קראות וימינו [חלק ג' האחרון והמפתיע...]

[הכוזרי 28] 

מהו 'עמוד התורה שבלעדיו אין לתורה על מה שתשען'? 

האם זהו לימוד התורה, הישיבות ובתי המדרש, אולי עצם קיום המצוות?
הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים מתבטא בצורה זו על בית הדין הגדול בירושלים או בלשוננו - הסנהדרין. הבה נעסוק קצת בעניינה ויהיו בדברים תועלת להשבתה במהרה בימינו.

לאחר שדחה ריה"ל את טענות הקראים בשתי ידיים, הוא מגיע ליסוד העניין. 

גם התורה שבכתב וגם התורה שבע"פ מגיעות מלמעלה ולא מהאדם. 'תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני או מהמקום אשר יבחר השם', שלא כבמטבע הרגיל – 'הלכה למשה מסיני', כאן יש ביטוי חדש – 'הלכה מהמקום אשר יבחר השם'. ריה"ל ממשיך ומבאר שמקום זה הוא הר הבית שבו נבנה ביהמ"ק, ושם ,בלשכת הגזית שחציה בקודש חציה בחול, יושבת הסנהדרין הגדולה.

העבודה של החכמים היא בעצם המשכת הנבואה או רוח הקודש לתוך פרטי החיים של כל יהודי ויהודיה. לו היה לימוד התורה עניין שכלי בלבד וחכמינו היו אנשים מאוד חכמים בלבד, הרי שלא הייתה משמעות למקום ישיבת הסנהדרין. מקום ישיבתה הוא מקום השראת השכינה – ולא במקרה. מה שהמיקום אומר לנו הוא שיש השראה אלוקית על פסיקתם של חכמי ישראל בבית הדין הגדול. כך גם יובן עניין שזכינו ללמוד במסכת עבודה זרה: 'כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה על יד המזבח'. טומאת העבודה הזרה היא ההפך המוחלט של השראת השכינה. לכן חכם מישראל שרוצה לפסוק, ואינו הגון במעשיו, אין בו השראת שכינה. אדרבה הוא מבטא את ההפך – טומאת הרחקת השכינה.

האם העובדה שיש השראת שכינה בבית הדין הגדול עושה אותו חף מטעויות? התשובה היא לא. לעיתים עלולות להיות טעויות בהוראה וישנם קרבנות מיוחדים לכפר על טעויות אלו כמו פר העלם דבר של ציבור [כמבואר בתחילת מסכת הוריות]. הטעויות כנראה מגיעות ממצב רוחני מקולקל של החכמים או של ישראל דבר ש'משבש את הקליטה' של דבר ה'. אך ככלל כאשר יושבים ודנים שבעים חכמי ישראל הגדולים יחד כשתלמידיהם הגדולים ביותר יושבים לפניהם, ואחר כך מחליטים כמי ההלכה על פי הרוב – זוהי הדרך בה בחר ה' להודיע לנו את רצונו והדבר נעשה ברוח הקודש שמתגלה בתורה. 

לכן יש חובה לברך על מצות דרבנן 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' – שכן זהו הציווי של ה' – 'ועשית ככל אשר יורוך' ו'לא תסור'. ריה"ל מדגיש שזו הסיבה שתקנות שנתקנו ללא הסנהדרין [כמו בזמן הגלות] לא יכולות להיקרא מצוות אלא רק מנהג או לכל היותר תקנה ואין חובה לברך עליהן ואולי אפילו אי אפשר שכן לא ציוונו. [מסתבר לומר שזה כבר תלוי במחלוקת הרמב"ם ותוספות האם מברכים על המנהג – ומקובל לומר שעדות ספרד אכן נהגו שלא לברך על המנהג ולכן לא מברכים על ההלל בראשי חודשים].

הגמרא מספרת שזו הייתה הסיבה לכך שהרומאים גזרו לבטל את הסמיכה. סמיכת חכמים זה את זה – נתינת הרשות לדון, והאמירה שחכם מסוים הוא המשך השלשלת של משה מסיני ועד היום, היא היסוד של הסנהדרין שניתן להושיב בה רק חכמים סמוכים. הרומאים שהבינו זאת ניסו לבטל את הסמיכה ואילו חכמים היו מוכנים ליהרג ובלבד שהיא לא תיבטל. המסירות נפש הזו היא לא על פרט מהמצוות אלא על כולן – על כך שהתורה לא תהא מתמוטטת.

נראה כי הרפורמים של היום חשים בצורה פנימית את קפיאת התורה שנכפתה עלינו בגלות (כמובן שמסקנתם מוטעית והרסנית לצערנו). הצורך בדיון מחודש יחד כל שבטי ישראל ומתוך כך גם הכרעות בנושאים מגוונים, הצורך בסנהדרין, בולט לעין כל.
כולנו מרגישים אותו, אך האם נשכיל לעשות משהו בנידון?