יום חמישי, 30 במאי 2019

על הניסים





מלחמת ששת הימים מהווה נס מיוחד בתולדות עם ישראל. הייתה זו מלחמת מעטים מול רבים קלאסית. מדינה קטנה אחת שנלחמה מול מצרים, ירדן לבנון וסוריה. אך המעצמה המצרית לא הייתה לבד, היא נעזרה בדב הסובייטי ששימש לה כגב וספונסר. הצד הערבי קיבל גם תמיכה פעילה  ממדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, ואפילו מרוקו ואלג'יריה. אי אפשר להבין את הנצחון לולא ההבנה כי ה' נלחם יחד איתנו.

לפני המלחמה האווירה בארץ הייתה קשה ומתוחה אצל כולם, תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכונים אף יצאו לעזור בביצורים. ההערכות היו שגם אם המדינה תנצח ותשרוד המחיר הרוגים רבים באוכלוסיה האזרחית. גנים ופארקים הוכשרו לשמש כבתי קברות המוניים. האופטימיים פחות נהגו לומר: 'שהאחרון שיוצא מתל אביב יכבה את האור'. להבנת האווירה נסתפק בגילוי ההיסטורי החדש לפיו היו תכניות מגירה להפעלת נשק גרעיני בתוך שטחי א"י אם המדינה תיקלע לעמדת הפסד וסכנת השמדה בעימות הצפוי. מבצע סודי זה כונה מבצע  שמשון, על שם הפסוק 'תמות נפשי עם פלשתים' ודי למבין.


ניסי מבצע מוקד
המלחמה החלה במכה מקדימה אדירה במבצע מוקד על חיל האוויר המצרי, ובהמשך גם על חיל האוויר של ירדן וסוריה. כשנודע על כוונה עיראקית לתקוף הושמד גם הבסיס העיראקי H3. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. רק להבנת גודל ההישג - השטח הכולל של ישראל אחרי המלחמה גדל פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה. 
לימים התגלה שמה שאפשר את הצלחתו של המבצע היה 'צירוף מקרים' נדיר. בין היתר של הגורמים הבאים:

א. שבועיים לפני פרוץ המלחמה, קבלו קבוצת מדענים ישראלית את פרס ביטחון ישראל על פיתוח “רקפת". זוהי מערכת שאפשרה לראות מה שהמצרים רואים במכ"ם באל–עריש ובמקומות אחרים.

ב. בצירוף מקרים מדהים תכנן הפיקוד המצרי העליון, בדיוק לאותה שעה [7:45 בבוקר], טיסות אח"מים לשדות תעופה בסיני: במטוס אחד היה סגן נשיא מצרים ושר המלחמה, הפילדמרשל עבד אל–חכים עאמר, בחברת מפקד חיל האוויר ומפקד ההגנה האווירית המצרית, ועוד קצינים בכירים; במטוס השני ראש ממשלת עיראק וגנרל סובייטי בכיר. כדי לשמור על ביטחון האח"מים, קיבלו אנשי סוללות הנ"מ המצריות בנתיבי הטיסה פקודה לא לפתוח באש. שימו לב, ההגנה האווירית המצרית כלל לא תפקדה במשך כשעה ומטוסי צה"ל יכלו לעבוד כמעט בשקט. זו מטרה שבלתי אפשרי היה להשיג אותה בדרך אנושית צבאית. השבתה מוחלטת.

ג. על אחד הרכסים בהרי עג'לון (גלעד) בירדן, בגובה של 1,350 מטר, היה ממוקם מכ"ם בריטי משוכלל שכיסה את כל שטחה של מדינת ישראל. ערב המלחמה הוא הועמד לרשות צבא מצרים. מכ"ם זה היה מסוגל להבחין בכל תנועה בשדות התעופה של ישראל. ישראל החליטה לא לתקוף אותו כדי לא למשוך את תשומת לב הירדנים והמצרים. מצד שני גם לא הייתה חסימה אלקטרונית עבורו. כשהמריאו מטוסי צה"ל ליעדם, ב–7:14 בבוקר, בגובה של 30 מטר מעל פני הקרקע, הבחין בהם המכ"ם בעג'לון ומפעיליו דיווחו למצרים את מילת הקוד המוסכמת שהגיעה לחדר המבצעים של המפקדה המצרית העליונה. אבל בדיוק באותו היום הוחלף הקוד. מעג'לון לא שודר הקוד החדש אלא הישן שכבר הוחלף, והמידע שעלול היה להכשיל את המבצע פשוט לא הועבר.



משה דיין וככלל שדרת ההנהגה הישראלית התנגדה לכיבוש ירושלים. לכן, במהלך תקופת ההמתנה ישראל התאמצה להעביר למלך ירדן את המסר, שאינה רוצה מלחמה עמו ואין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה ובכלל זה ירושלים המזרחית ויהודה ושומרון. 
לפחד שלהם היה סיבה טובה - במלחמת העצמאות בכל הקרבות מול הליגיון הירדני - נחלנו מפלה קשה. בעצם מעולם לא ניצחנו באף קרב מול הליגיון. התחושה הייתה שאם נילחם גם מול ירדן - אנחנו בטוח נפסיד...
בדרך נס, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (שעבר רשמית לפיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד) לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על שטחי המפתח ביהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן. יום הלחימה הרביעי הוקדש להשתלטות על יתר שטחי יהודה ושומרון, כמעט ללא התנגדות.



והזכיר נפלאות ה' הרב שמואל אליהו בדרשה מיום כז אייר התשפ"א:
עוד לפני מבצע מוקד, מצרים ריכזה בסיני כח צבאי עצום של כשבע דיביזיות שהתבצרו והתחפרו היטב. כח זה כלל כמאה אלף חיילים, אלף טנקים, מאות תותחים ועוד הפתעות לא נעימות. הם התכוונו לפרוץ את גבולות מדינת ישראל ולשעוט לכיוון אשדוד אשקלון באר שבע ושאר ערי ישראל ולהשמיד להרוג ולאבד את היהודים שגרים בהם טף ונשים ביום אחד. 

הכוחות הללו היו מצויידים בטנקי "סטאלין" חדישים. מצרים היתה בין המעטות שברה"מ סיפקה להם טנקים מדגם זה, בעלי שריון בעובי 20 ס"מ בחזית, בלתי חדיר לפגזים שהיו לצה"ל בעת ההיא. לתותח הענק של "סטאלין" הייתה יכולות פגיעה מעל ומעבר לכל מה שצה"ל הכיר בעת ההיא. 

לטנקים של ישראל באותה תקופה היה שריון של 7 ס"מ עד 12 ס"מ באזור הכי מוגן בחזית הטנק. צרפת וארה"ב סירבו למכור נשק למדינת ישראל טנקים חדישים, וישראל נאלצה להשתמש בטנקים מיושנים מול טנקים חדישים ביותר שהרוסים סיפקו למצרים בכמויות אדירות. 

אחרי שמטוסי צה"ל הכו את חיל האויר המצרי בניסי ניסים במבצע מוקד, הייתה לצה"ל בעיה איך להתמודד עם צבא היבשה המצרי האדיר. כאן באה יד ההשגחה הגלויה והפילה על הפיקוד המצרי בהלה לא מובנת. ממש התקיים בהם "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ".

הרמטכ"ל המצרי נתן פקודה לשבע חטיבות שריון המצריות שהיה במדבר סיני לסגת במהרה למצרים. החיילים המצרים מיהרו לקיים את הפקודה הזאת אחרי שראו מה קרה למטוסים המצריים. הם נטשו בחיפזון את העמדות שנבנו בעמל רב. נטשו כלי הרכב משוריינים על חימושם, נטשו מאות טנקי "סטאלין" מדגם משופר. 

חיילים מצריים עלו על כל כלי רכב אפשרי והתחילו נעים מערבה בכל המהירות. חיילים רבים, שלא הצליחו למצוא כלי רכב, התחילו לברוח ברגל דרך המדבר, ואף חלצו את נעליהם כדי להקל על בריחתם. אבל כאן חיכתה להם הפתעה לא נעימה. חיל האוויר הישראלי, ששלט שליטה מלאה במרחב האווירי של סיני, ירד על השיירות המצריות והשמיד אלפי כלי רכב. מי שניצל מהתקפות המטוסים, נפוץ לכל עבר והמשיך את המנוסה ברגל. 

במיוחד נלכדו השיירות המצריות במעברים הצרים של הגידי והמתלה, שהפכו בתי קברות ענקיים של הצבא המצרי. התקיימה בצבא ישראל ההבטחה של ה' ביד משה "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". (ויקרא כ"ו ז'). 

התותחים והטנקים החדשים על ציודם היקר נפלו שלל בידי צבא הגנה לישראל. חלקם שימש אותנו במלחמה שהייתה יומיים אחר כך מול צבא סוריה והפגיזו את דמשק מרחוק. "חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה".

עד כאן דברי הרב שמואל אליהו שליט"א.

אכן, לא הייתה זו מלחמת ששת הימים אלא מלחמת יומיים למצרים, יומיים לירדן ויומיים לסוריה. כאשר בכל גזרה הנחילנו ה' ניצחון מזהיר עם כיבושים מעל לכל דמיון והערכה. 




אוויר הרים

התחושה לאחר המלחמה הייתה של 'עשיית היסטוריה', אך יותר מזה של השראת שכינה. או כהגדרת הרב אורי שרקי שליט"א - מדובר במאורע תנ"כי בעידן המודרני.

חייל צעיר בהגיעו אל הכותל המערבי תיכף לאחר שחרורו, מעיד: 'אני לא מספר לכם צ'יזבטים, נלחמנו ממש שי"ן בשי"ן (שריון בשריון). ודהרנו דהרנו עד למימי הסואץ. רחצתי את רגלי במימי התעלה ולמרות כל זה לא הרגשתי את מתק הניצחון עד שבאתי הנה, אל הכותל המערבי. אני לא דתי, אבל בעצמי ראיתי את הניסים. מיששתי את הניסים בידיים, אני רוצה להתפלל. לא סתם ככה, אני מפציר בכם: תלבישו לי תפילין, על הראש, על היד. קשרו אותם חזק, חזק! מעולם לא לימדו אותי להתפלל, איך אקרב אל הכותל? מה אומר, מה אלחש לאבנים? התקרבתי לישישה אחת שמזגה לאנשים כוס מים לשתיה מתוך נד גדול. אמרתי יחד איתם "שהכול נהיה בדברו", הישישה ענתה: "אמן"! ואני התפרצתי בלי בושה בבכי'.

עיתונאית חילונית כתבה: 'אי אפשר בימינו לכתוב קטע, מאמר, רשימה או כתבה בלי לערבב את הקדוש ברוך הוא או להסתמך לפחות על ניסים. מעמדם של השמים עלה בששת הימים האלה... אפיקורסים נהפכו למאמינים וגם כופרים אומרים תודה לה'.'

חנה זמר, עורכת עיתון "דבר", כתבה: "עתה הלב כמעט מאמין כי הכול - כל מה שכתוב – הכול, הכול אמת".

במועצת הרבנות הראשית ביקשו הבבא חאקי ורבי חיים דוד הלוי רבה של ראשל"צ לקבוע קריאת התורה והפטרה לכבוד היום הגדול. מארי סאלם [הגר"ש יצחק הלוי רב עדת התימנים] סבר שיש לקבוע שישה ימי חג כנגד ששת ימי המלחמה. ואף רבנים מהאגף החרדי כמו הרב שריה דביליצקי והרב עובדיה הדאיה סברו כי יש לומר ביום זה הלל.


'עד שיכספו אליה תכלית הכוסף'

כמו כל דבר רוחני גדול, בניית ה'כלים' או הצנור שעל ידו יעבור השפע אלינו תלויה ברצון, בכיסופים אליו. וביותר בנוגע לירושלים המקום אשר בחר ה', עליו נאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.

שלושה שבועות לפני כ"ח באייר תשכ"ז, נחגג יום העצמאות הי"ט למדינת ישראל. בישיבת 'מרכז הרב' חגג הרב צבי יהודה קוק עם תלמידיו, בסעודת מצווה, בשיר-הלל והודאה את יום ההולדת התשע - עשרה למדינתנו הצעירה. כל תלמיד קיבל גם מתנה ייחודית  באותו יום העצמאות, מעין מזכרת משמחת לעצמאותנו ובה תמונת הכותל המערבי המעוטר במילות שבועת-הדורות 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. לפתע החל הרב לספר לתלמידיו בזיכרונות תחושותיו באותם רגעים היסטוריים של החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה: 'לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו!"  ואז, במפתיע, הרים הרב צבי יהודה את קולו והחל שואג בזעקה נוראית, מתוך המיית לבו: איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!'. לימים תוודע שיחה מכוננת זו כ'מזמור י"ט למדינת ישראל'.
באותו היום בדיוק, במרחק רחובות ספורים מהישיבה, נערך ב'בנייני האומה' ברוב עם 'פסטיבל הזמר העברי' של יום העצמאות, שם, לבקשת טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, נשמע לראשונה שירה המופלא של נעמי שמר, 'ירושלים של זהב', ע"י מי שהייתה אז חיילת אלמונית וצעירה, שולי נתן.

הרב יוחנן פריד מספר שכאשר שב לביתו באותו מוצאי יום העצמאות, וזעקת רבו עדיין מהדהדת באוזניו, שמע את שידור הרדיו מפסטיבל הזמר העברי, ואת השיר החדש 'ירושלים של זהב'. בתום השיר, שמע את קהל האלפים ב'בנייני האומה' מצטרף לפזמון המופלא 'ירושלים של זהב'. פריד מספר שהשירה ריגשה אותו כל כך, עד שלמרות שהיה זה חצות הלילה, מיהר לבית הרצי"ה כדי לשתף אותו בשירת האלפים כשכולו נרגש ונלהב. הרב, בדמעות של גיל בעיניו, ענה ואמר: "אם כל אלו שרו שם כך, ודאי הוא שנגיע לשם"...


שופר קורא בהר הבית

הרב גורן וגבורתו במלחמה קובעים פרק לעצמם. מפאת קוצר היריעה כאן נמליץ לקרוא על הנושא במקורות למטה. אך לגבי תקיעת השופר הידועה שלו כדאי להכיר את סיפור השופר.

נשוב מנקודת הזמן עליה דברנו כשבעים שנה אחורה לשנת התרמ"ח. בהיותו דיין באלג'יר, נודע לרבי דוד הכהן סקאלי[1] כי הסטודנטים הגויים מתכננים לעשות פוגרום ביהודים. לאחר שכל נסיונות הבקשיש למושלים תמו, בעת שהתאספו הסטודנטים יצא לקראתם הרב סקאלי לבדו. מראהו של הרב עטוף טלית ובידו שופר היה אומר הוד. המראה לבד כבר הפיל פחד על הסטודנטים המתלהמים אך כשתקע הרב סקאלי בכל כוחו בשופר תרועה גדולה ההמון הערבי הרים רגליו וברח. אז קרא הרב דוד הכהן סקאלי לתלמידו ואמר שלא ירחק היום ורגלינו יעמדו בירושלים עיר הקודש. את נבואתו זו אף כתב הרב בספריו. הרב סקאלי לא זכה לראות את התגשמות נבואתו במלואה אך הוא נפטר לאחר שהוקמה מדינת ישראל.

בספרו “נתיבי עם” של  רבי עמרם אבורביע אשר נפטר בשנת 1966 (שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים) הוא מפרש את דבריו של הרב דוד הכהן סקלי (שנפטר ביום כ”ד באייר תש”ח 1948). “נדפס ספר ‘לך דוד’ .. ובדרשה לפרשת ויחי עה”פ באחרית הימים דקדק בחשבון של עידן ועידנין ופלג עידן ומצא שהוא בשנת תשכ”ח (1967)”. כאן ממשיך הרב אבורביע בחישובים ובהסברים שבסופם הוא מגיע למסקנה שהכוונה היא “לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים” להזכירכם: כל זה קורה זמן רב לפני המלחמה.



ברביעי ליוני פוגש הרב גורן את מוטה גור מח”ט הצנחנים שמבטיח לו שאם יטילו עליו את הפריצה לירושלים העתיקה הוא ייקח אותו אתו כדי שיהיה היהודי הראשון שמגיע לכותל המערבי. בחמישי ליוני עם פרוץ הלחימה עולה הרב על קומנדקר צבאי כשהוא מצויד בשופר וספר תורה כדי להצטרף לכוחות הלוחמים באזור עזה. אך הקומנדקר סופג פגיעת פגז ישירה, “נתתי עם רגל שמאל ברקס כדי לעצור את הקומנדקר והחזקתי את ההגה…, הרכב היה מלא בדם, נתתי הוראה לרדת”, שיחזר הרב גורן. והשופר שהיה ברכב נשרף כליל
הרב ושלישו מנחם הכהן שהיה אתו מפנים חללים ומטפלים בפצועים עד אשר מגיע רכב שמפנה אותם משם. באותו לילה מקבל הרב עדכון שהמצב בירושלים נעשה רציני והוא עוזב הכל ונוסע לירושלים. בשישי ליוני כשהרב גורן נמצא עם חייליו של מוטה גור במוזיאון רוקפלר הוא מבין שיש הוראה מגבוה שלא להיכנס לעיר העתיקה והוא מחליט להישאר במקום למרות שהתבקש לעזוב. הוא שב אל חפ”ק החטיבה ומשם הוא יוצר קשר עם מוטה גור שאומר לו להגיע בדחיפות לשער האריות. הרב גורן נוטל את השופר ואת ספר התורה ויוצא בריצה לכיוון שער האריות.
אך באיזה שופר מדובר?
כך מספר הרב מנחם הכהן, שלישו של הרב גורן אשר ליווה אותו במהלך המלחמה כולה. עוד בלילה, כששהינו ברוקפלר שלח אותי לארגן שופר כיוון שהקודם נשרף. 
הוא ביקש ממני ללכת לבית של  הרב הנזיר. מצאתי את השופר שהיה מעל ארון גבוה, טיפסתי על כמה כיסאות והורדתי אותו”. נותר לנו איפוא לברר מיהו אותו שופר שזכה שתרועתו תבשר את שחרור העיר העתיקה והכותל ותהפוך לסמל של גאולה ומיהו אותו ‘הרב הנזיר‘ ואיך הגיע השופר לביתו ?
לשם כך אנו שבים בזמן אל אוהראן של שנת 1932 שם מכהן הרב דוד הכהן סקלי כראב”ד ותלמידו הרב דוד אבן כליפא שהיה גם חתנו עומד לעבור מאוהראן לעיר מולדתו עין תמושנט שבה הוא מונה לראב”ד.
לרגל הפרידה מוסר הרב דוד הכהן סקלי את שופרו שלו לידיו של חתנו כאות הוקרה. חתנו הרב דוד אבן כליפא שהיה ציוני נלהב מבקר פעמים רבות בארץ ובכל ביקוריו הוא נושא אתו את השופר שקיבל מידיו של הרב דוד הכהן. פעם אחת בביקור שלו בארץ בשנת 1965 הוא פוגש את ידידו משכבר הימים הרב אליהו פרדס רבה של ירושלים והוא לוקח אותו לפגישה אצל הרב שאר ישוב בחיפה. הרב שאר ישוב הוא בנו של הרב הנזיר, בפגישה נכח אדם נוסף, גיסו של הרב שאר ישוב - הרב גורן.
בתום אותה פגישה ניגש הרב דוד אבן כליפא אל הרב גורן, מספר לו על חותנו הרב דוד הכהן סקלי, על צדיקותו הרבה ועל השופר שקיבל ממנו במתנה ואז מוסר לידיו את השופר ואומר לו שהמקום הראוי לו ביותר לשופר הוא אצלו והוא מפקיד בידיו של הרב גורן את השופר. הרב גורן שהתרגש מאד מהמתנה המיוחדת משיב לו בלי היסוס כי גם חותנו שלו נקרא בשם דוד כהן הלא הוא ‘הרב הנזיר‘ וגם הוא נודע בצדיקותו הרבה ואת השופר שקיבל במתנה זה עתה הוא ימסור לחותנו כי זה המקום היאה לו. הוא מספר לו שהרב הנזיר לא רק ת"ח ומקובל גדול אלא מיוחד באהבת ירושלים המיוחדת שלו. לאחר שבמלחמת העצמאות איבדנו את העיר העתיקה גזר על עצמו הרב הנזיר שעד שלא נכבוש חזרה את ירושלים הוא לא יצא מביתו. ואכן כתשע עשרה שנה הרב כמעט שלא יצא מהבית. שני הרבנים לא תיארו לעצמם שהם משמשים כשליחים להעברת שופרו של הרב דוד הכהן סקלי לביתו של הרב דוד הכהן ‘הנזיר’ כדי שיהיה קרוב לזירה שבה הנבואה עתידה להתגשם. כשנתיים מאוחר יותר תפרוץ מלחמת ששת הימים, נבואתו של הרב דוד הכהן במאמר ‘יפיח לקץ’ תתגשם לעיני כל והשופר שלו שעושה את המסע הארוך משנת תרצ”ה ועד לשנת תשכ”ח וממתין בביתו של ‘הרב הנזיר’ לשעת פקודה זוכה להיות השופר המביא את הבשורה הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה. מסיים הרב מנחם הכהן ומספר. “… הרב גורן רץ עם ספר התורה ועם השופר…לאט לאט החלו להגיע יחידות של חיילים מאזורים אחרים של ירושלים והר הבית התמלא. כולם עמדו שם על ההר ובאופן ספונטני החלו לשיר את ‘ירושלים של זהב’ בגרסתו המקורית”.




מקורות והרחבות מעולות שכדאי לפתוח:

סיפורי הרב גורן

 https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4900980,00.html

שיר הלל מאותם ימים שמספר על הרב גורן

https://www.youtube.com/watch?v=yvVphrdEA5Q








[1] נולד בדבדו שבמזרח מרוקו בשנת תרכ”ב (1862). רבי דוד הכהן סקלי בגיל שלוש עשרה היה לתלמידו של החכם אברהם בן שושן ולאחר מכן לימד תורה את ילדי דבדו מהם יצאו רבנים גדולים ומוכרים.
בשנת תרנ”ו ביקש להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל אך בני הקהילה בדבדו הפצירו בו להישאר עמם. בשנת תרנ”ז (1897) עבר לעיר תלמסאן שבאלג’יריה שם לימד בישיבה והיה לדיין. בשנת תר”ס (1900) הוזמן ללמד בישיבתו של חכם אברהם חסן בעיר אוראן שבאלג’יריה והיה לדיין ובשנת 1923 התמנה לראב”ד.
רבי דוד הכהן עסק בתלמוד, משפט עברי, פסקי הלכה, בזוהר ובקבלה וכתביו מכילים ציטוטים רבים מהזוהר ומכתבי האר”י. הרב ניתח את מקורותיהם של עשרות מנהגים.
ההתקדמות המדעית והטכנולוגית בתקופתו הביאה אותו להתייחס בכתביו באריכות למכשירי רדיו, טלפון, מטוס ועוד. כמו כן מתייחס הרב בכתביו לשלטון יהודי בארץ ישראל ולשפה העברית.
נחשב בדורו לאחד מגדולי הפוסקים של יהודי צפון אפריקה וזכה להערכה רבה מצד הרבנים מארץ ישראל ורבני צפון אפריקה. הרב יוסף משאש שהיה רבה הראשי של חיפה כינה אותו באחד ממכתביו “המלך דוד הכהן”.

יום רביעי, 29 במאי 2019

דף מקורות להעלאת ניצוצות משיטות ורעיונות בכתבי הראי"ה



רואה האורות השתדל לראות את האור והחיוב ובכך להלחם מלחמת דעות ואמונות חדשה. כזו המבררת את הטוב והרע נופל בדרך ממילא. לפניכם מעט מקורות שאספתי מכתביו בעניינים שהעסיקו את העולם בדורו ובמידה רבה גם את דורנו. קשה לברור את המקורות וברור שניתן להוסיף עוד רבים. אלא שכבר אמר החכם – תן לחכם ויחכם עוד.

לברליזם – 
אורות עמ' עא. אוה"ק ח"ב עמ' תקמד,

קומוניזם –  
קובץ ד: פס' פג

סוציאליזם –
קובץ א: פס' פט – צ (וכן שם לגבי אנרכיזם).

בודיזם –
אוה"ק ח"ב: עמ' תסח, תפו. אגרות הראי"ה: 

נצרות –
אגרות הראי"ה ח"א: עמ' קמג. קבצים מכתב יד קדשו של ר"ג ח"ג: פס' מא. קובץ ז: פס' כה. קובץ ה: פס' קמט.   קובץ ג: פס' סב.

נטיות הפוכות –
אוה"ק ח"ג: עמ' רצו - רצז

בירור מדתות אחרות [כללי] –
אורות עמ' קנג. אגרות הראי"ה ח"א: אגרת מד, עמ' רנ. קבצים מכתב יד קדשו של ר"ג ח"ג: עמ' כה, פז. קובץ ד: פס' נח. קובץ א: פס' לב.

אבולוציה –
אגרות הראי"ה ח"א: עמ' צא. וכן אגרת קיז. אוה"ק ח"ב: עמ' תכב, תסז,  תקא, תקלז, תקמב – תקמג, תקמז,

אינדיבידואליזם –
אוה"ק ח"ג: עמ' קמז. ח"ד: עמ' תצח

התנועה הרומנטית –
אורות עמ' סב, סז. אוה"ק ח"ב: עמ' תצג. קובץ ד: פג. קובץ ה: פס' קמח וריד.

טכנולוגיה ומדע –
אוה"ק ח"ב: עמ' תקסג. קובץ א: פס' תתעט, תק. קובץ ד: פס' ס. קובץ ז: פס' קנד.

פסימיזם –
אוה"ק ח"ב: עמ' תעט – תפד

שיטת המדברים –
אוה"ק ח"א: עמ' רבי

הכפירה –

אדר היקר: מאמר הדור. אוה"ק ח"ג: עמ' רלח. קבצים מכתב יד קדשו של ר"ג ח"ג: עמ' צב. קובץ ו: פס' רז – ח. קובץ א: פס' שכז – ח, תקפב, תקצ, תרכד, תרלג, תרמג, תרמו, תשסה, תשסז, תשעב.

מטיריאליזם –
אורות עמ' סד. קבצים מכתב יד קדשו של ר"ג ח"ג: עמ' פג. קובץ ה: פס' נה.

אוניברסליות –
אורות עמ' קנב. קובץ ו: פס' רסג – רסד.

הגשמה –
קובץ א: פס' ל – לא

פלורליזם (חופש דעות) -
קובץ א: פס' תרפד, תשמ. קובץ ב: פס' לט ושנב. קובץ ו: פס' רצא.


יום שלישי, 28 במאי 2019

דף מקורות על ירושלים



בראשית רבה כב, ז
ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו'. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין... רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין. ועל מה היו מדיינין? אלא, זה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה. וזה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה, שנא' ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בהמ"ק. היך מה דאת אמר (מיכה ג): ציון שדה תחרש. ומתוך כך (בראשית ד): ויקם קין אל הבל אחיו וגו'.

שם העיר: בראשית י"ד
וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדָרלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ׃ וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֽוֹן׃ וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃ ויֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃ וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃ בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃

בראשית כ"ב
וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃... וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃... וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃

שמות כ"ג [ומעין זה גם שם ל"ד בדברים ט"ז]
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה׃

דברים י"ב
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה׃

תהלים קכ"ב
יְרוּשָׁלִַ֥ם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו׃ שֶׁשָּׁ֨ם עָל֪וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם יְהוָֽה׃ כִּ֤י שָׁ֨מָּה ׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט כִּ֝סְא֗וֹת לְבֵ֣ית דָּוִֽיד׃ שַׁ֭אֲלוּ שְׁל֣וֹם יְרוּשָׁלִָ֑ם יִ֝שְׁלָ֗יוּ אֹהֲבָֽיִךְ׃ יְהִֽי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ׃

ישעיה ב [והשווה למיכה ד]
וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם׃ וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃

ישעיה א
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה׃

בראשית יא
וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃ וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר׃ וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ וַיֵּ֣רֶד יְהוָ֔ה לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת׃ הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃ וַיָּ֨פֶץ יְהוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר׃ עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְהוָ֖ה שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְהוָ֔ה עַל־פְּנֵ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃

צפניה ג
כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃


ירמיהו לג
הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֛רְתִּי אֶל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־בֵּ֥ית יְהוּדָֽה׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ וּבָעֵ֣ת הַהִ֔יא אַצְמִ֥יחַ לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צְדָקָ֑ה וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ תִּוָּשַׁ֣ע יְהוּדָ֔ה וִירוּשָׁלִַ֖ם תִּשְׁכּ֣וֹן לָבֶ֑טַח וְזֶ֥ה אֲשֶׁר־יִקְרָא־לָ֖הּ יְהוָ֥ה ׀ צִדְקֵֽנוּ׃

שהש"ר א, ה
דָּבָר אַחֵר, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהֵעָשׂוֹת מֶטְרוֹפּוֹלִין לְכָל הַמְדִינוֹת, וּלְהַמְשִׁיךְ כְּנָהָר אֵלֶיהָ לִכְבוֹדָה.


וזה שער השמיים


פסיקתא דרב כהנא כ'
תני ר' אליעזר בן יעקב עתידה ירושלם להיות רמה ועולה עד שתהא מגעת לכסא הכבוד ואו' להק' צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיה מט כ).

מקום: יומא כא
תנן עשרה נסים נעשו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחווים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים... והאמר ר' לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה ואמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין.

זמן: זבחים פז
אין לינה מועלת בראש המזבח.

אדם: רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ו וכן ד, ב
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא טז יז) "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה וִדּוּי דְּבָרִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהוּא מִתְוַדֶּה בְּיוֹם זֶה שְׁלֹשָׁה וִדּוּיִים. אֶחָד עַל יְדֵי עַצְמוֹ תְּחִלָּה. וִדּוּי שֵׁנִי עַל יְדֵי עַצְמוֹ עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים. וּשְׁנֵיהֶם עַל פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. וְהַוִּדּוּי שְׁלִישִׁי עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּמַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּכָל וִדּוּי מֵהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים... וְכָךְ הוּא אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטְאוּ עָווּ וּפָשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" וְגוֹ'.

פסחים נט
דתניא ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין.


יום חמישי, 23 במאי 2019

סיפור מתוק על אור החיים הקדוש





מנהג היה לו לרבי חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" זצ"ל לקנות מידי שבוע עגל משובח, את העגל היה שוחט ואת בשרו הרך נהג לחלק בין תלמידי החכמים העניים, כך שגם בביתם הדל והצנוע לא יחסר בשר לשבת. באחד השבועות לא נמצא בשר בעיר, פרט לעגל שקנה ה"אור החיים". הבשורה עשתה לה כנפיים, ואל ביתו של הצדיק הגיע אחד מעשירי העיר בבקשה לתיתו חתיכת בשר הראויה להתכבד עבור תשלום מפולפל, אך הצדיק עמד על מנהגו ואמר: "לא אפחית ואקפח את חלקם של בני התורה". העשיר נחרד מנחרצות דבריו של הצדיק עוד הוא בחדר והנה אל חדרו של הצדיק נכנס אחד מבני העיר, אברך תלמיד חכם אשר בא לקבל את מנת בשרו השבועית. משראה העשיר את היהודי העני לבוש בלויי סחבות מקבל מנת בשר, נצבט ליבו בקרבו וברב חוצפתו זלזל ופגע קשות ביהודי העני שהיה תלמיד חכם גדול. בעל "האור החיים" שמע כל זאת אך בשביל לא לעורר ריב ומדון העלים עין והשיח דעתו מהעניין. בינתיים יצאו השניים מעל פניו כשזה לא מרוצה וזה פגוע עד נפש.עם לילה חלם כי גזירה נגזרה עליו. והוא צריך לצאת למסע גלות למשך שנה מאחר ושמע את עלבונו של העני הצדיק ותלמיד חכם ולא מחה. ובגלות זו שיקבל עליו יכפר עוונו. ר' חיים בן עטר קיבל עליו את הדין באמונה ובשמחה. וכבר בשבוע הבא יצא לגלות שבה אין ללון שני לילות בעיר אחת, ואף אין לבקש מתת יד אדם אלא אם כן ינדבוהו אנשים מליבם. כך קרה שבמסעו לגלות עברו עליו ימים קשים מאוד אשר הוצרך לנדוד מעיר לעיר בחרפת רעב ובחוסר כל. עברה לה תקופה מאז החל בגלותו ור' חיים היה בדרכו מעיר לעיר שכן אסור היה עליו ללון שתי לילות בעיר אחת. בדרכו עבר את לילו זה ביער הסמוך לעיר, ישב לו ר' חיים תחת אילן באמצע הדרך לנוח ולפוש קמעא מעמל הדרך. אותו שבוע ערב פרשת בחוקתי היה, ותוך כדי מנוחתו זכה שנתגלו לפניו ארבעים ושתיים חידושים לפסוק: "אם בחקתי תלכו". מ"ב הפרושים הידועים של ה"אור החיים" על בחוקתי. למחרת, הגיע אל העיר הסמוכה. כדרכו היה מגיע בצנעא כשהוא נראה כהלך עני פשוט ומרופט, ומצניע עצמו מעיני כל לבל ידעו חלילה את זהותו. עם סיומה של תפילת ערבית של שבת ישב בפינתו וציפה להזמנת אי אלו מבאי בית הכנסת שיזמינהו לסעודת השבת. וזו לא איחרה לבוא. אחד מנכבדי העיר הזמינו לסעוד אצלו סעודת השבת. בתום הסעודה בקש המארח מאורחו הסמוי שיאות לבוא עימו אל המרא דאתרא לשמוע ממנו חדושי תורה שמתגלים לו ממתיבתא דרקיעא. ישבו להם האורח לצד מארחו בין הבאים לשמוע את דברי הרב המרא דאתרא, בדרשתו השבועית הזו באר הרב י"ד פרושים על הפסוק "אם בחקתי תלכו" ובסופם ציין כי פרושים אלו נאמרו במתיבתא דרקיעא ע"י רבי חיים בן עטר. כששמע זאת ר' חיים בן עטר העיר ואמר: "חיים בן עטר" והשמיט את המילה "רבי". מזועזעים והמומים הרב ותלמידיו מתגובתו המשונה והמחוצפת של ההלך העני, נתנו בו מבט חמור סבר. שכן עוד בחיי חיותו היה ידוע שמו וגדולתו ברבים. הזהירו את האורח לבל יהין לדבר עזות נגד צדיק וקדוש זה, ומשום כבוד השבת ומצוות הכנסת אורחים הסתפקו בהערה זו, ואף למארח העירו על התנהגות האורח. למחרת בבוקר אחרי סעודת השבת חזר המחזה -  שוב דרש המרא דאתרא והביא עוד י"ד פרושים על הפסוק "אם בחקתי תלכו" אשר נאמרו ע"י רבי חיים בן עטר. ושוב כששמע זאת ר' חיים בן עטר העיר: "חיים בן עטר". מזועזעים הרב ותלמידיו עוד יותר מתגובתו העזה של ההלך העני, פנו אליו באזהרה חמורת סבר בשנית, ואמרו: "בפעם הבאה חלילה, האזהרה תלווה בעונש...". בסעודה שלישית ישב לו המרא דאתרא בראש השולחן ושוב הטעים י"ד פרושים אחרונים על בחקותי שהתגלו במתיבתא דרקיעא ע"י ר' חיים בן עטר ובזאת הסתכמו מ"ב פרושים על בחוקתי. האורח המוזר שוב הפטיר בביטול "חיים בן עטר". הפעם הוצא האורח ונכלא בחדר הקהל כדי להטיל עליו חרם ונידוי של המזלזל בכבוד התורה. קהל המסובים סיים את ברכת המזון ותפילת הערבית ועימה החלו נושבות רוחות וסופות חזקות כאילו עמד העולם להחרב. המרא דאתרא מיהר לעשות שאלת חלום בה יודיעוהו מן השמים על ההסבר לתופעה המוזרה. מן השמים הודיעו לו כי שרו של גהינם זועם ומשתולל בעולם, וכל זאת משום שר' חיים בן עטר כלוא ואינו יכול להבדיל על הכוס, בכך נמנע מעם שר של גהינם לפתוח את פתח הגיהנם שהיה סגור כל השבת. הבין הרב את אשר נעשה עם הצדיק האור החיים הקדוש הוציאו הרב מיד מכלאו, בקש סליחתו ומיד כשהבדיל על הכוס נחה הסערה ושקטה. אז התגלו לר' חיים בן עטר מן השמים ובשרוהו כי בעלבונו זה כיפר על חטאו ויכול לשוב מגלותו לביתו. ולהמשיך בהרבצת התורה ברבים.



יום שני, 20 במאי 2019

ניסויים חד מיניים


הטור שלפניכם נשלח כתגובה ויועד להיות טור דעה באתרי החדשות המובילים, שלא במפתיע הטור הזה הושתק. 
חלק מהעורכים אף כתבו במפורש את הסיבה, זוהי לא דעה לגיטימית. במתמטיקה קוראים לזה מש"ל. אם אתם בכל זאת חושבים שזו דעה לגיטימית אתם מוזמנים לשתף...




כשמאיר יערי, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, הגה את הרעיון של ביטול ההפרדה המגדרית במקלחת הוא הרגיש: 'איך לא הבנו את זה קודם?! הדבר הזה הוא מה שיפתח אצל הנוער יחס בריא יותר לגוף ולמיניות'. אין ספק - מקלחות משותפות הן העתיד, חשב יערי כבר בשנות השלושים. יערי, שהיה אחד האנשים החזקים ביותר במדינת ישראל, מיהר להפיץ את הבשורה הן בציבור החילוני והן בקרב הילדים המסורתיים שלאחר עלייתם נקלטו בקיבוץ בעל כורחם. כולם היו צריכים להיכנס לכור ההיתוך, לעבור חינוך מחדש. מתנגדי הרעיון הוקעו כמתנגדי הקידמה. מי שסרב להיכנס למקלחת ביחד – מיד קיבל שטיפה. במעין קרב מאסף, כתבו לו הרבנים הראשיים לישראל מכתב נרגש, שבשיאו זעקה מנהמת ליבם: 'האם לבעלי חיים נדמינו?!'. יערי הגיב ביובש לקוני: 'הננו מסרבים בפרנציפ להזדקק לעצותיכם ולהוראותכם בשאלות מוסר וחינוך'.
כך, במשך שנים לא מעטות, בחלק מהקיבוצים בארצנו התקלחו בנים ובנות בגיל ההתבגרות יחדיו. הבעיה הייתה כשתוצאות הניסוי בבני אדם של יערי החלו להתגלות. אחוזים גבוהים של בעיות נפשיות שהתבטאו על הסקאלה שבין דכאון להתאבדויות היו מנת חלקם של הדור ההוא, זה שהספיק יערי להתעמר בו. ייאמר לזכותו שבזקנותו הוא מזכיר בכמה משפטים אגביים בביוגרפיה שלו שזו הייתה טעות מצערת. להתנצל, בכל אופן, הוא לא הספיק.

סדרת האנימציה לילדים 'ארתור' משודרת בטלוויזיה הישראלית למעלה מעשרים שנים. הסדרה מצטיינת בתמימות שהיא משקפת, כך שהיא פונה לקהל רחב וכולם יכולים להתחבר אליה. לא פלא שהיא זכתה חמש פעמים ברציפות בתואר "סדרת השנה" בטקס של ערוץ הילדים. כעת, החליטו יוצרי הסדרה להעלות פרק על נישואין, בעצם ניסויים, חד מיניים. כפי שסיפר לי הורה מזועזע מקהילתי - מר עכבר המורה של ארתור החליט להתחתן עם בן זוגו פטריק.
ואני שואל לאן כל זה הולך?

מה יגידו לילדים של 'ארתור' על הניסוי הבלתי-מבוקר שערכו בהם? כמובן, ההשוואה עלולה להישמע צורמת. לא דומה סדרת ילדים לניסוי בבני אדם במקלחות פשוטו כמשמעו. אבל אם נקדיש לכך שניה אחת של מחשבה, ניווכח כי ההבדל הוא לא גדול. ספרות ילדים משמשת כבר זמן רב ככלי להחדרת מסרים גזעניים ואנטישמיים לקהל הרחב, עוד בטרם פיתח חוש ביקורתי. כך למשל "ספר הג'ונגל" המפורסם של קיפלינג (שמעבר להיותו גזען, היה גם אנטישמי נתעב במיוחד) שימש ככלי תעמולתי לחינוך של דורות של ילדים בעולם המערבי – האיש כהה העור הוא נחות, פרימיטיבי, בא ישר מהג'ונגל אל הציוויליזציה הנהדרת שלנו.
וילדים, כמו ילדים, מקבלים הכל באהבה. הם מלאי תמימות ובולעים את כל מה שמציעים להם מבלי היכולת להיות ביקורתיים. למרבה האירוניה, אלו המחדירים מסרים אנטי-משפחתיים ואנטי-סוציאליים דרך 'ארתור', הם אותם האנשים הכותבים את עבודות הדוקטורט על הדיכוי וההחלשה של נשים, שחורים וכו' דרך מסרים סמויים העוברים בחברה המערבית. שוו בנפשכם, לו היה מר עכבר מחליט לחזור בתשובה, לגדל פאות ולרקוד בהכנסת ספר תורה היו כולם קוראים 'הדתה', מדוע כשהוא יוצא מהארון עלינו לשמור על אדישות?

ואני מציע – הפסקת אש. יש לכם מה לומר? יש לכם דעה להביע? כיתבו זאת על גבי העיתונים ומאמרי הדעות שבאתרי האינטרנט. אל תעשו את מה ששנוא עליכם, אל תנסו את מה שלא הייתם מוכנים שינסו מהצד השני על ילדכם.

עיזבו לנו את הילדים.