "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר". עיצרו לרגע, האם אתם רואים כאן משהו מוזר? רבי חיים בן עטר מעורר אותנו לשאלת 'סופרים' שלא קל לשים אליה לב. מדוע בנוגע לתאריך מוזכר קודם התאריך המפורט – יום וחודש ולאחר מכן השנה שהיא תאריך כללי יותר ובאשר למיקום, התורה כותבת קודם כל את המיקום הכללי – מדבר סיני ורק אז את הפירוט שלו – אוהל מועד. תשובתו של האור החיים היא שאוהל מועד נחשב גדול וכולל יותר מכל המדבר. 'המקום אשר חונה שם האלוקים... הגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא'. היום היינו אומרים: הגודל לא קובע.

כך היה גם במלחמות ישראל בכולן יחסי הכוחות היו של מעטים מול רבים ולא לטובתינו. ניתן לראות זאת באופן הבולט יותר במלחמת ששת הימים שבה התאחדו מצרים שכנתינו אדירת המימדים בתמיכת מעצמת הרשע הסובייטי ויחד איתה סוריה לבנון וירדן כצבאות גדולים ומסודרים כדי להכניע אותנו בבת אחת. בדומה לכך, על אף ששטחה של מדינת ישראל גדל פי שלושה (!) בעקבות כיבושי מלחמת ששת הימים כולם מזהים את המלחמה עם שחרור ירושלים ויום ההודיה על בניצחון נקבע לדורות – יום ירושלים שהיה היום השלישי למלחמה. בפן מסוים ירושלים חשובה ונוגעת לליבנו יותר מכל ארץ ישראל.

גם בימינו אנו זוכים לראות כיצד מדינה קטנה למראית עין בשטח ובאוכלוסיה עומדת בחוד החנית העולמי ברמה הטכנולוגית, הצבאית, הכלכלית ובימים כל כך קשים ברחבי העולם (בעת כתיבת שורות אלו מניין ההרוגים ביממה אחת בארה"ב עומד על כ- 1500 איש ואשה) גילינו שגם ברמה הבריאותית.

פורסם באתר מגדילים 

מה הקשר בין פסח שני לחג העצמאות ויום ירושלים?

חודש אייר הוא חודש של גאולה עצמית. בתורה מסופר על אנשים שהיו מלאי כאב על כך שלא יכלו לחגוג את חג הפסח בחודש ניסן. הם פנו למשה בבקשה נועזת ומוזרה, אנחנו גם רוצים פסח. משה לא ידע מה לעשות אך הקב"ה פונה אליו ואומר - תן להם הזדמנות שניה כחודש לאחר מכן, ב-יד אייר 'פסח שני' (יחול בשבת הקרובה).
שימו לב חג פסח הוא חג על גאולה שזכו לה ישראל משמיים. עם ישראל מבקש שוב פסח וכביכול 'יוצר' אותו על ידי בקשתו מהארץ. 
אם עם ישראל לא היה מבקש לא היינו זוכים לחג זה - ללמדנו שהגאולה העצמית המסומלת בחודש אייר תלויה בנו. 
כמה מעניין לראות ששני חגי הגאולה - חג העצמאות ויום ירושלים נמצאים באייר.

על הניסים

מלחמת ששת הימים מהווה נס מיוחד בתולדות עם ישראל. הייתה זו מלחמת מעטים מול רבים קלאסית. מדינה קטנה אחת שנלחמה מול מצרים, ירדן לבנון וסוריה. אך המעצמה המצרית לא הייתה לבד, היא נעזרה בדב הסובייטי ששימש לה כגב וספונסר. הצד הערבי קיבל גם תמיכה פעילה  ממדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, ואפילו מרוקו ואלג'יריה. אי אפשר להבין את הנצחון לולא ההבנה כי ה' נלחם יחד איתנו.

לפני המלחמה האווירה בארץ הייתה קשה ומתוחה אצל כולם, תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכונים אף יצאו לעזור בביצורים. ההערכות היו שגם אם המדינה תנצח ותשרוד המחיר הרוגים רבים באוכלוסיה האזרחית. גנים ופארקים הוכשרו לשמש כבתי קברות המוניים. האופטימיים פחות נהגו לומר: 'שהאחרון שיוצא מתל אביב יכבה את האור'. להבנת האווירה נסתפק בגילוי ההיסטורי החדש לפיו היו תכניות מגירה להפעלת נשק גרעיני בתוך שטחי א"י אם המדינה תיקלע לעמדת הפסד וסכנת השמדה בעימות הצפוי. מבצע סודי זה כונה מבצע  שמשון, על שם הפסוק 'תמות נפשי עם פלשתים' ודי למבין.

ניסי מבצע מוקד

המלחמה החלה במכה מקדימה אדירה במבצע מוקד על חיל האוויר המצרי, ובהמשך גם על חיל האוויר של ירדן וסוריה. כשנודע על כוונה עיראקית לתקוף הושמד גם הבסיס העיראקי H3. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. רק להבנת גודל ההישג - השטח הכולל של ישראל אחרי המלחמה גדל פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה. 
לימים התגלה שמה שאפשר את הצלחתו של המבצע היה 'צירוף מקרים' נדיר. בין היתר של הגורמים הבאים:

א. שבועיים לפני פרוץ המלחמה, קבלו קבוצת מדענים ישראלית את פרס ביטחון ישראל על פיתוח “רקפת". זוהי מערכת שאפשרה לראות מה שהמצרים רואים במכ"ם באל–עריש ובמקומות אחרים.

ב. בצירוף מקרים מדהים תכנן הפיקוד המצרי העליון, בדיוק לאותה שעה [7:45 בבוקר], טיסות אח"מים לשדות תעופה בסיני: במטוס אחד היה סגן נשיא מצרים ושר המלחמה, הפילדמרשל עבד אל–חכים עאמר, בחברת מפקד חיל האוויר ומפקד ההגנה האווירית המצרית, ועוד קצינים בכירים; במטוס השני ראש ממשלת עיראק וגנרל סובייטי בכיר. כדי לשמור על ביטחון האח"מים, קיבלו אנשי סוללות הנ"מ המצריות בנתיבי הטיסה פקודה לא לפתוח באש. שימו לב, ההגנה האווירית המצרית כלל לא תפקדה במשך כשעה ומטוסי צה"ל יכלו לעבוד כמעט בשקט. זו מטרה שבלתי אפשרי היה להשיג אותה בדרך אנושית צבאית. השבתה מוחלטת.

ג. על אחד הרכסים בהרי עג'לון (גלעד) בירדן, בגובה של 1,350 מטר, היה ממוקם מכ"ם בריטי משוכלל שכיסה את כל שטחה של מדינת ישראל. ערב המלחמה הוא הועמד לרשות צבא מצרים. מכ"ם זה היה מסוגל להבחין בכל תנועה בשדות התעופה של ישראל. ישראל החליטה לא לתקוף אותו כדי לא למשוך את תשומת לב הירדנים והמצרים. מצד שני גם לא הייתה חסימה אלקטרונית עבורו. כשהמריאו מטוסי צה"ל ליעדם, ב–7:14 בבוקר, בגובה של 30 מטר מעל פני הקרקע, הבחין בהם המכ"ם בעג'לון ומפעיליו דיווחו למצרים את מילת הקוד המוסכמת שהגיעה לחדר המבצעים של המפקדה המצרית העליונה. אבל בדיוק באותו היום הוחלף הקוד. מעג'לון לא שודר הקוד החדש אלא הישן שכבר הוחלף, והמידע שעלול היה להכשיל את המבצע פשוט לא הועבר.

משה דיין וככלל שדרת ההנהגה הישראלית התנגדה לכיבוש ירושלים. לכן, במהלך תקופת ההמתנה ישראל התאמצה להעביר למלך ירדן את המסר, שאינה רוצה מלחמה עמו ואין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה ובכלל זה ירושלים המזרחית ויהודה ושומרון. 
לפחד שלהם היה סיבה טובה - במלחמת העצמאות בכל הקרבות מול הליגיון הירדני - נחלנו מפלה קשה. בעצם מעולם לא ניצחנו באף קרב מול הליגיון. התחושה הייתה שאם נילחם גם מול ירדן - אנחנו בטוח נפסיד...
בדרך נס, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (שעבר רשמית לפיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד) לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על שטחי המפתח ביהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן. יום הלחימה הרביעי הוקדש להשתלטות על יתר שטחי יהודה ושומרון, כמעט ללא התנגדות.

והזכיר נפלאות ה' הרב שמואל אליהו בדרשה מיום כז אייר התשפ"א:
עוד לפני מבצע מוקד, מצרים ריכזה בסיני כח צבאי עצום של כשבע דיביזיות שהתבצרו והתחפרו היטב. כח זה כלל כמאה אלף חיילים, אלף טנקים, מאות תותחים ועוד הפתעות לא נעימות. הם התכוונו לפרוץ את גבולות מדינת ישראל ולשעוט לכיוון אשדוד אשקלון באר שבע ושאר ערי ישראל ולהשמיד להרוג ולאבד את היהודים שגרים בהם טף ונשים ביום אחד. 

הכוחות הללו היו מצויידים בטנקי "סטאלין" חדישים. מצרים היתה בין המעטות שברה"מ סיפקה להם טנקים מדגם זה, בעלי שריון בעובי 20 ס"מ בחזית, בלתי חדיר לפגזים שהיו לצה"ל בעת ההיא. לתותח הענק של "סטאלין" הייתה יכולות פגיעה מעל ומעבר לכל מה שצה"ל הכיר בעת ההיא. 

לטנקים של ישראל באותה תקופה היה שריון של 7 ס"מ עד 12 ס"מ באזור הכי מוגן בחזית הטנק. צרפת וארה"ב סירבו למכור נשק למדינת ישראל טנקים חדישים, וישראל נאלצה להשתמש בטנקים מיושנים מול טנקים חדישים ביותר שהרוסים סיפקו למצרים בכמויות אדירות. 

אחרי שמטוסי צה"ל הכו את חיל האויר המצרי בניסי ניסים במבצע מוקד, הייתה לצה"ל בעיה איך להתמודד עם צבא היבשה המצרי האדיר. כאן באה יד ההשגחה הגלויה והפילה על הפיקוד המצרי בהלה לא מובנת. ממש התקיים בהם "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ".

הרמטכ"ל המצרי נתן פקודה לשבע חטיבות שריון המצריות שהיה במדבר סיני לסגת במהרה למצרים. החיילים המצרים מיהרו לקיים את הפקודה הזאת אחרי שראו מה קרה למטוסים המצריים. הם נטשו בחיפזון את העמדות שנבנו בעמל רב. נטשו כלי הרכב משוריינים על חימושם, נטשו מאות טנקי "סטאלין" מדגם משופר. 

חיילים מצריים עלו על כל כלי רכב אפשרי והתחילו נעים מערבה בכל המהירות. חיילים רבים, שלא הצליחו למצוא כלי רכב, התחילו לברוח ברגל דרך המדבר, ואף חלצו את נעליהם כדי להקל על בריחתם. אבל כאן חיכתה להם הפתעה לא נעימה. חיל האוויר הישראלי, ששלט שליטה מלאה במרחב האווירי של סיני, ירד על השיירות המצריות והשמיד אלפי כלי רכב. מי שניצל מהתקפות המטוסים, נפוץ לכל עבר והמשיך את המנוסה ברגל. 

במיוחד נלכדו השיירות המצריות במעברים הצרים של הגידי והמתלה, שהפכו בתי קברות ענקיים של הצבא המצרי. התקיימה בצבא ישראל ההבטחה של ה' ביד משה "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". (ויקרא כ"ו ז'). 

התותחים והטנקים החדשים על ציודם היקר נפלו שלל בידי צבא הגנה לישראל. חלקם שימש אותנו במלחמה שהייתה יומיים אחר כך מול צבא סוריה והפגיזו את דמשק מרחוק. "חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה".

עד כאן דברי הרב שמואל אליהו שליט"א.

אכן, לא הייתה זו מלחמת ששת הימים אלא מלחמת יומיים למצרים, יומיים לירדן ויומיים לסוריה. כאשר בכל גזרה הנחילנו ה' ניצחון מזהיר עם כיבושים מעל לכל דמיון והערכה. 

אוויר הרים

התחושה לאחר המלחמה הייתה של 'עשיית היסטוריה', אך יותר מזה של השראת שכינה. או כהגדרת הרב אורי שרקי שליט"א - מדובר במאורע תנ"כי בעידן המודרני.

חייל צעיר בהגיעו אל הכותל המערבי תיכף לאחר שחרורו, מעיד: 'אני לא מספר לכם צ'יזבטים, נלחמנו ממש שי"ן בשי"ן (שריון בשריון). ודהרנו דהרנו עד למימי הסואץ. רחצתי את רגלי במימי התעלה ולמרות כל זה לא הרגשתי את מתק הניצחון עד שבאתי הנה, אל הכותל המערבי. אני לא דתי, אבל בעצמי ראיתי את הניסים. מיששתי את הניסים בידיים, אני רוצה להתפלל. לא סתם ככה, אני מפציר בכם: תלבישו לי תפילין, על הראש, על היד. קשרו אותם חזק, חזק! מעולם לא לימדו אותי להתפלל, איך אקרב אל הכותל? מה אומר, מה אלחש לאבנים? התקרבתי לישישה אחת שמזגה לאנשים כוס מים לשתיה מתוך נד גדול. אמרתי יחד איתם "שהכול נהיה בדברו", הישישה ענתה: "אמן"! ואני התפרצתי בלי בושה בבכי'.

עיתונאית חילונית כתבה: 'אי אפשר בימינו לכתוב קטע, מאמר, רשימה או כתבה בלי לערבב את הקדוש ברוך הוא או להסתמך לפחות על ניסים. מעמדם של השמים עלה בששת הימים האלה... אפיקורסים נהפכו למאמינים וגם כופרים אומרים תודה לה'.'

חנה זמר, עורכת עיתון "דבר", כתבה: "עתה הלב כמעט מאמין כי הכול - כל מה שכתוב – הכול, הכול אמת".

במועצת הרבנות הראשית ביקשו הבבא חאקי ורבי חיים דוד הלוי רבה של ראשל"צ לקבוע קריאת התורה והפטרה לכבוד היום הגדול. מארי סאלם [הגר"ש יצחק הלוי רב עדת התימנים] סבר שיש לקבוע שישה ימי חג כנגד ששת ימי המלחמה. ואף רבנים מהאגף החרדי כמו הרב שריה דביליצקי והרב עובדיה הדאיה סברו כי יש לומר ביום זה הלל.

'עד שיכספו אליה תכלית הכוסף'

כמו כל דבר רוחני גדול, בניית ה'כלים' או הצנור שעל ידו יעבור השפע אלינו תלויה ברצון, בכיסופים אליו. וביותר בנוגע לירושלים המקום אשר בחר ה', עליו נאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.

שלושה שבועות לפני כ"ח באייר תשכ"ז, נחגג יום העצמאות הי"ט למדינת ישראל. בישיבת 'מרכז הרב' חגג הרב צבי יהודה קוק עם תלמידיו, בסעודת מצווה, בשיר-הלל והודאה את יום ההולדת התשע - עשרה למדינתנו הצעירה. כל תלמיד קיבל גם מתנה ייחודית  באותו יום העצמאות, מעין מזכרת משמחת לעצמאותנו ובה תמונת הכותל המערבי המעוטר במילות שבועת-הדורות 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. לפתע החל הרב לספר לתלמידיו בזיכרונות תחושותיו באותם רגעים היסטוריים של החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה: 'לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו!"  ואז, במפתיע, הרים הרב צבי יהודה את קולו והחל שואג בזעקה נוראית, מתוך המיית לבו: איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!'. לימים תוודע שיחה מכוננת זו כ'מזמור י"ט למדינת ישראל'.

באותו היום בדיוק, במרחק רחובות ספורים מהישיבה, נערך ב'בנייני האומה' ברוב עם 'פסטיבל הזמר העברי' של יום העצמאות, שם, לבקשת טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, נשמע לראשונה שירה המופלא של נעמי שמר, 'ירושלים של זהב', ע"י מי שהייתה אז חיילת אלמונית וצעירה, שולי נתן.

הרב יוחנן פריד מספר שכאשר שב לביתו באותו מוצאי יום העצמאות, וזעקת רבו עדיין מהדהדת באוזניו, שמע את שידור הרדיו מפסטיבל הזמר העברי, ואת השיר החדש 'ירושלים של זהב'. בתום השיר, שמע את קהל האלפים ב'בנייני האומה' מצטרף לפזמון המופלא 'ירושלים של זהב'. פריד מספר שהשירה ריגשה אותו כל כך, עד שלמרות שהיה זה חצות הלילה, מיהר לבית הרצי"ה כדי לשתף אותו בשירת האלפים כשכולו נרגש ונלהב. הרב, בדמעות של גיל בעיניו, ענה ואמר: "אם כל אלו שרו שם כך, ודאי הוא שנגיע לשם"...

שופר קורא בהר הבית

הרב גורן וגבורתו במלחמה קובעים פרק לעצמם. מפאת קוצר היריעה כאן נמליץ לקרוא על הנושא במקורות למטה. אך לגבי תקיעת השופר הידועה שלו כדאי להכיר את סיפור השופר.

נשוב מנקודת הזמן עליה דברנו כשבעים שנה אחורה לשנת התרמ"ח. בהיותו דיין באלג'יר, נודע לרבי דוד הכהן סקאלי[1] כי הסטודנטים הגויים מתכננים לעשות פוגרום ביהודים. לאחר שכל נסיונות הבקשיש למושלים תמו, בעת שהתאספו הסטודנטים יצא לקראתם הרב סקאלי לבדו. מראהו של הרב עטוף טלית ובידו שופר היה אומר הוד. המראה לבד כבר הפיל פחד על הסטודנטים המתלהמים אך כשתקע הרב סקאלי בכל כוחו בשופר תרועה גדולה ההמון הערבי הרים רגליו וברח. אז קרא הרב דוד הכהן סקאלי לתלמידו ואמר שלא ירחק היום ורגלינו יעמדו בירושלים עיר הקודש. את נבואתו זו אף כתב הרב בספריו. הרב סקאלי לא זכה לראות את התגשמות נבואתו במלואה אך הוא נפטר לאחר שהוקמה מדינת ישראל.

בספרו “נתיבי עם” של  רבי עמרם אבורביע אשר נפטר בשנת 1966 (שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים) הוא מפרש את דבריו של הרב דוד הכהן סקלי (שנפטר ביום כ”ד באייר תש”ח 1948). “נדפס ספר ‘לך דוד’ .. ובדרשה לפרשת ויחי עה”פ באחרית הימים דקדק בחשבון של עידן ועידנין ופלג עידן ומצא שהוא בשנת תשכ”ח (1967)”. כאן ממשיך הרב אבורביע בחישובים ובהסברים שבסופם הוא מגיע למסקנה שהכוונה היא “לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים” להזכירכם: כל זה קורה זמן רב לפני המלחמה.

ברביעי ליוני פוגש הרב גורן את מוטה גור מח”ט הצנחנים שמבטיח לו שאם יטילו עליו את הפריצה לירושלים העתיקה הוא ייקח אותו אתו כדי שיהיה היהודי הראשון שמגיע לכותל המערבי. בחמישי ליוני עם פרוץ הלחימה עולה הרב על קומנדקר צבאי כשהוא מצויד בשופר וספר תורה כדי להצטרף לכוחות הלוחמים באזור עזה. אך הקומנדקר סופג פגיעת פגז ישירה, “נתתי עם רגל שמאל ברקס כדי לעצור את הקומנדקר והחזקתי את ההגה…, הרכב היה מלא בדם, נתתי הוראה לרדת”, שיחזר הרב גורן. והשופר שהיה ברכב נשרף כליל…
הרב ושלישו מנחם הכהן שהיה אתו מפנים חללים ומטפלים בפצועים עד אשר מגיע רכב שמפנה אותם משם. באותו לילה מקבל הרב עדכון שהמצב בירושלים נעשה רציני והוא עוזב הכל ונוסע לירושלים. בשישי ליוני כשהרב גורן נמצא עם חייליו של מוטה גור במוזיאון רוקפלר הוא מבין שיש הוראה מגבוה שלא להיכנס לעיר העתיקה והוא מחליט להישאר במקום למרות שהתבקש לעזוב. הוא שב אל חפ”ק החטיבה ומשם הוא יוצר קשר עם מוטה גור שאומר לו להגיע בדחיפות לשער האריות. הרב גורן נוטל את השופר ואת ספר התורה ויוצא בריצה לכיוון שער האריות.
אך באיזה שופר מדובר?
כך מספר הרב מנחם הכהן, שלישו של הרב גורן אשר ליווה אותו במהלך המלחמה כולה. עוד בלילה, כששהינו ברוקפלר שלח אותי לארגן שופר כיוון שהקודם נשרף. “הוא ביקש ממני ללכת לבית של  הרב הנזיר. מצאתי את השופר שהיה מעל ארון גבוה, טיפסתי על כמה כיסאות והורדתי אותו”. נותר לנו איפוא לברר מיהו אותו שופר שזכה שתרועתו תבשר את שחרור העיר העתיקה והכותל ותהפוך לסמל של גאולה ומיהו אותו ‘הרב הנזיר‘ ואיך הגיע השופר לביתו ?

לשם כך אנו שבים בזמן אל אוהראן של שנת 1932 שם מכהן הרב דוד הכהן סקלי כראב”ד ותלמידו הרב דוד אבן כליפא שהיה גם חתנו עומד לעבור מאוהראן לעיר מולדתו עין תמושנט שבה הוא מונה לראב”ד.

לרגל הפרידה מוסר הרב דוד הכהן סקלי את שופרו שלו לידיו של חתנו כאות הוקרה. חתנו הרב דוד אבן כליפא שהיה ציוני נלהב מבקר פעמים רבות בארץ ובכל ביקוריו הוא נושא אתו את השופר שקיבל מידיו של הרב דוד הכהן. פעם אחת בביקור שלו בארץ בשנת 1965 הוא פוגש את ידידו משכבר הימים הרב אליהו פרדס רבה של ירושלים והוא לוקח אותו לפגישה אצל הרב שאר ישוב בחיפה. הרב שאר ישוב הוא בנו של הרב הנזיר, בפגישה נכח אדם נוסף, גיסו של הרב שאר ישוב - הרב גורן.

בתום אותה פגישה ניגש הרב דוד אבן כליפא אל הרב גורן, מספר לו על חותנו הרב דוד הכהן סקלי, על צדיקותו הרבה ועל השופר שקיבל ממנו במתנה ואז מוסר לידיו את השופר ואומר לו שהמקום הראוי לו ביותר לשופר הוא אצלו והוא מפקיד בידיו של הרב גורן את השופר. הרב גורן שהתרגש מאד מהמתנה המיוחדת משיב לו בלי היסוס כי גם חותנו שלו נקרא בשם דוד כהן הלא הוא ‘הרב הנזיר‘ וגם הוא נודע בצדיקותו הרבה ואת השופר שקיבל במתנה זה עתה הוא ימסור לחותנו כי זה המקום היאה לו. הוא מספר לו שהרב הנזיר לא רק ת"ח ומקובל גדול אלא מיוחד באהבת ירושלים המיוחדת שלו. לאחר שבמלחמת העצמאות איבדנו את העיר העתיקה גזר על עצמו הרב הנזיר שעד שלא נכבוש חזרה את ירושלים הוא לא יצא מביתו. ואכן כתשע עשרה שנה הרב כמעט שלא יצא מהבית. שני הרבנים לא תיארו לעצמם שהם משמשים כשליחים להעברת שופרו של הרב דוד הכהן סקלי לביתו של הרב דוד הכהן ‘הנזיר’ כדי שיהיה קרוב לזירה שבה הנבואה עתידה להתגשם. כשנתיים מאוחר יותר תפרוץ מלחמת ששת הימים, נבואתו של הרב דוד הכהן במאמר ‘יפיח לקץ’ תתגשם לעיני כל והשופר שלו שעושה את המסע הארוך משנת תרצ”ה ועד לשנת תשכ”ח וממתין בביתו של ‘הרב הנזיר’ לשעת פקודה זוכה להיות השופר המביא את הבשורה הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה. מסיים הרב מנחם הכהן ומספר. “… הרב גורן רץ עם ספר התורה ועם השופר…לאט לאט החלו להגיע יחידות של חיילים מאזורים אחרים של ירושלים והר הבית התמלא. כולם עמדו שם על ההר ובאופן ספונטני החלו לשיר את ‘ירושלים של זהב’ בגרסתו המקורית”.

מקורות והרחבות מעולות שכדאי לפתוח:

על ניסי מבצע מוקד

 https://www.maariv.co.il/news/military/Article-582755

סיפור הרב גורן של שחרור חברון

https://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94/%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9F-%D7%91%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%A4%D7%9C%D7%94/

סיפורי הרב גורן

 https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4900980,00.html

שיר הלל מאותם ימים שמספר על הרב גורן

https://www.youtube.com/watch?v=yvVphrdEA5Q

על הנבואה והשופר

http://www.hacohenskali.com/%D7%94%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%A8

---

[1] נולד בדבדו שבמזרח מרוקו בשנת תרכ”ב (1862). רבי דוד הכהן סקלי בגיל שלוש עשרה היה לתלמידו של החכם אברהם בן שושן ולאחר מכן לימד תורה את ילדי דבדו מהם יצאו רבנים גדולים ומוכרים.

בשנת תרנ”ו ביקש להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל אך בני הקהילה בדבדו הפצירו בו להישאר עמם. בשנת תרנ”ז (1897) עבר לעיר תלמסאן שבאלג’יריה שם לימד בישיבה והיה לדיין. בשנת תר”ס (1900) הוזמן ללמד בישיבתו של חכם אברהם חסן בעיר אוראן שבאלג’יריה והיה לדיין ובשנת 1923 התמנה לראב”ד.

רבי דוד הכהן עסק בתלמוד, משפט עברי, פסקי הלכה, בזוהר ובקבלה וכתביו מכילים ציטוטים רבים מהזוהר ומכתבי האר”י. הרב ניתח את מקורותיהם של עשרות מנהגים.

ההתקדמות המדעית והטכנולוגית בתקופתו הביאה אותו להתייחס בכתביו באריכות למכשירי רדיו, טלפון, מטוס ועוד. כמו כן מתייחס הרב בכתביו לשלטון יהודי בארץ ישראל ולשפה העברית.

נחשב בדורו לאחד מגדולי הפוסקים של יהודי צפון אפריקה וזכה להערכה רבה מצד הרבנים מארץ ישראל ורבני צפון אפריקה. הרב יוסף משאש שהיה רבה הראשי של חיפה כינה אותו באחד ממכתביו “המלך דוד הכהן”.

דף מקורות על ירושלים

בראשית רבה כב, ז
ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו'. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין... רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין. ועל מה היו מדיינין? אלא, זה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה. וזה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה, שנא' ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בהמ"ק. היך מה דאת אמר (מיכה ג): ציון שדה תחרש. ומתוך כך (בראשית ד): ויקם קין אל הבל אחיו וגו'.

שם העיר: בראשית י"ד
וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדָרלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ׃ וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֽוֹן׃ וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃ ויֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃ וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃ בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃

בראשית כ"ב
וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃... וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃... וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃

שמות כ"ג [ומעין זה גם שם ל"ד בדברים ט"ז]
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה׃

דברים י"ב
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה׃

תהלים קכ"ב
יְרוּשָׁלִַ֥ם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו׃ שֶׁשָּׁ֨ם עָל֪וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם יְהוָֽה׃ כִּ֤י שָׁ֨מָּה ׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט כִּ֝סְא֗וֹת לְבֵ֣ית דָּוִֽיד׃ שַׁ֭אֲלוּ שְׁל֣וֹם יְרוּשָׁלִָ֑ם יִ֝שְׁלָ֗יוּ אֹהֲבָֽיִךְ׃ יְהִֽי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ׃

ישעיה ב [והשווה למיכה ד]
וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם׃ וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃

ישעיה א
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה׃

בראשית יא
וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃ וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר׃ וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ וַיֵּ֣רֶד יְהוָ֔ה לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת׃ הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃ וַיָּ֨פֶץ יְהוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר׃ עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְהוָ֖ה שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְהוָ֔ה עַל־פְּנֵ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃

צפניה ג
כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃

ירמיהו לג

הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֛רְתִּי אֶל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־בֵּ֥ית יְהוּדָֽה׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ וּבָעֵ֣ת הַהִ֔יא אַצְמִ֥יחַ לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צְדָקָ֑ה וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ תִּוָּשַׁ֣ע יְהוּדָ֔ה וִירוּשָׁלִַ֖ם תִּשְׁכּ֣וֹן לָבֶ֑טַח וְזֶ֥ה אֲשֶׁר־יִקְרָא־לָ֖הּ יְהוָ֥ה ׀ צִדְקֵֽנוּ׃

שהש"ר א, ה
דָּבָר אַחֵר, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהֵעָשׂוֹת מֶטְרוֹפּוֹלִין לְכָל הַמְדִינוֹת, וּלְהַמְשִׁיךְ כְּנָהָר אֵלֶיהָ לִכְבוֹדָה.

וזה שער השמיים

פסיקתא דרב כהנא כ'
תני ר' אליעזר בן יעקב עתידה ירושלם להיות רמה ועולה עד שתהא מגעת לכסא הכבוד ואו' להק' צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיה מט כ).

מקום: יומא כא
תנן עשרה נסים נעשו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחווים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים... והאמר ר' לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה ואמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין.

זמן: זבחים פז
אין לינה מועלת בראש המזבח.

אדם: רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ו וכן ד, ב
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא טז יז) "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה וִדּוּי דְּבָרִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהוּא מִתְוַדֶּה בְּיוֹם זֶה שְׁלֹשָׁה וִדּוּיִים. אֶחָד עַל יְדֵי עַצְמוֹ תְּחִלָּה. וִדּוּי שֵׁנִי עַל יְדֵי עַצְמוֹ עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים. וּשְׁנֵיהֶם עַל פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. וְהַוִּדּוּי שְׁלִישִׁי עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּמַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּכָל וִדּוּי מֵהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים... וְכָךְ הוּא אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטְאוּ עָווּ וּפָשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" וְגוֹ'.

פסחים נט
דתניא ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין.