מלאכים כבני אדם

חייו של יעקב מלאים במפגשים עם מלאכים. כשיעקב יוצא מארץ ישראל לחרן הוא רואה סולם שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. מלאך נגלה אליו ליד הבאר כשהוא צריך לברוח מבית לבן, ומחנות של מלאכים הוא פוגש בחזרתו לארץ. אך זה לא מסתיים שם. ליעקב יש גם מפגשים פרסונליים עם מלאכים. הוא שולח מלאכים עם מתנות אל עשיו אחיו, והוא אפילו נאבק עם מלאך וגם יכול לו. לא פלא שבסוף החומש, בברכתו לאפרים ומנשה, יעקב יברך בשם 'המלאך הגואל אותי מכל רע'...

וכמובן - "אלה תולדות יעקב יוסף", מה שקרה ליעקב קרה ליוסף (רש"י על אתר). בפרשתנו יוסף הולך אל אחיו במצות אביו. הוא תועה בשדה ואיש מראה לו את הדרך. האבן עזרא שדורך בדרך הפשט מלמד שמדובר באיש כפשוטו. אך רש"י בפירושו מביא מדרש חז"ל שהמילה איש רומזת למלאך גבריאל. דומה שיש כאן מחלוקת, אך באמת אולי אפשר לומר דבר עמוק יותר.

התורה מלמדת שהארץ מתפקדת לפי מצבו הרוחני של עם ישראל, אם הם טובים הגשם יורד בעיתו והארץ נותנת יבולה, אם לא הארץ עלולה להקיא. המקובלים מלמדים אותנו יותר מזה - השכינה שורה רק בארץ ישראל ובה ההשגחה האלוקית גדולה יותר. רבי נחמן מרחיב ואומר שארץ ישראל היא ארץ הניסים והטבע בה הוא עליון יותר. מלאך הוא שליח ה'. אלו הקדמות חשובות כדי להבין את העניין לעומקו.

בארץ ישראל רואים מלאכים. אך עם תחילת הירידה למצרים אנו מתחילים לראות יותר ויותר אנשים שנמצאים בזמן הנכון ובמקום הנכון. אשת פוטיפר מזכירה ליוסף את אביו וגורמת לו ללמוד ענווה בבית האסורים. שר המשקים ושר האופים הם אנשים שמזכירים ליוסף שמצבו של אדם עשוי להשתנות במהירות מן הקצה אל הקצה. שר המשקים גם משמש תפקיד מפתח ביציאתו של יוסף מבית הכלא ובעלייתו לגדולה. הגורם הממצע הוא אותו אדם פלאי, איש – מלאך שיוסף פוגש בדרך. במפגש רגיל ובעצתו הסתמית הוא מביא לכך שיוסף נמכר לעבד, ישראל יורדים למצרים והכל למען הקים ה' את בריתו לאברהם.

התורה מלמדת אותנו כאן שיעור חשוב. אנו נפגשים עם בני אדם אך לעיתים קרובות הקב"ה מדבר איתנו דרך המפגשים הללו. עד שעינינו יזכו לראות מלאכים והשגחה יותר ויותר גלויה, כך היא הדרך.

כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו יותר מפעם ביום - מהי השליחות שעליי למלא בסיטואציה בה אני נמצא. בין אם זו סיטואציה שהייתי שותף בתכנונה ובין אם זו כזו שנקלעתי אליה בתכנון שמיימי בלעדי - איך אהיה מלאך (שליח) באותו מקום.

קהילת מחזיקי תורה נוסדה על עניין השליחות, ה'מלאכות' (להיות מלאך). רבנו ניסים בכר היה איש שראה עצמו מלאך שליח כל ימיו להיות לעזר לאחיו בגשמיות וברוחניות. כך הוא עלה לארץ ופתח את מרכז התורה במפואר בארץ הקודש. כך הוא גידל דורות שאמונים על להיות אנשים מלאכים – שליחים של הקב"ה ושל הפצת חום של תורה ויהדות.

זכיתי גם אני להיות לכמה שנים ממעבירי הלפיד ועתה זוכה לכך ידידי הרב רועי בן טולילה שליט"א. אאחל לקהילה כולה הצלחה עצומה ולהמשיך להיות מלאכים כבני אדם.

מקום המלאכים בחיינו

ארון העדות נקרא בכללו ארון עדות על שם לוחות העדות. על מה העדות? בפשטות הלוחות מעידים על כך שבורא שמים וארץ יצר קשר עם האדם בהר סיני. הרמב"ן מסביר יותר מכך. הוא אומר שהעדות איננה עדות על מאורע היסטורי אלא על הקשר החי שבא לידי ביטוי בהר סיני אך קיים בישראל תמיד. אוהל המשכן כולו נקרא אוהל מועד על שם אותה התוועדות של רבונו של עולם עם משה רבינו עליו השלום. בהמשך בבית המקדש ישאבו אנשים רוח הקודש וגם לעתיד בית המקדש ישמש כמקום השראת השכינה והדיבור האלוקי. 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.

אך נראה שיש במכסה של הארון, בכפורת בכדי להעיד על דבר נוסף שמסתבר שאיננו משמש ככיסוי בלבד לארון אלא הוא בא לגלות לנו כיצד להגיע לפתיחות לדיבור האלוקי. על הארון מפוסלים שני כרובים. רבינו בחיי (שמות כה, יח) מסביר:

הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות המלאכים שכשם שנצטוינו באמונת מציאות השי"ת והוא עיקר הראשון מעיקרי התורה כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים והוא העיקר השני לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדבור בפי הנביאים במצות השי"ת שאלמלא כן אין נבואה ואם אין נבואה אין תורה ומפני זה ציוה הכתוב במעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים.

שימו לב לתוקף הגדול שנותן הרב לעניין האמונה במלאכים, תוקף של עיקר אמונה השני בדרגתו רק לאמונה במציאות ה'. בימינו רבים שחושבים שהאמונה במלאכים הייתה שייכת לימים עברו ואולי הם צודקים אם הכוונה לאמונה הלא יהודית ביצורים מכונפים שובבים שעושים במציאות ככל העולה על רוחם. אך עצם האמונה בישויות רוחניות עליונות מאיתנו שלוחות על יד הקב"ה היא אמונה הכרחית. עולם שיש בו מלאכים הוא עולם שיש בו נבואה. הדמיון משחק גם הוא תפקיד חשוב שכן הנביא משתמש בכוח דמיונו. 'וביד הנביאים אדמה'. אם הדבר נראה לכם משונה חישבו על כך שבבית המקדש בתוך קודש הקדשים נמצאים פסלים שנדמים כמלאכים בדמות פלסטית, עשויים זהב. נראה שישנה עבודה שלמה של אמונה ודמיון שעולם הקבלה עוסק בה שעלינו לפתח אם רצוננו לשוב לעולם הנבואה. 

כיצד נוכל לתת לה מקום בעולמינו? ראשית פתיחות לסיפורי מופת ונס של התגלויות. שנית, פיתוח הדמיון וחזרה להבנה של דברים גם כפשוטם אך במימד אחר מעולמנו הפשטני. לבסוף תשומת לב למקומות שבהם נדרשת מאתנו התייחסות למלאכים - שלום עליכם מלאכי השרת - שיר בו האדם פונה אל המלאכים שליוו אותו מבית הכנסת הביתה ועכשיו נמצאים סביבו, ההלכה של 'התכבדו מכובדים' (שו"ע או"ח ג,א)[1] וכדומה.

וכמה חשובים דברי הרב חרל"פ שכתב ביומנו (רזי לי ) -

 עיקר חסרון רוח הקודש בדורנו אינו אלא בשל מיעוט האמונה בה

---

[1] אמנם השו"ע כתב שלא נהגו לאומרו, אך באחרונים הדברים נראים מורכבים יותר. רבי יעקב חיים סופר בספרו כ ף החיים " ,מביא בשם אחדאחרונים , כי המגיד      הורה לרבי יוסף קארו, לומר "התכבדו מכובדים", אך מיישב את הסתירה בכך שהייתה זאת הוראה פרטית, ולא הוראה לרבים. . בעל "ערוך השולחן" סבור כי אף בימינו "האיש הקדוש היושב על התורה, בקדושה ובטהרה צריך לומר את נוסח התכבדו מכובדים...". ואמנם, יש מי שיאמר שאמירת "התכבדו", אפילו על ידי אנשים שכל עיסוקם בתורה, יש בכך משום יוהרה, אך כבר פסק רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט בספרו פתחי תשובה, כי מאחר שאין התפילה נאמרת בפני רבים, אלא בפרטיות ובשקט, אין בכך משום יוהרה.

למה איסור גיד הנשה הוא מצוות הלא תעשה הראשונה בתורה?

 

בסין נקראת היהדות באופן מסורתי "דת הסרת הגיד". זה מעניין ואולי קצת מובן לאור העובדה הבאה. בפרשת בראשית לימדה התורה את אדם וחוה, ראשית האנושות, את מצוות העשה הראשונה בתורה – פרו ורבו. עם הופעת אברהם אבינו עליו השלום למדנו את המצווה המיוחדת לישראל – ברית המילה. מצווה יסודית לכל הדעות. בפרשתנו, מיד לאחר קריאת שמו לראשונה ישראל, קיבל יעקב אבינו את המצווה השלישית, מצוות הלא תעשה הראשונה – גיד הנשה. מהו עניינה של מצווה זו?

בספר החינוך כתב שטעם המצווה הוא שנזכור את המאבק והניצחון של יעקב מול המלאך. כך גם בזמנים הקשים של גלותנו לא נאבד תקווה ונזכור שכבר היו דברים מעולם וישראל למרות האבדות תמיד מנצח. גם הלילה הארוך ביותר ייגמר ויעלה השחר. אך לפי דבריו עדיין לא מובן מדוע זוהי מצוות הלא תעשה הראשונה שנזכרה בתורה?

    ישנן שתי טענות בסיסיות שאומר לנו היצר הרע כנגד האיסורים בהם נאסרנו. הטענה הראשונה – ה'     שונא את בני האדם ולא רוצה שתהנו ולכן אוסר עליכם דברים. הטענה השניה – נכון, המצוות יתנו לכם עולם הבא, אבל אני אתן לכם עולם הזה.                                                                                                    

הגמרא במסכת חולין מלמדת שגיד הנשה אינו ראוי לאכילה, ומספרת לנו שטעמו כמו טעם של עץ בעלמא. מדוע אוסרת התורה לאכול דבר חסר טעם? התשובה היא: "רצה הקב"ה לזכות את עם ישראל במצוות לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". מאותה הסיבה התורה אוסרת גם את אכילת הדם - דבר שנפשו של האדם קצה בו. כבר בפעם הראשונה שמלמדת התורה מה לא לעשות חשוב לתלמוד להבהיר שמצוות הלא תעשה לא באו להקשות על החיים אלא אדרבה להיטיב אותם. בסופו של דבר, התורה רוצה לזכות אותנו גם בדברים שהיינו אנו עושים ממילא גם ללא ציווי. כמו שאין אוכלים את גיד הנשה- כי טעמו טעם עץ בעלמא – התורה אוסרת לאוכלו כדי לתת לנו הזדמנות לקיים עוד מצווה. זוהי תשובה לטענה הראשונה. דווקא בגלל שה' טוב אלינו הוא מבקש לזכות אותנו וכביכול להחליף עולם הזה בעולם הבא. אך באמת יש כאן טענה מעמיקה וחשובה אפילו יותר.

התשובה שנותנת התורה לטענה השנייה נאמרת מתוך היכרות מעמיקה עם היצר הרע. כבר בפרשת בראשית למדנו שהנחש מנסה למכור את עצמו באצטלה של קדושה – והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע, חכמים במדרש הבינו שהוא מציע להם לא רק חיים נצחיים אלא גם כוח בלתי מוגבל – 'להיות יוצרי עולמות'. בפועל האדם שיכל לטעום מעץ החיים האמיתיים הפך לבן תמותה, ובמקום שכל הבריאה תשרת אותו עליו יהיה לעבוד קשה בשביל לשרוד. יצר הרע אינו נותן לנו לא עולם הבא ולא עולם הזה- אלא רק עץ בעלמא! למרות כל הדמיונות, טעמו של עץ הדעת למרבה האכזבה, כטעם עץ רגיל. אל תחשוב שבכך שנאסרו עליך דברים אתה מפסיד משהו, באמת יצר הרע מוכר פייק – רק עובד ה' מרויח באמת.

הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד מָה אֲנִי אוֹחֵז ? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה את כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוַותוֹ וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם... כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה. (שיחות הר"ן אות ו).

עוד בעניין גיד הנשה - לחצו כאן.

פגשת פעם מלאך?

[הכוזרי 21]

האם אפשר לראות מלאכים בעיניים או שמא הכל הוא בחזיון במעין חלום ובעיני השכל?

שאלה זו נוגעת בין היתר גם לפרשתנו - פרשת וירא. אברהם אבינו יושב פתח האוהל כחום היום וממתין לבוא אורחים. לפתע הוא מזנק כנשוך נחש – לפניו עומדים שלושה אנשים והוא ממהר לארח אותם יותר מסעודת שלמה בשעתו. חז"ל מוסרים לנו שהיו אלו מלאכים ולא אנשים רגילים, מלאכים שנשלחו לשליחויות מוגדרות – לבשר לאברהם ושרה, להפוך את סדום ולהציל את לוט.

הרמב"ם במורה הנבוכים מסביר שמעצם העובדה שלמלאכים אין גוף והם מציאות רוחנית, כל פגישה עם מלאכים בין אם תתואר בנביאים או בכתובים היא פגישה בדמיון, בחלום וכו'. יוצא מדברי הרמב"ם שכל הטרחה, הצחוק והאמור בפרשה היה מעין חלום נבואי!

ריה"ל בספר הכוזרי מביע שיטה שונה בתכלית. לדבריו כל מה שנאמר בתורה על מלאכים והתגלויות הוא מעין בריאה אותו הקב"ה בורא. התלבשות גשמית מיוחדת של עניינים גשמיים.         
האמת היא שרוב ככל רבותינו המקובלים אחזו בשיטה זו והיא נוגעת לסוגיה כבדת משקל של היחס היהודי אל הגוף, בסוגיה זו לא נוכל לעסוק בהרחבה כרגע.

גם הרמב"ן בפירושו בפרשתנו, שהיה גדול המקובלים בדורותיו, מתנגד התנגדות נחרצת לרמב"ם. בפרשתנו הוא מביא כמה ראיות לכך שהיסוד הזה – שלא ניתן להיפגש עם מלאכים פגישה שעוברת בכלי הגוף פשוט איננו נכון. שתי ראיות בולטות הוא מביא מיעקב ולהבדיל מבלעם. יעקב אבינו נאבק מאבק איתנים עם מלאך ה' כמוזכר בפרשת וישלח. אם היה כל זה בחלום או בנבואה מדוע בסוף המאבק מוזכר 'ותקע כף ירך יעקב'. או במילים אחרות – אם הכול היה בחלום למה לאחר שהקיץ יעקב הוא צלע ברגל אחת?
ראיה דומה היא לחיצת הרגל של בלעם אל הקיר וכאבו הממשי בשל ראיית האתון את המלאך ופתיחת פיה, דבר שלשיטת הרמב"ם ודאי היה רק בחלום.

אולי ניתן לומר שהרמב"ם רצה להוציא מליבות האנשים התמימים דמיונות ביחס למלאכים. בעבר הייתה תפיסה רווחת [ולצערנו יש שחושבים כך גם היום] שכשם שיש מציאות של בני אדם בעולם הזה כך ישנה מציאות של מלאכים בעולם עליון משלנו, אולי בשמיים ממש ולכן דיבורים על החלל הפחידו אותם. המלאכים האלה הם מעין סופר-מנים אנושיים שיכולים לעוף ולהעלם אך בסה"כ הם די כמונו. על פי תפיסה זו יכול להיות בקלות שכל אחד יראה מלאך שהרי זה פשוט עניין של 'לרדת קומה' לעולם שלנו ולדבר...
הרמב"ם כתב את דבריו כדי להוציא מלב ההמון את התפיסה הזו. למלאכים ביסודם אין גוף, אין להם כמעט בחירה חופשית, ואם לא הזדככת או שאין לך תפקיד היסטורי מיוחד אין סיבה שתראה שום מלאך. [אציין כי תפיסה זו על 'אונסו' של הרמב"ם להסביר דברים בצורה מסוימת כדי להוציא מלב הטועים אחר הפילוסופיה היא תפיסה ידועה אך שנויה במחלוקת].

המקובלים לעומתו הסבירו את הדברים בצורתם המקורית, כשם שהנשמה היא מציאות רוחנית בגבהי מרומים אך ניצוצות ממנה מחיים את הגוף עד כדי אפשרות שהגוף הזה ילמד תורה, יקיים מצוות ויהיה חלק ממערכת של דבקות בה'. כך ממש מציאותם הרוחנית בתכלית של המלאכים יכולה להתגלות בעולם הזה באופן גשמי [זמני בד"כ]. לכן אין צורך 'לברוח' לחזיונות ונבואות אלא ניתן לראות בעינינו ממש מלאכים. אפשרות נוספת נוגעת לקשר שבין הגוף לנשמה, אפשרות שנזכיר בגיליונות הבאים.