סיפור חזק על זוגיות אחרי שבר

 הרב ישראל מאיר לאו מספר שפנה לרב פרנקל וביקש את ידה של בתו.

הרב הביט בו בעיניים טובות, אך אמר:

"כתוב: ‘על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו’ – אבל 'יעזוב' זה לא רק עזיבה. זה עיזבון. כל אדם מביא איתו ירושה רגשית: איך התנהגו בבית, איך נראתה אהבה.

אבל לך, ישראל מאיר – אין עיזבון.

אין לך מודל של בית נורמלי. איך תקים אחד כזה?"

והרב לאו מספר:

"עמדתי חנוק מדמעות. זו הייתה הלוויה של ילדותי."

ואז קם, אמר את נאום חייו:

"דווקא כי לא היה לי – אני אבנה בית אחר.

רק מי שביתו נחרב, יודע מה יקר.

רק מי שלא גדל באהבה – יילחם עליה כל חייו."

הרב פרנקל הושיט את ידו ואמר:

"תושיט לי יד – ושיהיה במזל טוב."

וכמה זה נכון גם היום.

נשים אומרות לי: "איך אהיה אמא אם לא ראיתי אמא?"

גברים שואלים: "איך אבנה בית אם הבית שראיתי היה שבור?"

והתשובה היא:

לא בזכות מה שקיבלת – אלא בזכות מה שהחלטת לבנות.

משפחה חופשית

 

'חופשי זה לגמרי לבד' אמר המשורר ודבריו לכאורה מובנים. כל אדם נוסף שגורלך נקשר בגורלו הוא בעל רצונות וצרכים משלו שמדרך הטבע יגביל במעט את רצונותיך וצרכיך. בימינו מתרבות הבדיחות על כך שנישואין הם כמו אזיקים וילדים הם בית כלא. כאן מגיע חג החירות היהודי ומפתיע אותנו – את קרבן פסח אוכלים משפחות משפחות "דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת" (שמות יב,ג). מה באה התורה ללמד אותנו?

האווירה התרבותית בימינו מקדשת את האינדיבידואל (או הסובייקט), ולכן מתקשה לראות בהזדהות שמעבר לגבולות גופו ונפשו של האדם חירות כלשהיא. אך היהדות מלמדת אחרת.

הגמרא (יבמות סב:) אומרת שאדם לא נשוי שרוי בלא שמחה, בלא טובה ובלא ברכה. בשם חכמי ארץ ישראל היו מוסיפים גם ששרוי בלא תורה ובלא חומה. הזוהר הקדוש (למשל בח"ג דף ז:) צועד צעד קדימה ופותח לנו פתח להבין את עומק המהות של זהותו של אדם. איש ללא אשה נקרא פלג גופא – חצי בן אדם. הזוגיות איננה בונוס אלא הכרחית, איש לא יכול להיות שלם ללא אשה. ואם יאמר האומר כי חידוש זה כבר רמוז בגמרא (סוטה יז) שהרי איש ואשה משלימים יחד את שם ה' – איש ואשה זכו שכינה ביניהם, באיש האות יו"ד ובאשה האות ה"א וביחד שם י"ה. אך שוב גם כאן הזוה"ק מצעיד אותנו צעד קדימה. בפרשתנו פרשת צו (לג ע"ב) הזוהר אומר ששם השם שורה דווקא במשפחה – באב ובאם י' ו -ה' ובבן ובבת – ו' ו- ה', וביחד שם הוי"ה מלא.

הציווי שמכין את ישראל להבדל ממצרים ולהיות עתודים לרגע הגאולה נגע בדיוק בנקודה הזו. ה' ציוה על ישראל למרוח על המשקוף ועל המזוזות דם מקרבן הפסח ובכך להנצל מהמשחית. רבינו בחיי (שמות יב, כג) מסביר שבמצרים את הדם לא מרחו סתם, יצרו על ידו את שם הוי"ה. על כל פתח במצרים כתבו ישראל את שם ה' ובכך הראו קבל עם ועולם שהי"ת משרה שכינתו במשפחה, הבית היהודי קדוש ומוכן להיות משכן לשכינה.

מסתבר ששדה הקרב מול תרבות מצרים משתרע לא רק על תחום החומר והגוף ואפילו לא על תחום הרוח בלבד, הוא חודר לעומק ההגדרה העצמית של האדם. הדברים נכונים גם לימינו ימים של תהליך גאולה מואץ שאנו זוכים לראות בעינינו ודווקא עכשיו מתעורר הבירור של קדושת המשפחה.

מתאים לסיים בדברי אותו רבינו בחיי (שם, כא):

'למשפחותיכם' - מכאן שחייב אדם לקרב קרוביו כדי שישמחו עמהם בימים טובים, וכן בימות הגאולה הבטיחנו הקב"ה להתקרב איש אל משפחתו שנאמר (ירמיהו ל׳:ח׳) בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל.

לקריאה נוספת וכיווני חשיבה בנושא - 
אובונטו - https://alaxon.co.il/thought/אני-דרכך/

חצי

 

Photo by Nastya Kvokka on Unsplash

אחת השאלות הידועות על פרשיית שקלים היא למה ה' מצווה לתרום דווקא מחצית השקל ולא מטבע שלם.

שלוש תשובות חשובות לפניכם.

התשובה הידועה ביותר היא שעל כל אחד מישראל להבין שכשהוא רק חלק, ובלעדי חבירו הוא לעולם חסר. כך גם יובן מה שהמטבע שהראה הקב"ה למשה רבינו היה מטבע של אש. האש לא יכולה לבעור ללא חומר בעירה שאיננו אש בעצמו, וגם רוח. בלשון הגמרא אש 'כוח אחר מעורב בו'. יהודי הוא מחצית מאש, והוא לא יוכל לבעור ללא חבירו, וכך גם לימדו חכמים שלעתיד לבוא נשאל האדם ביום הדין 'האם המלכת את חברך בנחת?'.

התשובה השנייה נאמרה בהזדמנויות שונות בקהילתנו והיא תלויה בהרחבת המבט.
שמעתי פעם מהרב שבתאי רפפורט ששאל שאלה טריוויאלית – מניין בכלל היו לעם העבדים באמצע המדבר שקלים?

הוא הביא משפט מן המדרש - 'גדולה ביזת הים מביזת מצרים'. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל לא האמין שהמצרים נעלמו מחייהם לתמיד. כחלק מהבניית המחשבה העבדותית, משהו בהם סירב להאמין שהאדונים יכולים פשוט למות, 'הם ודאי עלו מהצד השני' - אמרו לעצמם העבדים לשעבר. לכן הים פלט את גופות המצרים אל החוף לעיניהם המשתאות של בני ישראל. הגופות היו עמוסות בתכשיטים משום למצרים היה מנהג להתקשט לפני הקרב ולקחת איתם כסף וזהב כנראה כדי להביע את ביטחונם בניצחונם. המדרש ממשיך ומספר שכל אחד מישראל הלך אל המצרי ששיעבד אותו ואת משפחתו ולקח ממנו את הכסף שהביא. קשה לתאר בשורות קצרות עד כמה 'סגירת המעגל' הזו חשובה מבחינה נפשית ורוחנית, אך הנקודה החשובה שעולה מהחיבור שעשה הרב שבתאי רפפורט היא שלפרוייקט המשותף של בניית בית לשכינה יחד עם שקליו כל אחד הביא גם את סיפור הגלות הפרטי שלו.

כשעם חוזר מגלות ארוכה כמו שלנו, טבעי שלכל משפחה ועדה יהיה סיפור גלות שונה. חלקנו סבלנו משעבוד גשמי וחלקנו משעבוד שהתאפיין בהתבוללות. יש לנו כבר מאכלים אחרים, בגדים שונים, ואף הלך רוח ומנטליות שונה. מה שה' מלמד אותנו הוא להתאחד סביב פרוייקט משותף – משכן או בניית מדינה – ולהבין שכל אחד מאיתנו מביא את החיים שלו, על כל מה שכולל הביטוי ועדיין מדובר רק במחצית. כל אחד מביא יחד איתו את הסיפור האישי שלו במלואו אך הוא לא שוכח שסיפורו לעולם איננו שלם ללא סיפורו של חברו. כך נבנה סיפור של עם.

לאחר כל התשובות היפות חשוב להביא גם את האלשייך הקדוש [ל', י"ג]. זוהי כנראה התשובה הפשוטה והמחודשת ביותר. עניין מחצית השקל הוא 'לכפר על נפשותיכם' כמבואר בפרשת כי תשא. הכפרה היא על עוון העגל, שם הביאו ישראל זהבם וכספם לעגל ואנו מתקנים זאת בתשובת המשק ואת במחצית השקל מביאים לבית המקדש. אך בחטא העגל לא כולם חטאו. רק 50% מהעם חטאו, שהרי הנשים לא השתתפו בו ותכשיטיהן נקרעו מעליהן . ומכאן שיש להביא רק מחצית השקל. זה גם מסביר את העובדה שנשים אינן חייבות במצווה.

העניין הזה מזכיר עוד פשט מתוק שנוגע לזוגיות.
המשנה האחרונה בש"ס (סוף מסכת עוקצין) מלמדת שלכל צדיק יש ש"י עולמות שמוכנים לו לעוה"ב. מה פשר המספר 310? ראיתי פעם חכם אחד שהסביר שיש 620 מצוות, 620 בגימטריא כת"ר עמודי אור. והחשבון פשוט - תרי"ג מצוות ועוד שבע מביאים 620. כל צדיק נשוי לצדיקה שהביאה אותו לאן שהביאה. לכן הם מתחלקים חצי חצי, כל אחד מבני הזוג זוכים לש"י עולמות. וראוי להוסיף, לבעל יש חצי כתר, אותו עליו לתת לאשתו. לאשה יש בידה חצי כתר אותה היא נותנת לבעלה, כך ביחד יש להם כתר שלם.

עד הלב

 

Photo by cyrus gomez on Unsplash

"מי זה ר' אריה לוין אתה יודע?" שאל הקצין דרור ויינברג הי"ד את חבירו. "הצדיק הירושלמי, לא שמעת עליו?" התפלא. כאילו שאני מכיר צדיקים. "הוא היה אדם גדול, שעסוק כל הזמן במעשי חסד. משהו מיוחד. עזר לעניים, הלך לבקר חולים שאין להם משפחה ואין מי שיבקר אותם, אבי האסירים, הלך אפילו לבקר מצורעים." דרור הסתכל עלי, בודק אם אני איתו. "מספרים עליו שפעם שם לב שאחד ממכריו מתחמק מלומר לו שלום. ר' אריה התפלא ושאל אותו מדוע. האדם הזה ענה שהוא מסתובב בלי כיפה והוא מתבייש שר' אריה יראה אותו ככה. ר' אריה ענה לו בנחת: 'אל תדאג. אני נמוך קומה. אני לא רואה אם יש לך כיפה על הראש. אני רואה רק עד הלב!"
(מתוך הספר וקראתם דרור בכל הארץ)

התורה הרחיבה והאריכה בסיפור פרטי שליחותו של אליעזר עבד אברהם, פעמיים. הסיבה לאריכות שבסיפורי התורה בניגוד למצוותיה שנכתבו בקיצור יחסי נובעת מהצורך להשריש את הלימוד בליבנו. כך מסביר הרב שך, בכל מה שקשור לתיקון המידות "לא די ללמוד על ידי רמז" כלשונו. הסיבה לכך היא שיש התנגדות פנימית לאדם בשעה שדורשים ממנו לבצע חשבון נפש ותיקון פנימי. לכן יש צורך לפרט ולהאריך, שכן אם הדברים יבואו בקצרה וברמיזה פשוט "לא ירצו להבין" (מחשבת מוסר, א, עמ' תצח). וזו כנראה גם הסיבה לכך שענייני המידות נכתבו כסיפור שמלמד בעקיפות ולא כדרישה במפגיע כציווי על שאר המצוות. אולם, למרות חשיבותם הברורה של סיפורי התורה לעולמנו הפנימי אנו לומדים אותם בדרך כלל בלי עיון ולעיתים נשארים עם ההבנה בהם כמעט כפי שלמדנו אותם לראשונה בגן הילדים.

אחד מגדולי בעלי המוסר של הדור הקודם, הרב אליהו לופיאן מכפר חסידים, העיר על כך שאליעזר בוחר ברבקה אמנו על סמך 'מבחן החסד', מבלי שבחן בכלל את מצבה בכל הקשור לתחום האמונות והדעות ויראת השמים: "ופלא גדול יש להתפלא כאן כי אף אם רואה בה מדות נפלאות של גמ"ח ודרך ארץ וזריזות, אבל מה ידע אם היא בעלת יראת שמים או לא? ואכן גם לא ביקש סימן על זה כלל - היתכן? ומה יועיל אם היא בעלת מדות טובות וח"ו שמא יראת שמים אין לה... האם זו היא האישה הראויה ליצחק אבינו לבנות את בית ישראל? אתמהה!".

הרב לופיאן טוען שהעיון ב'פלא' הזה, אמור ללמדנו "יסוד גדול וחידוש נפלא, אשר לאו כל מוחא סביל דא, אבל כן הוא האמת! שאף כי היראה היא העיקר בעבודת האדם... אדם שיש בו עדינות הנפש ומדות טובות... יש בו היסוד לבנות את עצמו ולהגיע לכל המדרגות היותר נעלות, מה שאין כן המושחת במדות, חולה רעה היא ואיומה אשר מעטים מאד זכו להיחלץ ולהרפא ממנה, וכל זמן שהמדות הרעות שולטות באדם כל יגיעתו בעבודת השי"ת לריק הוא והולך לטמיון רחמנא ליצלן", (לב אליהו, חיי שרה).

חשוב לסדר לעצמנו את עולמנו הערכי שכן מסתבר כי בלבול ערכי עלול להיות גם בתוככי בית המדרש. מה שהעסיק את אליעזר זה אך ורק מידותיה הטובות של רבקה, פשוט כי זה הכי חשוב. הרבה יותר חשוב ממה אדם מכניס לפה (= איזה הכשרים אדם אוכל) מה הוא מוציא מהפה...

בעל מוסר אחר, המשגיח הנודע ר' ירוחם ממיר דרש מתלמידיו להתייחס לדברים ברצינות גמורה. לדבריו, אין מדובר בדברי מוסר שנאמרו בלשון גוזמא, אלא לקביעה שיש לראותה כאילו מדובר היה ב"דין בשולחן ערוך" - "שיותר צריכים ליזהר ממידות (רעות) מאשר מן עבירות"... (דעת תורה, פרשת בלק).

נקודת מבט חדשה ועמוקה מצאתי בספר עלי שור לרבי שלמה וולבה (ח"א עמ' צב – צז) שמסביר את דבריו לאור הגמרא בסוכה מט ע"ב (בגיר' השל"ה). הוא טוען שהחסד והיראה הולכים ביחד משום שלשתיהן מטרה אחת - שהאדם יוכל לראות מעבר לעצמו, לצאת מגבולות האנוכיות. היראה מגדרת את האדם שלא יצא ממידותיו. החסד גורמת לו לצאת ולתת לאחר. ע"י היראה מתאפשרת הראיה וכך רואה האדם את חבירו ומתאפשר החסד (מומלץ לראות את הדברים בפנים). ניתן להוסיף על דבריו שהיראה מציבה מישהו אחר במרכז העולם במקום האדם עצמו. ירא השמיים מעמיד את אלוקים במרכז, אותו אלוקים שמחיה את חבירו ממש כשם שהוא מחיה אותו. כך נפתח האדם לעולם בו יש מקום לנתינה ואהבת אמת כלפי האחר.

בארה של מרים, שירה ותורה

כאשר אדם כועס על אשתו הוא מאבד טובה הרבה.

בין שלושת הגואלים של ישראל ממצרים העלומה ביותר היא מרים הנביאה אחותם הבכורה של אהרן ומשה וזו שמשה רבינו חייב לה את חייו. 

הבאר המסתורית של מרים קובעת ברכה לעצמה, ואולי ניתן ללמוד ממנה על דמותה. גדולי הקבלה והחסידות דיברו על סגולותיה הגשמיות - על כך שכל אחד מצא בה כל טעם שרצה, רפואה פיסית, אך הזכירו גם את סגולותיה הרוחניות. בשבחי האריז"ל  נזכרה הבאר כמטהרת ומכשירה לקבלת תורה באופן מופלא. הבה נעיין בעניינה.

במדרש תנחומא למדנו שהייתה הבאר כמין סלע נובע מים, סלע שהיה 'מופעל' בצורה מיוחדת:


והבאר בזכות מרים, שנאמר: "ותמות שם מרים, ולא היה מים לעדה" (במדבר כ א ב). והיאך הייתה הבאר עשויה? כמין סלע הייתה מתגלגלת ובאה עמהן במסעות. כיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד, היה הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גביו ואומרים: 'עלי באר' (במדבר כא יז).

המדרש הגדול מרחיב על הקשר שבין פטירת מרים הנביאה למי מריבה:
"ויבוא משה ואהרן מפני הקהל", משה ואהרן היו יושבים ובוכים לפנים וישראל בוכין מבחוץ. ומשה לא ידע שישראל בוכים מבחוץ עד שש שעות. ונכנסו אצלו ישראל ואמרו לו: עד מתי אתה בוכה? אמר להן: לא אבכה על אחותי שמתה? אמרו לו: עד שאתה בוכה על נפש אחת, עמוד ותבכה עלינו. אמר להן: למה? אמרו לו: מים אין לנו! עמד ויצא עמהן וראה הבאר שיבשה והיה עושה עמהן מריבה. אמר להן: לא אמרתי לכם לא אוכל לבדי שאת אתכם. מיד כעס הקב"ה על משה ועל אהרן, אמר להן: בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על זקנה זו! מיד היה הדבור על משה שנאמר: "וידבר ה' אל משה וגו' קח את המטה והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע". אמר להם: שנו עליו פרק ומיד מוציא לכם מים. (מדרש הגדול).


על פי המדרש משה רבנו לא היכה על סלע סתמי, היה זה על הבאר שהתייבשה. עד עכשיו, הבאר הייתה 'עובדת' על ידי שיר, לאחר שנתייבשה הבאר מפני פטירתה של מרים, אמר ה' למשה שניתן יהיה להחזיר אותה לפעילות על ידי לימוד תורה. משה שמכה במקום לדבר (רש"י ואחרים) בעצם מכה על בור ששתה ממנו מים, על בארה של אחותו הנפטרת. ואולי היה זה דווקא מפני אבלו על אחותו ותסכולו מכך שהעם לא הקדיש מספיק זמן בעיניו לאבל זה. אך הכעס של משה מאבד ממנו את הטובה שיכלה להביא לו הבאר המיוחדת. באר של שירה ודיבור. נראה שיש כאן גם דבר סמלי, הגואלת הנשית, זו שאחראית על השירה והדיבור נפטרה אך לעם ישראל יש עדיין מה ללמוד מהעדינות והיכולת שלה לתווך את המציאות. עדינו נחושה של מיילדת מלאה אמונה. אך אנו עלולים להפסיד את הלימוד המרפא והמחייה הזה אם נהיה מלאים בכעס.

סיפור מעניין בנושא בחר להביא רבי יוסף קארו איש צפת בספר ההלכה שלו (בית יוסף אורח חיים סימן רצט בשם הכלבו): "נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו ברכו, שמצינו באגדה שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין (מסובבין) על כל בארות ועל כל מעינות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו המים … מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי ונזדמנה לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים. כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין". גם בסיפור זה אנו מוצאים כי ברוגזו של האיש אבדה הטובה הנפלאה שיכלה לתת לו האישה.

ואיפה הבאר היום?

עוד מתקופת התלמוד ידועה המסורת, על פיה כשהגיעו בני ישראל לארץ נגנזה באר מרים באחד הימים שבארץ ישראל ויש שמיקמו אותה בכינרת (שבת לה ע"א, ויקר"ר כב, ד ועוד). מסורת זו, במיוחד אצל יהודי טבריה והגליל, עברה מדור לדור. אורי מזר, מנהל המרכז לחקר טבריה ומחבר הספר "טבריה הוד וערגה", כתב בספרו על הבאר: "דורות של דייגי טבריה, היהודים והערבים כאחד, נזהרו שלא להתקרב עם סירותיהם אל המקום שעל פי המסורת מצויה שם 'באר מרים'. מקובל היה לחשוב כי כל המשיט סירתו במקום הבאר סופו טביעה".

בשנת התשס"ט כתב אחיקם משה דוד באתר החדשות NRG שבסקר שנערך בים כנרת התגלה "בור מים יוצא דופן בקוטר 40 מטרים". האתר מספר כי :"לפני שהתחלנו אמר לנו דייג ותיק מעין גב שיש בכינרת בור ללא סוף", סיפר אחד מחוקרי הכינרת. "כשהגענו לאזור בצפון-מערב הכינרת המכשירים החלו לפתע להשתולל. כשחזרנו לשם שוב התגלה בפנינו מחזה מרהיב, מעין עיגול ענקי ויפה, כמו כדור שבתוכו מים, ממש כמו באר"...

מדברות למשפטים

לצופה מן הצד העולם ההלכתי עלול להראות משעמם מאוד. בעולם של שאיפה לחופש טוטלי ובעיטה בגבולות נדמה כי ההלכה היהודית איננה אקטואלית במיוחד. זהו בעצם הסיפור של פרשות יתרו ומשפטים.

בפרשה הקודמת הגענו לשיא של התורה. אם מהותה של התורה היא לגלות לאדם את אלוקים, הרי שבפרשת יתרו הדבר פשוט קרה. הפרשה תיארה לנו את מעמד הר סיני כמאורע יוצא דופן, או בשפתו המקובל האטלקי רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל, הקדמה לסדר ויכוח) – ה' קרע לנו את השמיים ונתן לנו את התורה. קולות וברקים, עשן ולפידים היו רק חלק מהתפאורה בה השתמש ריבונו של עולם בעשותו כך. השיא היה בהישמע קולו של הקב"ה בהתגלות נבואית שלא פסחה על אף איש או אישה ילדה או ילד שהיו שם, בשתי מילים - עשרת הדברות. אלא שלאחר הדברות הגיעו המשפטים, שהם איך לומר בעדינות, כבר הרבה פחות מלהיבים. דיני נזיקין, איסורי אכילה כמו בשר וחלב, ולקט הלכות לצמצום תופעת העבדות, מחליפים את ההתגלות הנשגבת של מעמד הר סיני. נראה כי פרשת השבוע, פרשת משפטים, הולכת עקב בצד אגודל ומלמדת אותנו בדרך הקשה את הצד ה'אפור' של התורה.

אלא שדווקא שם, בסוף פרשת משפטים, אנו מתוודעים לניב האלמותי – 'נעשה ונשמע' (שמות כד,ז). אמירה מיוחדת שמבטאת התפרצות של אהבה שאומרת בערך – עם ישראל מוכן לעשות הכול למענך. ואמנם יש מהפרשנים (חזקוני ע"פ מדרש) שמסבירים שהפסוק המתאים יותר לאווירה של הפרשה שעברה, אכן נאמר קודם מתן תורה, בבחינת אין מוקדם ומאוחר בתורה. אך גם לפי הסברם יש לשאול – מדוע שיבצה התורה את הפסוק הזה לא במקומו?

כל מי שבנה בניין, קנה דירה או יזם תהליך ארוך טווח אחר מכיר את הסוד הבא - יש דברים שאפשר להשיג רק מתוך מחויבות. ההתלהבות הרגעית כשמה כן היא, רגעית. לכן ההתלהבות חייבת 'לרדת לשטח' בהמון מעשים קטנים ויומיומיים של מילוי טפסים, ביקור בנכס, סקרי שוק, פגישות בבנק וכדומה. ניתן היה לומר שזה בדיוק מה שפרשת משפטים מלמדת אותנו – לא רק דיבורים של התלהבות אלא ירידה לשטח היומיומי ואורח חיים שיבטא את המעמד אליו זכית. אך אמירה 'קואצ'רית' שכזו תהיה חלקית בלבד.    

חז"ל מדמים את מעמד הר סיני לחופה. לכן כדאי לבחון את המודל הזוגי בהקשר זה. בזוגיות אנו מוצאים תהליך של שחיקה מובנית. בהתחלה, הוא מוצא חן בעיניה, היא מעניינת אותו ועד מהרה הזוג מוצא את עצמו מתאהב. העיניים הבורקות כשמדברים על בת הזוג, ההתרגשות והפרפרים בבטן לפני כל מפגש, והגעגוע שבין המפגשים כולם דברים שכל מי שחווה אותם לא יכול לשכוח. אך עם הזמן שחולף, מתחלפות העיניים הבורקות של בני הזוג לעיניים עייפות מקימה בלילה לתינוקת, מהקשבה אינסופית לאיך היה לבן הזוג בעבודה, ומאינספור נושאים בנאליים אחרים. הרומנטיקה עוברת בלי שבכלל שמנו לב ואחרית הסיפור גם היא איננה מזהירה.

היהדות מציעה סוף אחר לסיפור הזה. מתחת לחופה כל חתן וכלה יהודים חותמים על מסמך, הכתובה. הכתובה היא מסמך שנראה לכאורה לא קשור למעמד האהבה שהוא נוטל בו חלק. מסמך אפור של התחייבויות יומיומיות של החתן והכלה לקשר הזוגי שנרקם ביניהם. זוג שחיתנתי שאל אותי פעם – מדוע בעצם 'לזהם' את החופה בחתימה על מסמכים? ותשובתי הייתה פשוטה - אנו מבינים שלחשוף את האהבה בהמשך החיים ידרוש מאמץ יומיומי. כפי שכתבנו יש דברים שמחייבים השקעה יומיומית כדי להביא אותם אל הגמר. שלום בית משיגים על ידי השקעה יומיומית בתקשורת בריאה, בהכרת הטוב, במעשים קטנים של אהבה גם כשלא מרגישים שום התלהבות מיוחדת.       

הקשר שנרקם בחופה הולך ומתעבה על ידי חוויות משותפות של משברים, שמחות ושגרה מבורכת. זוג שיהיה מחוייב אך ורק הוא לאשתו והיא לבעלה, יפנימו שהיומיום איננו תקלה אלא הזדמנות לבנייה משותפת, והכי חשוב -ישקיעו בבנייה הזו, זוג כזה עוד יזכה לאהבה מחודשת ועמוקה בהרבה. לזוגות שחיתנתי אני נוהג לומר, כהמשך למגמת הכתובה, קחו על עצמכם התחייבות מודרנית. תמשיכו לצאת לדייטים אחד עם השני גם בשגרה. פעם בשבוע לקבוע פגישה, עדיף בחוץ, להשקיע, להתלבש יפה להתבשם ולהמשיך את תהליך הבנייה של האהבה. כשעושים כך פתאום נזכרים לומר תודה על כך שהבעל שטף אתמול כלים, ולהביט בעיניים אוהבות על אשתך שמנענעת בעדינות את התינוק אף על פי שהיא 'מתה' לישון.         

כך נהפכת ההתאהבות לאהבה, הדברות הקצרות למשפטים ארוכים ומלאי חיים.

אם כן, באהבה כמו באהבה, ההתגלות של הר סיני לא נגמרה בפרשת יתרו. בזוגיות של הקב"ה עם בני ישראל ניתן לשמוע שוב את הקול של הר סיני. מתוך קבלת עול שלמה, פרטנית ומדוייקת - 'נעשה', אנו מגלים את אוזנינו ומכשירים עצמנו ל'נשמע' מחדש.

מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'

יש לי בשבילכם עצה מדהימה לזוגיות: כשאשתך הכינה ארוחה אל תאמר תודה. קח מאכל מסוים מכל השולחן היפה עליו עמלה אשתך ותשבח אותו באופן מפורט. 'תפוחי האדמה שהכנת פשוט מצוינים, קלויים היטב, המליחות מדויקת – ממש הצליח לך'. אתם תראו שהכרת הטוב תועבר בצורה טובה בהרבה. ראשית, זה נראה אותנטי יותר. אך מעבר לכך, הכרת הטוב אצלך נעשתה אמתית יותר כי השקעת בה ופתאום שמת לב לטובות הגדולות שעשתה עבורך אשתך.

לאמיתו של דבר העצה הזו טובה לכל היחסים שבין אדם לחברו. אך אם נעמיק בעניין, נגלה שגם ביחסים שבין אדם למקום עקרון זה פעיל בהחלט. בברכות, הברכה חשובה יותר לפי עוצמת הפירוט שלה, ולכן ברכת שהכל היא החשובה פחות מברכת בורא פרי הגפן למשל.
בתפילות, אנו מפרטים את שבחיו וחסדיו של מקום – מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים וכו'. כדי להודות לה' צריך להתבונן ולפרט את החסדים. המילה התבוננות אומרת לפרט – דבר שנולד מדבר הוא מלשון בן. ההתבוננות גם בונה בנו יחס – לשון בניין.

מה קרה בעצם בחג העצמאות?
ניצלנו מחמש צבאות ערב בניצחון מעטים מול רבים נגד כל הגיון. פרקנו עול שעבוד מלכויות מעל צווארנו. נפתחו שערי ארץ ישראל לעלייה והתכנסו גלויות מארבע כנפות הארץ. כונננו ריבונות על ארץ ישראל ובזה קיימנו מצוות ישוב ארץ ישראל לראשונה מזה אלפיים שנה. הקמנו צבא יהודי לראשונה מזה שנים רבות וכו'.

אם כן, בחג העצמאות קבלנו שפע של חסד מבורא עולם. כעת עלינו להתבונן בשפע הזה ולשבח על כל דבר ודבר. בשורות הקצרות שנשארו לי אני בוחר להתבונן בפריקת עול הגויים מעלינו. זהו בעצם עניין העצמאות, החירות להחליט על עצמנו. ידועים דברי הגמרא והרמב"ם שההבדל המשמעותי ביותר בין ימינו לימי הגאולה הוא עניין פריקת שעבוד מלכויות.

הנהגת הישוב היהודי בארץ ישראל ידעה שעם סיום המנדט הבריטי יפלשו צבאות ערב סדירים. לכן על אף הסיכון הרב שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל החליטה מנהלת העם להכריז על הקמת המדינה. המעצמה העיקרית שהייתה אמורה לתמוך במהלך הייתה ארצות הברית. למרבה ההפתעה מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל הזהיר את בן גוריון שלא יעיז לעשות את זה. המנדט הבריטי היה צריך לפקוע בתאריך 15 במאי 1948 בחצות, באופן טבעי אז הייתה צריכה להתרחש ההכרזה. כך היה נוצר מצב של רצף – המנדט הבריטי אותו קבלה בריטניה מהאו"ם יסתיים ומיד לאחר מכן בשטח ההפקר שנוצר תקום המדינה היהודית. אך כשבן גוריון הביט ביומן הוא גילה ששעת פקיעת המנדט יוצאת בליל שבת. ההכרעה של בן גוריון הייתה חדה וברורה – 'לא יתכן שהכרזת העצמאות של המדינה היהודית תתרחש בשבת'. לכן מנהלת העם הקדימה את ההכרזה ליום שישי בצהריים ועוד טרם פקיעת המנדט, עם ישראל הכריז קבל עם ועולם – 'לא משנה מה תאמרו, זוהי הארץ שלנו ויש בה שלטון רק לעם אחד, לעם היהודי'.

מה שקרה כאן בעצם הוא שביטוי העצמאות התרבותית שלנו – השבת, גרמה לביטוי העצמאות הלאומית שלנו – הקמת המדינה בלי 'לספור' את האו"ם.

מעניין לשים לב לעובדה שע"פ לוח השנה העברי ברוב השנים יום העצמאות כלל לא נחוג בתאריך המקורי שלו – ה' באייר. וזאת משום שהוא חל בשבת או ביום שישי. מדהים לגלות שכך היה גם ביום העצמאות הראשון. 

יש כאן אמירה חשובה מאוד של מדינת ישראל. העצמאות הרוחנית שלנו – שמירת השבת היא הבסיס לעצמאות הלאומית שלנו. איזו עוד אומה בעולם דוחה את יום העצמאות שלה בשביל ערך רוחני?! מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

מהלך חגי תשרי - בניית הזוגיות העליונה

כהמשך לשאלה שנשאלה במאמר 'למה לי סוכות עכשיו', אנו מוכרחים לתת את דעתנו על התהליך שאנו עוברים בחגי תשרי. במאמר הזה הדברים מובאים כסקירה כללית. כדרכה של סקירה, הפרטים בה אינם מובלטים, וודאי שיש לדבר על כל חג בנפרד, אך עדיין יש ערך רב לפרספקטיבה הכללית.

בעצם, האריז"ל אמר כבר הכל ובמילים קצרות - שמאלו תחת לראשי - זה ראש השנה ויום הכיפורים. וימינו תחבקני - זה סוכות.

בשורות הבאות ננסה להבהיר קצת את דבריו הנשגבים.
האר"י הקדוש בחר בפסוק משיר השירים להמחשת הרעיון של חגי תשרי. שיר השירים הוא שיר האהבה שבין הדוד לרעיה בין כנסת ישראל לקב"ה. במבט ראשון נראה קצת צורם להמשיל את האהבה של הקב"ה וישראל לאהבה זוגית של איש ואשה. אך כבר בספר איוב למדנו כי 'מבשרי אחזה אלוק' והבנו שהעולם כולו הוא משל לעולמות הרוחניים. ממילא דבר נשגב ומדהים כמו אהבת איש לאשתו, דבר שהוא המקיים את העולם כפשוטו, מוכרח לטמון בחובו סוד גדול.

הימים הראשונים של חודש תשרי נקראים ימים נוראים. שלא כבמשמעות המקובלת כיום למילה נורא [משהו שמקביל למרושע או מגעיל] המילה נורא בלשון הקודש היא מלשון יראה. הימים האלו הם ימים של יראה.  כיום, אנו נוטים לזלזל קצת במושג יראה. באמת ניתן לומר שההנהגה האלוקית כיום עם ישראל היא הנהגה של אהבה. אך חשוב מאוד לדעת שעל החלק העיקרי של היראה אין שום אפשרות לוותר. יראה היא ההקדמה ההכרחית לאהבה הנכספת. שימו לב למבנה המילים בלשון הקודש - יראה גם מסתיימת איפה שהאהבה מתחילה – יראהבה, אך היראה היא גם הקדמה הכרחית אליה.

האהבה לבדה[1] עלולה להיות אהבה של האדם אל עצמו. אל הסטטוס החברתי שזוגיות מסוימת מקנה לו או אפילו אל ההנאה שמימוש התאווה מספק. אהבה כזו איננה אהבה אמתית שכן אין בה מקום לאחר כלל אלא כאובייקט. זהו אחד ההסברים לכך שהתרבות כיום שלא מפסיקה לדבר ולשיר על אהבה מובילה באחוזי גרושין [שליש מכלל הזוגות הנישאים מתגרשים!] הסיבה לכך היא שתרבות שנעדרת כבוד ונתינת מקום אמיתי לאחר היא גם נעדרת אהבת אמת.
לכן היראה חייבת להיות ההקדמה של האהבה. היראה מפנה מקום, מכבדת[2] את האחר. גם בזוגיות היראה, ההערכה והכבוד לאישיותו של האחר הן תנאי בסיסי לצמיחה של אהבה אמיתית בעתיד.

בראש השנה אנו מתפנים לתת מקום לקב"ה בעולמנו – מלוך על כל העולם בכבודך. הקב"ה אתה המלך. הלך הקדוש וממילא גם המלך המשפט. אין זה הזמן ל'אבינו' אלא בעיקר ל'מלכנו'. יחס של יראה, מציאות שונה ממני שתופסת את מרכז הבמה.
יתרה מזאת, בראש השנה מתגלה שהזהות שלי נגזרת מהיחס לקב"ה – לאחר שאנו מדברים על מלכותו של הקב"ה, אנו חוזרים לדבר על עצמנו – תן כבוד לעמך תהילה ליראיך וכו'. או כמאמרו המתומצת של הפייט 'במלכותו אני אמלוך[3]'. יש בחינה בה רק כאשר אתה אוזר אומץ להוציא את עצמך מהמרכז רק אז אתה באמת מתחיל להכיר ולכבד את עצמך. בבחינת מאמר הגמרא ביבמות כל השרוי בלא אישה אינו קרוי אדם. העולם מתחיל להיוולד בגניזו (בכסה ליום חגנו - בחינת הלבנה שם אבל לא רואים אותה), הוא עדיין לא נראה בגלל היראה שמאיינת אותו, אבל הוא כבר מציאות נפרדת. יש אני שיהפוך לאין, יש אני שימליך את ה'. ממש כמו בהריון - היום הרת עולם.

לימדנו הרמב"ם שקול השופר אמור לעורר אותנו לתשובה, לימדנו האריז"ל שקול השופר מעורר גילויי אלוקות גבוהים בעולמות ובקרבנו. בראש השנה ערך הקב"ה את הנסירה של אדם וחוה. בנסירה הייתה תרדמה (דורמיטא) שממנה אדם וחוה חייבים להתעורר. אדם וחוה מקבילים לגילויי אלוקות והנהגה של הקב"ה בעולמו, הנהגה זכרית (קוב"ה, ז"א, חמה) והנהגה נקבית (שכינתיה, נוק', לבנה). השופר משחרר את הכל מחבלי השינה הכובלים שלהם ומוציא אותנו לחירות.
עד עכשיו דברנו על השופר של ראש השנה מצד מאה הקולות שבו. אך בכתבי האריז"ל מודגש גם עניין ההבלים היוצאים מן הבעל תוקע [3*] השופר בו אנו תוקעים הוא ביטוי לשופר עליון, מעין הבעה של קול קדם נבואי [כדוג' השופר שקודם מתן תורה]. שופר נקרא בפיוט שאומרים קודם תקיעת שופר 'קול משמיים' ואכן השופר קשור לענני הכבוד - אתה נגלית בענן כבודך מתחיל את ברכת השופרות במוסף.   

התוצאה של יחס של כבוד לרבונו של עולם היא חרטה ובקשת מחילה על כל הפעמים בהם לא התייחסתי לקב"ה כראוי. כאן אנו נפגשים עם עשרת ימי תשובה. בימים אלו אנו עוברים בחשבון נפש מדוקדק על כל מעשה קטון כגדול ומתקנים בכך את היחס שלנו לרבונו של עולם על כל פרטיו. בעומק אנו משחררים את כל פרטי נשמותינו והופכים להיות תינוק עם אברים. בעומק עומקים אנו בונים את עצמנו כהכנה למפגש זוגי.

לאחר מכן מגיעה השלב הבא ביחסים, יום הכיפורים.  ביוהכ"פ אנו מקבלים מעין אהבה אימהית שמיימית שמביאה איתה סליחה על כל עוונותינו. אך באהבה הזו כבר טמון הזרע הבא – ההתייחסות הזוגית של הדוד והרעיה. לכן הכרובים תופסים מקום מרכזי בעבודת היום הקדוש.

בתוך קודש הקדשים ניצבים הכרובים. הכרובים הם למעשה זוג דמויות של נער ונערה שעומדים זה כנגד זו. הדמויות עשויות זהב ו'יוצאות' מתוך הכפורת [המכסה של ארון הברית]. 

שיא עבודת יוהכ"פ היה בכניסתו של האיש הקדוש בעולם למקום הקדוש בעולם בזמן הקדוש בעולם. שם במעמד הנשגב הזה אשר אפילו מלאכים אינם יכולים לעמוד בו נאמר הפסוק: כי בענן אראה על הכפורת. הכהן הגדול מקטיר קטורת בתוך קודש הקדשים, מהקטורת מתהווה ענן, ומעל הכפורת מבין הכרובים מתגלה השכינה. בין אותם בני זוג הרומזים לזוגיות העליונה – דווקא במרחב הזוגי שביניהם שם מופיעה השכינה. 

האמת היא שזה כנראה המקור להבנת העומק של דברי גמרא הידועים במסכת סוטה.

איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן.

הרמז בלשון הקודש ידוע – אם האיש והאשה מזככים את עצמם מהאגואיזם ומפנים מקום אחד לשני אזי מה שנשאר הם אותיות שם ה' מהאיש י' ומהאשה ה'. אך אם הם מלאים בעצמם, וכל אחד מתגדר לעצמו אזי אותיות השכינה פורחות מהם ומה שנשאר הוא – אש ואש...
אך המקור הוא ככל הנראה מכאן, מהכרובים. אם זכו ישראל – שכינה בין הכרובים וכמאמר הכתוב למשה רבינו אבי הנביאים 'ונועדתי לך שם מבין שני הכרובים'. ואם לא זכו ח"ו אזי ,כדברי הזוהר, קושרים שלשלת של ברזל לרגלי כהן גדול שמא ישרף באש בכניסתו לקודש הקדשים ויצטרכו לגרור אותו משם...

יום הכיפורים הוא בבחינת הפגישה הראשונה של אדם וחוה. לאחר שהתעוררו ומצאו את עצמם כבר לא קשורים זה לזה בקשר של הכרח אחור באחור, הם נפגשים פנים אל פנים.  במקרה שהצליחו ישראל בעבודת יום הכיפורים, האהבה העצומה הזו שבין הדוד לרעיה של 'כרובים מעורים זה בזה' מביאה שמחה עצומה של שידוכים גם כאן לארץ. חז"ל מספרים לנו שביוהכ"פ אחר הצהריים היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים והיו בחורי ישראל הולכים ומשתדכים עימן (סוף תענית).

אך הזוגיות איננה דבר ערטילאי, הזוג לא רק מתארס בקידושין רוחניים, אלא גם נישא בתהליך של נישואין בחופה ובחיים יחד [4]. כאן אנו פוגשים את חג הסוכות. בט"ו לחודש עם מילואה של הלבנה ישנה מעין פגישה עליונה בין המאורות. בחינות הלבנה והחמה מאירות במילואן וקוב"ה וכנס"י 'מתחתנים' זה עם זו [4*]. אותו ענן של קטורת שהיה בבית קודשי הקדשים מתפשט והולך לכל בתי ישראל והופך להיות סוכת ענני כבוד. מעניין לציין כי הכרובים הם אחד המקומות בהם נאמר השורש סכך. 'סוככים על הארון בכנפיהם' - והגמ' אף לומדת את גובה הסוכה המינימלי [י' טפחים] מהחלל שבין כנפי הכרובים לארון. הוי אומר בסוכה אנו בעצם בין שני הכרובים.
כל סוכה היא מעין חופה בין עם ישראל לרבונו של עולם ולכן הסוכה מעיקרה איננה מקום פרטי[5] – אדרבה, הגמ' דורשת 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' – מלמד שראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת[6]. ולעת"ל אכן נשב כולנו בסוכת עורו של לוויתן. הסוכה היא סוכת השלום, סוכת היסוד של הבית והזוגיות. יש בסוכה מעין 'מכניסה לביתו' של הדוד כלפי הרעיה שכן הפסוק 'הביאני המלך חדריו' נדרש על חג הסוכות.
כך גם יובן מה שחג הסוכות נחגג שבעה ימים, מעין שבעת ימי משתה של החתן והכלה העליונים, מה שאנו קוראים כיום 'שבע ברכות'. ומה עם האושפיזין הקדושים? אולי הם שבעה שושבינים שמביאים איתם מתנות יקרות[7] ואולי הם גם משמשים כפנים חדשות[8]...

הסוכה עצמה מבטאת את היחוד והקשר הפיזי הזה היטב. האדם שרוי במרחב האלוקי בכל גופו[8*]. בסוכה שרוי סוד הדעת. "למען ידעו דורותיכם", בפנימיות מבואר שזוהי המילה בה בוחרת התורה כדי לדבר על הזיווג והיחוד, "והאדם ידע את חוה אשתו" (אגרת הקודש לרמב"ן). אך הדעת והחיבור נוגעים לא רק למרחב החיים היסודי (ברית המעור) כי אם גם למרחב התקשורתי (ברית הלשון).

הענן שיצא מבין הכרובים אותו ענן שבו דיבר ה' עם משה, שהוא אותו ענן שנזכר גם בברכת שופרות בראש השנה – 'אתה נגלית בענן כבודך'. הענן הזה מופיע הפעם כענני כבוד, כסוכה שבה הכל סוכין ברוח הקודש ומלשון 'ושכותי כפי עליך עד עוברי'[9]. התקשורת הזוגית מתחדשת. בחג סוכות יש פוטנציאל גדול לנבואה – ולכן נקראה שמחת בית השואבה ששואבין ממנה רוח הקודש ויונה בן אמיתי מעולי הרגלים היה.גם בימי שלמה המלך חנוכת בית המקדש וחגיגת השראת השכינה בעולם הייתה בימים אלו.

פלא גדול נמצא שלאחר התשובה של נינוה ושל יונה, גם יונה הולך ובונה לו סוכה. ואפילו במשנה ביומא אנו מוצאים סוכות בדרך לכפרה על כלל ישראל (סוכות האיש העיתי). אך יתרה מזו מצינו בקשר שבין השופר של ראש השנה לסוכה - התקיעות והתרועות מלוות אותנו גם בסוכות דרך התקיעות של שמחת שאיבת המים כמובא במשנה בסוכה. תרועות היראה המאיימות ומשברות הלב [תרועה לשון רעוע ושבר] הופכות לתקיעות ותרועות של אהבה [תרועה לשון רעות].

מאה הקולות הופכות להיות הסכך בו אנו סוכין שהרי סכ"ך גימ' מאה. וכך הבלי השופר בר"ה, הופכים לענן קטורת ביוהכ"פ, ענן שהלך והתפרט לשבעת ענני הכבוד בחג סוכות.

אמנם, השיא של כל התהליך הזה הוא בשמיני עצרת שם הקשר בין ישראל לקב"ה עולה דרגה לייחוד עליון ביותר אך כבר הארכנו מספיק, ואם יזכנו ה' נכתוב על בחינה זו בהמשך.

---

[1] יש לשים לב כי גם יראה לבדה היא דבר מכוער שעלול לסובב את האדם סביב עצמו – הפחד שמא יקרה לי, למשפחתי או לרכושי משהו (ועיין בתומר דבורה בעניין המלכות). משל נפלא שממשיל הזוהר הקדוש ליראה ולאהבה הוא לשתי כנפי ציפור. ברור שאם אין איזון בריא ותיאום בין הכנפיים, הציפור לא תתרומם מעלה כי אם תסתובב סביב עצמה.

[2] בלשון הקודש ישנו ביטוי - 'מכבדין את הבית' והכוונה שמפנים אותו מפסולת [כמו לטאטא]. המילה כבוד מצביעה על כך שאדם מנקה קצת מעצמו על מנת לנות מקום לאחר בעולמו.
[3*] ובאמת לפי ההלכה כל הקולות כשרים בשופר וממילא נראה כי אכן ההבל הוא העיקר ובתנאי שמשמיע קול.

[3] תקיעתא דאנסיכה בפיוטי אחינו האשכנזים. 

[4] באופן עקרוני הקידושין והנישואין הם שני תהליכים. הקידושין הם נתינת הטבעת ולאחריהם האשה נחשבת אשת איש אך עדיין בני הזוג אינם מותרים זה לזה במגע. הנישואין הם המימוש של הקידושין [או במילים אחרות הארוסין] והם נעשים באופן של 'מכניסה לביתו' או כמו שנהוג כיום בחופה ושבע ברכות. בעבר היה פרק זמן משמעותי בין שני התהליכים אך כיום נהגו להסמיך אותם מתחת לחופה וליצור ביניהם הפסק מלאכותי בקריאת הכתובה.

[4*] ואכן לעתיד לבוא כפי הרצון המקורי בבריאה, בחינת הלבנה תושלם ותהיה כבחינת החמה - שיוויון, לא עוד בעלי כי אם אישי. ומצד שני תהיה בחינת החמה שבעתיים לעניינים מסוימים - "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים". בע"ז ג נאמר שהבירור בין ישראל לגויים תהיה בבחינה הזו של חמה חזקה מאוד - מקדיר עליהם חמה. 

[5] אולי כך יוסבר גם מה שהאריכו לבאר עוצם איסור לשון הרע בסוכה. לשון הרע מבטא את הנפרדות והפרטיות של כל יחיד בישראל. וכמו שביטא זאת הגר"א בחריפותו: המילה סוכה מורכבת מאותיות מכל ארבע מוצאות הפה. סמך מהשיניים [אותיות זסש"ץ], ואו מהשפתיים [אותיות בומ"ף], כף מין החך [אותיות גיכ"ק] והא מן הגרון [אותיות אהחר"ע]. ורק ממוצא הלשון [אותיות דטלנ"ת] אין 'נציגות' במילה סוכה. ללמדך שאין מקום ללשון בסוכה.

[6] מעניין לציין שחתן וכלה בשבעת ימי המשתה שלהם פטורים מסוכה, אולי זה מפני שהם עכשיו בתהליך מאוד פרטי משלהם שמצריך צניעות גדולה ואולי להיפך - זה מפני שמבחינה מסוימת הם מבטאים את אותה הקדושה בחופה הפרטית שלהם. בספר מועד לכל חי כתב שהאידנא נהגו לעשות סעודות שבע ברכות בסוכות ולארגן סוכות גדולות שיכילו את כל הקרואים.

[7] כבסיפורו של רבי נחמן שבעה קבצנים (סעבען בעטלערס) ועיין שם היטב בקשר שבין החופה לסוכה בבור שמעליו ענפים וכו'.

[8] על פי ההלכה סעודות שבע ברכות זוקקות פנים חדשות על מנת לברך את כל שבע הברכות. פנים חדשות הם אנשים שלא היו בשבע ברכות הקודמים.

[8*] ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון - שנתי המצוות אליהן נכנסים עם כל הגוף סוכה וישוב הארץ. ואף בדרך הרמז סוכה גימ' צ"א שילוב הוי"ה (ז"א) ואדנו"ת (נוק').

[9] בשל"ה וכן איתא בגר"א ובספר החקירה לאדמו"ר הצ"צ..

למה לי סוכות עכשיו?

שאלות רבות איננו שואלים פשוט מפני שכבר התרגלנו.
מאז שהיינו בגן הילדים הורגלנו לשיר שירי ראש השנה בסמיכות לשירי חג סוכות. לאחר מכן באזור בית הספר, הורגלנו גם למושג 'אחרי החגים', מושג שמתאר את ראש השנה, כיפור וסוכות כמקשה אחת.
ההרגלים הללו גורמים לנו להתעלם משאלה שאמורה הייתה להזדקר לעינינו בקלות – מה הקשר בין ימי הדין של תשרי לימי השמחה של חג הסוכות.

בתורה מתואר חג סוכות כחג האסיף. חלק ממערכת של שלושת הרגלים שהם חגים חקלאיים שקשורים לעונות השנה. חג הפסח וחג שבועות קשורים לקציר התבואה ואילו חג סוכות לאסיף הפירות. כחג האסיף, מצוות הסוכה וארבעת המינים מקבלות משמעות פשוטה וטבעית. לאחר שבצרת את הכרם ואספת את הענבים, מסקת את עצי הזית והענפים נשארו ערומים באה התורה ואומרת – צא אל השדה, בנה לך סוכה שהסכך שלה עשוי מאותם ענפים – 'מפסולת גורנך ויקבך', ובה תשב, תשמח ותודה לאלוקיך על כל האסיף החדש והיופי הנהדר של ארץ ישראל. בנוסף, קח לך גם ארבעה מהמינים הכי מהודרים בטבע ותרקוד איתם מין שיר – ריקוד של שמחה והודיה לה' על כל שפע הטוב שבטבע.

כמובן שכל רגל ורגל קשור גם למאורעות המיוחדים שקרו לעם ישראל בראשית הולדתו ביציאת מצרים. זהו אספקט נוסף של שלושת הרגלים - מערכת זכירת יציאת מצרים. חג הפסח לעצם היציאה ממצרים, חג שבועות למתן תורה, ואילו חג סוכות זכר לענני הכבוד ולסוכות בהן הושיב הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים. כאן הסוכה תופיע כמעין זיכרון רב חושי לשמירתו של הקב"ה על עמו. לאמור – כשה' איתך, גם במקום המסוכן ביותר - מדבר צחיח שהוא גם מקום נחש ועקרב, תוכל לשבת עם דפנות עראי וסכך לראשך ולהרגיש הכי בטוח. אנחנו צאן מרעיתו של הקב"ה, ומעין מה שכתוב ביעקב 'למקנהו עשה סוכות' מתקיים בנו. 

אלא שבחודש תשרי יש מהלך נוסף של חגים. חגים אלו לא קשורים במובהק ליציאת מצרים ואין להם שום שייכות לנושאים חקלאיים. ראש השנה ויום הכיפורים שייכים למהלך אחר, מהלך של דין, תשובה וכפרה.

אלא שפתאום באמצע חודש תשרי, בסמיכות ליום כיפור אנו פוגשים בחג סוכות. מדוע? מאוד לא מסתבר לומר שסוכות נפל 'במקרה' לאותו חודש, ולכן אנחנו מוכרחים לשאול את עצמנו – מה הקשר של חג הסוכות לשאר חגי תשרי.

לשאלה זו תשובות רבות אך אנו נעסוק רק באחת מהן. האר"י הקדוש היה דורש את הפסוק שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני – שמאלו תחת לראשי אלו ימי הדין של ראש השנה עשי"ת ויוהכ"פ, וימינו תחבקני – זו מצוות סוכה. האריז"ל ממשיל את מהלך חגי תשרי למעין חיבוק אלוקי גדול אחד של הקב"ה את כנסת ישראל. אם כן, מהלך חגי תשרי הוא המהלך שבו אנו זוכים לעמוד לפני ה' באהבה. אלא שעל מנת שנוכל להגיע לאהבה אמיתית עלינו להקדים לה יראה.

גם בזוגיות כולנו יודעים שאהבה שלא מבוססת על כבוד והערכה לא תוכל להתקיים. ההערכה היא הבסיס לאהבה אמיתית, אם האוהב לא רוצה ליפול לאהבה עצמית מנצלת או מנוצלת על כל אחד מן הצדדים לכבד את המקום של השני, לתת לו מקום כישות נפרדת ולא כאובייקט ורק לאחר מכן להגיע לאהבת אמת והתחברות.  כך, בימי הדין אנו עומדים בכובד ראש ומתייחסים ברצינות ליחסים שבינינו לבין הקב"ה. אין כאן משהו צדדי בחיינו אלא שורשי ואמיתי. מתוך כך אנו ממשיכים לחיבוק האלוקי של הסוכה – הביאני המלך חדריו. גרים יחד עם הקב"ה כביכול. הסוכה היא בית שבו ישראל וה' יכולים לחיות יחד. ואין שמחה גדולה מזו של אוהבים שסוף סוף מתחברים.

   

הרב, אשתי קראה לי ראש כרוב ...

חבר שלעת עתה מכונה 'חילוני'  חשף אותי למודל זוגיות חדש. הוא אמר ככה – זוג שחי יחד ללא נישואין זו שותפות. כל אחד מרוויח מהימצאו של השני אם זה סטטוס בחברה, כבוד, אהבה וכו' בקיצור שותפות רווחית. נישואין הם בעצם הפירוק של השותפות הזו. שהרי משם כול שותף רק הולך ומפסיד – צריך לתת לשני, לוותר וכו'. לדעת חברי זו הסיבה לכך שמוסד הנישואין הולך ודועך בחברה המערבית ולשיטתו – טוב שכך.

אי אפשר להימלט מהעובדה הבאה: המחשבות של כולנו עובדות על מודלים. בשורות הבאות ננסה לגלות את מודל הזוגיות של היהדות. הרמב"ן בפרשת בהעלותך מקביל את ביתו של האדם לבית של אלוקים, למשכן. הפירוש הזה די פופולרי, הוא אהוב על רבנים בעיקר בהקשר של נרות חנוכה. באנלוגיה של הרמב"ן נרות חנוכה והשבת מקבילים למנורה בבית המקדש. מדריכות נישואין לעומת זאת מצטטות אותו בהקשר של ההדרכה האינטימית, שהרי חדר המיטות הפרטי מקביל לקודש הקודשים שבמשכן.

בעקבות לימוד מחודש של האנלוגיה הזו עם נוות ביתי התגלה לעינינו דבר חדש, ואפשר לומר שיש בחידוש זה בכדי לשפוך אור על המודל היהודי לחיי נישואין. 
כשחושבים על מה שאמר הרמב"ן מבינים שבבסיס דבריו עומד רעיון מהמם - בית האדם הוא מקום השראת השכינה. שם הקב"ה מתגלה אליך. 
אך היכן ההתגלות הזו מתרחשת בדיוק?

בתוך קודש הקודשים מעל ארון הברית מצויים הכרובים שהן דמויות של נער ונערה, מין זוג רענן שכזה שמגלה את עצמו מחדש [זכור את זה בפעם הבאה שאשתך קוראת לך ראש כרוב...]. התורה מגלה לנו שאת קול ה' היה שומע משה רבינו מבין שני הכרובים. דווקא מביניהם ולא מתוך ניצחון של האחד על השניה או יישור קו של ותרנות חלשה.

הביטוי התלמודי לכך מדהים עוד יותר. בגמרא לימוד זה עצמו נלמד במידה של 'שני כתובים המכחישים זה את זה ולבסוף השלישי מכריע ביניהם'. כתוב אחד אומר 'וידבר ה' אליו מאהל מועד', וכתוב אחד אומר 'ודברתי איתך מעל הכפורת', בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם 'מבין שני הכרובים'. במודל של זוגיות ללא אלוקים אכן כל צד מכחיש ומחליש את חברו על מנת להוביל. במודל היהודי ,לעומת זאת, הכתוב השלישי, השכינה, מכריעה ביניהם ושם, דווקא שם מתוך המרחב הזוגי נשמע קול ה'.

בימים בהם מודל המשפחה המסורתי עומד מותקף ונכלם חדשות לבקרים, עלינו, רבני ישראל, לגלות נקודה חדשה. התגלות השכינה שבבתינו חייבת להאיר לכל ישראל. קול ה' נשמע בתחילה רק למשה רבינו שהרי הקול האדיר נפסק ביריעות אוהל מועד המשמשות לצניעות. אך לאחר מכן היה הולך משה ומעביר את הנבואה שקבל לכל ישראל. אולי נרות חנוכה לא משמשות להאיר לרבים את אור נס שמונת הימים בלבד. אולי הם מפרסמים גם את המודל המשפחתי הזה של השראת השכינה המתבטאת בנר המערבי שלא כבה לעולם. החנוכייה מונחת מחוץ לבית ומאירה על הבית כדוגמת פרוז'קטור המאיר על המוצרים שבחלון הראווה.

שווקו את המודל הזה, השרו שכינה בישראל!     

[דב"ת שפורסם בעלון חנוכה של איגוד רבני קהילות תשע"ח]