למה אברהם לא סיפר לשרה על העקדה?

בפרשת השבוע אנו מתוודעים לניסיון הידוע ביותר בתורה, אברהם מתבקש לעקוד את בנו היחיד ולהעלות אותו לעולה לה'. במדרש מתואר שהדבר היה קשה עליו יותר מאשר אם ה' היה מבקש ממנו למסור את נפשו בעצמו. אך בירידתם מההר מתבשרים אברהם ויצחק על פטירת שרה האהובה. המדרש מספר ששרה נפטרה לאחר ששמעה על העקדה מהשטן: וּמֵתָה שָׂרָה מֵאוֹתוֹ צַעַר, לְפִיכָךְ נִסְמְכָה עֲקֵדָה לְוַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. והשאלה עולה מאליה – מדוע לא שיתף אברהם אבינו את אשתו, נביאה גדולה וצדקת עצומה, במה שציוה אותו ה'?

ניסיון העקדה היה ניסיון בו עקד האדם את המוסר ורגשות היושר הטבעיים שלו אל מול המוסר האלוקי. אברהם שלחם כל ימיו נגד עבודת המולך והקרבת הבנים מצא עצמו מול ציווי הפוך לטבעו. הוא כופה את רגשו למה שמבין בשכלו. בדרך חינוך האיש ישנו מימד של שבירה כדי לקבל מדרגה גבוהה יותר. אך באשר לחינוכה של האשה לא זו הדרך. האשה מתחילה נבראה כדי לעזור לאיש לצאת ממצב הביש וכך הייתה ל'עזר כנגדו'. היא נבראה מלכתחילה בצורה ישרה ומתוקנת יותר ולכן מברכת – 'ברוך... שעשני כרצונו'. שרה לא מתנסה בניסיון זה, רגשותיה כלפי בנה נכונים ועמוקים מאוד ואין צורך למעטם אפילו למראית העין בלבד. ליבה מכוון כנגד הרצון העליון שבאמת 'לא עלה על ליבו' לרגע שאברהם ישחט את יצחק (עיין תנחומא בובר, וירא מ:ב).   

איך מנהיג נולד?

Photo by Nynne Schrøder on Unsplash

אם אנחנו היינו מספרים את הסיפור הזה הוא היה נשמע אחרת. היינו מתמקדים ב'ייחוס' של משה כבנו של גדול הדור עמרם, ממשפחת הלוי המכובדת. אולי היינו מוסיפים גם כמה מילים על חכמתו של משה כתינוק קטן והיינו מחביאים את העובדה המצערת שבשנותיו הראשונות גדל משה במקום הכי לא מתאים לילד יהודי, בבית מלא ע"ז ורשעות.

אך התורה בוחרת לספר דווקא על הנשים שסבבו את משה. שלושת הנשים שסבבו את משה היו שונות מאוד. יוכבד ומרים הן בנות לעם שמשועבד כבר למעלה ממאה שנים, לעומתן, בתיה בת פרעה היא לא רק מצרית, היא הבת של המלך המשעבד. ובכל זאת. המשותף ליוכבד, מרים ובתיה מדהים בפשטותו כולן הולכות אחר האמת והטוב גם כנגד כל הסיכויים.

שתי מיילדות מתוך אלפים כנראה, שתיים שמוכנות לומר 'לא' למלך מצרים. שתי נשים שלא נותנות לפחד לנהל אותן וגם במציאות קשה ביותר מצליחות לשים את הערכים שלהן ('ותיראנה המילדות את האלוקים') מעל הכל, אפילו במחיר חייהן. מרים משכנעת את הוריה יוכבד ועמרם להביא עוד ילד לעולם למרות הגזירה הנוראית של הטבעת התינוקות. לאחר שעשתה ככל יכולתה כדי להציל את חייו ולהצפין את משה, יוכבד מניחה את בנה הקטן בתיבה ביאור. מה הסיכוי של תינוק קטן לשרוד ביאור? מרים מונעת מאמונה עמוקה בטוב של אלוקים וזוכה לגלות את הטוב שבאדם, בת פרעה מוצאת את התיבה.

משה יורד לראות בסבלות אחיו. הוא יוצא מהארמון הנוח רק כדי להביט בסבל של אחיו בתקווה להקל עליו. שנים לפני כן הנסיכה המצרית יורדת אל היאור כדי לטבול. ניתן להניח שהאמבטיות המלכותיות היו מפנקות בהרבה, מדוע ירדה בת פרעה אל היאור. יתרה מזאת, חז"ל מסבירים שהיא עשתה זאת כדי לטבול מגילולי אביה, טבילה לשם גירות. במבט ראשון הדבר לא מובן, מניין לחז"ל שזו אכן מהות הטבילה ביאור?

במבט מעמיק יותר הכל מובן. חישבו בעצמכם - כיצד נראה היאור בימים שלאחר גזירה להשליך את הבנים של בני ישראל ליאור. ה'טיול' ליאור משול להליכה למחנה השמדה בימי השואה. כשבתיה יורדת ליאור היא בעצם לא משלימה עם התודעה האלילית ש'בראה' מציאות של עם שהוא עבד ועם שהוא בן חורין. כשהיא שומעת על העם הסובל ובכל זאת יורדת ליאור היא מורדת באביה ובכך מתחילה לקשור את גורלה בעם הזה, 'עמך - עמי' קדום*. כשהיא שולחת יד ומצילה תינוק אחד בתיבה מתוך יאור מלא גופות היא מחליטה שהיא הולכת כנגד כל הסיכויים. חז"ל מסבירים שאמתה של בתיה התארכה כמה אמות. נשאלת השאלה – אם התיבה הייתה רחוקה מדוע בכלל שלחה בתיה את ידה? התשובה לכך היא שבתיה החליטה לעשות את שלה, אף שהתוצאה לא בידה. היא מוכנה להציל את כל שתוכל אפילו אם זה רק תינוק יהודי אחד. ואכן, המעשה הזה, שנראה קטן וחסר סיכוי קיבל סייעתא דשמיא עצומה ובסופו של תהליך באמת הביא להצלת כל בני ישראל מיד מצריים.

משה רואה איש מצרי שמכה איש עברי. זהו מחזה שקורה במצריים מאות אלפי פעמים ביום במשך שנים רבות. כשהוא מחליט להציל הוא עושה את מה שצרוב בדי אן אי שלו מיוכבד, ממרים ומבתיה המיילדות של הגאולה. כך נולד מנהיג.

*ע"פ מהלך זה מובן גם איך קורה שנסיכה מצרית נותנת שם עברי משה כי מן המים משיתיהו.

בארה של מרים, שירה ותורה

כאשר אדם כועס על אשתו הוא מאבד טובה הרבה.

בין שלושת הגואלים של ישראל ממצרים העלומה ביותר היא מרים הנביאה אחותם הבכורה של אהרן ומשה וזו שמשה רבינו חייב לה את חייו. 

הבאר המסתורית של מרים קובעת ברכה לעצמה, ואולי ניתן ללמוד ממנה על דמותה. גדולי הקבלה והחסידות דיברו על סגולותיה הגשמיות - על כך שכל אחד מצא בה כל טעם שרצה, רפואה פיסית, אך הזכירו גם את סגולותיה הרוחניות. בשבחי האריז"ל  נזכרה הבאר כמטהרת ומכשירה לקבלת תורה באופן מופלא. הבה נעיין בעניינה.

במדרש תנחומא למדנו שהייתה הבאר כמין סלע נובע מים, סלע שהיה 'מופעל' בצורה מיוחדת:


והבאר בזכות מרים, שנאמר: "ותמות שם מרים, ולא היה מים לעדה" (במדבר כ א ב). והיאך הייתה הבאר עשויה? כמין סלע הייתה מתגלגלת ובאה עמהן במסעות. כיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד, היה הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גביו ואומרים: 'עלי באר' (במדבר כא יז).

המדרש הגדול מרחיב על הקשר שבין פטירת מרים הנביאה למי מריבה:
"ויבוא משה ואהרן מפני הקהל", משה ואהרן היו יושבים ובוכים לפנים וישראל בוכין מבחוץ. ומשה לא ידע שישראל בוכים מבחוץ עד שש שעות. ונכנסו אצלו ישראל ואמרו לו: עד מתי אתה בוכה? אמר להן: לא אבכה על אחותי שמתה? אמרו לו: עד שאתה בוכה על נפש אחת, עמוד ותבכה עלינו. אמר להן: למה? אמרו לו: מים אין לנו! עמד ויצא עמהן וראה הבאר שיבשה והיה עושה עמהן מריבה. אמר להן: לא אמרתי לכם לא אוכל לבדי שאת אתכם. מיד כעס הקב"ה על משה ועל אהרן, אמר להן: בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על זקנה זו! מיד היה הדבור על משה שנאמר: "וידבר ה' אל משה וגו' קח את המטה והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע". אמר להם: שנו עליו פרק ומיד מוציא לכם מים. (מדרש הגדול).


על פי המדרש משה רבנו לא היכה על סלע סתמי, היה זה על הבאר שהתייבשה. עד עכשיו, הבאר הייתה 'עובדת' על ידי שיר, לאחר שנתייבשה הבאר מפני פטירתה של מרים, אמר ה' למשה שניתן יהיה להחזיר אותה לפעילות על ידי לימוד תורה. משה שמכה במקום לדבר (רש"י ואחרים) בעצם מכה על בור ששתה ממנו מים, על בארה של אחותו הנפטרת. ואולי היה זה דווקא מפני אבלו על אחותו ותסכולו מכך שהעם לא הקדיש מספיק זמן בעיניו לאבל זה. אך הכעס של משה מאבד ממנו את הטובה שיכלה להביא לו הבאר המיוחדת. באר של שירה ודיבור. נראה שיש כאן גם דבר סמלי, הגואלת הנשית, זו שאחראית על השירה והדיבור נפטרה אך לעם ישראל יש עדיין מה ללמוד מהעדינות והיכולת שלה לתווך את המציאות. עדינו נחושה של מיילדת מלאה אמונה. אך אנו עלולים להפסיד את הלימוד המרפא והמחייה הזה אם נהיה מלאים בכעס.

סיפור מעניין בנושא בחר להביא רבי יוסף קארו איש צפת בספר ההלכה שלו (בית יוסף אורח חיים סימן רצט בשם הכלבו): "נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו ברכו, שמצינו באגדה שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין (מסובבין) על כל בארות ועל כל מעינות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו המים … מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי ונזדמנה לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים. כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין". גם בסיפור זה אנו מוצאים כי ברוגזו של האיש אבדה הטובה הנפלאה שיכלה לתת לו האישה.

ואיפה הבאר היום?

עוד מתקופת התלמוד ידועה המסורת, על פיה כשהגיעו בני ישראל לארץ נגנזה באר מרים באחד הימים שבארץ ישראל ויש שמיקמו אותה בכינרת (שבת לה ע"א, ויקר"ר כב, ד ועוד). מסורת זו, במיוחד אצל יהודי טבריה והגליל, עברה מדור לדור. אורי מזר, מנהל המרכז לחקר טבריה ומחבר הספר "טבריה הוד וערגה", כתב בספרו על הבאר: "דורות של דייגי טבריה, היהודים והערבים כאחד, נזהרו שלא להתקרב עם סירותיהם אל המקום שעל פי המסורת מצויה שם 'באר מרים'. מקובל היה לחשוב כי כל המשיט סירתו במקום הבאר סופו טביעה".

בשנת התשס"ט כתב אחיקם משה דוד באתר החדשות NRG שבסקר שנערך בים כנרת התגלה "בור מים יוצא דופן בקוטר 40 מטרים". האתר מספר כי :"לפני שהתחלנו אמר לנו דייג ותיק מעין גב שיש בכינרת בור ללא סוף", סיפר אחד מחוקרי הכינרת. "כשהגענו לאזור בצפון-מערב הכינרת המכשירים החלו לפתע להשתולל. כשחזרנו לשם שוב התגלה בפנינו מחזה מרהיב, מעין עיגול ענקי ויפה, כמו כדור שבתוכו מים, ממש כמו באר"...

חכמות ודרשניות - הערה קצרצרה על לימוד תורה לנשים

ידוע מאמר הגמרא שנשים זוכות לחלק בלימוד התורה של בעליהן ובניהן אותם הן שולחות ומעודדות ללמוד. אך מתוך הבנה שטחית, לדאבוננו נולדה גישה שאומרת שממילא לאישה עצמה אין מה ללמוד, ופעמים שאנו מוצאים בעקבות זאת גם בטלה של ממש [כמובן לא במחוזותינו ולא אצל נשותינו הצדקניות וכו']. יש שמן הצד השני עולה השאלה העתיקה 'למה נגרע'?
  

אכן, ע"פ הגמרא נשים אינן חייבות במצוות תלמוד תורה. אך נשאלת השאלה כיצד אם כן מברכות בכל בוקר ברכות התורה בהן נאמר 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' והרי לא צוו?

הבית יוסף (או"ח סי' מז) כותב שלוש תשובות לשאלה זו. נתרכז בתשובה אחת מתוכן. פטור נשים מלימוד תורה הוא מלימוד שלא קשור למצוות אותן הן מקיימות אך במצוות - שבת, נידה, איסור והיתר, מקוואות, אבלות, קידושין, ועוד מצוות רבות ואיסורים רבים, חייבות הנשים כגברים ועל כך הן מברכות. ואם כן ישנה מצווה על נשים ללמוד את הלכותיהן. נשים לבנו לכך שברשימת המצוות הקטנה שכתבתי לעיל כלולים כל הנושאים הנדרשים להוצאת תעודת 'יורה יורה' ברבנות הראשית לישראל כיום. אז אף שמסתבר לומר שאין חובה ללמוד את הגמרות והבית יוסף לעומק, בהחלט יש מקום ללימוד נרחב.

כל זאת בלי שדיברנו על תנ"ך ולימודי אמונה אשר נדרשים בימינו ביתר שאת. 

נראה כי הגדרתו של היעב"ץ אודות בנותיו של רב חסדא יכולה ואמורה להיות קולעת מאוד לימינו, אנו נדרשים לגדל דור של נשים 'חכמות ודרשניות'. אין ספק שדבר זה מקרין גם על הבית כולו בהיות המחנכת הראשית מלאה בתורה וחכמה.

יהי רצון שנזכה לקבל ביום מתן תורה את אהבת התורה וידיעתה בשמחה.

(פורסם בעלון קהילת אורות התורה סיוון התשע"ו)

מי מכירה את עיד אל בנאת?

בקהילות יהודיות רבות בארצות ערב היה נהוג לציין את ראש חודש טבת שחל בחנוכה כ'חג הבנות' – עיד אל בנאת. לחג זה מנהגים מיוחדים של לישת קמח ושמן לסימן ברכה ועוד.

לא לחינם נקבע חג זה בחנוכה. עיד אל בנאת מהווה זכר לגבורת הנשים היהודיות של חנוכה. מסירות הנפש של חנה ושבעת בניה וכן מעשה יהודית והליפורנס [או חנה בת מתתיהו וההגמון - תלוי את איזה מדרש שואלים...].

ננסה להתמקד באור הנשי המיוחד שמאיר בחנוכה. על אף שהאמת צריכה להיאמר- בכל ראש חודש ישנו חג נשי מיוחד. [אך זה כבר נושא לרשומה אחרת].

כשבקשו המלאכים לבשר את שרה על הולדתו העתידית של יצחק, שאלו את אברהם – 'איה שרה אשתך?'. תשובתו הידועה הייתה – 'הנה באוהל'. ניתן לומר שבשתי מילים אלו מקופל סוד נשי חשוב. גדולתה של האשה היהודית היא שעל אף קדושתה המבהיקה היא מצליחה להשאר בצניעות, בצל. היא מפנה בענווה את הבמה לבעלה 'הנודע בשערים' ולבניה המוצלחים ובכך היא מפתחת אותם. האשה דומה לארץ – היא מקבלת הכל אל תוכה ומפתחת את הזרעים הנקלטים בה עד שהם יוצאים אל הפועל כפירות מתוקים. אך ערכה הגדול של הארץ ניכר בפירותיה – ארץ חיטה ושעורה וכו'. גם האשה על ידי קליטתה ו'פינוי המקום' לבעלה וילדיה נעשית בכך לאשת חיל ובניה עוד יקומו ויהללוה.

שרה מגרשת את ישמעאל ובכך מצילה את בית ישראל משמד גשמי ורוחני. רבקה מגרשת את עשיו ומצילה את חיי יעקב וברכתו. רחל ולאה בונות את בית ישראל שתיהן. ועדיין נשארות אמותינו באוהל.

אכן, בנוהג שבעולם הנשים מובילות את העולם מתוך האהל, מאחורי הקלעים. הן משמשות עזר כנגדו לאיש על ידי שהן גורמות לו בעקיפין בחכמתן להתעלות ולחיות כרצון ה', ממש כשם שה' עשה אותן כרצונו.

אך כל זה בשעה שעולם כמנהגו נוהג. 

בעת שהשעה דחוקה לנו, ובזמן משבר נקראות הנשים לגלות את אורן.תמר,  דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני, רות המואביה ואסתר המלכה הן חלק משורה ארוכה של נשים צדקניות שבזכותן נגאלנו, וכמו שמבטיחה הגמרא בזכות נשים כאלה עוד נזכה להיגאל.
על המעשה של יעל נאמר בגמרא תבורך מנשים יעל מנשים באוהל תבורך – שגדולים מעשיה ממעשי האמהות הקדושות היושבות באוהל. הקושי העצום הזה לעשות ההיפך מהטבע הנשי הרגיל, להיחשף לאור ובכך להציל את ישראל הוא מעשה מיוחד ונדיר.

כשם שבדור המדבר נשארו הנשים איתנות ולא חטאו - לא בחטא העגל ולא בחטא המרגלים, כך גם בחנוכה. גם לאחר שהגברים נטמאו בטומאת יוון הנשים הן שנשארו בבחינת פך שמן טהור. לכן דווקא אשה היא שעוררה את המרד ואף חלק רשום מהניצחון ניתן על ידן. אמנם הפך קטן למראית עינו הטרוטה של היווני חשוך העיניים, אך תוכנו של הפך - שמן נס הוא. מאיר השמן כאור שבעת הימים, ומוביל אותנו אל הגאולה העתידה!

ואם כן נברך פה אחד - חג הבנות שמח לכל נשות בית ישראל!




'בהתנגדות המזויינת היו הנשים השייכות ליחידות הקרב, חמושות כמו הגברים, חלקן חברות בתנועת החלוצים. לא היה זה נדיר שנשים אלה ירו מאקדחים בשתי ידיהן, מפעם לפעם אירע שהן הסתירו אקדחים ורימוני-יד בבגדיהן עד לרגע האחרון , כדי להפעילם אז נגד אנשי הס"ס, המשטרה והוורמאכט...'  [מתוך יומנו של יורגן שטרופ הקצין הנאצי במרד גטו ורשה].

נקודה למחשבה – נח

''וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם:  וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן-הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָֽהֳלֹֽה:''

תראו מה ההבדל בין גברים לנשים כשהם רואים עולם חרב.


כשנח ולוט[1] רואים עולם חרב הם משתכרים ביין. אין תקווה, איבוד ראש.

בנות לוט לעומתם – מנסות ליישב את העולם מחדש ומביאות ילדים.

לא פלא שכשזה מגיע לגאולתן של ישראל הקב"ה סומך על נשים צדקניות...

 

משהו קצר על טאבו חברתי וצניעות

מה בין העולם שקודם למבול לעולם שאחריו?

לכאורה גם לאחר מחיית העולם שהביא איתו המבול המשיכו אנשים לחטוא, ובאותם חטאים.

חז"ל מוסרים שבמילים 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ' הכוונה לחטאים שקשורים באיסורי עריות [חיבורים מיניים אסורים] וגם חם בן נוח היה פרוץ בעריות [ואף רבע את נוח אביו! לפי חלק מהפירושים].
הקשת מסמלת הנהגה חדשה - מעתה הקב"ה לא יתערב עוד וישבור את המסגרות על מנת להעניש חוטאים. יש מעין כיפה שמסוככת על כולנו ומגינה מדין השמיים. עכשיו זה בידיים שלנו.
על חטאי העריות של חם מענישה החברה - לא הקב"ה מעניש אותו כי אם נוח מקללו שיהיו צאצאיו עבדי עבדים לאחיו.
[האבא והאחים הם כל החברה של אותו זמן אם תחשבו על זה].
חטאי העריות הורסים את המרקם החברתי ועל החברה לייצר טאבו ונורמות צניעות ראויות.

וקטנה לסיום - 

מכירים את האישוש המדעי האחרון לסיפור נוח והתיבה? קראו כאן.

---

[1] לוט אמנם רק חושב שנחרב העולם אך התגובה שלו אותנטית.